ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מקיף וניקף (דין נהנה) | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא בבא בתרא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (57 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (57 ד')

ט"ז כסלו, התשס"ד

מקיף וניקף (דין נהנה)

מסכת בבא בתרא - דף ד' ע"ב.



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
עמרם בן סולטנה

המקיף את חבירו משלש רוחותיו - דין נהנה ומקורו
למדנו במשנה 1 : "המקיף את חבירו מארבע רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבים אותו. ר' יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלים עליו את הכל".

במשנתינו מתחדש יסוד: אדם שנהנה מחבירו חייב לשלם לו, למרות שלא הוא זה שיזם את הדבר. בדרך כלל, החיובים שאנו מכירים הם חובות שהתורה יוצרת - כמו מזיק, או חובות שהאדם יוצר, שכדי להחיל אותן יש צורך במעשה קניין - כמו הלוואה, תוספת כתובה וכו'.
ומעתה יש להבין, מהו גורם החיוב בדין הנהנה? הרי בדרך כלל קניין בלי רצון אינו מועיל! נתבונן עוד: כאשר אדם לוקח לחם במכולת, מה מחייב אותו לשלם?

אפשרות אחת לומר היא שהמשיכה של החפץ על ידי הקונה היא המחייבת אותו לשלם.

אפשרות נוספת היא שזהו מעין קניין חליפין . ואמנם מבואר בגמרא 2 שחליפין אפשר לעשות רק על ידי כלי ולא על ידי דברי מאכל (בלשון הגמרא 'פירות'), אולם שיטת רבינו תם היא שבחליפין של ממש - כאשר שני החפצים שווי ערך - גם פירות מועילים, ורק חליפין מדומים, שאינם אלא לצורך מעשה קניין - כמו המקבל בגד ונותן עבורו דירה - צריך כלי.
אולם לאמיתו של דבר אין צורך להגיע לקנייני משיכה וחליפין. כך מבאר ה'ברכת שמואל', שכאשר אדם קיבל מקבל דבר ממשי מחבירו - כלל אין צורך בקניין. עצם העובדה שאדם נהנה מחבירו, כגון שלקח לחם מהמכולת, מחייבת אותו לשלם. וזהו למעשה היסוד המבואר במשנה, שכיון שהניקף נהנה מכך שחבירו גדר את השדה - חייב לשלם. וכותב הברכת שמואל שחיוב זה הוא בגדר 'מלוה הכתובה בתורה'.

ועדיין נשאל, חיוב זה היכן מקורו? ולכאורה היה ניתן לומר שלמדים זאת מחיובו של גזלן, שגם אם החפץ שגזל אבד הריהו חייב לשלם את דמיו. אך קשה לומר שזהו המקור, שכן למדנו 3 'כולן כאבות לשלם במיטב', כלומר שגזלן אינו יכול לשלם קרקע גרועה אלא דוקא את הקרקע הטובה שבנכסיו, ואילו ביחס לדין נהנ מבואר באחרונים 4 שאין צורך דוקא ממיטב. ויש לעיין בדבר.

'משתרשי' וההבדל בינו לדין 'נהנה'
להשלמת העניין, נוסיף כי למעשה יש שני מושגים קרובים זה לזה: 'נהנה', ו'משתרשי'. נדגים שני מושגים אלו דרך מעשים המובאים בגמרא.

בגמרא 5 מובא מעשה באדם שהפקיד 'כשותא' (חומר ששמים לצורך עשיית שכר) אצל חבירו, ולאחר זמן הוצרך הנפקד עצמו להשתמש בכשותא שלו. הנפקד אמר לפועל שלו להטיל בשכר כשותא מזוית מסויימת, ומחוסר ידיעה הביא לו הפועל את הפיקדון והכניסו לשיכר. על כך אומרת הגמרא שלא ניתן לחייב את הנפקד או את הפועל לשלם למפקיד, שהנפקד לא פשע שהרי אמר לפועל לקחת מזוית מסויימת, וגם הפועל אינו אשם, משום שסבר שכוונת בעל הבית רק לומר לו היכן הוא יכול למצוא כשותא, ולא ידע שאמר זאת בדווקא.

בהמשך שואלת הגמרא - מה בכך שבעל הבית לא פשע בשמירה, מכל מקום יש לחייבו לשלם את דמי הכשותא מצד 'משתרשי' - סוף סוף הוא נהנה מהכשותא של חבירו? ועונה הגמרא שאכן בדרך כלל אפשר לחייבו מטעם משתרשי, אלא שבמקרה המדובר החבית החמיצה לבסוף, ונמצא שהוא לא נהנה.

