ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

המרגלים כשליחי מצווה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר שלח לך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ג

המרגלים כשליחי מצווה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

חטא המרגלים השאיר את רישומו לדורי דורות, אמרו חכמינו ז"ל (תענית דף כט עמוד א) "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן: (אותו היום ערב) מסורת הש"ס: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכייה של חנם - ואני קובע לכם בכייה לדורות". וגם היום אנו אוכלים את פירות הבאושים של תולדות חטא זה, וכל הגלויות הם נובעות מכך שעדין לא תוקן חטא המרגלים. רמז לכך מוצא הנצי"ב בספר תהילים (פרק קו), נאמר: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ: וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה': וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר: וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת". מצוין כאן העונש על חטא המרגלים, והוא לא רק שימותו במדבר, אלא שיזורו בארצות, דבר שלא התקיים עד גלות בית שני, משמע שהעונש על חטא זה נמשך עד הגלות האחרונה ועד ימינו אלה שאנו מפוזרים בארצות, בגין אותה מאיסה בארץ חמדה.

מה היה חטא המרגלים? לכאורה חטאם מפורש בכתוב, חוסר אמונה בקב"ה, זאת אנו לומדים ממה שאמרו(במדבר פרק יד,ג):
"וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה". והקב"ה אומר על כך "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ". וכן בכך שמאסו בארץ, כפי שנאמר בתהילים "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה", ועל זה אומרים להם יהושע וכלב "וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד".

אולם העובדה שרושם החטא נשאר לדורי דורות, מוכיחה שיש כאן חטא עמוק יותר, ויש להעמיק בו כדי לדעת את שורשיו, על מנת לתקנו.
ננסה לתור אחר העומק של חטא המרגלים על פי דברי המדרש (במדבר רבה פרשה טז,א), וז"ל:
"הלכה: מהו לפרוש לים הגדול קודם לשבת שלשה ימים? שנו רבותינו: אין מפליגין בספינה בים הגדול שלשה ימים קודם לשבת בזמן שהוא הולך למקום רחוק 1 , אבל אם מבקש לפרוש כמו מצור לצידון מותר לו לפרוש אפי' בערב שבת, מפני שהדבר ידוע שהוא יכול לילך מבעוד יום,- בשליח הרשות, ואם היה שליח מצווה מותר לו לפרוש בכל יום שירצה, למה? מפני שהוא שליח מצווה ושליח מצווה דוחה את השבת. 2 וכן את מוצא בסוכה ששנינו, ששלוחי מצווה פטורין מן הסוכה, שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שמשתלח לעשות מצווה ונותן נפשו כדי שיצלח בשליחתו!".

מה הקשר בין הלכות אלו לשליחת המרגלים? נראה שיש כאן משל ונמשל. תקופת המדבר משולה לבחינת שבת, מזונם של ישראל במדבר היה מן - לחם שמים, ולא היו צריכים לעבוד ששת ימים לצורך פרנסתם, ולכן כל התקופה הזאת הייתה בשבילם בחינת "יום שכולו שבת" 3 , והנה המרגלים והעם ידעו שמיד עם כניסתם לארץ תתחיל עבורם תקופה חדשה של חיי טבע, ומכאן ואילך יהיו מצווים לטעת ולישב את הארץ, כפי שנאמר (ויקרא פרק יט) "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וגו' ", הם יצטרכו לעבוד את האדמה ולעמול להוציא לחם מן הארץ, ולכן הם לא רצו להיכנס לארץ שתחייב אותם בחיי מעשה, והעדיפו שלא לוותר על חיי המדבר שהיו משולים לשבת, וזהו רמוז במשל בשאלה אם מותר לשלוחי מצווה "לדחות את השבת" לצורך מצווה. המשל מדבר על הפלגה בספינה בלב ים, שעוברות עליה סכנות מרובות, ועלולה להקלע למצב של פקוח נפש שדוחה את השבת, הנמשל הוא הכניסה לארץ, שכרוכה בהתמודדויות קשות של ישוב הארץ, וגלוי וידוע להם שיש במהלך זה סכנת הגוף ויותר מזה סכנת הנפש שדומה לחלול שבת, ואעפ"כ באה ההלכה ומלמדת אותנו, שגדולה שליחות מצווה שדוחה את השבת ודוחה את מצוות ישיבה בסוכה, וכך ישוב הארץ עם כל המורכבות שבו עדיף על בחינת "שבת" שהייתה להם במדבר.

