ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מכל העמים ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות יתרו Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (41 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (41 ד')

י"ז שבט תשע"ד

מכל העמים


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש להצלחת
עם ישראל

העולם מתכונן למתן תורה
קראנו השבת את פרשת יתרו, פרשת מעמד הר סיני. הפרשה פותחת: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות יח, א). הזוהר בתחילת הפרשה מבאר שכדי להגיע למתן תורה היה צריך להכשיר את העולם כולו שיהיה מתאים לתורה, אמנם ישראל הם אלה שמקבלים את התורה אבל העולם כולו היה צריך לעלות מדרגה כדי לקבל את התורה. זה מה שקרה ביציאת מצרים, הקב"ה הופיע והתגלה במכות שהוא נתן למצרים. לפני כן פרעה אמר: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ... לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'" (שם ה, ב), הוא לא מכיר את מציאות ה' - אבל אחרי כל האותות והמופתים הוא כבר מודה שיש בורא לעולם והוא אלוקי ישראל. באותם ימים פרעה היה המלך הכי גדול בעולם, וכשפרעה מכיר בקב"ה זה אומר שהמלכות היותר מרכזית בעולם מכירה במציאות ה'. אבל עדיין, היה צורך בעוד תחנה בהכרת העולם במציאות ה'. יתרו היה כהן ראשי לעבודה זרה. נאמר בפרשה: "וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה' וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (שם ח-יא). יש כאן התקדמות נוספת: גם עובדי העבודה זרה מכירים בכך שיש ריבונו של עולם, והוא גדול מכל הכוחות וההופעות שהם מאמינים בהם. נמצא שבעצם העולם כולו הכיר במציאות ה', מצד אחד פרעה מלך מצרים ומצד שני יתרו הכהן לעבודה זרה.
זה היה הכרחי, כי אמנם התורה ניתנת לישראל - אבל ישראל הם הלב שבאומות. עניינה של התורה הוא להשפיע על כל העולם כולו, דרך ישראל. חז"ל אומרים שהתורה ניתנה בשבעים לשון (ראה סוטה לב, א), הוי אומר שהייתה צריכה להיות הכנה רוחנית כזאת, שהעולם כולו יכיר במציאות ה' אלוקי ישראל ואז אפשר כבר לתת תורה לישראל. התורה שניתנה לישראל היא תורה שניתנת לעולם והעולם צריך להיות מוכן לזה.
אנחנו ממשיכים בפרשה. זה המשך של אותם הדברים. אומרת התורה: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" (שמות יט, ה). כלומר, עניינם של ישראל להיות סגולה לכל העמים. היה אפשר לכתוב: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה", מה שייך: "מִכָּל הָעַמִּים"? אלא, שזאת צריכה להיות המדרגה שבולטת, מתוך כל העמים ומתוך כל העולם כולו מתבלטת האומה הישראלית. הכל שייך לריבונו של עולם, אבל אתם תהיו המיוחדים. זה מזכיר את מה שנאמר בפרקי אבות על חמישה קניינים שיש לקב"ה בעולמו (אבות ו, י), הכל של ריבונו של עולם ומה פרוש 'חמישה קניינים', יש דבר בעולם שלא שייך לקב"ה? אלא יש מדרגות, "כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ", הכול של ריבונו של עולם אבל יש דברים שכביכול מיוחדים לשימושו של ריבונו של עולם. משל למה הדבר דומה, לסוחר נדל"ן שקונה ומוכר בתים, יש לו המון בתים שהוא רכש, חלקם להשכרה וחלקם למכירה. בא אליו הביתה מישהו לקנות דירה, ואומר לו הקונה שהוא רוצה את הבית הזה, הבית שבו הסוחר גר, והסוחר אומר לו 'זה הבית שלי'. אבל הכול שלו! זה שלי, זה לשימושי המיוחד, הוא לא למכירה. יש דברים שאפשר להחליף בדבר אחר ויש דברים שלא, "כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ", הכל שייך לריבונו של עולם אבל עם ישראל מיוחד אצלו, "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים".

