בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • משפטים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

משפטי אמת

נחת רוח בשמים , בחירת רבנים ודיינים ראויים , מותר להיות שופט במערכת המשפט? , מותר ללכת לרופאים? , ביטחון והשתדלות , חומרת הפגיעה בחבר , ארבע אבות נזיקין, באדם ובבהמה , איך נלחמים בשנאה?

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ד שבט תשע"ד
16 דק' קריאה 60 דק' צפיה
נחת רוח בשמים
קראנו השבת את פרשת משפטים, ואני רוצה לפתוח דווקא בפסוק שבסוף הפרשה: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות כד, ג). מהם דברי ה' שמשה בא ומספר לעם - אומר רש"י: "ויבא משה ויספר לעם - בו ביום, את כל דברי ה' - מצות פרישה והגבלה". יש מפרשים שזה היה לפני מתן תורה והכוונה למצוות שישראל קיבלו במרה. אבל מדוע השימוש בלשון: "וַיְסַפֵּר" האם ללמד דברי תורה זה סיפורים? אומר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שזה היה לפני מתן תורה, וכשהוא לימד את עם ישראל את החוקים הוא סיפר להם שכשהקב"ה שמע שהם קיבלו עליהם את המצוות והם רוצים לקיים אותם, הקב"ה שמח, הייתה שמחה גדולה מאוד שישראל רוצים לקיים את רצונו של ריבונו של עולם. "וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ", ישראל שמעו שנעשה נחת רוח בשמים ואמרו: אם כן תן לנו עוד מצוות, אנחנו רוצים לקיים הרבה מצוות כדי לעשות כמה שאפשר נחת רוח לריבונו של עולם.
פתחתי בזה כי אני רוצה לספר לכם כמה נחת רוח יש לקב"ה מתלמידי הישיבה היושבים ולומדים, שוקדים ועולים במעלות הקודש. כמה נחת רוח יש לקב"ה אחרי שבת שכזאת, שקיימו את מצוות השבת בשמחה ובטוב לבב ועסקו בתורה ובזמירות.

בחירת רבנים ודיינים ראויים
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שם כא, א), "וְאֵלֶּה", דווקא המשפטים האלה ולא משפטים אחרים. התורה מלמדת אותנו שגם במשפט שבין אדם לחברו יש סדר אלוקי, הקב"ה מדריך אותנו איך להתנהג. זה לא עניין של הסכמה ושכל אנושי ישר שאתו אפשר לשקול ולהחליט איך יהיו יחסי הממון והנזיקין בין אדם לשני, אלא יש כאן הדרכה אלוקית. "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם". "וְאֵלֶּה" מוסיף על הראשונים (רש"י שם), הראשונים הם עשרת הדברות, המשפטים החשובים האלה מצטרפים, הם חלק והמשך מעשרת הדברות, מעיקרה של התורה. יש כאן הדגשה מיוחדת במינה. פרשת משפטים היא פרשה מרכזית בעבודת ה'. אפשר היה לחשוב שבעבודת ה' המצוות העיקריות הן בין אדם למקום, וגם צריך לקיים את מצוות בין אדם לחברו, אבל לא כן הדבר, למצוות שבין אדם לחברו יש מקום מרכזי במצוות, בפרט המשפטים שהם סדר קיום העולם. כשמשפטי התורה מתקיימים כפי שהתורה אומרת, חלה על זה השראת שכינה, כל סדרי ההליכות בין האנשים שאינם על פי התורה - יכול להיות שהם סדר אנושי נכון, אבל אין כאן חלות של השראת שכינה. "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים", רק על משפטי התורה חלה השראת שכינה.
