בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • תפארת ישראל למהר"ל
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

כ"ו שבט תשע"ד

פרק ז' חלק ב

undefined

בשביל הנשמה

כ"ו שבט תשע"ד
4 דק' קריאה
המצוות מותאמות אל המקבל, לפיכך אותה מצווה מחייה את האחד וממיתה את האחר
וּלְכָךְ כַּמָּה מִצְווֹת שֶׁאִם עֲשָׂאָן אַחֵר חַיָּב מִיתָה. כְּמוֹ שֶׁאָמַר(סנהדרין נח, ב): גּוֹי שֶׁשָּׁמַר אֶת הַשַּׁבָּת חַיָּב מִיתָה. וְאִלּוּ הָיָה הַמִּצְוָה מִשּׁוּם שֶׁהַדָּבָר הַזֶּה וְהַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה טוֹב בְּעַצְמוֹ, סוֹף סוֹף עָשָׂה הַגּוֹי מַעֲשֶׂה טוֹב, רַק שֶׁהַמִּצְווֹת הֵם אֶל הַמְקַבֵּל, כְּפִי סֵדֶר הַשִּׂכְלִי1 אֲשֶׁר רָאוּי. וּלְזֶה נוֹתֵן סִדְרוֹ כָּךְ וּלְזֶה אֵין נוֹתֵן לוֹ סִדְרוֹ כָּךְ. אֲבָל אִם סִדֵּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַמִּצְווֹת כְּפִי הַטּוֹב, סוֹף סוֹף הָיָה הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא טוֹב בְּעַצְמוֹ. וּלְכָךְ הַמִּצְווֹת הֵם מְצָרְפִים אָדָם זֶה וְאֶת זֶה מְמִיתִים, כִּי הַכֹּל לְפִי הַסֵּדֶר הַשִּׂכְלִי. וְזֶהוּ פֵּרוּשׁ וּמָה אִכְפַּת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּין שׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר וּבֵין שׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף. כִּי בְּוַדַּאי מִצַּד עֶצֶם הַפְּעֻלָּה אֵין חִלּוּק, רַק שֶׁכָּךְ רָאוּי אֶל הַמְקַבֵּל לְפִי סֵדֶר הַשִּׂכְלִי.

כשיצורפו הבריות לעתיד לבא, מצוות בטלות
וְהִתְבָּאֵר לְךָ שֶׁאַל יֹאמַר הָאָדָם כִּי הַמִּצְווֹת הֵם שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה הַשְּׁחִיטָה בְּעַצְמָהּ. רַק2 מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁחִיטָה הוּא מַעֲשֶׂה שֶׁרָאוּי אֶל הָאָדָם סֵדֶר הַזֶּה, לֹא מִצַּד עֶצֶם הַשְּׁחִיטָה. וְזֶהוּ בְּוַדַּאי זִכּוּךְ הַנֶּפֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּלְפִיכָךְ לֶעָתִיד, כַּאֲשֶׁר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעֲשֶׂה סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים, לֹא תְּהֵא שׁוּם שְׁחִיטָה כְּלָל*, מֵאַחַר כִּי הַשְּׁחִיטָה הִיא לְצֵרוּף הָאָדָם, וּלְעָתִיד לֹא יִהְיֶה צָרִיךְ צֵרוּף. כִּי הָאָדָם יִהְיֶה אָז בִּשְׁלֵמוּת מַעֲלָתוֹ. וְאִלּוּ הָיָה הַשְּׁחִיטָה טוֹבָה וּרְאוּיָה מִצַּד עַצְמָהּ, אִם כֵּן לָמָּה תְּהֵא הַשְּׁחִיטָה בְּטֵלָה? כִּי הַדָּבָר שֶׁהוּא טוֹב מִצַּד עַצְמוֹ, אֵין בִּטּוּל לוֹ. רַק כִּי הַשְּׁחִיטָה הִיא לְצָרֵף הָאָדָם, מִצַּד כִּי מַעֲשֵׂה הַשְּׁחִיטָה הַשֵּׂכֶל מְחַיֵּב, שֶׁכָּךְ יַעֲשֶׂה הָאָדָם. וּבָזֶה הָאָדָם הוּא בְּפֹעַל הַשְּׁלֵמוּת. וּלְפִיכָךְ הַמִּצְוָה הַזֹּאת הִיא צֵרוּף נַפְשׁוֹ, שֶׁהִיא מִלְמַעְלָה. אֲבָל מִצַּד עֶצֶם הַשְּׁחִיטָה, לֹא אִכְפַּת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם נוֹחֵר אוֹ מְעַקֵּר, שֶׁיִּהְיֶה הַנּוֹחֵר רַע בְּעַצְמוֹ, זֶה אֵינוֹ. וּלְכָךְ לֶעָתִיד שֶׁאֵין עוֹד צֵרוּף אֵין שְׁחִיטָה. וְדָבָר זֶה מְבֹאָר בְּיוֹתֵר, וְעוֹד יִתְבָּאֵר זֶה.


