ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אל ארץ ישראל ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות בא Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (48 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (48 ד')

ג' שבט תשע"ד

אל ארץ ישראל


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לרפואת
רוני תחיה בת טובה


פרשת בא

אל ארץ ישראל 1 **
קידוש החודש וארץ ישראל
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, א-ב). כבר שאל רבי יצחק בתחילת ספר בראשית (מובא ברש"י בראשית א, א): למה התורה לא התחילה כאן בפרשת בא, הרי פסוק זה הוא התחלת המצוות, למה התחילו בספר בראשית? והשיב שהקב"ה רצה להודיע לעולם כולו שארץ ישראל נתונה לעם ישראל, "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" (תהילים קיא, ו). הקב"ה בורא את העולם, מחלק את הארצות ואת ארץ ישראל הוא נתן לעם ישראל. ממילא, הסיבה שבגללה צריך להחזיק את ארץ ישראל עד הירדן ועוד יותר מכך זה לא מסיבות ביטחוניות, אלא מהסיבה שהקב"ה נתן לנו את הארץ הזאת.
גם המצווה הראשונה: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה", קשורה בארץ ישראל. הגמרא במסכת ברכות מספרת (סג, א-ב):
רבי אבהו הוה משתעי [סיפר]: כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ, שגרו אחריו שני תלמידי חכמים רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם אמר להם: למה באתם? אמרו ליה: ללמוד תורה באנו. הכריז עליהם: אנשים הללו גדולי הדור הם ואבותיהם שמשו בבית המקדש, כאותה ששנינו זכריה בן קבוטל אומר הרבה פעמים קריתי לפניו בספר דניאל. התחיל הוא מטמא והם מטהרים הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם אנשים הללו של שוא הם, של תהו הם! אמרו לו: כבר בנית ואי אתה יכול לסתור, כבר גדרת ואי אתה יכול לפרוץ. אמר להם: מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים אני אוסר ואתם מתירים? אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ. אמר להם: והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ, אמרו לו: הנח רבי עקיבא שלא הניח כמותו בארץ ישראל. אמר להם: אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל. אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים והם שגרונו אצלך וכן אמרו לנו: לכו ואמרו לו בשמנו: אם שומע מוטב, ואם לאו יהא בנדוי. ואמרו לאחינו שבגולה: אם שומעין מוטב ואם לאו יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכנור ויכפרו כולם ויאמרו: אין להם חלק באלהי ישראל! מיד געו כל העם בבכיה ואמרו: חס ושלום יש לנו חלק באלהי ישראל. וכל כך למה - משום שנאמר: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ג).
למה זה כל כך נורא אם מקדשים חודשים ומעברים שנים בחוץ לארץ - כי יש פסוק שהתורה צריכה לצאת מציון, מירושלים ולא ממקום אחר. ולא מובן, מה זאת אומרת, אין בתי דינים בחוץ לארץ? הרי יש הרבה בד"צים בכל מיני מקומות בחוץ לארץ! ומה פירוש: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם", האם מכאן לומדים שאסור לפסוק הלכות בחוץ לארץ?! את הפסוק הזה מביא גם הרמב"ם בהלכות קידוש החודש (א, ח), והמפרש שם שואל את השאלה הזאת, איך לומדים מהפסוק הזה שדווקא קידוש חודשים ועיבור שנים צריך להיות בארץ ישראל, הרי מהפסוק הזה נראה ללמוד שההוראה לכל התורה כולה צריכה להיות בארץ ישראל ולא רק הוראה על קידוש חודשים ועיבור שנים - הוא משיב שבכל מקרה ברור שהפסוק כולל גם קידוש חודשים ועיבור שנים. אבל התשובה הזאת לא שלמה, כי לפי זה יוצא שאסור לפסוק שום הלכה בחוץ לארץ, מה בין קידוש חודשים ועיבור שנים לשאר פסיקת ההלכות?