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", 'לפניהם' ולא לפני הדיוטות, 'לפניהם' ולא לפני גויים (גיטין פח, ב). אם יהיו פה חוקי התורה, האם אפשר למנות שופטים גויים - הם ישפטו לפי חוקי התורה, ילמדו חושן משפט ויקבעו לפי זה. אומרים חכמים: 'לפניהם' ולא לפני גויים. לפי התורה רק ישראל יכולים להעביר את ההוראות התורניות ההלכתיות, ושתשרה עליהם שכינה. גם אם יהיה בית משפט של גויים שישפוט לפי חוקי התורה - התורה אוסרת את זה, זו לא דרכה של תורה. וגם - לא לפני הדיוטות. המהר"ל ב"גור אריה" כאן מאריך בדיבור על כך שיש מקומות שבוחרים שופטים לא על פי הישרות או הכישרונות שלהם אלא מסיבות כספיות, קרובים וכו', ויוצא מזה חילול ה' עצום. הוא מתלונן מאוד על זה וכותב שאין חילול ה' גדול יותר מזה שלא בוחרים שופטים מתאימים אלא הדיוטות נבחרים להיות שופטים. או הדיוטות במובן שלא יודעים או במובן שאין להם מידות טובות וכו'. שופטים בישראל צריכים להיות ישרים, יודעים את התורה, אנשי אמת ושונאי בצע. לא כל כך קל למצוא אנשים כאלה, אבל צריך להשתדל למצוא שופטים במדרגה הזאת, שיקדשו שם שמים, שיהיו שופטים על פי דרכה של תורה ואז שורה השכינה בישראל.
אני אומר את זה לכם - אמנם עוד לא התחלתם את תכנית הדיינות - אבל זה לא רחוק. צריכים לדעת שהמטרה היא לא להיות שופט כי זה חשוב, כי יש בזה כבוד וגם פרנסה, ח"ו לא מהצד החיצוני שבדבר. מי שרוצה להיות דיין צריך להיות ישר דרך, איש אמת, לא רץ אחרי זה אלא רצים אחריו - היום סדר הדברים הוא שכשבוחרים רב הוא צריך לרוץ אחרי המשרה, זה לא הסדר של התורה. היום גם אם הדיין ראוי ויש לו מטרה ערכית היום הוא צריך להפעיל לחצים, להפעיל פרוטקציות, זאת לא דרכה של תורה, צריך שירוצו אחריו, צריך לשנות את הסדר הזה. התורה רוצה שופטים שיקדשו שם שמים.

מותר להיות שופט במערכת המשפט?
יש היום שופטים שנכנסים למערכת המשפט של המדינה, הם שומרי תורה ומצוות והם אומרים שהם לא נוהגים ממש נגד התורה כי יש כלל שבדיני ממונות אפילו שלושה רועי בקר יכולים להיות דיינים אם שני הצדדים מסכימים שהם יפסקו (סנהדרין כג, א), כי אדם יכול למחול על ממונו. לכן אם שני הצדדים באים ואומרים שהם מסכימים, או שהמדינה מחליטה שיהיו שלושה דיינים שישפטו על פי מה שנראה להם נכון לשפוט אין כאן מהלך נגד התורה. הרי המדינה מקבלת על עצמה את הסדר הזה עושים בחירות, בוחרים לכנסת, הכנסת מייצגת את כל הציבור והכנסת אומרת שישפטו על פי סדר כזה, על פי המשפט העותומני או השכל הישר, זה מוסכם, ואם כך זה לא מנוגד לדעתה של תורה. לכן הם טוענים שאין כאן עברה על: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", 'ולא לפני הדיוטות', 'ולא משפטים אחרים', כי זה בהסכמה. אם זה היה עניין פרטי - הם היו צודקים, שני אנשים יכולים לבחור שלושה עמי ארצות ומה שהם יגידו מקובל עליהם, בזה אין בעיה. אבל ברגע שזה נהיה הסדר הציבורי של המדינה היהודית - זה כבר חילול ה', זה כבר לעקור את התורה. לתורה יש דרך, לתורה יש משפטים ועל פיהם צריכה להיות ההנהגה בישראל. אין מקום להסכמה של כל הציבור לעשות משפטים אחרים, זה לעקור את התורה! הרשב"א מדבר על כך בהרחבה והבית יוסף (חושן משפט, סימן כו) מביא את דבריו, זה חילול ה' והרס הדת, וצריך לשאוף לתקן את הדבר הזה. אחד הדברים הכי מרכזיים שצריכים תיקון במדינת ישראל הוא המשפט, שיהיה על פי משפט התורה.

