בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

חיבור אנשי תורה ואנשי מעשה

התרומות והמעשרות יוצרים מערכת כלכלית שבמסגרתה כעשרה אחוזים מהתוצרת מוקדשים לתמיכה בלומדי התורה ומלמדיה - הכוהנים והלויים * נותני התרומות והמעשרות מצווים לתתם לכוהנים תלמידי חכמים ולא לעמי ארצות * בתקופת הגלות מעשר הכספים הפך למשענת הכלכלית העיקרית של לומדי התורה * הזכות המוקנית לכל אדם מישראל להחליט למי להעניק את מתנותיו הכריחה את הכוהנים והלוויים להיות מסורים לעבודת הקודש בקרב בני קהילתם * חשיבות הקשר בין אנשי התורה לאנשי המעשה, לטובת שני הצדדים

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשע"ד
5 דק' קריאה
חזון לימוד התורה
לימוד התורה הוא היסוד לקיומו של עם ישראל. הוא המקשר את העם אל ה' ואל הערכים האלוקיים. בלימוד התורה נמצא המפתח להתקדמותו של עם ישראל אל גאולתו, מפני שבתורה אנו לומדים על הייעוד האלוקי של עם ישראל והעולם, ועל המצוות שהן הדרכים להגיע לכך.
לפני יותר מחודשיים התחלתי לנסות לשרטט קווים לחזון לימוד התורה במדינת ישראל. אשתדל להמשיך כעת באתגר החשוב הזה.

מעשר מהתמ"ג הוקדש לכך
כדי לקיים את התורה בישראל, נצטווינו להפריש תרומות ומעשרות ושאר מתנות לכוהנים וללויים, וזאת כדי שיוכלו לעסוק בתורה וללמדה לישראל. מכיוון שהחקלאות בימים עברו היוותה למעלה מתשעים אחוזים מהתמ"ג, והמתנות לכוהנים וללויים היו מעט יותר מעשרה אחוזים, נמצא שעל פי התורה יש להקדיש מעשר מהתמ"ג לקיום התורה בישראל. יש להעריך שבני שבט הלוי והכוהנים מנו כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה, כך שהם בעצם חיו בערך ברמת החיים הממוצעת.
כמובן היו תלמידי חכמים גם משאר השבטים, אבל הם היו עוסקים במלאכתם, חקלאות או מקנה, תוך שהם משננים את תלמודם ומעמיקים בו. שכן כל לימוד התורה שבעל פה נעשה אז בלא ספרים, וגם עבודות השדה והמקנה לא דרשו אז תשומת לב רבה. וכך יכלו החכמים לעסוק בתורה בעל פה בשקידה תוך כדי עבודתם, כששכניהם היו מסייעים בידם כדי שיוכלו להתפנות לתלמידיהם ולומר בפניהם את החידושים שהתחדשו להם במהלך עבודתם. ורק כשהציבור נצרך שיתפנו לחלוטין מעבודתם כדי לשמש דיינים ומורי הוראה או כדי ללמד את התלמידים, הציבור היה דואג לפרנסתם. כמו כן היו מצבים שעשירים פרטיים היו תומכים כלכלית בתלמידי חכמים, כדוגמת הסכם זבולון ויששכר.
אולם עיקר עבודת הרבצת התורה לקטנים וגדולים הייתה מוטלת בראש ובראשונה על הכוהנים והלויים.

תפקידם של הכוהנים והלויים - ללמד תורה
שאלה: מנין לנו שהתרומות והמעשרות קשורות לתפקידם של הכוהנים והלויים ללמד תורה?
תשובה: הלכה היא שצריך לתת את התרומות והמעשרות לכוהנים ולויים שעוסקים בתורה, כמבואר בתלמוד: "אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שאין נותנים מתנה לכהן עם הארץ, שנאמר: 'ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכוהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה'' (דברי הימים ב' לא, ד) - כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה' - אין לו מנת" (חולין קל, ב).
לא זו בלבד, אלא שאם החקלאי העדיף לתת את התרומות והמעשרות לכהן ולוי עמי הארץ, היו יכולים לתבוע אותו לדין כדי שבית הדין יחייב אותו לתת את מתנותיו לתלמידי חכמים. ורק כאשר לא היו שם כהן ולוי תלמידי חכמים, היו צריכים לתת את המתנות לכוהנים ולויים עמי הארץ (תוס').
יתר על כן, את אותן מתנות כהונה שאין בהן קדושה, כמו זרוע לחיים וקיבה שנותנים לכוהנים, אפשר לתת גם לבת כהן שנישאה לישראל. וכתב בערוך השולחן (יו"ד סא, לה) שאפילו אם יש שם כהן, אם בת הכהן נשואה לישראל תלמיד חכם, עדיף לתת את המתנות לבת הכהן, כדי שתחזיק בהן את בעלה שלומד תורה, מאשר לתת אותן לכהן עם הארץ.

