ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ניחוש אסור ומותר | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית חיי שרה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

סיוון תשס"ד

ניחוש אסור ומותר


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

מה ההגדרה לניחוש שאסרה תורה בלאו "לא תנחשו"?
הגמרא (חולין צה עמוד ב) מביאה את הדוגמא הקלאסית לניחוש מאליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול, וז"ל " והאמר רב: כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש!" ופירש רש"י שם " כל נחש שאינו - סומך עליו ממש כאליעזר עבד אברהם שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה" . כלומר אם סומך על הניחוש ממש וקובע את התנהגותו על פיו לחיוב ולשלילה הרי זה ניחוש. ואע"פ שלא מצאנו שאליעזר אמר הן ולאו, אבל הרי הוא נתן את הצמידים לידיה עוד לפני שידע בת מי היא, וסמיכות דעת בדרגה כזאת נחשבת לניחוש. וכן יונתן בן שאול אמר (שמואל א פרק יד) "אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם. וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ וְעָלִינוּ כִּי נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת", גם הוא תלה את מעשיו באות וסמך עליו לחיוב ולשלילה.

אולם לפי זה לא מובן החילוק שעושה הגמרא בין אליעזר לבין רב, מדוע מותר לרב לבדוק "במברא" (מעבורת לעבור בה את הנהר), ופירש רש"י " בדיק במברא - אם מזומנת לו אזיל ואם בקושי מוצאה לא אזיל ", ואם כן גם הוא סמך לגמרי על הניחוש, לחיוב ולשלילה? וכן אמרו שם " שמואל בדיק בספרא, רבי יוחנן בדיק בינוקא ", וכפי שנראה שם הם סמכו לגמרי על הניחוש, וכאשר ר' יוחנן רצה לרדת לבבל לראות את שמואל שאל ינוקא, "א"ל לינוקא: פסוק לי פסוקיך! אמר ליה: (שמואל א' כ"ח) ושמואל מת, אמר: ש"מ, נח נפשיה דשמואל ולא היא, לא שכיב שמואל, אלא כי היכי דלא ליטרח רבי יוחנן ", נמצא ששמואל נמנע מלרדת לבבל על פי הפסוק ששמע 1 .

זאת ועוד, הגמ' שם מחלקת בין ניחוש שאסור לסימן שמותר. ודוגמא לסימן מותר " תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: בית תינוק ואשה, אף על פי שאין נחש יש סימן. אמר ר' אלעזר: והוא דאיתחזק תלתא זימני, דכתיב (בראשית מ"ב) יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו" . ופירש רש"י שם "בית תינוק ואשה - בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה. אע"פ שאין נחש - שאסור לנחש ולסמוך על הנחש. יש סימן - סימנא בעלמא הוי מיהא דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא אשה סימן הוא שהולך ומצליח ואי לא אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח. תלתא זימני - הצליח או לא הצליח".


ולכאורה מדוע מותר לסמוך על סימן לצאת לסחורה או להימנע ממנה ואין בזה חשש ניחוש?
שאלה נוספת קשה ונוקבת איך אפשר לומר שאליעזר עבד אברהם ניחש?
התוספות במקום הקשה:
"כאליעזר עבד אברהם - ואם תאמר אליעזר היאך ניחש למ"ד בפ' ארבעה מיתות (סנהדרין דף נו:) כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו וי"ל דההוא תנא סבר שלא נתן לה הצמידים עד שהגידה לו בת מי היא ואע"ג דכתיב (בראשית כד) ויקח האיש נזם זהב וגו' והדר כתיב ויאמר בת מי את אין מוקדם ומאוחר בתורה וכן מוכח כשספר דכתיב ואשאל אותה ואומר בת מי את ".

וכן הקשה על יונתן בן שאול " וכיונתן בן שאול - וא"ת היאך ניחש ויש לומר דלזרז את נערו אמר כן ובלאו הכי נמי היה עולה".

