בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • תפארת ישראל למהר"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
ל' שבט תשע"ד

פרק ח' חלק ד

undefined

בשביל הנשמה

ל' שבט תשע"ד
5 דק' קריאה
כיון שהמצוות נובעות מהשכל האלוקי, ולא מצד הטבע, אין סתירה בדיני התורה
וּלְפִיכָךְ, כָּל מִי שֶׁנּוֹתֵן בַּמִּצְווֹת טַעַם עַל פִּי הַטֶּבַע, לוֹמַר כִּי לְכָךְ אָסְרָה תּוֹרָה חֲזִיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹלִיד בַּגּוּף מֶזֶג רַע, וְכֵן הוּא בְּוַדַּאי הָאֱמֶת. וְכֵן נָתְנוּ טַעַם בְּאִסּוּר חֵלֶב, שֶׁהוּא מוֹלִיד מֶזֶג רַע, וְכֵן בְּדָם. וּמִכָּל שֶׁכֵּן בַּשְּׁקָצִים וּבָעוֹפוֹת הַטְּמֵאוֹת, בְּכֻלָּם נָתְנוּ טַעַם עַל פִּי הַטֶּבַע, וּכְאִלּוּ הָיְתָה הַתּוֹרָה סֵפֶר מִסִּפְרֵי הָרְפוּאוֹת, אוֹ סֵפֶר הַטֶּבַע, חַס וְשָׁלוֹם לוֹמַר כָּךְ. וְאִם הָיָה הַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ הֵם, הֲרֵי אָמְרוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דְּחֻלִּין(יז, א) : וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב(דברים ו, יא) , אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַב: כַּתְלֵי דַּחֲזִירֵי הִתִּיר לָהֶם. וְאִם שֹׁרֶשׁ הָאִסּוּר בִּשְׁבִיל מֶזֶג רַע, הָאִסּוּר לְהֵיכָן הָלַךְ? וְכֵן חֵלֶב, אִם מִזְגּוֹ רַע, אִם כֵּן בֶּן פָּקוּעַ1 לָמָּה חֶלְבּוֹ מֻתָּר, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק (גִּיד הַנָּשֶׁה) בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה(שם עד, א) , מַה טַּעַם בָּזֶה? וְכֵן אִם אָסַר הַשְּׁחִיטָה שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר, לָמָּה הִתִּירָה הַתּוֹרָה בֶּן פָּקוּעַ בְּלֹא שְׁחִיטָה? לְכָךְ אֵין רָאוּי לוֹמַר כָּךְ. וְאַף אָמְנָם כִּי הָאֱמֶת הוּא כִּי כָּל אֵלּוּ יֵשׁ בָּהֶם מֶזֶג רַע, וְדָבָר זֶה יִמָּשֵׁךְ בְּוַדַּאי בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בָּהֶם שִׁנּוּי רַע גַּם כֵּן, אֲבָל אֵין זֶה עִקַּר טַעַם הַמִּצְוָה, רַק שֶׁאֵינָם רְאוּיִים אֶל הָאָדָם, כְּפִי הַסֵּדֶר אֲשֶׁר סִדֵּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְכָךְ הִרְחִיקָה אוֹתָם, וְלִפְעָמִים לֹא הִרְחִיקָתַם הַתּוֹרָה*. וְזֶה אֲשֶׁר הִבְטִיחַ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים2 (דברים ז, טז) . לֹא הָיָה רָאוּי הַרְחָקָה, מִצַּד שֶׁעַתָּה רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה מְקֻיָּם וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב, וּלְפִיכָךְ לֹא הִרְחִיקָה הַתּוֹרָה דְּבָרִים אֵלּוּ. וּכְמוֹ שֶׁהַתּוֹרָה אָסְרָה כַּאֲשֶׁר הָיָה רָאוּי לֶאֱסֹר, לְפִי הַסֵּדֶר הַשִּׂכְלִי, כָּךְ הִתִּירָה הַתּוֹרָה אוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר הוּא לְהַתִּיר. וְהַכֹּל לְפִי הַשֵּׂכֶל אֲשֶׁר רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ הַנְהָגַת הָאָדָם.