משיב הנודע ביהודה בספרו הצל"ח (למסכת ברכות, שם), שקידוש החודש זו הלכה מיוחדת במינה שאין לה אח ורע בכל התורה כולה. על קידוש החודש אומרים חז"ל: "אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין" (ראש השנה כה, א). בית דין שקבע על יום מסוים שהוא ראש חודש - זה נקבע זה ראש חודש, אפילו אם הם עשו את זה בשגגה ובטעות, ואפילו אם בית הדין עשו את זה במזיד, כי היה להם עניין שראש החודש יצא ביום מסוים וסמכו על עדים לא נאמנים. זה חידוש מאוד גדול, שונה מכל התורה כולה. בכל התורה כולה לבית דין אין זכות לפסוק בטעות ואם הוא טעה הדין חוזר. ואם הציבור הלך אחרי ההוראה הלא נכונה של בית הדין, אם הם הורו בעניינים שיש בהם חיובי כרת, חייבם להביא קורבן ציבור פר העלם דבר. אין דבר כזה לפסוק שלא כדין כי התורה היא מוחלטת ואם יש טעות צריך לתקן אותה. אבל קידוש החודש זו הלכה מיוחדת במינה. ריבונו של עולם נתן רשות לישראל לקבוע חודשים והם כאילו יוצרים את התורה, לא רק מבררים אלא יוצרים. יש כוח לבית הדין לקדש את החודש וגם אם יש טעות לא חוזרים, זה כוח עליון מיוחד ליצור תורה - ועליו נאמר: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם", ההלכה המיוחדת הזאת שייכת רק בארץ ישראל. רק במקרים חריגים שלא נשארו גדולים בארץ ישראל ובאופן זמני, כמו רבי עקיבא שיצא לחוץ לארץ, רק אז ניתן לקדש חודשים בחוץ לארץ, אבל אם יש חכמים בארץ ישראל קידוש החודשים צריך להיות דווקא בארץ ישראל.
הירושלמי (נדרים ו, ח) מביא את אותו הסיפור, אך שם הסיפור הרבה יותר מחודד:
חנניה בן אחי רבי יהושע עיבר בחוצה לארץ. שלח ליה רבי תלת איגרן [שלוש אגרות] גבי רבי יצחק ורבי נתן. בחדא כתב לקדושת חנניה, ובחדא כתב גדיים שהנחת נעשו תישים, ובחדא כתב אם אין את מקבל עליך צא לך למדבר האטד ותהא שוחט ונחוניון זורק.
בהתחלה הם מסרו לחנניה את האיגרת הראשונה שבה רבי כתב לו באופן מאוד מכובד: לקדושת חנניה. בשנייה כתב: כשיצאת מהארץ תלמידי החכמים היו צעירים ולא היו גדולים - אבל בינתיים הם נעשו תיישים, כלומר הוא כבר רמז לו שהגיע הזמן להחזיר את קידוש החודש לארץ ישראל. בשלישית כבר כתב לו: אתה נפרד מאיתנו!
קדמיתא ואיקרון, תינייתא ואיקרון, תליתייא בעי מבסרתון. אמרין ליה: לית את יכיל דכבר איקרתנון.
חנניה קרא את האיגרת הראשונה וכיבד אותם, גם כשקרא את השנייה הוא שמח, ברוך ה' יש תלמידי חכמים שמתפתחים בארץ ישראל, אבל לאחר שקרא את האיגרת השלישית התחיל לבזות אותם. אמרו לו שהוא לא יכול לבזות, כי כבר קודם הוא כיבד אותם.
קם רבי יצחק וקרא, כתיב באורייתא: 'אלה מועדי חנניה בן אחי רבי יהושע', אמרין ליה: "מועדי ה'"! אמר לון גבן.
כולם צעקו על רבי יצחק, הרי כתוב: 'אלה מועדי ה''! מה זה 'אלה מועדי חנניה'?! השיב להם: אצלנו זה מועדי ה', פה זה מועדי חנניה.