נמצא לפי דברי התוס', שסוגיתנו סוברת שניחוש מותר לבן נח ולכן מותר היה לאליעזר לנחש, כל זה דוחק, כי אף אם הניחוש מותר לבן נח, אבל בודאי אי אפשר לראותו בחיוב, ואם כן איך אפשר לומר על אליעזר שניחש, בעוד שהכתוב משבחו כל כך על אמונתו בה', ויתרה מזאת, חז"ל ראו את מעשהו של אליעזר שהגמ' קוראת לו ניחוש, שנתן את הצמידים לפני ששאל בת מי את, כהוכחה לגודל אמונתו בה', מובא במדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה ס) " א"ר אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, פרשתו של אליעזר שנים וג' דפים הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא ", ומה למדנו מכפילות הפרשה, את השינוי בין סיפור המעשה שנתן לרבקה את הצמידים לפני ששאל בת מי את, שמצביע על גודל אמונתו בה', לבין הסיפור שמספר ללבן שקודם שאל בת מי את, מפני שלבן לא יבין מעשה של אמונה גדולה כל כך (ולבן היה ידוע כמנחש, אבל לא מאמין). וכן אמרו חז"ל (שם):
" עבד משכיל ימשול בבן מביש ובתוך אחים יחלק נחלה, עבד משכיל זה אליעזר, ומה השכלתו, אמר כבר קללתו של אותו האיש בידו שמא יבוא כושי אחד או ברבר אחד וישתעבד בי מוטב לי להשתעבד בבית הזה ולא בבית אחר, ימשול בבן מביש זה יצחק שבייש את כל עובדי כוכבים בשעה שנעקד על גבי המזבח, ובתוך אחים יחלק נחלה בתוך ישראל, מה אלו מזכירין זכות אבות אף זה מזכיר זכות אבות ויאמר ה' אלקי אדני אברהם וגו' ".

הרי לנו שאליעזר הגיע לשיא האמונה בה', שבה הוא השתווה ליצחק בן אברהם, וא"כ איך אפשר להעלות על הדעת שאליעזר ניחש?

והנה הרמב"ם גם הוא הביא את הגמ' כפשטה וכתב שאליעזר ניחש, וז"ל (הלכות עבודת כוכבים פרק יא הלכה ד) " וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה ".
והשיג עליו הראב"ד בלשון חריפה כדרכו, וכאן אף מעבר לכך, וז"ל:
" א"א זה שבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא, ואולי הטעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש והוא סבר שלענין איסור נאמר, ולא היא אלא ה"ק אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו, ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה".

הכסף משנה מישב את הקושיא של הראב"ד, שאליעזר לא ניחש אלא החליט מכוח שיקול הגיוני, ואמר שאם רבקה תשקה אותו את גמליו סימן שהיא בעלת חסד ומתאימה להיכנס לביתו של אברהם אבינו שהצטיין במידת החסד. וכן יונתן בן שאול עשה בחינה הגיונית אם אויביו מפחדים ממנו או לאו, שאם יאמרו דומו עד שנגיע אליכם סימן שהם אינם מפחדים, ואם הם מזמינים אותו לבוא אליהם זה סימן שהם מפחדים. ואם יש הגיון בדבר אין זה ניחוש.
הגדרה זו של הכסף משנה, שניחוש הוא דבר לא הגיוני, נראית בולטת מתוך כל הדוגמאות שחז"ל נותנים לאסור ניחוש. וכפי שהביא רמב"ם שם:
"אין מנחשין כעכו"ם שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני "

בכל הדוגמאות הנ"ל אין כל הגיון בדבר שאירועים אלו שקרו לו ישפיעו על הצלחתו. ומי שמאמין בהם תולה זאת באמונות תפלות ובעבודה זרה.

וכך כתב בספר החינוך (מצוה תקי), כתב טעם האסור וז"ל:
"בטעם איסור ענינים אלו מה שידעתי. וראיתי בספרי הראשונים בטעם איסור זה, לפי שכל ענינים אלו מטעים ההמון, ויחשבו בשביל שיצדקו עליהם קצת מן הדברים שיגידו להם בעלי הקסם, שכל הפעולות שהם בעולם סבתם המזלות והכחות, וכמעט יקראו מן הכת הרע האומרים עזב אלקים את הארץ [יחזקאל ח', י"ב], ובעד זה הענין שהיה מפורסם הרבה בזמן הנביאים אמר הנביא [הושע ד', י"ב] עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו ".

היינו, כיון שכל הניחושים הללו מטעים את ההמון להאמין בהם ואין בהם ממש, זה גורם להאמין בקסם ומזלות של עבודה זרה.