דוגמא לדין 'נהנה' בגמרא 6 היא אדם שהשאיל פרה ומת, ואחר כך היתומים חשבו שהפרה היתה שלו, שחטוה ואכלוה. ואומרת הגמרא שהם חייבים מדין 'נהנה', ושיעור החיוב הוא 'דמי בשר בזול'.

מה בין 'נהנה' ל'משתרשי'? מבארים התוספות, שבדין 'נהנה' אין רווח כספי. היורשים לא נהיו יותר עשירים מאכילת בשר הבהמה. וגם אין לומר שחסכו את קניית הבשר - מניין שהיו קונים בשר? אולם בדין 'משתרשי' יש רווח כספי, כגון הנפקד שכתוצאה מהכשותא של חבירו - הכשותא שלו נשארה. וזהו יסוד החיוב, שאנו מסתכלים על כך כאילו הממון עצמו נמצא. או במילים אחרות - ממונו של השני יצר אצלי ממון.

יש כמה הבדלי דינים בין שני מושגים אלו, ונביא אחד מהם:
הגמרא בחולין אומרת שאדם שגזל מתנות כהונה פטור מלשלם, משום שהמתנות אינן שייכות לכהן מסויים, אלא רק לשבט הכהנים, ונמצא שזהו ממון שאין לו תובעים. ומבארים התוספות, שעל ממון שאין לו תובעים אין חיוב השבה.
וממשיכה הגמרא שאם באו נציגי המלך לאדם לקחת מס, ולקחו ממנו תרומה ומעשר שהופרשו (וממילא שייכים לשבט הכהנים), הריהו חייב לשלם מטעם 'משתרשי'. וטעם ההבדל הוא, שהמקרה הראשון נחשב 'נהנה', ואין בו רווח כספי, ולעומת זאת המקרה השני נחשב 'משתרשי' שהרי חסך כסף, וכאמור, 'משתרשי' משמעותו שהממון של חבירי נמצא אצלי, וממילא יש חיוב השבה.

בסוגייתנו לא מפורש אם החיוב מטעם נהנה או משתרשי אך אין בכך משמעות לענייננו.

חיוב בניית כותל מצד נהנה ומצד מזיק, והנפק"מ בין החיובים

ולאחר שנתבאר דין נהנה, יש לשאול על הסוגייא הפותחת את המסכת. במשנה שנינו ששני אנשים שלהם חצר משותפת יכולים לכפות זה את זה לבנות כותל. ובגמרא יש שתי דעות, האם טעם החיוב הוא 'היזק ראיה שמיה היזק', וכיון שבלי בניית כותל לא תהיה אפשרות לעשות דברי הצנע בחצר - יש לבנותו, או ש'היזק ראיה לא שמיה היזק', ומדובר במשנה שעשו קניין על בניית הכותל. ויש לשאול, גם אם היזק ראיה אינו היזק, מדוע כאשר אחד בנה מחיצה מעצמו לא יתחייב השני משום שנהנה מהכותל שבנה חבירו?

ניתן לומר שתי תשובות בדבר:
אפשרות אחת היא לומר, שאם 'היזק ראיה לאו שמיה היזק' משמעות הדבר שהיזק ראיה כלל אינו נחשב דבר שיש להתחשב בו, אין זה היזק משמעותי, וממילא גם ההנאה שנגרמת לשכן מכך שחבירו בנה כותל - אינה משמעותית.
ניתן להוכיח עיקרון זה מהגמרא. הגמרא 7 מביאה ראיה לכך ש'היזק ראיה שמיה היזק' מהמשנה "כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר", כלומר שבני החצר יכולים לכפות זה את זה לבנות שער בפתח החצר כדי למנוע את היזק הראיה של העוברים מחוץ לחצר. ויש להבין ראיה זו, הרי שם כלל לא מדובר בהיזק שמזיק האחד את חבירו כמו בכותל שבין שני שכנים, ואם כן על כרחינו שזו תקנה מיוחדת - שהשותפים אחראים יחד לשיפור תנאי המגורים, וכיצד ניתן להביא ראיה למחלוקת הנוגעת לבניית כותל בין שני שכנים?

אלא ודאי שסברתו של מי שאומר 'היזק ראיה לאו שמיה היזק' היא, שהיזק ראיה כלל אינו היזק משמעותי שיש להתחשב בו, ולכן קשה עליו מדוע בכל זאת מתחשבים בו לבניית שער לחצר? (על שאלה זו עונה הגמרא שהיזק של רבים חמור מהיזק של יחיד). לפי הסבר זה, עולה שלפי ההלכה, שהיזק ראיה נחשב היזק, ניתן לחייב על הכותל לא רק מצד מזיק, אלא גם מצד דין נהנה.