קם ר' נתן ואשלם: 'כי מבבל תצא תורה ודבר י"י מנהר פקוד'. אמרין ליה: "כי מציון תצא תורה ודבר י"י מירושלים", אמר לון גבן.
אצלנו 'כי מציון תצא תורה', אצלכם לא.
אזל וקבל עליה גבי רבי יהודה בן בתירה לנציבין. אמר ליה: אחריהם אחריהם. אמר ליה: לינה ידע מה שבקית תמן. מאן מודע לי דאינן חכמים מחשבה דכוותי. מכיון דו אמר לא חכמין דכוותי ישמעון ליה. מכיון דאינון חכמין מחשבה דכוותי ישמע להון.
חנניה הלך לרבי יהודה בן בתירה והתלונן עליהם - ורבי יהודה אמר לו שהם צודקים. חנניה רצה לדעת מי אמר שבאמת יש תלמידי חכמים גדולים בארץ ישראל, וענה לו רבי יהודה שמכיוון שהם אומרים שכבר יש תלמידי חכמים גדולים בארץ ישראל, צריך לקבל את דבריהם.
קם ורכב סוסיא הן דמטא מטא הן דלא מטא נוהגין בקילקול.
רבי יהודה בן בתירה רכב על סוס והודיע בכל המקומות שעכשיו צריכים לקבל את קידוש החודש שמקדשים בארץ ישראל. ממשיך הירושלמי ואומר:
אמר הקדוש ברוך הוא: ביותר הן חביבין עלי זקני הגולה. חביבה עלי כת קטנה שבארץ ישראל מסנהדרין גדולה שבחוצה לארץ.
אמנם אני מחבב מאוד תלמידי חכמים גם בגולה, תלמידי חכמים חביבים מאוד בכל מקום שהם - אבל חביבה עלי כת קטנה בארץ ישראל מסנהדרין גדולה שבחוצה לארץ. לתורת ארץ ישראל יש חביבות מיוחדת במינה. הרמב"ם אומר בספר המצוות (מצווה קנג) שאם לא יהיו אנשים בארץ ישראל ולא יהיה בית דין בארץ ישראל - לא יוכלו לקדש את החודש, אבל לא יהיה כדבר הזה, "כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל", בלי יהודים בארץ ישראל כאילו אותות האומה מתבטלים, קיומה של האומה מתבטל ולא יתכן כדבר הזה. לכן הרמב"ם אומר שאם אנשים בחוץ לארץ יקבעו את קידוש החודש על פי דעתם ולא יהיו חכמים בארץ ישראל שיקבעו את זה - לא יתקדש החודש. המפרשים שואלים על הרמב"ם: הרי היו תקופות שלא היו יהודים ובתי דינים בארץ ישראל, ואם כן איך הרמב"ם אומר שאי אפשר לקדש חודשים בלי שיהיו יהודים בארץ ישראל - משיבים הראשונים שהיום אנחנו כבר לא מקדשים את החודש, אלא דורות הראשונים כבר קידשו את החודשים לעתיד לפי החשבון הקבוע עד שתתחדש הסנהדרין והסמיכה ויוכלו לקדש על פי הראייה. הלל השני קבע סדר של קידוש חודשים מכאן והלאה, עד ימות המשיח, בזמן שעוד הייתה סמיכה בארץ ישראל.
אבל הרמב"ם לא אומר כך. הוא אומר שקידוש החודש נעשה על ידי בית דין בארץ ישראל ואם חלילה לא יהיו יהודים ובית דין בארץ ישראל לא יתקדש החודש.