וכן נראה מהגמ' (מסכת שבת דף סז עמוד א) "משנה. יוצאין בביצת החרגול, ובשן שועל, ובמסמר מן הצלוב משום רפואה, דברי רבי מאיר, וחכמים אוסרין אף בחול משום דרכי האמורי. גמרא. אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל דבר שיש בו משום רפואה - אין בו משום דרכי האמורי".
הרי לנו שאם ניתן להסביר את המעשה באופן הגיוני אין בזה משום ניחוש.

וכך כתב הר"ן בסוף פרק שביעי בסנהדרין (על הרי"ף), וז"ל " דהא דחשיב הכא עופות וכוכבים, היינו דומיא דהנך דחשיב לעיל, כגון פתו מקלו נפל מידו, שאין בהם שום דבר חכמה אלא שטות בעלמא הן, אבל מי שמכיר בצפצוף העופות אין זה נחש, שדבר חכמה יש למכירים ושרי ", הר"ן לשיטתו שגם האצטגנינות יש בה חכמה למבינים, ובניגוד לרמב"ם שחושב שכל זה שקר, ובכל אופן לפי שיטתו של הר"ן כיון שיש היגיון וחכמה בדבר איצטגנינות אין זה ניחוש, ורק אם זה דבר שטות בעלמא זה ניחוש.

וכך נראה להסביר תוספות (בבא מציעא דף כז עמוד ב) "כיס וארנקי משום דמסמני - וא"ת והכתיב לא תנחשו וי"ל בשלהי במה אשה (שבת דף סז.) אמרינן כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי", נראה שמה שבני אדם לא משאילים כיס וארנק יש בו גם טעם הגיוני, אולי כדי למנוע גניבה, וכל דבר שיש בו הגיון אינו ניחוש 2 .

אולם זאת יש להסביר, לפי תירוצו של הכסף משנה שאליעזר לא ניחש כלל, ואם כן מדוע הרמב"ם אומר שמעשהו של אליעזר הוא דוגמא לניחוש?

נראה לומר, שאין ספק שהיה גם ניחוש במעשהו של אליעזר, בכך שסמך על בדיקה בנושא אחד, ולא בנושאים אחרים כמו יחוסה של הנערה, ואם אין בה חסרונות אחרים, ועל זה אמרו חז"ל במדרש (בראשית רבה סימן ס) שאליעזר שאל שלא כהוגן, שמא היא אמה (שפחה) שאינה ראויה ליצחק, ואת זה הרי לא ידע בשעה שנתן את הצמידים בידיה, ואעפ"כ סמך אליעזר על הבדיקה שעשה לה, וזה נחשב לניחוש, ואם כן מדוע היה מותר לו לסמוך על כך? נראה לומר שתי סיבות: אחת שהיא מיוחדת לאליעזר עבד אברהם, שהיה צדיק ומאמין גדול בה' ובזכותו של רבו שבודאי ה' יצליח דרכו ולא יכשיל אותו, והאמין בכוח תפילתו, כפי שמצאנו אותו מתפלל מעומק לבו "וַיֹּאמַר ה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם". כל זה בצירוף הבחינה ההגיונית שעשה לה וראה איך ה' הצליח דרכו, ולפי מדרגתו של אליעזר, היה יכול לסמוך על ניחוש שכזה, מה שנראה לשאר בני אדם ובמקרה אחר לניחוש, אצלו היה זה מידת הבטחון בקב"ה.

ועוד סיבה שאליעזר סמך על הניחוש שעשה, מפני שזה כלל גדול בנושא הזיווגים, והיא שאי אפשר לבדוק את ההתאמה של בני הזוג באופן מוחלט, ועל זה אמרו חז"ל " כלה שעיניה יפות אינה צריכה בדיקה ", עיניה יפות - רומז לעין טובה של חסד, שאת זה צריך לבדוק, ואידך לסמוך על הקב"ה שיצליח את הזיווג. נמצא מעט היגיון והרבה ניחוש יש כאן, וזה כוונת אומרם "בת קול מכרזת בת פלוני לפלוני", והקשה הבעש"ט אם יוצאת בת קול משמע ששומעים אותה, ומי שומע אותה? ותירץ, שבני הזוג שמחליטים להינשא זה הם שומעים את הבת קול הזאת ומכוח אותה בת קול ששמעו הם מגיעים להחלטה זו 3 , הבת קול היא הניחוש שמלווה את ההיגיון שבהחלטה להינשא. וניחוש זה מותר ואף הכרחי בהחלטה גורלית זו.