גילוי הסגולה

מה עניינם של ישראל, האם התפקיד העיקרי של ישראל בעולם הוא להשפיע על כל העולם כדי שכל העולם כולו יתעלה או שהתפקיד של עם ישראל הוא שיהיה עם מיוחד שעובד את ה' ומגיע למדרגות היותר גבוהות של הכרת ה' ועבודת ה'. השאלה היא מה הדגש, בוודאי שלעם ישראל יש תפקיד להיות אור לגויים, זה כבר כתוב בנביאים (ראה ישעיהו מט, ו), אבל מהי הנקודה העיקרית. האם עיקרם של ישראל הוא בינם לבין עצמם, או שהעיקר הוא להשפיע שכל העולם כולו יתעלה?
אומר הרב, שהתורה מדגישה לנו את המצוות שהן עניינם של ישראל כי זאת הסגולה, התפקיד של ישראל להוציא מן הכוח אל הפועל את הסגולה על ידי בחירה, את הצד האלוקי העצמי שבעם ישראל, ואילו הנביאים מדברים על ההשפעה של עם ישראל על העולם. שניהם נכונים, אבל העיקר הוא עניינם של ישראל . הרב מוסיף ואומר שאותו דבר בלימוד, לא כל הציבור צריך לעסוק בפנימיות התורה ולהעמיק בה - היחידים שמתאימים ועוסקים בזה מעלים את כל הכלל כולו על ידי התעסקותם היחידה. כמו שאמרנו בישראל, "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים". "אור החיים" כאן מסביר שהכוונה בכך היא למשהו שלא כדרך הטבע, הקשר המיוחד עם ישראל הוא מעל הטבע. לדוגמא שבת. אם שבת זה דבר מאוד טוב, מרומם ומתקן - אז לכאורה כל אחד שישמור שבת זה יתקן אותו, אז למה חז"ל אמרו שגוי ששמר שבת חייב מיתה (סנהדרין נח, ב)? אם המציאות של שבת מצד עצמה היא טובה היא לכאורה צריכה לתקן את כולם, והנה אנחנו רואים שרק בישראל היא מועילה! משום שזה לא הסדר, הסדר הוא אלוקי, הוא על טבעי, "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה" פירושו של דבר שכשתעשו את המצוות התואמות לכם אז תתרוממו ותעלו מעלה מעלה, שלא בדרך הטבע.
גם בתורה יש צד סגולי וצד יותר גלוי. חז"ל מבארים על הפסוק: "מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט, יט), שאין המתרגם להגביה קולו יותר מן הקורא, ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא - ימעך הקורא קולו (ברכות מה, א). כלומר, יש קורא ויש מתרגם. כך היה מקובל בשיעורים ובקריאת התורה, ומהפסוק הזה נלמד שהמתרגם לא ירים קולו יותר מהקורא. מסביר הרב (עין איה שם) שהקורא זו ההשפעה הסגולית, עדיין אין תרגום והבנה ברורה של כל הדבר הנלמד, אבל לעצם החיבור אל התורה יש ערך סגולי, מי שעוסק בתורה מתעלה אפילו בלי שהוא מבין את הדברים, אנחנו מתקשרים גם אל מה שאנחנו לא משיגים, אל דבר ה' במקור העליון, זה התפקיד של הקורא. המתרגם הוא זה שמוציא את הדברים מן הכוח אל הפועל. אם כן, חז"ל לומדים מהפסוק שצריך לשמור על האיזון בין הצד הסגולי והצד הבחירי. כשאדם עוסק בתורה הוא צריך לדעת שזה לא רק מה שהוא לומד ומבין, זה הרבה מעבר לזה. לכן על המתרגם שלא להרים קולו יותר מן הקורא, לזכור את חשיבות הצד הסגולי שבלימוד התורה. אך מצד שני, אם המתרגם לא יכול להגביה קולו מאוד - הקורא ינמיך את קולו כדי שהקולות יהיו שווים, שיהיה איזון בין המתרגם לבין הקורא, כי החשיבות של הצד הסגולי הוא כשהוא יוצא מן הכח אל הפועל. זה הצד הסגולי והצד הבחירי בישראל ובלימוד התורה.
אם דיברנו על עם ישראל ועל התורה, נוסיף כאן דברים של הזוהר בפרשה. הזוהר אומר שכמה פעמים משה רבנו מדבר אל עם ישראל בלשון נוכח: "אַתֶּם" (שמות יט, ד. שם ו. שם כ, יט), ולא מובנת הלשון הזאת, למה משה לא אומר: 'אנחנו' - ועונה הזוהר, שמשה רבנו מדבר אל אנשים שבאים לארץ ישראל. כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלוה, משה אומר: "אַתֶּם", אתם כמי שיש לו אלוה, "ה' אֱלֹהֵיכֶם", לא אלוקינו. אתם נכנסים לארץ ישראל, לכם ה' יהיה לאלוקים. זה ממש מזעזע, משה רבנו משיג את ההשגות הכי גדולות שאפשר להשיג - יש מישהו שיותר ממשה רבנו, יש מישהו שמתקרב למשה רבנו, הוא איש האלוקים בעל המדרגה המיוחדת במינה, ומצד שני הזוהר בא ואומר שיש צד מסוים שאצל מי שנמצא בארץ ישראל ה' מופיע במשהו פנימי וסגולתי יותר בבהירות. מבחינת ההשגה וההבנה אין מישהו שהבין את התורה והיה קרוב אל ריבונו של עולם יותר ממשה רבנו, כנראה זה משהו פנימי. רבי שמעון בר יוחאי אומר את הדברים בזוהר, בפרשה שלנו. יש לארץ ישראל צד סגולתי ויש צד גלוי, יש מצוות התלויות בארץ ודברים שאפשר להוציא מן הוח אל הפועל רק בארץ ולא בחוץ לארץ - ויש גם צד פנימי, הצד הנסתר שהוא העיקר.