הרלב"ח, רבי לוי בן חביב, היה רבה של ירושלים בתקופת הבית יוסף. הייתה אז מחלוקת גדולה בין ירושלים ובין צפת על חידוש הסמיכה. בצפת רצו לחדש את הסמיכה, המהר"י בירב שהיה רבה של צפת ורבו של הבית יוסף רצה לחדש את הסמיכה, ובאותה תקופה היו בצפת לומדי תורה רבים שחשבו שהגיע הזמן לחדש את הסמיכה, על פי דברי הרמב"ם שאומר שאפשר לחדש את הסמיכה אם כל חכמי ארץ ישראל יתאספו ויקבעו על מישהו שהוא סמוך. אז מכיוון שבצפת היו רוב חכמי ארץ ישראל הם עשו מעשה וסמכו את מהר"י בירב, ומהר"י בירב סמך כמה תלמידים וביניהם את הבית יוסף, ושלחו וביקשו מחכמי ירושלים שיצטרפו לסמיכה. אבל חכמי ירושלים לא הסכימו לזה. הם אמרו שהפשט ברמב"ם הוא לא כדבריהם ואפשר להבין את דבריו בצורה אחרת ויש כאן ספק. נוצרה מחלוקת גדולה בין חכמי ירושלים לחכמי צפת ועל זה נכתב קונטרס הסמיכה שמופיע בסוף תשובות מהרלב"ח, ושם הוא עוסק ברמב"ם הזה.
המהרלב"ח מסביר את הרמב"ם שלא צריך בית דין בארץ ישראל כדי לסמוך, אלא כלל ישראל בארץ ישראל זה בית דין. כלל ישראל בארץ ישראל יכולים לסמוך, אם הם יכולים לסמוך זה אומר שיש להם כוח של סמוכים ועם הכוח הזה הם יכולים גם לקדש את החודש. זה מסביר את הרמב"ם שאומר שקידוש החודש מוכרח להיות על ידי חכמי ארץ ישראל. אמנם כמו שהזכרתי המהרלב"ח לא הסכים לסמוך על הרמב"ם בנושא הסמיכה, אבל על כל פנים הרמב"ם לשיטתו מתורץ. הרמב"ם סובר שכלל ישראל בארץ ישראל יכול לסמוך, ועל פי זה יוצא שלדרים בארץ ישראל יש כוח של סמוכים והם יכולים לקדש את החודש. זאת אומרת שאם בארץ ישראל אין מומחים שיודעים לקבוע את החודש, הם היו שולחים למומחים הנמצאים בחוץ לארץ את השאלה מתי צריך לקבוע את החודש, והם משיבים להם שראש החודש צריך להיות ביום מסוים, וחכמי ארץ ישראל קיבלו והסכימו לזה - זה שהם הסכימו, קמו בבוקר והתפללו תפילת ראש חודש - בזה התקדש החודש. זאת אומרת שאנחנו היינו שותפים השנה בקידוש החודש בראש חודש שבט, כל חכמי ארץ ישראל היום ביחד שותפים וקובעים את קידוש החודש, עד שתהיה סנהדרין של סמוכים.
הרמב"ם מלמד אותנו את הכוח של ארץ ישראל, בארץ ישראל יש כלל ישראל, בארץ ישראל חכמי ארץ ישראל הם הסמוכים. היום יש הרבה תלמידי חכמים בחוץ לארץ, אמנם אנחנו חושבים שהרוב נמצאים כבר בארץ ישראל אבל עדיין יש תלמידי חכמים רבים בחוץ לארץ - ואם ירצו לחדש את הסמיכה לא יצטרכו להתחשב בכל חכמי ישראל אלא רק באלה שנמצאים בארץ.
הוי אומר שגם מצוות קידוש החודש גופה מלמדת אותנו על מעלתה של ארץ ישראל, בארץ ישראל מתחדשים קדושות הזמנים.