מותר ללכת לרופאים?
אנחנו ממשיכים בפרשה, הפרשה ברוך ה' מלאה במצוות רבות מאוד ונעסוק בכמה נקודות מתוך הפרשה: "רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא, יט), אם אדם הזיק לשני התורה אומרת שהוא צריך לשלם ריפוי, ומכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות (ברכות ס, א). הנושא הזה נידון בראשונים, האם הדרך היא ללכת לרופאים - הרי אם אדם חולה וזקוק לרפואה - יש ריבונו של עולם, הוא גרם למחלה ואליו צריכים לפנות! אם הוא חטא מוטל עליו לחזור בתשובה ולתקן את עצמו. האם יש מקום לרפואה - ה"אבן עזרא" כאן אומר חילוק מעניין, שרק רפואה חיצונית אפשר לרפאות על ידי רופאים:
ורפא ירפא לאות שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו בחוץ. רק כל חלי שהוא בפנים בגוף ביד השם לרפאתו. וכן כתוב: כי הוא יכאיב ויחבש (איוב ה, יח). וכתוב באסא גם בחליו לא דרש את ה', כי אם ברופאים (דברי הימים ב, טז, יב).
צריך להבין את החלוקה הזאת, מה ההבדל בין ריפוי חיצוני שמותר על ידי רופאים לבין פנים הגוף שזה רק ביד ה' לרפאתו?
גם הרמב"ן מדבר על זה, הרמב"ן היה רופא, ובספר ויקרא (פרק כו, פסוק יא) הוא אומר:
והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר "כי אני ה' רופאך" (שמות טו כו). וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מלכים ב, כ, א). ואמר הכתוב: "גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים" (דברי הימים ב, טז, יב), ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם.
כלומר, זה שחזקיה הלך לרופא זה ראוי, אבל הוא היה צריך לבקש מה' שהרופא ירפא אותו. הביקורת לא הייתה על זה שהוא הלך לרופאים, אלא על זה שהוא לא דרש את ה'. אמנם מלשון הפסוק נראה שהוא עשה שני דברים לא טובים - גם לא דרש את ה' וגם דרש ברופאים:
אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ. אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח "וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך", והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו.
כלומר, אדם היה צריך לאכול מצה ולקיים מצווה, ובמקום לקיים מצווה הוא עשה איסור. כלומר, לשאול ברופאים זה גם אסור, צריך אך ורק לפנות אל ה', זה הסדר האידיאלי - כשישראל עושים את רצונו של מקום ומונהגים לא על פי סדר הטבע, כמו שאמר הרמב"ן בהתחלה. זה התפקיד של הרופאים, להדריך מה טוב לאכול ומה לא טוב לאכול, אבל לרפאות - אין מקום לזה בכלל, כשעם ישראל עושה רצונו של מקום. הרמב"ן מביא עוד מקורות:
וכך אמרו: כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא (בכל השנים שרבה היה ראש ישיבה רב יוסף לא קרא אפילו לאומן שיקיז דם; ברכות סד, א) והמשל להם תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא (שער שלא פתוח למצוות פתוח לרופאים ורפואות; במדבר רבה ט, ג). והוא מאמרם (ברכות ס א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים.
לא היה צריך באמת להזדקק לרפואות, היה צריך להיות באמונה ובטחון בריבונו של עולם שהכול ממנו, ולא היה צריך להיעזר ברופאים, אלא שנהגו.
וזו היא כוונתם באמרם: 'ורפא ירפא - מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות', לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו.