המידות כבסיס לקבלת התורה
אחרי ההכנות האלה, אנחנו יכולים להגיע למתן תורה: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, א-ב). אומר המדרש על המילים: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל", שבכל מקום שישראל נסעו כתוב: "וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ" בלשון רבים, זאת אומרת שהם היו מפורדים ולא מאוחדים, אבל כשהם הגיעו למדבר סיני - "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". אמר הקב"ה שכאן ישראל מאוחדים ואפשר לתת להם את התורה (מסכת דרך ארץ, פרק שלום, ה). "אור החיים" כאן מסביר את הפסוק הידוע: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים", ברפידים רפו ידיהם מן התורה, הם נסעו משם, עזבו את מקום התאוות וזה תנאי לקבלת התורה. "וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי", מדבר זה עניין של ענווה, התורה ניתנה במדבר כדי לבטא את העניין שכדי לקבל את התורה אדם צריך לרכוש את מידת הענווה, לבטל את כולו כדי לקבל את הדברים כמו שהם, להיות מוכן להיות מקבל. הדבר השלישי הוא: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", האחדות. ה"אור שמח" מוסיף כאן שאמנם נכון שישראל הגיעו למצב של סילוק כל קנאה ותחרות, הייתה איזו התעלות נפש מיוחדת - אבל זה לא הגיע למצב השלם ביותר, ואת זה רואים שכשישראל ראו את הענן ושמעו את הקולות והלפידים הם נרתעו ונסוגו אחור. הם הגיעו למדרגה שהם לא רעים ופוגעים אחד בשני, מעין 'סור מרע', אבל הם עוד לא הגיעו למצב של 'עשה טוב', שכל אחד שמח בהצלחתו של חברו ורוצה בה. היה שם עשן למרות שאש אלוקית היא ללא עשן, כי טהרת ההסתכלות שלהם עדיין לא הייתה מלאה. הם היו במדרגה של שלמות מסוימת אבל עדיין לא לגמרי, התורה ניתנה להם באופן עראי - עוד לא קבלה במדרגה העליונה שעניינה יהיה בעתיד לבוא.
אני רוצה להרחיב פה. כל כך חשוב לחזור הרבה פעמים על זה שכל מה שמתקדמים בלימוד התורה צריכים להתקדם במידות, להשתפר כל הזמן במידות. בענווה שהיא שורש המידות, ביראת ה', בטוב לב, בראיית הטוב אצל כל אחד ובסילוק הקנאה והתחרות. בישיבה כמובן לא מקשיבים לדברים שמחוץ לישיבה, אבל בכל זאת אנחנו שומעים בזמן האחרון שכל פעם תופסים כל מיני אנשים בקלקולים מסוגים שונים, אנשים שנחשבים אנשי חוק, אנשים שצריכים להיות דוגמה לשלמות. אמנם אלו חריגים כי כל מה שאנחנו שומעים זה על היוצאים מן הכלל ולא על הכלל - אבל כשמתברר שיחידים העומדים במקומות מרכזיים חשובים הם לא מתוקנים במידות - זה קלקול גדול מאוד. בני תורה חייבים להיות מצוינים במידות. צריך לעבוד על זה. אי אפשר להתקדם בתורה בלי להתקדם במידות. ראשית כל כי כך לא מבינים את התורה כהלכה, כל הגישה של מי שמידותיו מקולקלות מעוותת ולא נכונה. "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי" (דברים לב, ב) - כמו גשם, גשם יכול לרדת על קוצים וברקנים והם גדלים, "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה" (יומא עב, ב). אדם יכול ללמוד וללמוד והוא לא זכה, מפני שהוא לא תיקן את מידותיו, מפני שהמידות שלו מקולקלות ומעוותות, יש לו רצונות אישיים אנוכיים והוא ניגש לתורה מתוך רצון להיות מצוין ומוצלח, בולט ונחשב. לפעמים זה לפני ולפנים, מוסתר. אדם צריך לגשת אל התורה ולהתבטל אליה, לרצות את מה שהתורה רוצה ולא את מה שהוא רוצה, לבטל את כולו את האישיות שלו בפני רצונו של הקב"ה, להיות עבד ה' ולעשות כל מה שהקב"ה רוצה. לעבוד על המידות, להיות מדבר, להיות באחדות - לראות את החיובי של כל אחד ולא לחפש אצל השני חסרונות. אדם צריך לראות איך הוא מתקן את החסרונות של עצמו ואצל השני לראות רק את המעלות. זו עבודה, זה לא בא לבד ומעצמו. נכון שכל לימוד תורה עם כוונות טובות הוא מתקן את האדם, אבל צריך לעשות עבודה אישית פנימית, כל אחד צריך לבחון בתוך תוכו את עצמו ולראות איך הוא פועל כדי שהוא יהיה יותר מתוקן במידות ובמעשים, יותר עובד ה'.