קדושת הזמנים מתחילה מראש חודש, אנחנו מקדשים את ראש החודש ועל ידי זה מסתדרים כל סדרי הזמנים, מתי פסח ומתי שאר החגים. את הכוח הזה הקב"ה נתן לישראל. אנחנו אומרים: "מקדש ישראל וראשי חודשים" (תפילת ראש חודש), ישראל קדושים והקב"ה נתן להם כוח לקדש את הזמנים, קדושת הזמנים היא על ידי ישראל. הכוח של קדושת הזמנים מתפשט גם לשבת, אמנם שבת היא קביעא וקיימא והשבת לא נוצרת על ידי הקידוש שאנחנו עושים, אבל הקידוש שאנחנו עושים יוצר עוד תוספת קדושה בשבת. הזוהר אומר שביום שבת לא צריך לעשות קידוש כי ביום השבת הקדושה כבר כל כך גדולה מצד עצמה ואין צורך בקידוש, אבל הלילה הוא פחות מהיום כי יש בו פחות קדושה עצמית, ולכן צריך לקדש את השבת ועל ידי הקידוש השבת מקבלת עוד מדרגה של קדושה. כבר דיברנו על זה, שכך צריך להסתכל גם על ההבדלה. אסור לאכול ולעשות מלאכות לפני ההבדלה. יש מחלקות בין הפוסקים האם אסור לעשות שום מלאכה לפני הבדלה בדיבור, כלומר שאדם אומר 'ברוך המבדיל בין קודש לחול' או עד שמתפלל מעריב ובתפילה הוא אומר את ההבדלה. ההבדלה מתירה את עשיית המלאכה- כמו שהקידוש מקדש היא מפסיקה את השבת. למרות שהשבת פוסקת מעצמה צריך לעשות משהו גם מצידנו, לכן אנחנו מעדיפים לדחות את ההבדלה כמה שאפשר, על מנת להמשיך את הקדושה של השבת - אנחנו שותפים בקדושת הזמנים.

זכירת וסיפור יציאת מצרים

אנחנו ממשיכים בפרשת בא, פרשת יציאת מצרים בפועל. יש מצווה מיוחדת לזכור את יציאת מצרים כל החיים ויש מצווה מיוחדת נוספת לספר ביציאת מצרים בליל פסח. אלו שתי מצוות. "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז, ג), 'ימי חייך' הימים, 'כל ימי חייך' לרבות את הלילות, ככה דרש בן זומא ואנחנו פוסקים כמותו להלכה (ברכות יב, ב). אבל יש עוד מצווה, לספר את יציאת מצרים בלילה הזה, כשמצה ומרור מונחים לפניך. יש כאן תמיהה גדולה: מתי היה עיקר היציאה, בלילה או ביום? אם עיקר היציאה היה ביום, היה צריך לעשות את יום הסדר ולא את ליל הסדר ולספר את יציאת מצרים ביום. והנה אנחנו רואים שסיפור יציאת מצרים הוא דווקא בלילה. ואילו בנוגע לזכירת יציאת מצרים כתוב 'כל ימי חייך' ויש ריבוי לרבות גם את הלילות. ולא מובן: אם העיקר זה בלילה היה צריך להיות 'כל לילות חייך' ומהריבוי לרבות את הימים, ולא הפוך. למה הסיפור הוא בלילה והזכירה היא ביום?