נשים לב: ניתנה רשות לרופא לרפאות, ולא אמרו שנתנו רשות לחולה להתרפאות! אם אדם נהג ברפואות, הוא לא נשען על ה' ולא בוטח בו באופן המלא. אמנם מותר לרופא לרפא אותו משתי סיבות: א. שהרופא לא יפחד לרפא כי אולי הוא לא יצליח ואולי בסוף הוא יגרום נזק ומיתה, ולכן התורה נתנה רשות אחרי שהוא בקי במלאכה. ב. שהרופא לא יגיד שהכול מאת ה' ואם כן למה לי לרפא, אלא התורה אומרת אתה יכול לרפא. את מי יש רשות לרופא לרפא? את מי שנהג ברפואות, כלומר מי שרוצה לחיות כך יכול ללכת לרופאים, אבל זאת לא המדרגה המושלמת. המדרגה המושלמת היא שעם ישראל עושה רצונו של מקום, דבק בריבונו של עולם, בוטח בה' ויודע שהכול ממנו - ואז לפי הרמב"ן אין להזדקק לרופאים אלא לבטוח בקב"ה. החולה צריך לחזור בתשובה על חטאו, לבקש מה' שירפאו ואז הוא מתרפא. כך היה צריך להיות הסדר. גם בתורת האדם (שער המיחוש, עניין הסכנה) הרמב"ן מאריך בזה שלרופא מותר לרפא, ולא רק שזה מותר אלא זו גם ממש מצווה כי יש בזה פיקוח נפש, זה מצד הרופא. אבל הסדר מלכתחילה, השאיפה האידיאלית של עם ישראל ואולי אפילו של כל יחיד הוא לבטוח בקב"ה. אך יתכן מאוד שברגע שהציבור מסר את עצמו לסדרי הטבע ונהג ברפואות גם היחיד לא יכול להיות יוצא מן הכלל. זה הסדר היום של ההנהגה האלוקית, שהריפוי הוא על ידי הרופאים - אבל כמובן עם סייעתא דשמיא. בלי סייעתא דשמיא לא יעזרו הרופאים.
לפי ההסתכלות הזאת האידיאל הוא שעם ישראל יהיה כל כך דבק בריבונו של עולם, עד שהוא לא יזדקק לרופאים. מספרים על צדיק אחד שלא נזדקק לרופאים, וכל פעם שהייתה לו מחלה כל המשפחה הייתה בדאגה מאוד גדולה מכך שלא רצה להשתמש בתרופות. פעם אחת הוא הרגיש מאוד לא טוב ואמר שיקראו לרופא, המשפחה כבר נרגעה שהפעם בעז"ה לא תהיה סכנה כי יהיה טיפול של רופא. הרופא הגיע, אמר מה המחלה ונתן תרופות, הביאו את התרופות - והוא לא לקח. שאלו אותו: אם כן למה קראת לרופא? והוא השיב שתמיד כשהוא חולה הוא מרגיש באיזה אבר המחלה ולפי זה הוא יודע מה הוא צריך לתקן, אבל הפעם לא היה ברור לו איפה המחלה, וכשהרופא אמר מה הבעיה הוא יודע כבר מה צריך לעשות, ועכשיו צריך להתפלל לריבונו של עולם שירפא והוא לא זקוק לתרופות. זאת מדרגה מיוחדת במינה.