שני הצדדים שבתורה
אמרתי שבתורה יש את הצד הסגולי ויש את הצד הגלוי, והדבר נרמז כאן: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר - אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וכו'" (שמות כ, א-ב), "אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר", הקב"ה דיבר את כל עשרת הדברות בבת אחת. חז"ל אומרים לנו ששמור וזכור בדיבור אחד נאמרו (ראש השנה כז, א), 'אנכי' ו'לא יהיה לך' בדיבור אחד (ילקוט שמעוני ירמיהו, רסו), כל עשרת הדברות נאמרו בבת אחת, מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האוזן יכולה לשמוע (תנחומא יתרו, יא). זה קצת מתרץ את הקושיה שבמקום אחד כתוב ש'אנכי' ו'לא יהיה לך' אמר הקב"ה, וכך משמע מלשונה של התורה שהקב"ה בעצמו מדבר אלינו: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי", לא בלשון נסתר, ואחר כך מתחיל הדיבור בלשון נסתר, משה מדבר בשם ה' ולא הקב"ה עצמו אומר: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא", לא כתוב 'לא תשא את שמי לשוא'. אם כן, את שתי הדברות הראשונות אמר ה' ושאר הדברות אמר משה - ובמקום אחר כתוב שאת כל הדברות שמענו מריבונו של עולם. התשובה היא, ונדמה לי שהגר"א אומר את זה, שאת כל הדברות שמעו בבת אחת ולא הבינו, קיבלו את הכול באופן פנימי, במובן הסגולתי, הקב"ה השמיע את כל עשרת הדברות בבת אחת, כלל התורה, כלל המציאות. אחר כך בא הפירוט, כל דיבור ודיבור בפני עצמו, ישראל שומעים את הדיבור ומבינים על מה מדובר. מקודם הם לא הבינו בשכל אבל הם קלטו בנשמה, בפנימיות. קלטו את האור האלוקי ודבר ה' האלוקי. הצד היותר פנימי בישראל, הצד הנשמתי האלוקי קיבל את התורה - אחר כך קלטו גם בצד הגלוי שבאדם, השכל, הרגש והדמיון, הכוחות הגלויים שהם הלבושים של הפנימיות. מכאן ואילך כל פעם שאנחנו לומדים תורה עלינו לזכור שעניינו של לימוד התורה הוא בשני המובנים, בצד אחד מה שאנחנו מבינים וקולטים, ויש עוד לפני ולפנים משהו יותר עמוק ויותר פנימי, ואולי הוא הדבר החשוב ביותר. כל הזמן אנחנו חותרים להתקדם יותר ולהשיג יותר, כי תמיד יש משהו עוד יותר גבוה ממה שאנחנו משיגים, בתוך הדברים שאנחנו משיגים.