ועל פי זה נראה להסביר את דברי הרמב"ם בשמונה פרקים פרק ח' שדחה את דברי האומרים שהזיווג הוא מהשמים ואין לאדם בחירה בו. וז"ל:
"אלא שהרבה יטעו בו בני אדם, ויחשבו בקצת מעשי האדם הבחיריים - שהוא מוכרח עליהם, כגון הזיווג לפלונית, או היות זה הממון בידו. וזה אינו אמת, כי זאת האשה, אם היתה לקיחתה בכתובה וקידושין, והיא מותרת, ונשאה לפריה ורביה - הרי זו מצוה, וה' לא יגזור בעשיית מצוה; ואם היה בנשואיה פגם - הרי היא עבירה, וה' לא יגזור בעבירה. וכן זה אשר גזל ממון פלוני, או גנבו, או מעל וכחש ונשבע לו בממונו, אם נאמר שה' גזר על זה שיגיע לידו זה הממון ושיצא מיד זה האחר - הנה כבר גזר בעבירה. ואין הדבר כן, אלא כל מעשי האדם הבחיריים - בהם בלא ספק יימצאו המשמעת והמרי ".

ולכאורה דבריו סותרים דברי חז"ל שאמרו " ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול מכרזת בת פלוני לפלוני "? נראה לישב זאת על פי הרמב"ם בהלכות תשובה שאין סתירה בין הידיעה לבחירה, שידיעת ה' לא מכרחת את הבחירה, אלא שכאן הדבר טעון באור נוסף מפני שבת קול שיוצאת היא כמו נבואה ששמעו בני אדם, והיא יצאה מכלל ידיעת ה' שהיא למעלה מהשגתנו, ונמסרה לבני אדם, ולכן היא מבטלת את הבחירה (משך חכמה בכמה מקומות). ונראה לומר ש"בת קול" זאת אינה נשמעת לבני אדם כנבואה, (כפי שהסברנו לעיל בשם הבעש"ט), אלא היא כעין חוש המסייע לבני זוג להגיע להחלטה להתקשר זה לזו, אבל אינו מבטל את הבחירה לעשות מה שהוא בוחר על פי התורה ועל פי רצונו ודעתו, ונראה שהרמב"ם רצה להדגיש, שלא יסמכו על כך שזו גזירה משמים, ויאמרו שהגורל קובע בלא בחירה, אלא שיש לבחור על פי ההיגיון בדברים הנגלים ולצרך לכך את תחושת הלב שהיא כעין הניחוש של אליעזר, "ועל זאת יתפלל אליך חסיד לעת מצוא - זו אשה" שה' יסייע בעדו וזיווגו יהיה משמים.
הגמ' שם אומרת אע"פ שניחוש אסור סימן מותר, ונראה שזו היא ההבחנה שבין ניחוש שאסור לסימן שמותר, הניחוש הוא דבר שאין בו היגיון כלל, אבל הסימן יש בו הגיון, ולכן מותר לסמוך עליו.