בעל "המעשה ניסים" בהגדה של פסח מתרץ, שבאמת לכל מצווה יש תפקיד אחר. משל למה הדבר דומה - לאדם שמצא תינוק מושלך ברחוב כשהוא פצוע, חולה וסובל מייסורים. האיש ריחם עליו, הביא אותו לביתו, רחץ אותו, האכיל אותו, הלביש אותו, נתן לו מקום לגור וגידל אותו. לאט לאט הוא גדל, נהיה נער, בחור והאיש גם חיתן אותו - והנה הילד הזה מספר לכולם: 'האיש הזה מאוד טוב, יום אחד הוא מצא אותי זרוק ואז הוא לקח אותי, האכיל אותי, רחץ אותי ונתן לי בגדים'. אבל האיש הזה גם טיפל בילד מאז ועד הנה, הוא גידל אותו, חינך אותו וכו' - והילד מספר רק שביום ההוא האיש עשה לו טובה. האם זה יפה לומר ככה?! אמנם הקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, אבל הוא גם מלווה אותו כבר שלושת אלפים שנה, כל הזמן מטפל בעם ישראל, מחזיק אותו, בנה לו את בית המקדש וכו' - ובכל יום אנחנו מספרים שפעם בעבר הקב"ה הוציא אותנו ממצרים... הרי הוא זן ומפרנס לכל, מטיב לכל ומכין מזון לכל בריותיו! הוא כל הזמן מטפל בנו! מה זה המצווה הזאת?! מבאר בעל "המעשה ניסים" שבעצם זכירת יציאת מצרים בכל יום היא לא רק לזכור שהיינו עבדים והקב"ה שיחרר אותנו מעבדות, אלא גם שהקב"ה לקח אותנו לו לעם וכל התוצאות ממילא נובעות מכך, זוהי מצוות זכירת יציאת מצרים, לזכור שאנחנו עם ה'. לא לזכור רק שפעם אחת הקב"ה הטיב אתנו מאוד מאוד באופן יוצא מן הכלל - אלא הקב"ה לקח אותנו אליו ועכשיו אנחנו עמו, וכמובן מתוך כך במשך כל הדורות הקב"ה מטפל בנו כי אנחנו עמו וצאן מרעיתו. לכן עיקרה של הזכירה היא ביום כי באמת ביום יצאנו ממצרים, אבל הסיפור שאנחנו צריכים לספר על יציאת מצריים הוא בלילה סיפור על המאורע הגדול והנס הגדול של מכת בכורות שארע ב "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה" (שמות יב, כט). זה היה שיא השיאים, הקב"ה כבר בהתחלה אמר למשה שאחרי מכת בכורות ישראל יצאו ממצרים. כל התהליך של עשרת המכות התפתח לאט לאט, עד המכה שהייתה השיא שבשיאים. המכה הייתה בלילה, ולכן אנחנו מספרים בלילה את הסיפור של יציאת מצרים. כלומר, התודה על מה שאירע ביציאת מצרים שייכת ללילה, ומצוות הזכירה שייכת ליום, לכל הימים. כל הימים אנחנו אומרים: "הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ" (תהילים ק, ג), מאז ועד עכשיו זכירת יציאת מצרים זה כאילו להגיד - 'יש לנו אבא'. יש לנו מטפל, אנחנו לא לבד, ריבונו של עולם הציל אותנו אז ואנחנו שייכים לו לכל הדורות.

ארץ ישראל לכל אחד בעם ישראל
כל המהלך שקראנו בפרשיות האחרונות הוא לא רק במגמה לצאת מעבדות לחרות, אלא אנחנו יוצאים ממצרים והמגמה היא להגיע לארץ ישראל, כמו שאנחנו אומרים בפרשה: "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ" (שמות יג, יא). רש"י על המילים "וּנְתָנָהּ לָךְ" אומר: 'תהא בעיניך כאלו נתנה לך בו ביום, ואל תהי בעיניך כירושת אבות'. כתוב בפסוק: "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ ", כל אחד צריך להרגיש כאילו הקב"ה נתן לו את ארץ ישראל. לא שהוא נתן לאבותינו ואנחנו יורשים, אלא הוא נתן לכל אחד ואחד בכל הדורות את ארץ ישראל. לכל אחד יש שייכות מיוחדת לארץ ישראל. כמה פסוקים לפני כן (פסוק ח) התורה אומרת: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם", כל אחד צריך להגיד: "לִי". חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. זאת אומרת שכולנו יצאנו יחד כעם, אבל הקב"ה כל יכול והוא מתייחס גם אל כל אחד באופן פרטי.
הזכרנו פעם את דברי הרב על המילים: 'אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא' (עולת ראיה א, עמוד סו), המילה 'אלוקי' בלשון יחיד היא קצת תמוהה, יש לי אלוקים פרטי - הרי מדובר באלוקי העולם, אלוקי ישראל, אלוקי הכול, למה אומרים 'אלוקי' ולא 'אלוקים'?! אומר הרב שם, שאדם צריך להרגיש שהקב"ה מטפל בו, כאילו רק הוא נמצא בעולם. זהו כישרון אלוקי לטפל בכל אחד כאילו רק הוא נמצא.