לשמוע את ה' מכל המציאות
אני רוצה להוסיף עוד משהו, מילתא דחסידות. בספר "אור המאיר" שאני מצטט ממנו מפעם לפעם, מתלמיד המגיד ממעזריטש, הוא מסביר את הפסוק: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות יט, ד). "אור המאיר" אומר שלכל דבר בעולם יש מטרה אחת - לגלות את שמו של הקב"ה בעולם. גם לגלות מצרים יש תפקיד לעורר לשוב אל ה', כמו שאמרו חכמים על פרעה שהוא הקריב את ישראל לאביהם שבשמים (שמות רבה כא, ה), על ידי הצרות ישראל מתעוררים לצעוק אל ה' וכך הם מתקרבים אל ה'. זה מה שכתוב: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם", על ידי הצרות התעוררתם לעבודת ה', וזה מצב לא שלם. עבודת ה' של אדם צריכה לבוא מתוך רצון פנימי ולא מתוך דחיפה חיצונית וצרות שגורמות לכך שלא תהיה לאדם ברירה. זה המשך הפסוק: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי", זה התחיל על ידי הצרות ועל ידיהן התקדמתם והתרוממתם, ובהמשך "וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי", אתם מחפשים אותי בעצמכם בלי צורך בדחיפה מבחוץ. זה מה שאפשר לדייק מהפסוק: "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה'" (ישעיהו מ, ג), בכל דיבור ודיבור שאדם מדבר ושומע הוא צריך לפנות דרך, לראות מה ריבונו של עולם מדבר אליו. כל מה שיש בעולם זה בעצם דבר ה' שמדבר, כי כל פעולה, תנועה ומציאות - הכול זה ריבונו של עולם, בלי ריבונו של עולם שום דבר לא קיים. אם אדם שמע דיבור של חול שיחפש בתוכו מה ה' מדבר אליו, ריבונו של עולם מדבר מכל המציאות. חז"ל אומרים את הדבר הזה גם על מתן תורה, כשישראל שמעו את קול ה' הם לא ידעו מאיפה הקול בא, הם חשבו שהוא בא מהמזרח ואז הם רצו למזרח, חשבו שהוא בא מהמערב ואז הם רצו למערב, הם ראו שזה לא מהמזרח ולא מהמערב והם רצו לצפון, לדרום, הסתכלו למעלה, הסתכלו למטה - ולא יכלו לזהות מאיפה הקול נשמע. המדרש רוצה לומר לנו שדבר ה' נשמע מכל המציאות כולה, מכל הצדדים ולא מצד מסוים, מלמעלה ומלמטה, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום - ריבונו של עולם מדבר מכל המציאות כולה. הקב"ה בכל מקום, על האדם להיות תמיד נוכח ההופעה האלוקית, כביכול. זה מה שכתוב בפסוק: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי" (שמות יט, ה), כל מה שתשמעו זה את קולי, כל מה שאתה שומע זה קול ה' שמדבר אליך, ועליך לחשוב מה אתה יכול ללמוד מזה.

