ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

נשמה שנתת בקרבי | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים חסידים מספרים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

סיוון תשס"ד

נשמה שנתת בקרבי


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

חסידים מספרים כי פעם אחת בא אל רבי משה מקוברין מחבר אחד, ושאל אותו בדבר הקבלה והכוונות. אמר לו הצדיק: "תכלית חכמת הקבלה היא קבלת עול מלכות שמים, ותכלית כל הכוונות היא לכוון את הלב לשמים. כשאדם מישראל אומר 'ה' אלקי', כלומר הוא שלי ואני שלו, איך אפשר שלא תצא נשמתו מגופו?! ותוך כדי דיבור נתעלף.

הסיפור שלפנינו מפגיש אותנו עם שתי תפיסות עולם, שלכאורה נראות קרובות מאוד אחת לשנייה, והן הקבלה והחסידות. אולם מתוך הסיפור מתברר כי קיים הבדל גדול בין התפיסה הקבלית לבין התפיסה החסידית.

התפיסה הקבלית שרטטה את המציאות האלקית בעולם בקו חד של סדר והדרגה. עולמות מסודרים על גבי עולמות, ספירות על גבי ספירות ורקיעים על גבי רקיעים. בעלי הקבלה עסקו רבות בלימוד ובניתוח הסדר המורכב הזה, שתורת הקבלה ראתה בו את חזות העולם כולו ואת דרך ההנהגה של בורא העולם בעולמו.

החסידות השתמשה אמנם באותם מושגים שהקבלה השתמשה בהם, אולם המסר העיקרי של החסידות הוא 'לית אתר פנוי מיניה', כלומר שאין מקום פנוי ממנו יתברך. גישה זו נתנה לכל הנמצאים ולכל המציאות מעמד שווה מבחינת הופעת הבורא יתברך. עליונים כתחתונים יכולים לשמש מקום לגילוי ולהשראת השכינה. הסדר וההדרגה הפכו לכאורה לבעלי משמעות צדדית. עיקרו של המסר התייחס להופעה הבלתי מוגבלת של בורא עולם, בכל מקום ובכל דרגה מדרגות המציאות.

הקדמה זו מעניקה עומק למפגש שבין המחבר לבין ר' משה מקוברין. המחבר שואל אותו על דבר הקבלה והכוונות. כוונתו של השואל היא ביחס לחכמת הקבלה בכוונות הראויות בשמות השונים של הבורא. המחבר עוסק בדרגות השונות, במינוחים השונים. ר' משה מקוברין מסיט את המשמעות של המילים הללו לכיוון אחר.

חכמת הקבלה היא חכמת קבלת עול מלכות שמים. הכוונות השונות מכוונות לדבר אחד ויחיד, והוא כוונת הלב לשמים. השאלה המטרידה את ר' משה מקוברין איננה מאיזה מקום מגיעה קבלת העול, מאיזו דרגה, ספירה או רקיע. השאלה הממלאת את מאוויו של ר' משה מקוברין היא עצם קבלת העול, עצם התכוונות הלב אל השמים. בכל נקודה שבה האדם נמצא, מכל מקום ומכל מחשבה, יכולה לבוא כוונת הלב וקבלת העול.

כאן מזכיר ר' משה את המילים "ה' אלקי", ותוהה כיצד זה אפשר שכשאדם מזכיר את המילים הללו, שמשמעותם שהוא שלי ואני שלו, שלא תצא נשמתו ממנו מרוב דבקות. צמד השמות הוי"ה ואלקים, שאותם מזכיר ר' משה, הינם שני שמות בסיסיים ביותר ביחס לבורא עולם.

להבחנת המשמעות שנתנה הקבלה בין שני שמות אלו בא גם ביטוי הלכתי. כתבו בעלי ההלכה שכשאדם אומר שם הוי"ה עליו לכוון "שהוא היה הווה ויהיה", ואילו כשהוא אומר שם אלקים עליו לכוון כי הוא "תקיף ובעל הכוחות כולם".

כל זה מקבל משמעות והוראה שונה לחלוטין בשעה שר' משה עומד בתפילה. כשהוא אומר "ה' אלקי", הוא מגלה את האלקים המצוי בכל והמתגלה בו, בתוכו, בתוך גופו ואישיותו. אז צפה ועולה האהבה העמוקה שבין האדם לאלקיו: הוא שלי ואני שלו. גישה זו מעמידה במרכז הקשר והזיקה שבין האדם לאלוקיו את האהבה הטבעית שבאדם, את הקשר הבלתי אמצעי עם בורא עולם, את חשיפת האלקות בכל מקום, וגם בתוך האדם עצמו.

התרגשות רבה אופפת את ר' משה בשעה שהוא רק מעלה על דל שפתיו את הרעיון הנלבב הזה, והוא נופל מתעלף מרוב אהבה ודבקות העולות מתוך צמד המילים, "ה' אלקי".

עיון בסדר התפילה מגלה כי הפעם הראשונה שצמד המילים הללו, "ה' אלקי", נזכר בתפילה, היא בתפילת "אלקי נשמה": "כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבותי, ריבון כל המעשים אדון כל הנשמות, ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים".

דווקא בעת שר' משה אומר תפילה זו, העוסקת בנתינת הנשמה מאת האלקים אל תוך גופו של האדם, יוצאת נשמתו ממנו מרוב אהבה ודבקות. מי שיודע לחוש בנתינת הנשמה אל תוך גופו, מי שיודע לראות את הנוכחות האלקית בכל מקום וגם בתוך עצמו, הוא זה שנשמתו יוצאת ממנו מרוב דבקות ואהבה.

במצב כזה, חילוקי הדרגות שבין שם הוי"ה ושם אלקים מטשטשים, וההרגשה המתוקה של הנוכחות האלקית בכל, וגם בתוך האדם פנימה, כובשת את התודעה הפנימית. ר' משה נופל מתעלף אל מול התחושה העמוקה של "המחזיר נשמות לפגרים מתים".

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il