לפי זה מיושב כל השאלות ששאלנו על הדוגמאות בגמ' בחולין, מדוע "רב בדיק במברא" ואין זה ניחוש אלא סימן, מפני שאם המעבורת ממהרת להגיע זה סימן לסייעתא דשמיא וכדאי להמשיך בכך, ואם אין היא ממהרת להגיע סימן משמים שאין ברכה בדבר ולא כדאי להמשיך בו. יש לציין שזה זו הנהגה שבני אדם רגילים להתחשב בה ולכן נחשת לסימן ולא ניחוש. והניחוש מתוך הספר או מפסוק שתינוק אומר מותר מפני שיש בו נבואה קטנה.
בראשית רבה (וילנא) פרשה ס ד"ה ג הנה אנכי לפי כל מה שאמרנו נראה להסביר את המדרש הבא:
" ד' הן שתבעו שלא כהוגן, לג' ניתן כהוגן, לאחד ניתן שלא כהוגן ואלו הן אליעזר עבד אברהם, כלב, שאול, יפתח, אליעזר אמר והיה הנערה אשר אומר אליה וגו' הא אלו יצאה אמה אחת והשקתו היה משיאה לבן אדונו, אתמהא, וזימן לו הקב"ה כהוגן, ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת וגו', וכלב אמר (שופטים א) אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי את עכסה בתי לאשה אילו לכדו עבד אחד היה נותן לו בתו וזימן לו הקב"ה כהוגן שנאמר (שם /שופטים א'/) וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב ויתן לו את עכסה בתו לאשה, שאול אמר (שמואל א יז) והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו לאשה, הא אילו יצא כושי אחד או עובד כוכבים אחד או עבד והכהו היה נותן לו בתו וזימן לו הקב"ה כהוגן דכתיב ודוד בן איש אפרתי, יפתח (שופטים יא) והיה היוצא אשר יצא וגו' והעליתיהו עולה לה', הא אילו יצא חמור או כלב אחד או חתול אחת, היה מעלהו עולה וזימן לו הקב"ה שלא כהוגן, הה"ד (שם /שופטים י"א/) ויבא יפתח וגו' והנה בתו יוצאת לקראתו".

המדרש מציין ארבעה ששאלו שלא כהוגן ולשלושה ענו כהוגן ולאחד ענו שלא כהוגן וצריך להבין מדוע רק לו ענו שלא כהוגן?
נראה לבאר על פי דברינו לעיל. הביאור של שאלו שלא כהוגן הוא ששאלו בדרך שאינה בדוקה כל צורכה, וסמכו שיהיה טוב ולכן זה נראה כניחוש, אלא ששאול ידע שמי שיצא להלחם בגלית חייב להיות אדם מורם מעם שבוטח בה', ולכן צדק במה שהבטיח לו את בתו לאשה, וכן כלב ידע שמי שיצא למלחמה כנגד ילידי הענק בקרית ספר חייב להיות יודע ספר לחדש בפילפולו (כמו שהיה עתניאל בן קנז), ולכן צדק שהבטיח לו את עכסה בתו לאשה, וכן אליעזר בחן את הנערה אם היא בעלת חסד, אבל יפתח שאמר היוצא מפתח בתו יהיה לקרבן לא היה לו כלל על מה לסמוך ולכן ענו לו שלא כהוגן.

והנה הרמב"ם מחמיר גם בסימן שלא לסמוך עליו כלל לעתיד, וז"ל רמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פרק יא הלכה ה):
" מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי, אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה מעת שקניתיה עשרתי, וכן השואל לתינוק אי זה פסוק אתה לומד אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב כל אלו וכיוצא בהן מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר".

השגת הראב"ד - א"א אף זאת שאמרו בית תינוק ואשה אע"פ שאין נחש יש סימן לא אמרו לענין איסור והיתר אלא לענין סמיכה אם ראוי לסמוך על סימניהם ואמרו שראוי לסמוך אחר שהוחזקו שלש פעמים".
נמצא, שלפי הרמב"ם אף לעשות סימן שישפיע על העתיד אסור, ואפילו לא ללמוד מפסוק וספר דברים על העתיד, אם כן מה התועלת שישמח ויאמר שזה לסימן טוב?
נראה שדברי הרמב"ם מבוססים על הגמ' הוריות (דף יב עמוד א):
" ת"ר: אין מושחים את המלכים אלא על המעיין, כדי שתמשך מלכותם, שנא': 'ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדוניכם [וגו'] והורדתם אותו אל גיחון'. אמר רבי אמי: האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה אי לא, ניתלי שרגא בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכפורים בביתא דלא נשיב זיקא, אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה. ומאן דבעי למיעבד בעיסקא, ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח, לירבי תרנגולא, אי שמין ושפר מצלח. האי מאן דבעי למיפק [לאורחא], ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא, ניקום בביתא דחברא, אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא. ולאו מלתא היא, דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה. אמר אביי, השתא דאמרת: סימנא מילתא היא, [לעולם] יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי".