ביטחון והשתדלות
גם אם הקב"ה מנהיג את העולם בדרך הטבע כי כך נהגו, עדיין צריך לזכור שאין הנהגה טבעית רגילה, אלא הכול מושגח על ידי הקב"ה - בדרך הטבע, אבל הכול מושגח. גם בענין הפרנסה, האם אדם יכול לסמוך על ריבונו של עולם שהקב"ה ייתן לו את פרנסתו גם בלי שהוא יעבוד. וכך בכל התחומים האם האדם לא יפעל ויחכה לסייעתא דשמייא?! "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהילים קכז, א), אז חבל על הזמן לשמור - אם ה' ישמור עיר לא צריך שומר, ואם ה' לא ישמור עיר לא יעזור שומר! אז בשביל מה צריך שומרים? אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו, אז אם הוא לא בונה אין בניין, ואם הוא יבנה אז לא צריך בנאים שבונים? אומר ספר העיקרים (ד, ו) שאם ה' יבנה בית טוב עמלו בוניו בו, אם ה' ישמור עיר טוב שקד שומר. כלומר, צריך לשמור, אבל לדעת שהקב"ה צריך להחליט שהשומר הזה יצליח לשמור. צריך לפנות לריבונו של עולם וגם לעשות לפי סדר הטבע. לא לסמוך על הטבע, לדעת שהכול תלוי בריבונו של עולם, אלא שזה עובר דרך הסדר הטבעי עם ההשגחה האלוקית. משל למה הדבר דומה - לאדם שזורע ומחכה לגשם, בלי הגשם לא יגדל שום דבר, אבל אם ירד גשם והוא לא יזרע גם לא יגדל שום דבר. זאת אומרת שהתפקיד של האדם הוא לזרוע ולחכות לשפע האלוקי, שהקב"ה ינביט את המעשים שאנחנו עושים. בכל מה שאדם עושה לזכור ולא לשכוח אפילו לא לרגע, שהכול מאת ה'. אם כך בעניינים הגשמיים, על אחת כמה וכמה שכך בעניינים הרוחניים, אדם עוסק בתורה, מקיים את המצוות ורוצה לעלות בלימוד - הכול זה בהשתדלות שלנו, ותלוי גם בסייעתא דשמיא. אדם פותח פתח כחודו של מחט וה' פותח כפתחו של אולם, יש סייעתא דשמיא לדברים הטובים שהאדם עושה.
אם כן, ביארנו את דברי הרמב"ן, ועכשיו אנחנו צריכים לחזור לדברי האבן עזרא. ממה נפשך, או שלא צריך להתרפאות בכלל על ידי רופאים, או שצריך ואז בכל המובנים - מדוע החלוקה הזאת בין פצעים חיצוניים למשהו פנימי? אני מבין את דברי האבן עזרא כך: אם אתה רואה בעין את הבעיה, אתה יודע את הטיפול בה - סדר הטבע הוא שאם משהו נפל אתה צריך להרים, אם היד נשברה צריך לתקן אותה, לשים עצם ליד עצם ולא רק להתפלל, אם לא תשים עצם ליד עצם היד לא תתיישר. אם תשים את היד במקום באה סייעתא דשמיא שהיד תתחבר והאדם יהיה בריא. אם אתה יודע את הבעיה, בלי שתטפל בה היא לא תתסדר - לא סומכים על הנס, ולכן בכל מה שגלוי וידוע אין לסמוך על הנס. אבל בדברים פנימיים, שאדם מתלבט וחושב כך או כך ואין לדבר בסיס - בזה אומר ה"אבן עזרא" שצריך לסמוך על ריבונו של עולם. לפי דבריו, היום כשיש מכשירים שרואים גם את הדברים הפנימיים - בכל מה שיודעים איך הטיפול צריך להיות אני חושב שגם האבן עזרא יסכים שצריך לטפל, ורק בטיפולים שהם השערות וסברות, לפי דעתו, צריך להישען על ריבונו של עולם ואין מה לעשות בפועל.