ללמוד וללמד
ואל נחשוב שהכוהנים והלויים היו לומדים תורה לעצמם, כי עיקר לימוד התורה הוא על מנת ללמד. במעגל המצומצם ביותר, אדם לומד על מנת ללמד את ילדיו. וככל שהוא זוכה ללמוד יותר תורה, כך הוא מחויב ללמד אותה לאחרים. וכבר אמרו חכמים: "הלומד על מנת ללמד - מספיקים בידו ללמוד וללמד" (אבות ד, ו). אבל אם לומד לעצמו בלבד, גם לימודו אינו עולה יפה. כי עיקר התורה היא חסד, ועניינה להשפיע טובה וברכה.
יתר על כן, מצוות תלמוד תורה כתובה בתורה כמצווה ללמד תורה, שנאמר: "ולימדתם אותם את בניכם" (דברים יא, יט), ודרשו חכמים שגם התלמידים קרויים בנים. הרי שעיקר מצוות לימוד התורה היא ללמוד וללמד כאחד.

מעשר כספים נועד לקיום התורה והחינוך
בנוסף למצוות הפרשת תרומות ומעשרות, ישנה מצווה להפריש מעשר כספים מכל רווח שהוא (תענית ט, א; שו"ע יו"ד רמט, א). יש אומרים שמצווה זו מהתורה, ויש אומרים מדברי חכמים.
לאחר שבעקבות החורבן והגלות עיקר מצוות תרומות ומעשרות נתבטל, הפך מעשר הכספים להיות המשענת העיקרית לקיום התורה והחינוך בישראל. וכמו שאמרו במדרש: "עשר תעשר - עשר בשביל שתתעשר, עשר כדי שלא תתחסר. רמז למפרשי ימים (יוצאים לסחורה) להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה" (תנחומא ראה יח). וכן מבואר בספר 'אהבת חסד' (ח"ב יט) לרבי ישראל מאיר הכהן מראדין, החפץ חיים.

הישראלים קבעו לאיזה כהן ולוי לתת את התרומות והמעשרות
יסוד חשוב בהלכות תרומות ומעשרות ושאר מתנות כהונה, שהישראל זכאי להחליט למי לחלק את מתנותיו, ובלבד שיהיו כוהנים ולויים שעוסקים בתורה. שנאמר: "ואיש את קודשיו לו יהיו" (במדבר ה, י) - לו תהיה הזכות להעניק את המתנה למי שירצה (רמב"ם תרומות יב, טו).
חלוקת המתנות הייתה צריכה להיעשות בדרך מכובדת. לפיכך, אסור לכהן לבקש מהישראל לתת דווקא לו את מתנותיו. וקל וחומר שאסור לכהן לסייע לישראל בעבודתו כדי שיעדיף לתת לו את מתנותיו.
וכן אסור לישראל לתת את המתנות בצורה שמבזה את הכוהנים והלויים, כגון לתת לכל אחד מנה קטנה מאוד, מפני שעל שולחן המקום הם אוכלים, ועל שלחנו הם שותים, ומתנות אלו לה' הן (רמב"ם תרומות יב, יז-יט).