מצד הטבע אין מניעה לאדם לעבור על המצוות, האיסור נובע מהגזירה
וְזֶה אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה(תו"כ קדושים כ, כו) : לֹא יֹאמַר אָדָם אִי אֶפְשִׁי3 בִּבְשַׂר חֲזִיר, אִי אֶפְשִׁי בְּדָבָר פְּלוֹנִי, אֶלָּא אֶפְשִׁי וּמָה אֶעֱשֶׂה שֶׁאָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם גָּזַר עָלַי. הוֹרוּ בָּזֶה שֶׁאֵין לוֹמַר כִּי הַתּוֹרָה טִבְעִית, שֶׁאִם הָיְתָה טִבְעִית לֹא הָיָה בָּהּ קִבּוּל שָׂכָר אֱלֹהִי, עַל דָּבָר שֶׁהוּא טִבְעִי. וּלְכָךְ יֹאמַר אֶפְשִׁי מִצַּד הַטֶּבַע, רַק הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גָּזַר עָלַי בְּחָכְמָתוֹ מַה שֶּׁאֵין רָאוּי אֶל הָאָדָם וּמְיֻחָד בּוֹ נַפְשׁוֹ.

___________________________________

יש הנותנים טעמים למצוות ומבארים אותם על פי הטבע. לדעתם טעם איסור אכילת חזיר מפני שהוא מוליד בגוף האדם תכונה שלילית, אמנם דבר זה הוא נכון אבל אין זה טעם האיסור. לשיטתם, איסור אכילת חלב ואיסור אכילת דם, ובודאי אכילת שקצים ורמשים ועופות טמאים כל אלה סיבת איסורם על פי הטבע, מפני שהם יוצרים תכונות שליליות. חס וחלילה לבאר כך את מצוות התורה, כי באופן ביאור זה אנו עושים את התורה כספר רפואות או ספר שמטרתו לשמור על הטבע הגשמי. אם האמת כדבריהם, מדוע חז"ל לומדים מהפסוקים האומרים שבכיבוש הארץ ימצאו בתים מלאים כל טוב, שהתירה להם תורה לאכול בשר חזיר בשעת המלחמה, והרי אכילה זו תשפיע עליהם באופן שלילי ולהיכן נעלם האיסור? וכן אם יש דבר שלילי באכילת חלב, מדוע הותר חלב בן פקועה 1 [עובר שהיה בבטן האם בשעה שנשחטה] כמו ששנינו בחולין פרק בהמה המקשה? וכן במצות השחיטה בארו שטעמה כדי שלא נתאכזר, אם כן למה בן פקועה מותר באכילה ואינו צריך שחיטה? המסקנה המתבקשת היא שאין אלו טעמי האיסורים. גם אם נכון הדבר שאותם מאכלים בהיותם שונים מהמאכלים שהתירה תורה יש באכילתם השפעה שלילית, אבל אין זה טעם איסורם. הטעם הוא שלפי הרצון האלוקי אסור לאדם לאכלם, ולכן לעיתים התיר להם הקב"ה לאכלם. כיון שהבטיח הקב"ה ואכלת את כל העמים 2 [במדרש: ישראל סופגין נכסיהם של אומות העולם כפי שנאמר ואכלת את כל העמים [שהש"ר]], לכן התירה התורה אכילת המזון שהיה מוכן להם אף אם הוא בשר חזיר, ועל ידי כך יתקיים גם המקרא: ובתים מלאים כל טוב. וכמו שההרחקה ממאכלים אסורים היא על פי הרצון האלוקי, כך היתר אכילתם הוא על פי הרצון האלוקי, והכל מותאם למה שראוי שינהג האדם על פיו.
אמרו חכמים במדרש: לא יאמר אדם אין רצוני ללבוש שעטנז, 3 אין רצוני לאכול בשר חזיר, אין רצוני לבוא על הערווה. אלא יאמר רצוני לעשות כן אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. למדונו חכמים במאמר זה שאין איסורי תורה נובעים מחמת הטבע, שאם התורה היתה טבעית לא היה האדם המקיימה זוכה לשכר רוחני. לכן מותר לאדם לומר רצוני לאכול חזיר וכד' כיון שמחמת הטבע אין בזה איסור, אבל לא אוכל כי יש כאן גזירה אלוקית, גזירה המיוחדת לאדם ומותאמת לנשמתו האלוקית.