חומרת הפגיעה בחבר
אנחנו ממשיכים בפרשה, אחרי שביררנו שהביטחון בה' וההישענות על ריבונו של עולם זה הנושא שצריך כל הזמן להפנים ולזכור שהקב"ה משגיח כל הזמן והכול תלוי בו, הפרשה ממשיכה ואומרת: "וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה" (שמות כא, כג-כה), יש כאן פירוט גדול, בדיוק אותו העונש, מידה כנגד מידה, עין תחת עין ושן תחת שן - וחכמים באים ואומרים שהכוונה לממון. זה לא כפשוטו, זה ממון, ובבבא קמא בפרק שביעי (פד, א) חכמים מבארים שזאת כוונת התורה עצמה. אז למה התורה לא אומרת את זה במפורש - זה מציק לאנשים, אחר כך באים אנשים ואומרים שחכמים שינו מהתורה ויש כאן התפתחות, שינויים ורפורמה. הרב צבי יהודה היה מסביר שהתורה בכוונה כתבה כך - כדי ללמדך שכשאדם מוציא עין באמת מגיע שיוציאו לו עין, צריך לדעת את החומרה של הדברים. יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה, התורה שבכתב היא תורה שמיימית, היא תורה עקרונית שאומרת לנו מה היה צריך להיות במצב היותר מוחלט. זה לא ממשי כי במציאות אי אפשר לחיות על פי התורה השמיימית, אבל צריך להגיד את זה, אלו דיני שמים מול דיני אדם. בדיני שמים גרמא חייב, אבל בדיני אדם גרמא פטור. פירושו של דבר שידונו אותו בשמים, ייקחו ממנו ויחזירו לניזק - אבל לא בדיני אדם, בדיני אדם אי אפשר לחייב על גרמא כי זה משהו גבולי ודיני אדם לא יכולים לחייב כך. בדיני שמים עין תחת עין, בדיני אדם זה אחרת. יש לנו דוגמא כזאת אצל דוד: אחרי שדוד לוקח את אשת אוריה, הקב"ה שולח את נתן הנביא אליו והוא מספר לו את משל כבשת הרש (שמואל ב יב, א-ה), שני אנשים שלאחד היה הרבה צאן ובקר ולשני הייתה כבשה אחת. הגיע אורח לעשיר, הוא חס על הצאן שלו ולקח את הכבשה של העני, שממנה העני חי, כדי לתת לאורח. דוד שמע את זה, התפרץ בכעס ואמר: "בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת". בפרשת משפטים כתוב שאם אדם גונב הוא חייב כפל, ואם הוא גם טובח הוא חייב ארבעה וחמישה, הוא לא חייב מיתה! מה זה: "בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת" - צריך מידתיות, אי אפשר להעניש אדם במיתה על דברים כאלה. ולמה דוד אומר כך - כי באמת, על מעשה הנבלה הזה באמת מגיע מוות אך לא בדיני אדם. בדיני אדם צריכה להיות מידה שווה ובדיני המשפטים אי אפשר לדון לפי הכוונות הרעות, צריך מכנה משותף שמתאים לכלל המקרים בלי לדון לפי הכוונות הרעות. אבל מלך דן שלא על פי דיני תורה, מלך דן על פי הבנתו ואם יש כזאת נבלה מותר לו להרוג, ולכן דוד אמר שהמעשה הזה הוא מעשה שחייבים עליו מיתה.
התורה רוצה להדגיש את חומרת המעשה, התורה ניתנה יחד עם פירושה, כבר משה רבנו אמר שנפש תחת נפש זה ממון, אבל מעשה כזה חמור מאוד מאוד, התורה שבכתב היא עקרונית.