התוצאה בשטח
הזכות המוקנית לכל אדם מישראל להחליט למי להעניק את מתנותיו, הכריחה את הכוהנים והלוויים להיות מסורים לעבודת הקודש בקרב בני קהילתם, כדי שבני הקהילה מצדם ירצו להעניק להם את מתנותיהם. הקשר אל הכהן והלוי היה אישי. מי שלימד תורה את הילדים ואת המבוגרים, ונהנו ממנו עצה ותושייה, זכה שיעדיפו לתת לו את מתנות הכהונה והלוויה. מנגד, מי שהתנכר לבני קהילתו, או לא התייחס אליהם בסבר פנים יפות, או התנשא עליהם, קיבל יחס דומה בעת חלוקת המתנות. וכן מי שהיה בטלן ולא הסכים ללמד את הילדים תורה, נאלץ לסבול ממחסור.
אמנם לא היה מצב שכהן אחד קיבל את כל התרומות, ושני לא קיבל כלל. מפני שהתרומות והמתנות היו דברי מאכל, שאמנם מותר לכהן וללוי להחליף את חלקם במוצרים אחרים, אבל לא היה ניתן לעשות בהם מסחר רציני. ולכן גם אם היה כהן פופולרי שזכה לקבל תרומות רבות, לא היה באפשרותו לפתוח חנות למסחר בתרומות. את הפירות שקיבל מעבר לצורכי ביתו היה צריך לחלק לאחיו הכוהנים, שאם לא כן האוכל היה מתקלקל. לפיכך, לאחר שהכוהנים הנערצים קיבלו את כל צורכם, לא היה עוד טעם לתת להם עוד מתנות, והישראלים היו צריכים לחפש כוהנים אחרים לתת להם את מתנותיהם.
אלא שהכוהנים המסורים חיו בלא דאגות, מפני שהם תמיד קיבלו ראשונים את כל צורכם, והישראלים חיזרו אחריהם כדי להעניק להם את מתנותיהם. ואילו הכוהנים שהיו פחות מסבירי פנים, שלא התאמצו ללמד יפה את התלמידים, קיבלו אחרונים, וממילא גם קיבלו פחות. ובשנים שבהן היבול היה מועט יחסית, ולא היה בתרומות כדי להחזיק את כל הכוהנים והלויים, רק הרצויים לציבור קיבלו מתנות.

המשמעות של סדר חלוקה זו
סדר חלוקה זו יצר קשר אישי בין הישראלים לכוהנים והלויים, בין אנשי המעשה ללומדי התורה ומלמדיה, והכריח את מלמדי התורה להיות קשובים ומסורים לבני קהילתם.
כאשר עברו ישראל להחזקת התורה על ידי מעשר כספים, נעשו לומדי התורה ומלמדיה תלויים עוד יותר בבני קהילותיהם. זאת מפני שחובת מעשר הכספים היא פחות חמורה, וכשבני התורה לא מילאו את תפקידם כראוי, אנשי המעשה העדיפו שלא לתת להם מעשר כספים כלל, או לתת אותו לצורכי מצווה אחרים.
אילו הייתה המגמה של התורה שאנשי המעשה יחזיקו את לומדי התורה בלי שהללו יהיו מחויבים לשרת את בני קהילתם, אזי הייתה התורה צריכה לצוות שייתנו כולם מעשר לאוצר כללי שיחלק מטעמו מלגות ללומדי התורה.

הנלמד לימינו
נמצא אפוא שיסוד חשוב מאוד ניתן ללמוד מהלכות אלו לימינו. אנשי התורה ואנשי המעשה חייבים להיות מחוברים ביניהם, כאשר אנשי התורה מלמדים תורה לציבור הרחב ומעניקים לחייו תוכן ומשמעות ערכית מקודשת, ואנשי המעשה מחזיקים אותם כלכלית ומפרים אותם בשאלותיהם ובצרכיהם. שכן התורה אינה רעיון ערטילאי בעלמא, היא הוראה אלוקית לחיים. וככל שאנשי התורה מבינים יותר לעומק את שאלות החיים, כך הם דולים מהתורה הארה עמוקה וישרה, שממילא גם משפיעה ברכה וטובה לחיי המעשה. וכך חיי כל יחיד ויחיד וחיי הציבור הולכים ומתעלים.
בעז"ה נמשיך בפעם הבאה ללמוד מעקרונות אלו הדרכות טובות לחיינו כאן במדינת ישראל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il