ביאורים
כאשר מסתכלים על הפרטים של המצוות ניתן לראות כי הם רבים ומגוונים. ישנם דברים מסוימים שהתורה אוסרת אותם באופן גורף אבל במציאויות מסוימות יש כביכול חריגה, והם מותרים. עניין זה בולט מאוד באיסור אכילת חזיר. איסור אכילת חזיר ידוע לכל כאיסור חמור מאוד, אולם עם כל זה מלמדים אותנו חז"ל שבשעת מלחמה מותר לאכול חזיר.
גיוון זה בפרטים השונים של המצווה עשוי לעורר תמיהה: חזיר?! האומנם ייתכן שהתורה מתירה לאכול איסור חמור כל כך כמו חזיר, הרי החזיר מזיק לאדם, ולא יתכן שפתאום הוא לא מזיק, ומותר לאוכלו.
תמיהה זו אכן קשה מאוד לכל מי שמסתכל על המצוות מתוך מבט רדוד המגיע מתובנות שכליות של בן אנוש, בהתאם למה שהוא מכיר בסדר החיים הטבעי של האדם. אך המצוות הרבה יותר עמוקות. עניינן הוא לתת את הסדר הנכון לנשמה האלוהית של האדם. המצוות מגיעות מתוך המבט האינסופי של הקב"ה, ומתוך התבוננות זו ישנו צורך להתייחס ולתת את הדין הנכון לכל דבר ולכל מציאות ספציפית, ובאמת ייתכן שאז גם ישתנה הדין.
עניין זה שופך לנו אור גם על הבנת כלל המצוות. אם במבט רדוד ופשוט נראות המצוות כגזֵרות חסרות טעם, עכשיו אנו יודעים שהמצוות כולן נגזרות מתוך חשבון רחב ואינסופי, הגבוה מאיתנו ורחב מהבנתנו.

הרחבות
* עבירה מטמטמת לבו של אדם
אֵין זֶה עִקַּר טַעַם הַמִּצְוָה, רַק שֶׁאֵינָם רְאוּיִים אֶל הָאָדָם, כְּפִי הַסֵּדֶר אֲשֶׁר סִדֵּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְכָךְ הִרְחִיקָה אוֹתָם, וְלִפְעָמִים לֹא הִרְחִיקָתַם הַתּוֹרָה . "תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם" [יומא לט.]. כשאדם עובר עבירה - לבו נאטם והרגישות שלו לעניינים רוחניים פוחתת. בפוסקים מובא שמאכל אסור מטמטם גם כשנאכל באופן מותר (כגון פיקוח נפש). כחלק מעניין זה יש שאמרו שאין לתת תינוק למינקת גויה כשיש מינקת מישראל. ואם כבר נתנו למינקת גויה - יזהירו אותה שלא תאכל דברים טמאים, מפני שהדבר יזיק לתינוק כשיגדל. (עיין שו"ת משנה הלכות טז קיד). נראה שגם זה כלול בדברי הגמרא: "התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו" [חולין מד:].
המהר"ל הסביר שלמרות שבמאכל מסוים יש מזג רע, מותר לאכול אותו כל עוד התורה לא אסרה. אולם על פי היסוד בו עסקנו, המובא בפוסקים, אנו מתוודעים לצד השני של המטבע: למרות שהמאכל (האסור בד"כ) מותר על פי ההלכה - אכילתו מטמטמת את הלב. בניגוד לדעה אותה דוחה המהר"ל, טמטום הנפש לא נובע מהמזג הטבעי של המאכל, אלא מהאיסור הטמון בו באופן פוטנציאלי. רבותינו הדריכו אותנו לעדינות נפשית כזו, שגם ממאכלים אלה, המותרים על פי ההלכה, יש להתרחק במידת האפשר.

שאלות לדיון
מדוע חשוב להבין שאין טעם טבעי למצוות?
'אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם גָּזַר עָלַי'. כיצד אנו יכולים לשלב בין היחס שלנו לקב"ה בתור 'אבא', ליחס שלנו אליו בתור 'מלך'?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il