ארבע אבות נזיקין, באדם ובבהמה
אנחנו לומדים עכשיו את מסכת בבא קמא, על ארבע אבות נזיקין. ארבע אבות נזיקין הוא מושג הלכתי שאנחנו מכירים כבר מהמשנה הראשונה בבבא קמא. יש כמה סוגי נזיקין: יש קרן, יש שן, יש רגל. קרן - כוונתו להזיק, שן - יש הנאה להיזקה, רגל - מזיקה כדרכה. יש שלושה סוגים של היזק. מדובר על בהמה, אבל כך גם באדם: אדם יכול להזיק בכוונה, להיות איש רע להנות מכך שהוא גוזל וגונב, ויש אדם שאין לו מטרה שהשני יופסד אבל הוא רוצה ליהנות גם אם זה על חשבון אחרים,יש אדם שלא שם לב, הולך כדרכו, מדבר ופוגע באחרים בלי להרגיש שהוא פוגע. אדם צריך להיות ערני. אין מה לדבר על זה שאין להזיק בכוונה, גם ברור שאפילו אם יש הנאה זה לא מתיר להפסיד את השני, אבל צריך גם לשים לב שלא להזיק בלי כוונה, בדרך הליכתו. אדם לא מתכוון להזיק והוא מזיק. יש גם נזק של בור, אדם עושה תקלה. הוא לא הולך ומזיק באופן אקטיבי, אבל הוא גורם לתקלה ואחר כך אחרים נכשלים בזה, "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד).
אפשר להגיד את זה גם לכיוון השני: אדם עושה דברים טובים, וזה יכול להיות בשלושה אופנים שונים: לשם שמים, מתוך כוונה לעשות מצוות, ומתוך רצון לזכות בטובה. יש אנשים שעושים את הטובה עם חשבונות, כקרדום לחפור בה - הם רוצים ללמוד תורה אבל בשביל שיקראו לי רבי, בשביל פרנסה וכו', עושים מצוות כדי שיאמרו שהם צדיקים, שיחשיבו אותם, יש הנאה למצוותם. ולפעמים אדם עושה מצוות בהיסח הדעת, יש מצווה מפורשת שהיא רק על ידי היסח הדעת - מצוות שכחה, אדם שכח עומר בשדה, אחר כך באים עניים ולוקחים את העומר והוא מקיים מצווה. בשכחה אנחנו עוד יכולים להגיד שזו ממש מצווה כי אסור לו לחזור אם הוא נזכר אחר כך, אבל יכול להיות מצב שאדם בכלל לא יודע שעשה מצווה. כתוב במסכת דרך ארץ שאם אדם איבד ארנק ברחוב בלי סימן, ומצא את זה עני והתפרנס מזה - יש למאבד על זה שכר. הוא קיים מצווה בלי כוונה ובלי רצון. כמה גדולה היא מצווה שיש שכר אפילו כשאדם לא התכוון ויצא לו דבר טוב, על אחת כמה וכמה כשאדם רוצה לעשות את המצווה - כמה גדולה המצווה הזאת.
אנחנו לומדים בבא קמא, ואנחנו צריכים ללמוד לקחים ממנה. אין לנו בעלי חיים שמזיקים, אבל צריך ללמוד מהמסכת כמה צריך להיזהר לא להזיק לאחרים, וכמה צריכים להשתדל לעשות דברים טובים. יש גם דיני אש: "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים" (שמות כב, ה). אדם הדליק אש קטנה והיא מתפשטת ומזיקה. במעשה קטנטן אדם יכול לשרוף עיר שלמה. הוא לא הלך עם האש כל הזמן, הוא רק עשה מדורה קטנטונת - ואוטובוס שלם של אנשים נשרף (אסון אוטובוס צוערי השב"ס, חנוכה תשע"א). זאת אומרת שלפעמים אין יחס בין המעשה לבין התוצאה שלו, המעשה היה קטן ולא מכוון, אבל הוא מתפתח ויוצאים ממנו אחר כך תוצאות חמורות מאוד. "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים", התורה בעצמה מפרטת, בסך הכול הוא הדליק קצת קוצים, הקוצים נדלקו, ואז: "וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ", "אוֹ הַקָּמָה", "אוֹ הַשָּׂדֶה", בסוף נהייתה שריפה גדולה מאוד - "שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה".
