ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

והאיש משה ענו מאד | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר בהעלותך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ט

והאיש משה ענו מאד


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

בפרשתנו מצאנו שהקב"ה מעיד על משה רבנו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג).
התורה מזכירה מעלה גדולה זו של משה, בעקבות דבורה של מרים ואהרן במשה "על אודות האשה הכושית אשר לקח", שפרש מאשתו.
והסיבה לכך מדוע התורה הדגישה מעלה זו של ענוה, לפי הרשב"ם, מפני שמרים ואהרן אמרו "הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר ה'", כלומר השוו את דרגת נבואתו של משה לנבואתם, ולכן חשבו שהוא נוטל עטרה לעצמו לפרשות יתר מאשתו, וראו בכך גאוה ואמרו "במה יכול להתפאר עלינו הלא גם בנו דבר לישראל". ועל זה אומרת התורה שמשה היה ענו מכל האדם.

ונראה לומר שהענווה היתרה של משה רבנו היא הייתה הסיבה למעלת נבואתו של משה שהיא למעלה מכל הנביאים, ש"אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על עשיר גיבור ועניו", וכדרגת ענותנותו כן שרתה עליו השכינה למעלה מכל הנביאים.
ומאידך גיסא, מי שמתגאה הקב"ה שונאו שנאמר " תועבת ה' כל גבה לב", ו"אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת".
כפי שמתוארת כאן בכתוב "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" (שם ז,ח).

ונראה לפי זה להסביר בפרטות את המעלות האחרות המוזכרות בכתוב:
א. "בכל ביתי נאמן הוא"- ולכאורה מה שייך נאמנות כלפי ביתו של הקב"ה, וכי אפשר לגנוב מגנזי שמים? אלא שמשה היה נאמן ולא הסתכל במקום שלמעלה מהשגתו, ולא כנדב ואביהו ואותם הזקנים שנאמר עליהם "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" שהסתכלו בשכינה מתוך גסות הרוח, ונענשו על כך שמתו, וכל זה ממידת הענוה שלו.

ב. ותמונת ה' יביט - אמרו חז"ל, בשכר "כי ירא מהביט - זכה ל"תמונת ה' יביט", ובשכר "ויסתר פניו מראות"- זכה לראות "במראה ולא בחידות".- גם כאן אנו מוצאים את הרעיון הנ"ל שמשה היה ענו ולא ראה עצמו ראוי לראות והסתיר פניו, ובזכות זה דווקא זכה לראות. ונראה להסביר זאת, כי בעינים אי אפשר לראות את השכינה "כי לא יראני האדם וחי", אבל כאשר הסתיר פניו מראות, היה יכול לראות בעיני הדעת שלו, ולהשיג כך את ה'. ועד כמה הייתה גדולה השגתו את ה' אפשר ללמוד ממאמר חז"ל הבא:(יבמות מט:) מנשה המלך אמר לישעיהו הנביא (סבו): משה רבך אמר: "כי לא יראני האדם וחי", ואתה אמרת"ואראה את ה' יושב על כסא רם ונישא" ? ומתרץ שם, לא קשיא: משה רבנו ראה באספקלריא המאירה, ושאר הנביאים באספקלריא שאינה מאירה. ולכן בראיה בהירה כזאת כשל משה לא היה אפשר לראות את ה'!
והנה בפרשתנו אנו קוראים "ותמונת ה' יביט" משמע שגם משה ראה? אלא צריך לומר כנ"ל, שמשה ראה כאן בעיני שכלו, והשגה זו היא בדרגה יותר מראיה ד"חכם עדיף מנביא". צא ולמד עד כמה גדולה השגתו של משה.

ג. פה אל פה אדבר בו- רש"י פרש כאן שה' אמר לו בפרוש לפרוש מן האשה. ולכאורה קשה הא דבר זה משה חדש מדעתו? אלא צריך לומר שאחרי שחדש זאת מדעתו הסכימה השכינה עמו ונאמר לו הדבר בפרוש. ומכאן למדנו עד כמה ידע משה לכוון לדעת הקב"ה, לדבר שהוא תורה מסיני בחינת "פה אל פה אדבר בו". וחדוש זה גם הוא נבע מגודל ענוותנותו של משה שהרגיש אחריותו להיות מוכן בכל שעה לדבר עם השכינה.

(תוס' שבת פז. שואל אם נאמר לו בפרוש לפרוש מן האשה , כיצד דברה בו מרים? ותירץ: שהיא חשבה שהשכינה הסכימה עמו בדיעבד, משום "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ", וטעותה הייתה שהדרך שרצה משה לילך הייתה כולה לקיים את רצון ה' בלא כל פניה, וממילא מה שחידש היה גם כן דברים שנאמרו לו "פה אל פה" בהדיא).

זכרו תורת משה עבדי

משה רבנו זכה שהתורה תקרא על שמו בגלל מידת הענווה שלו, כפי שמובא בגמ' שבת פט:
"ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שירד משה מלפני הקדוש ברוך הוא, בא שטן ואמר לפניו: רבונו של עולם, תורה היכן היא? אמר לו: נתתיה לארץ. הלך אצל ארץ, אמר לה: תורה היכן היא? אמרה לו: +איוב כח+ אלהים הבין דרכה וגו'. הלך אצל ים ואמר לו: אין עמדי. הלך אצל תהום, אמר לו: אין בי, שנאמר: +איוב כח+ תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי, אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה. חזר ואמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה. אמר לו: לך אצל בן עמרם. הלך אצל משה, אמר לו: תורה שנתן לך הקדוש ברוך הוא היכן היא? אמר לו: וכי מה אני שנתן לי הקדוש ברוך הוא תורה? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, בדאי אתה? - אמר לפניו: רבונו של עולם, חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום. אני אחזיק טובה לעצמי? - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הואיל ומיעטת עצמך - תקרא על שמך, שנאמר +מלאכי ג+ זכרו תורת משה עבדי וגו'".