אכן, את שאלתנו מדוע לא יתחייב לכולי עלמא מדין נהנה, אפשר ליישב באופן נוסף , שאמנם ודאי ניתן לחייבו מדין נהנה, אלא שיש משמעות לחיובו גם מדין מזיק, מכמה בחינות:
ראשית, מצד דין מזיק הריהו יכול לכפותו לבנות לכתחילה את הכותל, בעוד שמצד דין נהנה יכול רק לחייבו לשלם על הכותל שכבר בנה לבד.

ועוד הבדל בין שני מקורות החיוב, ביחס לגובה החיוב: היד רמ"ה כותב ביחס ל'המקיף את חבירו משלש רוחותיו', שאם שני החלקים של השכנים אינם שוים, על הניקף לשלם חלק יחסי ממחיר בניית הכותל, לפי החלק היחסי של שטחו מכלל הקרקע. למעשה, זהו עיקרון כללי שלומדים מדין 'שיירה ההולכת במדבר', שאם באו עליה לסטים הם מתחלקים לפי הממון. וכן בציבור ששוכר רב או חזן משלמים חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות, והסברא מבוארת במשנה ברורה שאם היו רק עניים אז היו לוקחים חזן פשוט.

מעתה, אם היינו מחייבים את בניית הכותל לא מדין היזק ראיה אלא מדין נהנה, היינו צריכים לחשב גם כן לפי החלקים. אולם אם מדין מזיק הריהם משלמים בשווה, שהרי שניהם מזיקים בשווה. ואף היה ניתן לומר להיפך, שמי שיש לו חלק יותר גדול מזיק יותר, אלא שמפורש ברמ"ה שמשלמים בשווה.

נהנה שאינו מממון חבירו אלא בגרמתו
עד עכשיו עסקנו בדין נהנה באופן שאני נהנה מהממון של השני. אכן מצאנו בדברי הנודע ביהודה דין נהנה בעוד אופן.
בזמנו של הנודע ביהודה, הדפיס יהודי אחד גמרא. צורת ההדפסה בעבר היתה סידור האותיות על דף, ואחרי הדפסתו מפרידים מחדש את האותיות, מסדרים דף חדש וכן הלאה. לאחר ההדפסה, נשארו אצל המדפיס כל האותיות, והוא השתמש בהן להדפסות הבאות שהוזמנו אצלו, ומבואר בדברי הנודע ביהודה ששייכת כאן תביעה של הלקוח הראשון מדין נהנה.

זהו חידוש על דין נהנה הרגיל. אין כאן נהנה מממונו של השני, שהרי האותיות שייכות למדפיס עצמו, אלא שמכל מקום המדפיס נהנה מפעולה שנפעלה בשביל השני. וניתן למצוא סמך לחידוש זה בדברי הראשונים. הגמרא 8 אומרת שכאשר אדם שקונה שדה מגוי, הגוי מסתלק מהשדה כבר לאחר שקיבל כסף, אך היהודי עדיין לא קנה לפני שקיבל את השטר, שרק אז המכר מובטח והוא מעוניין בקניה. בזמן שבין נתינת הכסף לכתיבת השטר הקרקע נחשבת הפקר, וכל המחזיק בה זכה בה. אולם, מבואר בשולחן ערוך שאחרי שהמחזיק זכה באותה שדה מן ההפקר - הריהו חייב לשלם לקונה הראשון.

יש אומרים שהטעם לתשלום זה הוא דין נהנה, שהרי אם הראשון לא היה משלם לגוי - השדה לא היתה נהפכת להפקר. אף כאן אנו רואים למרות שההנאה אינה מגוף הכסף, מכל מקום גם באופן זה חשיב נהנה. אכן יש פירוש אחר לפיו טעם הדין הוא שלמרות שהקונה אינו רוצה לקנות עדיין את השדה, הוא רוצה שהשדה תהיה משועבדת לו.
ומכאן ניתן לחדש, שאם אדם נותן כסף לחבירו כדי שיפקיר את שדהו, ובא אחר וזכה מההפקר - יתחייב הזוכה לשלם לראשון, כדין אדם הזוכה מהקרקע שנקנתה על ידי היהודי!


^ 1 בבא בתרא פרק ראשון, משנה ב'. בגמרא בדף ד ע"ב.
^ 2 בבא מציעא מ"ז ע"א.
^ 3 בבא קמא
^ 4 קצות החושן, נתיבות המשפט, אור שמח.
^ 5 בבא מציעא מא ע"ב.
^ 6 כתובות
^ 7 בבא בתרא ב ע"ב.
^ 8 בבא בתרא נ"ד ע"ב.
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il