להתעלות מכל מדרגה
אני רוצה להוסיף על זה. ישראל אומרים: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שם כד, ז). שתי מדרגות, יש מדרגה של 'נעשה' ויש מדרגה של 'נשמע'. אומר ה"מאור עינים", שאדם לא נמצא כל הזמן באותה מדרגה, לפעמים אדם נופל ממדרגתו, וצריך לדעת שבכל מצב שאדם נמצא - הוא היה צריך להיות בו. בדיעבד לכתחילה. כלומר, אסור לאדם ליפול והוא צריך תמיד לשאוף לעלות מעלה מעלה, כל ירידה היא דבר שלילי ולא טוב, אבל אם אדם ירד מוטל עליו להבין שיש לו תפקיד במצב הזה, לרומם את המצב הנמוך הזה שהוא לא לכתחילה. היה יותר טוב שהוא לא היה נופל, אבל עכשיו שהוא נפל הוא צריך לצאת ממצב הרוח הזה של 'למה נפלתי' ולראות איך לקחת את הנפילה הזאת, להרוויח ממנה ולעלות איתה. זה הסדר האלוקי, בכל מצב שאדם נמצא יש צד בחירתי ויש צד השגחתי. כל מה שאדם עושה, מצדו הוא בחר אבל בעצם הקב"ה המשגיח ומנהל את העניינים. אנחנו לא יודעים איך להבין את התיאום הזה, זה למעלה מהשגתנו, אבל בכל מצב שאדם נמצא, ריבונו של עולם העמיד אותו במצב הזה, אמנם זו היתה גם הבחירה של האדם, ואם הוא בחר לא טוב הוא צריך לעשות תשובה, אבל גם לדעת שאם הוא הגיע למצב הזה זה אומר שיש לו תפקיד כאן. עכשיו האדם יכול לקחת את המציאות הזאת ולהפוך אותה לדבר מאוד מרומם, ובדיעבד זה יכול להיות לכתחילה, כמו שאמרו 'גדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים גמורים'. לא צריך להיות בעלי תשובה כדי להיות יותר מצדיקים גמורים, כל האומר אחטא ואשוב, אני אהיה בעל תשובה - אין מספיקין בידו לעשות תשובה, אבל אם אדם כבר נפל הוא צריך לדעת שהוא יכול לקחת את המצב הזה ולהפוך אותו לתיקון גדול מאוד.
הסתכלות כזאת היא הסתכלות בריאה, זה לא שאם אדם נפל אסור לו לעסוק בנפילה אך לא להיות כל הזמן בצער. צריך לראות איך בונים מהנפילה הזאת בניינים. לא ליפול, רק לעלות ולהתקדם כל הזמן, אם אדם נפל שלא יסתכל אחורנית אלא רק קדימה, לראות איך הוא הופך את המציאות הזאת למציאות יותר גדולה ועליונה, מצב של 'נעשה' ומצב של 'נשמע'. ומכל מצב צריך לדעת להוציא את הגדולות והנצורות שלו. זה סדר האדם, אדם הוא לא מכונה, יש לו עליות וגם יש לו לפעמים לא עליות, וגם אותם להפוך לעליות.
הזוהר אומר שהקריאה בתורה בשבת זה כמו שאדם עומד במעמד הר סיני ומקבל את דבר ה'. הוא אומר את זה על כל קריאת התורה בכל שבת ושבת, אדם צריך להרגיש שקריאת התורה בציבור היא כאילו שאנחנו נמצאים עכשיו במעמד הר סיני, על אחת כמה וכמה כשקוראים את פרשת מעמד הר סיני. לא יכול להיות שאחרי קריאת פרשה כזאת ממשיכים כרגיל, מוכרחת להיות עלייה וממנה עלינו להמשיך. אנחנו מצווים לזכור ולא לשכוח את מעמד הר סיני, ובמיוחד כשקראנו את הפרשה הזאת בציבור, וזכינו לצד הסגולתי והפנימי של הקריאה. בעזרת ה' שנזכה ללמוד וללמד, לשמור, לעשות ולקיים.



^ 1.. שנת תשע"ד.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il