המשל השני של ישיבה בסוכה, גם הוא מרמז לתקופת המדבר, שבה היו ישראל מוקפים בענני הכבוד, חסים בצילא דמהמנותא, וזכר לכך אנו יושבים בסוכה, "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", והנמשל הוא שהמרגלים והעם לא רצו לצאת מהמציאות הנסית הזאת של ענני הכבוד במדבר, ובאה ההלכה ולימדה, ששלוחי מצווה דוחים את הסוכה, היינו שהכניסה לארץ היא שליחות חשובה כל כך שעדיפה על תקופת המדבר למרות שהייתה בבחינת סוכה עבורם.

עתה צריך להבין, מדוע באמת הכניסה לארץ עדיפה על תקופת המדבר?
נראה להסביר זאת עם המדרש הבא: (במדבר רבה פרשה טז כו):
"עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו', הלכה: תינוק שיש בו [בידו] אבן בשבת מהו לטלטלו? שנו רבותינו: נוטל אדם את בנו והאבן בידו ... מדור המדבר את למד, שהיה הקב"ה נושאם במדבר כביכול כאשר ישא איש את בנו, והיתה עבודת כוכבים בידם, שנא' (שמות לב) כי עשו עגל מסכה. וכן את מוצא, כשעברו בים-צלמו של מיכה עבר עמהם, שנא' (זכריה י) ועבר בים צרה, ובכל כך לא הניחן הקב"ה, ואמר למשה: קרעתי להם את הים והכעיסוני, שנא' (תהלים עח) כמה ימרוהו, ואף כאן הוציאו על הארץ שם רע ואיני יכול לסבול, עד מתי אהיה סובל להם עד מתי לעדה הרעה".

מדוע מותר לאב לטלטל בשבת את האבן שמחזיק בנו? בגמרא (שבת קמא: ) מבואר שמדובר " בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו " ופרש"י " שאם לא יטלנו יחלה, ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה, ואף על גב דלאו סכנת נפש גמורה, אלא סכנת חולי ". וזה הנמשל לקב"ה שסבל את ישראל, שחטא בחטא העגל, ונשאו עמם פסל מיכה, משום שישראל היו בבחינת תינוק שאינו מבין ולא רצה לצערם בדבר שעלולות להיות לו השלכות של "סכנה". ולפי זה צריך לומר, שעתה כאשר הם עומדים להיכנס לארץ הם הגיעו לבגרות נפשית כזאת שהקב"ה אינו יכול יותר לסלוח להם ואומר " עד מתי לעדה הרעה הזאת".

נמצא, שמציאות המדבר עם כל היותה נשגבה כל כך, בבחינת שבת וסוכה חוסים תחת כנפי השכינה, התאימה למצב של "קטנות" האומה, ועתה עם כניסתם לארץ משה שולח אותם ממנו לבדוק את טובת הארץ, ולפתח בהם מידה של עצמאות ו"גדלות", כפי שמתאים להם בחיי הארץ, כאשר הם מתמודדים בעצמם עם קשיים גשמיים ורוחניים ופותרים את כולם בכוחות עצמם.

וזה עומק הקונפליקט שנתקלו בו בכניסתם לארץ, מצד אחד נדרש מהם כביכול להיפרד מה', ולהיות עצמאיים ופועלים בעצמם לפי השגתם, ומצד שני להוכיח איך בכל זאת הם אינם נפרדים מה', ופועלים מתוך אמונה ודבקות בשליחותו, בסופו של דבר, אם יצליחו להוכיח זאת, יזכו למעלה עליונה יותר, כמעשים טובים שעושה גדול שאינו תלוי בדעת אחרים, ויתקדש שם שמים על ידם, שידעו שיש אלקים בקרב הארץ.