לא כל אחד יכול לעשות את זה, אבל צדיקים מיוחדים שהולכים בדרכו של הקב"ה יכולים. ראינו את זה אצל מורנו ורבנו הרב צבי יהודה. כשמישהו היה אצלו ומדבר אתו, הוא לא היה מתחשב בשום דבר, עכשיו כולו שלו - והתלמיד היה מרגיש כאילו הרב צבי יהודה אוהב רק אותו. אחר כך היה בא תלמיד אחר ואומר שהרב צבי יהודה התייחס אליו כאילו הוא בן יחיד שלו, אחר כך עוד אחד בא ואומר כך, היו לו הרבה בנים יחידים... כל אחד הרגיש יחס מיוחד ולא תאר לעצמו שהרב התייחס אל אחרים כמו שהתייחס אליו. בוודאי שריבונו של עולם יכול לעשות את זה, וכל אחד מרגיש שהוא בן יחיד אצל הקב"ה, כל אחד מרגיש שהקב"ה נתן לו את הארץ הזאת "וּנְתָנָהּ לָךְ". אותו הדבר ביציאת מצרים, 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', עליו לראות שהקב"ה רצה שאני אצא ממצרים, הקב"ה הוציא כל אחד ואחד מכל ישראל לדורותיו. אדם צריך לראות את עצמו כאילו הקב"ה לקח אותו והוציא אותו. לא רק פעם אחת, זה צריך להיות בכל יום, 'כאלו נתנה לך בו ביום', בכל יום ויום הקב"ה אומר שעכשיו אני נותן לכם את ארץ ישראל. עכשיו הוצאתי אתכם ממצרים. זו התחדשות של יציאה כל יום ויום, התחדשות של שייכות לריבונו של עולם. זה לא דבר שקרה פעם בעבר, זה מתחדש כל יום.
אז יש לנו כאן את יציאת מצרים, יש לנו ארץ ישראל וכך אומרים חז"ל גם על לימוד התורה: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", כל אחד ואחד צריך להרגיש התחדשות, בכל יום הקב"ה נותן לו תורה מחדש. יש התחדשות של העולם, יש התחדשות של החיים ויש התחדשות של התורה. ולמה - מפני שהתורה היא באמת כל כך עליונה, תמיד אפשר להוסיף בה עוד ועוד כי היא מתחילה מהמקור העליון והבלתי מושג. אנחנו כל הזמן מבינים בתורה דברים חדשים, וכל יום אנחנו מתקדמים בחיבור שלנו אל מקורה של התורה. לכן לא רק להרגיש באופן מלאכותי את ההתחדשות, אלא במציאות "בכל יום יהיו בעינך כחדשים".