הצד השווה של כל הדוגמאות המובאות בגמ' הוא שעושים מעיקרא סימן טוב באופן יזום מראש, כגון מושחין מלכים על המעין לסימן טוב שתמשך מלכותן, ובדומה לכך להדליק נר בחדר שאין בו רוח, שבודאי לא יכבה וכל זה לסימן טוב, וכן להשמין תרנגולת ע"י פיטום שבודאי תשמין ותהיה לסימן טוב, וכן לראות את הבואה שלו שבודאי תראה ויהיה לסימן טוב, וכך נראה להסביר את כל הסימנים של ר"ה, שהוא בוחר אותם מראש לסימן טוב. ולכאורה צריך להבין הרי כל הסימנים הללו הם יזומים ואיך הם מהווים סימן טוב?
ולפי הרמב"ם הדבר מובן, שכל הסימנים באים כדי לשמח את לבו לראות טוב ולבטוח בה', "ובוטח בה' ישוגב". וכמו שיש ענין לומר על כל דבר "גם זו לטובה" אף אם הדבר נראה לא טוב, על אחת כמה וכמה כאשר הדבר נראה טוב שיש לשמוח בו ולעורר עמו את הביטחון בקב"ה.

הראב"ד חולק על הרמב"ם, ולפי דעתו מותר לנחש אם עושים את הסימן לפני המעשה, וזה הטעם שאליעזר ניחש והיה מותר לו לנחש ואף לסמוך על כך כיון שעשה לעצמו את הסימן עובר לעשייתו. ונראה להסביר את שיטתו, שאין זה דומה לניחוש כמו פתו נפלה מפיו וצבי הפסיקו, שהעכו"ם מאמינים שאלו הדברים משפיעים לרעה, ואלו אמונות תפילות ועבודה זרה, אבל סימנים שעושה לעצמו דינם כגורל ועל זה נאמר (משלי פרק טז) "בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵה' כָּל מִשְׁפָּטוֹ". אבל אסור לסמוך על סימן לאחר המעשה, כיון שהוא לא נעשה לגורל, אם הוא חושש שהדבר עצמו ירע לו וזה ניחוש אסור, אלא אם הוחזק ג' פעמים שאז יש הגיון בדבר לסמוך עליו מותר.

אולם כאמור הרמב"ם אוסר לעשות סימנים שעל פיהם הוא יחליט אם אין בהם הגיון, ונראה שהלכה למעשה יש לנהוג כהרמב"ם, מפני שלפי הרמב"ם אם הוא סומך על סימנים הרי זה עובר בלאו ד"לא תנחשו", ולכן כדאי להימנע מזה משום ספיקא דאורייתא לחומרא, ו"תמים תהיה עם ה' אלקיך".



^ 1 אגב למדנו מכאן שאין לסמוך לגמרי על הפסוק, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ולכן מנעו את ר' יוחנן מלרדת לבבל.
^ 2 הניחוש האסור נקרא "נחש", והדבר שייך לנחש על פי המדרש (ויקרא רבה (וילנא) פרשה כו) "אמרו לו למה אתה נושך מה אתה מועיל ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל ואתה נושך וממית אמר להם (קהלת י) 'אם ישוך הנחש בלא לחש', אפשר דאנא עביד כלום אלא אם מתאמר לי מן עליותא". הנחש נושך בלא טעם אף אם אינו אוכל את טורפו, ולכן זה כניחוש שאין לו טעם. והנה גם המשיח נקרא נחש (משיח גמטריה נחש) משום שנאמר עליו "בהריחו ביראת ה' לא למראה עיניו ישפוט וגו' ", וכאן זה ניחוש מותר מפני שיעשה כן מרוב אמונתו בקב"ה והוא יורה דרכו.
^ 3 נראה מקור לכך בגמ' (מגילה דף לב עמוד א) "ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: מנין שמשתמשין בבת קול - שנאמר (ישעיהו ל') 'ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר' ". מהלשון "דבר מאחריך", נראה שאין מדובר בקול נבואה מפורש אלא בחוש האומר לו לעשות כן, ואולי לכן נקראת "בת קול". וכן נראה מדברי התוספות ד"ה "מנין שמשתמשין בבת קול" שהקשה "בירושלמי (שבת פרק במה אשה) תני כתיב לא תנחשו ולא תעוננו, ואף ע"פ שאין ניחוש יש סימן". התוס' קורא ל"בת קול" ניחוש! משמע שאינו מורש, ומתרץ שאין זה ניחוש אלא סימן.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il