ממשיך המדרש הנ"ל (פרשה טז,א), ומבאר את מהות המושג שליח. וז"ל:
"ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצווה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן כאותם שנים ששלח יהושע בן נון, שנא' (יהושע ב) וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים, מי היו? שנו רבותינו: אלו פנחס וכלב, והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותן, מהו חרש? מלמד שעשו עצמן קדרין והיו צווחין הרי קדרות, מי שירצה יבא ויקנה. כל כך למה? שלא ירגיש בהן אדם, קרי ביה חרש, כדי שלא יאמרו בני אדם שהן מרגלים".

המדרש מוצא רמז, לדרך שבה הם הסתירו את עצמם, שהתחפשו למוכרי קדרות, שפת אמת מוצא כאן עומק נוסף שמלמד על מהות השליחות. על פי ההלכה החרס אינו מקבל טומאה אלא מתוכו, טעם הדבר מבחינה מחשבתית, מפני שהחרס עשוי מעפר שאין לו חשיבות עצמית אלא בית הקיבול שלו הוא חשיבותו, ולכן שם באויר חללו הוא מקבל טומאה, הנמשל הוא למרגלים ששלח יהושע, שהם היו בטלים לשליחותם, וכל מחשבתם הייתה לבצע את השליחות לשם שמים, ככלי שחשיבותו רק במה שממלא את שיעודו שיש לו בית קיבול.
ובהמשך המדרש:
"וילכו ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה, עמדה וקבלן, והרגיש בהן מלך יריחו, ושמע שבאו לחפור את הארץ, שנאמר, ויאמר למלך יריחו לאמר, כיון שהלכו לבקשם, מה עשתה רחב? נטלה אותם להטמינם. אמר לה פנחס: אני כהן והכהנים נמשלו למלאכים, שנא' (מלאכי ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. והמלאך מבקש: נראה, מבקש: אינו נראה. ומנין שנמשלו הנביאים כמלאכים? שכן הוא אומר במשה, (במדבר כ) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, והלא משה היה? אלא מכאן שנמשלו הנביאים כמלאכים. וכה"א (שופטים ב) ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים ויאמר אעלה אתכם ממצרים. והלא פנחס היה אלא מיכן שנקראו הנביאים מלאכים, לפיכך אמר לה פנחס: אני כהן ואיני צריך להטמין, הטמינו לכלב חבירי ואני עומד לפניהן ואינן רואין אותי, וכן עשתה שנאמר (יהושע ב) ותקח האשה את שני האנשים ותצפנם, אין כתיב כאן אלא ותצפנו, הרי שלא הטמינו לפנחס אלא לכלב? ללמדך כמה נתנו שני צדיקים אלו נפשם לעשות שליחותם, אבל שלוחים ששלח משה היו רשעים, מנין? ממה שקרינו בענין: שלח לך אנשים".

המדרש מסביר מדוע הנביאים נקראים מלאכים, ורוצה לומר שגם השליחים ששלח יהושע נקראים מלאכים. המיוחד במלאך שהוא בטל לשליחותו, עד כדי כך שאמרו חז"ל "אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות". וכן "מלאך רואה ואינו נראה", ועומק הדבר, מפני שהוא בטל למשלח וכאילו אינו קיים לעצמו, ולכן אינו נראה, אבל הוא רואה נכונה את השליחות ומבצע אותה.