שליטת ה' בטבע
אני רוצה להוסיף דברים מהזוהר על הפרשה. אומר הזוהר (שמות מב, א, מתורגם) שכל בריה שבעולם נקראת בשם ה', כמו שאומר הפסוק: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" (ישעיהו מג, ז). כלומר, בכל דבר שבעולם יש הופעה של הקב"ה, הוא ברא אותו ומתגלה בו כוח הבריאה של ריבונו של עולם. אלו דברים כפשוטם, במהות של כל בריאה יש שמו יתברך וזה מקור הקיום של כל בריאה ובריאה. גם האדם הוא כך, הוא נברא בצלם אלוקים. אנחנו כמובן לא מבינים את הדברים כפשוטם אבל יש צד של הופעה אלוקית - צלם אלוקים שבאדם. הזוהר אומר ששם הקב"ה זה י', ק', ו', ק' ואפשר לצייר את זה בציור של האדם, האות י' זה הראש, האות ו' זה הגוף, חמש אצבעות של יד אחת זה האות ה' וחמשת האצבעות של היד השניה זה עוד ה', ואם כן יש לנו י', ק', ו', ק'. בציור האותיות יש משהו שמרמז על הבריאה של האדם. אלו דברים של סוד ולכן רק ניגע בהם. זה רמז, להגיד לנו שבאדם יש שייכות לקב"ה, הוא צלם אלוקים. הקב"ה ברא את כל הבריות באופן כזה שכביכול שמו נמצא שם - כדי שדרך זה יכירו אותו, "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב יט, כו). אבל כמובן כל ההשגות שאדם יכול להשיג על ידי הדמיון הן מוגבלות "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי" (ישעיהו מ, כה), אבל מצד שני כתוב: "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר יב, ח), זאת אומרת שיש צד אחד שבו הקב"ה נותן לנו אפשרות להכיר אותו, ומצד שני עלינו לזכור שכל מה שאנחנו משיגים זה אפס קצהו ואנחנו לא משיגים בעצם שום דבר. מצד אחד אנחנו משיגים ומצד שני להכיר שריבונו של עולם הוא גבוה מעל גבוה. הקב"ה ברא את בריותיו, וכל הזמן קיומם של הבריות תלוי בריבונו של עולם, כביכול יש הופעה אלוקית בתוך המציאות - ההופעה הזאת היא כל הזמן המשך של אור ה'. היום כשיש לנו חשמל אנחנו יכולים להביא ממנו משל טוב, הזוהר הביא משל ממים ממעין. הקב"ה מזרים זרם של חיים, זרם של קיום לכל העולם כולו ובשנייה שהוא מפסיק את הזרם שום דבר לא פועל, הכול מתבטל כלא היה. "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם" (נחמיה ט, ו), ריבונו של עולם כל הזמן מחייה את הבריות. לא שהוא ברא את עולמו, הלך לנוח ונתן את עולמו למשרתים שהם מנהלים עכשיו את העולם, כמו שהאפיקורוסים אומרים.
בספר "פרי הארץ" בתחילת פרשת בא, הוא מבאר שהקב"ה אומר למשה ללכת אל פרעה ולומר לו: "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ" (שמות י, א). פרעה לא מכיר את ה' בשם הוויה שמנהל את עולמו, הוא מכיר שיש בורא לעולם אבל הוא חושב שה' סידר את הטבע ועכשיו הטבע פועל בעצמו ללא ניהול של הקב"ה. כשמשה רבנו בא אל פרעה ואומר לו שבורא העולם יכול לשנות את הטבע הוא לא מאמין. "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ" (שם ה, ב), הוא מכביד את ליבו וממשיך לדבוק בתפיסת העולם שלו שבורא העולם לא שולט על הטבע - הנה עכשיו אני מכביד את ליבי. אומר הקב"ה למשה שיאמר לפרעה שאני הכבדתי את ליבו. מה אתה חושב, שאתה מחליט, שהדבר נמסר לטבע - גם את הכבדת הלב אני עשיתי! יש שליטה אלוקית והקב"ה שולט על עולמו מעל הטבע. הוא סידר את הטבע אבל יש גם מעל הטבע. כשמאמינים באמונה מאוד גדולה רואים שהטבע זו בעצם הבריאה הכי גדולה שמגלה את הקב"ה, יותר מכל הניסים והנפלאות. הניסים והנפלאות הם מאורעות מאוד מרשימים ומאוד מיוחדים כי רואים משהו ששולט על הטבע - אבל הם חד פעמיים. במבט עמוק לאנשים מאמינים הגילוי של ההופעה האלוקית בטבע יותר גדול מאשר ההופעה האלוקית בניסים. את הלימוד הזה מלמד אותנו הקב"ה ביציאת מצרים. זה הלימוד שאנחנו לומדים, ריבונו של עולם הוא אלוקי העולם, וגם הטבע הוא בעצם הופעה אלוקית. חיברנו כאן את דברי פרי הארץ עם הזוהר. שיהיה לנו שבוע טוב וכל טוב.



^ 1.. שנת תשע"ד.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il