ומפרש המהר"ל: שהשטן פנה לחפש את התורה בסדר מסוים מן הגשמי ביותר לרוחני. תחילה אל ההרים והגבעות שהם תבנית צורה בולטת בעולם, אח"כ אל הימים שהם ממים שניתנים לעיצוב לפי הכלי שנותנים אותם בתוכו, אח"כ פנה אל התהום- שהיא העדר, ככל שהדבר פחות מעוצב וניתן לשנוי הוא שייך יותר לתורה שצריכה לעצב את צורתו. עד שלבסוף הגיע אל משה רבנו שמצד כשרונותיו יכול להשיג דברים בדעתו, ובכל זאת בענותנותו לא תלה הגדולה בעצמו ואמר שאינו ראוי לתורה, ולכן התורה יכולה להקלט בו ולעצב אותו, ונקראת על שמו תורת משה.

כלים של הדיוט
מתוך כלי המשכן המנורה מסמלת את תורה שבעל פה, וכרמז לכך אמרו "הרוצה להחכים ידרים, וסימנך: מנורה בדרום". כלומר המנורה סמל לחכמת התורה. כלומר המנורה סמל לחכמת התורה. ועורכים אותה אל מול הכפורת וארון העדות, מפני שצריכה להיות מכוונת כנגד תורה שבכתב שממנה יונקת תורה שבעל פה את כוחה וחכמתה.
והנה בכלי המשכן החשובים שבהיכל יש זר זהב סביב.

על הארון- שהוא כנגד תורה שבכתב, על השולחן- שהוא כנגד המלכות, ועל המזבח שהוא כנגד הכהונה. ושלושתן מסמלות מלכות ושררה מלכות של תורה, מלכות, וכהונה. אבל המנורה אין לה זר. מפני שלמוד התורה שבעל פה צריך להיות מתוך התבטלות וענוה.
ולכן משה התקשה במעשה המנורה כיצד לעשותה, היה לו בה בוודאי קושי רעיוני האמור במדרש במדבר רבה (וילנא) פרשה טו

"ד"א בהעלותך זש"ה (תהלים קלט) גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה ולנו אומר בהעלותך?!" כלומר איך אפשר שבשר ודם יחדש בתורה אלקית, שהוא מסרה לנו, וממנו תוצאות חיים!? והתשובה נאמרה שם במדרש בדרך משל:
"למה"ד למלך שהיה לו אוהב אמר לו המלך תדע שאצלך אני סועד אלא לך ותקן לי הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט מנורה של הדיוט ושלחן של הדיוט כיון שבא המלך באו עמו שמשין סיבבו מיכן ומיכן מנורה של זהב לפניו כיון שראה אוהבו את כל הכבוד התבייש והטמין את כל מה שהתקין לו שהיה הכל הדיוטות א"ל המלך לא אמרתי לך שאצלך אני סועד למה לא התקנת לי כלום אמר לו אוהבו ראיתי את כל הכבוד הזה שבא עמך ונתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי לך שהיו כלי הדיוטות אמר לו המלך חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך וכן הקב"ה כולו אורה שנא' (דניאל ב) ונהורא עמיה שרא והוא אמר לישראל התקינו לי מנורה ונרות מה כתיב שם (שמות כה) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שם /שמות כ"ה/) ועשית מנורת זהב טהור כיון שעשו באת שכינה מה כתיב שם (שם /שמות/ מ) ולא יכול משה לבא אל אהל מועד, מיד קרא למשה ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר מה דבר אליו בהעלותך את הנרות".

היינו, שדווקא בגלל שהאדם יכול לבטל עצמו כך בענווה גדולה הקב"ה יכול להשתמש בו ולהתגלות על ידו. ואדרבה, עדיף אף מ"כלים" של מעלה שגם הם מציאות בפני עצמה, ואינם יכולים להיות "כלים" אמיתיים לגלוי השכינה.

מחני נא מספק
כל תורתו של משה הייתה רק למען ישראל ולא לגרמיה, ולכן היה מוכן אפי' למחול על חלקו בתורה ובלבד לא יאונה דבר לישראל, ולכך זכה לכל המעלות שבתורה מפני שהיה ראוי לבא בשם כל ישראל, שכשהם יורדים נאמר למשה "לך רד" וכשהם ראויים נאמר לו "עלה".

בגמ' (נדרים לח.) נאמר שפלפולא דאורייתא נאמר למשה והוא היה טוב עין ומסר זאת לישראל, עליו הכתוב אומר "טוב עין הוא יברך- אל תקרי יבורך אלא יברך". אבל מחבור הכתיב והקרי אנו למדים שמשה שבירך הוא גם התברך בתורה בזכות זה.

וראה זה פלא בין מעלותיו שלך משה הנמנות בסוף התורה נאמר "ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל" ואמרו חז"ל ש"שבר את הלוחות" לעיניהם. ובודאי יש בכך עוצמה הלכתית שהעיז לעשות כן, אבל האם ראוי לסיים את התורה בדבר כזה הנראה כדבר רע? נראה שהתורה רוצה להדגיש בכך את אהבת ישראל שיקדה במשה, שמסר נפשו עליהם והיה מוכן לשבור את הלוחות ובלבד להציל את ישראל, כי "ישראל ואורייתא חד הוא ", ועל ידיהם תתגלה תורה בעולם, וביטולה זהו קיומה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il