אומנם אנו מוצאים, שהיה הבדל בין כלב לפנחס, את כלב הייתה צריכה להצפין, ואת פנחס לא הייתה צריכה להצפין מפני שהיה דומה למלאך שרואה ואינו נראה 4 . באור הדבר, כלב משבט יהודה הייתה הנהגתו טבעית, וכוחות גדולים של מסירות נפש ואמונה, הוא אמר (במדבר פרק יג) "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ". כל כך בטח בה' שאמר לפי פרש"י (במדבר פרק יג) "אפילו בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו". וגם לעת זקנותו בהיותו בארץ אמר (יהושע פרק יד) "עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא". כמו כן היה מתפלל גדול, וכך אמרו חז"ל (רש"י במדבר פרק יג) "ויבא עד חברון - כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם, וכן הוא אומר (דברים א, לו) ולו אתן את הארץ אשר דרך בה, וכתיב (שופטים א, כ) ויתנו לכלב את חברון", ולכן הנהגתו הייתה טבעית, ולא ארע לו הנס של בליעת הארץ. לעומתו יהושע היה דומה למשה במידה מסוימת "פני משה פני חמה ופני יהושע פני לבנה", וכמו שמשה קרע להם את הים, כך יהושע בקע להם את הירדן. ובדרך נס הפיל את חומות יריחו, והוריד אבנים גדולות מן השמים, להכות במלכי כנען. ודומה לו היה פנחס שהחליף את יהושע, והיה כמידתו "רואה ואינו נראה". אפשר לומר, שההבדל ביניהם הוא בהתייחסותם למצב קשה ובלתי ניתן לפתרון, יהושע היה אומר שהקב"ה בודאי יעשה לנו נס ונתגבר, וכלב היה אומר, איני יודע כיצד תבוא הישועה, אבל היא תבוא מכל מקום.

ולסיכום, יהושע וכלב ואח"כ גם פנחס היו השליחים הצדיקים שהצליחו בשליחותם, מפני שעשו את שליחותם לשם שמים, אבל שאר המרגלים לא הצליחו בשליחותם, כיון שלא עשו את שליחותם לשם שמים, ולמרות שהכתוב מעיד עליהם שהיו "כולם אנשים" כשרים וצדיקים, ונבחרו "על פי ה'" לשליחות זו, נכשלו בשליחותם למרות כל זאת, וזאת מפני שבגלל צדיקותם לא רצו להתנתק מן הקב"ה, רצו להישאר בתקופה שדומה לשבת, ובמקום שדומה לסוכה. אולם רצון ה' היה שהם כן יתנתקו ממציאות תקופת המדבר, לפעול כשליחים, ומשמעות השליחות היא מצד אחד לפעול באופן עצמאי ומנותק מן המשלח, כדי לבצע בכוחות עצמם את השליחות, ומצד שני להיות מחוברים אליו מבחינה מחשבתית, להרגיש שהם שלוחו של אדם כמותו ממש, בטלים אל המשלח והשליחות.


^ 1 נאמרו על כך כמה טעמים בראשונים, אחד מהם שמתאים לענינינו, הואיל וההפלגה בים יש בה צורך תמידי לעשות מלאכות האסורות בשבת, ואע"פ שפקוח נפש דוחה שבת, אבל אסור להכניס עצמו למצב של פקוח נפש, ואם הפליג שלושה ימים קודם השבת, לא נחשב שבמכוון הכניס עצמו לפקוח נפש בשבת.
^ 2 אין כאן המושג הקלאסי של "עוסק במצווה פטור מן המצווה", שמצווה שעוסק בה דוחה את המצווה השניה, ולכאורה לא מצאנו שמצווה שעוסק בה תדחה את השבת, אלא הביטוי הזה כאן הוא מושאל, וכוונת המדרש לומר, שהעוסק במצווה יכול להיות מרוכז במצווה שעוסק בה, ולא לחשוב באותה שעה על השבת ממשמשת ובאה, והרי זה כמפליג ג' ימים קודם השבת.
^ 3 אמרו חז"ל "כו"ע לא פליגי שבשבת נתנה תורה", אפשר לומר כן על כל תקופת המדבר, שבה מסר משה לישראל תורת שמים, שהיתה בחינת שבת, ואמרו חז"ל "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן".
^ 4 ועוד פנחס הוא אליהו ז"ל שנתעלה כמלאך לשמים והיה לרואה ואינו נראה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il