___________________________________

אמרו חז"ל: גוי ששבת חייב מיתה. אם מעשה המצווה הוא טוב בעצמותו, מדוע מתחייב הגוי מיתה הרי עשה מעשה טוב? אלא שיש לומר 1 שהמצוות מותאמות לאדם לפי הצווי האלוקי. הרצון האלוקי הוא שאדם מסוים יעשה דבר זה, שאדם אחר לא יעשה מעשה זהה. למרות שהמעשים זהים הם מתאימים לאחד ואינם מתאימים לאחר. ולכן אותה מצווה יכולה להביא אדם אחד לידי חיבור עם הבורא, ואחר שיקיימה והוא לא נצטווה עליה, קיומה יביאהו לידי מיתה, כי כאמור הכל תלוי ברצון האלוקי. זהו הביאור לדברי חז"ל: וכי מה איכפת לקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, כי בודאי מצד עצם המעשה אין הבדל, ולא שהאחד מעשה טוב והשני מעשה שלילי, אלא שכך הוא הרצון האלוקי שיעשה האדם.
העולה מן האמור: לא יאמר אדם שהקב"ה רוצה במעשה השחיטה מצד עצמו, 2 אלא הקב"ה רוצה בשחיטה כי רצונו שיעשה האדם את המעשה הראוי לאדם, ובקיום המצוות על פי הצווי האלוקי דבק האדם בבוראו. לכן לעתיד לבא, כאשר יעשה הקב"ה סעודה לצדיקים, לא תהיה שם שחיטה, כי מעשה המצוות הוא אמצעי להביא את האדם להדבק בבוראו, וכאשר כבר יהיה דבק בבוראו יהיה בשלימות מעלתו ולא יצטרך למעשה המצוות. אם נאמר שעצם מעשה השחיטה הוא דבר טוב, בודאי היה צורך לעשות טוב גם לעתיד לבא, אבל לפי מה שבארנו אין זה ענינן של המצוות. ענינן כאמור הוא להביא לידי כך שהאדם יוציא את שלימותו אל הפועל ויהיה דבק בבוראו, כשיגיע אל שלימותו אין צורך לאדם בקיומן של המצוות. ענין זה התבאר ועוד יתבאר בפרק הבא.


ביאורים
למדנו שהמצוות מוציאות מהכוח אל הפועל את הנפש האלוהית של האדם. לפיכך כל אדם מוכרח לקיים את המצוות באותה הצורה בה הוא מצווה: לא פעם נוכל למצוא מעשי מצווה מסוימים שעבור אדם אחד הם הנכונים והמשלימים ביותר, ואילו לאדם אחר הם אסורים. הבדל זה נובע מהעובדה ששורש נפשם של שני האנשים הללו שונה, ולכל אחד מהם תכונות 'גנטיות' שונות של הנפש האלוהית. כאשר ישנו הבדל מהותי בשורש, ישתנה גם אופי המצוות, כיוון שהמצוות מכוונות להוציא אל הפועל את הנפש האלוהית של אותו אדם ספציפי.
לפי זה מובן היטב מדוע "גוי ששבת (שמר שבת) חייב מיתה". נפשו של הגוי שונה באופן מהותי מנפשו של האדם מישראל, ולכן שמירת השבת אינה מתאימה לו בשביל להידבק בה'.
לעתיד לבא, כאשר יתוקן העולם, האדם יהיה דבק בה' מצד עצמו, ולא יהיה צורך בקיום המצוות. לכן, כאשר יגיע העולם למצב מתוקן שכזה, לא יהיה צורך בשחיטה וכדומה, כיוון שהאדם כבר הגיע אל השלמות. יוצא אם כן, שלשיטת המהר"ל, המצוות מוגדרות לא לפי מה שרצוי בעיני ה' מצד עצמו, אלא הן הדרך שקבע ה' שבה נפש האדם תצא אל הפועל ותתגלה בחייו.

הרחבות
*מצוות בטלות לעתיד לבוא
וּלְפִיכָךְ לֶעָתִיד... לֹא תְּהֵא שׁוּם שְׁחִיטָה כְּלָל. מדברי התוספות עולה שלמרות ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא" בכל זאת בעת תחיית המתים יהיה קיום של המצוות מרצון, הגם שכבר לא יהיה ציווי על המצוות [נדה סא, ב, ד"ה אמר רב יוסף]. רבי יונתן אייבשיץ הקשה על מעלה זו לאור דברי התוספות, שהרי: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" [עבודה זרה ג, א]. ומתרץ שמעלתו של המצווה ועושה היא בהתגברותו על היצר המגרה אותו לעבור על הציווי. ומפני שלעתיד לבוא לא יהיה כלל יצר הרע, שוב אין מעלה זו קיימת [ יערות דבש חלק שני דרוש ט]. נמצאנו למדים מדבריו כי העובדה שהמצוות יתבטלו מורה על מעלתו העליונה של העולם לעתיד לבוא. באותה העת לא יהיה כלל יצר הרע מכיוון שהמצוות תהיינה כל כך שייכות אל האדם.
על כך שואל המהר"ל: איך ייתכן ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא" והרי התורה נצחית? בתשובתו הוא מדייק ממה שנאמר 'מצוות בטלות' ולא 'התורה בטלה': "שלא יהיו בסגנון זה שהם עתה, כי התורה היא סדר עולם הזה כמו שבארנו, אבל לזמן התחייה הוא עולם הבא, ואין לו סדר העולם הזה" [לקמן פרק נב]. ניתן להבין את שינוי סגנון המצוות עליו מדבר המהר"ל, כפי שביארנו בדברי התוספות.

שאלות לדיון
מה רצו חז"ל ללמד אותנו בכך ש'גוי ששבת חייב מיתה'? מדוע אמרו זאת בצורה חריפה?
האם 'לעתיד לבוא' העולם ייראה אותו דבר או שהוא ישתנה?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il