"אור החיים" כאן אומר שהקוצים הם אנשים רשעים שעושים עבירות, בגללם לפעמים פורצת אש וצריך לתת עונש. אבל בסוף: "וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה", הקמה זה הצדיקים, בשביל להציל את הציבור לפעמים הקב"ה לוקח את הצדיקים. בסוף זה מתפשט על כל השדה, על כל הציבור - "שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה". אדם צריך לדעת שלפעמים הוא עושה מעשה קטן, הוא מחלל שם שמים, מישהו למד ממנו, השלישי למד מהשני וכו' וזה מתפשט, הכול התחיל ממעשה קטן שאדם עשה. צריך לדעת שלפעמים מדברים קטנים שאדם בכלל לא מתכוון אליהם נוצרים תהליכים גדולים מאוד. לפעמים מעשים טובים ולפעמים גם להפך: צוות הרמי"ם בישיבה ישב יחד, והרמי"ם הצעירים סיפרו מה עשה להם את המהפך שגרם להם להחליט להמשיך ולעלות במעלות הקודש. אחד סיפר שזה היה כתוצאה מר"מ ששיבח סברא שהוא אמר, זה עשה לו את השינוי ולכן הוא המשיך ללמוד ונהיה ר"מ בישיבה. הר"מ הדליק אש קטנה, אש חיובית, והאש הזאת התפשטה והתרחבה אצלו, עכשיו הוא מדליק עוד אישים וכן הלאה זה הולך ומתפשט. אדם שמתקדם לא עושה את זה רק בעקבות אדם אחד, אבל לר"מ שלו יש חלק בכל ההתפתחות. יכולה להיות מציאות כזאת, אדם עושה דבר טוב קטן - והדבר הזה מתפשט ומתרחב. יש שרשרת של מצווה גוררת מצווה. אלה הלימודים שאנחנו יכולים ללמוד מהפרשה שלנו.

איך נלחמים בשנאה?
ניגע בעוד נקודה אחת. "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כג, ה). יש פה עוד פסוק: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שם ד). ראשית כל, אני רוצה לעמוד על הפשט: "עָזֹב תַּעֲזֹב", בדרך כלל פירוש המילה 'עזוב' היא לעזוב ולא לעזור. בא רש"י ואומר שהפשט כאן שעזיבה זו לשון עזרה. אומר אונקלוס: "ארי תחזי חמרא דסנאך רביע תחות טועניה ותתמנע מלמשקל ליה משבק תשבוק מא דבלבך עלוהי ותפריק עמיה", אתם שומעים מה שהוא אומר? אל תראה את חמור שונאך שהוא רובץ תחת משאו ותימנע מלעזור לו – אלא תעזוב את מה שבלבך ותעזור לו. הלב שלך שונא אותו, תעזוב את השנאה ותעזור לו. גם התרגום יונתן אומר את אותו הדבר, הוא מפרש שהכוונה היא שתעזוב את השנאה ותעזור לו. זאת אומרת שהכוונה היא לעזוב כפשוטו, אבל לעזוב את השנאה, לא את העזרה. עכשיו זה לא הזמן לשנוא, עכשיו זה הזמן לעזור. אבל איך אפשר בכלל לשנוא? אסור לשנוא! "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ", אומר הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש יג, יד) שלא מדובר כאן על גוי, אלא על אדם מישראל:
השונא שנאמר בתורה הוא מישראל, לא מאומות העולם, והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט, יז), אמרו חכמים כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו.
מתי מותר לאדם לשנוא? אם יש שני עדים אסור לשנוא, צריך לבוא לבית דין, לומר שהאיש הזה עבר עבירה, ויתנו לו את עונשו. אבל אם רק אתה ראית את עושה העברה, העדות לא תתקבל כי צריך שני עדים, ואם תספר זה לשון הרע וילקו אותך, זה המקרה הספציפי שמותר לשנוא. אם ראית שפלוני עבר עבירה ואי אפשר להעיד עליו. רק במקרה הזה אין בעיה של: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". אם אדם מרגיש כעס על השני אסור לו לשנוא בלב, הוא צריך לשאול: למה פגעת בי? "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ - הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא", תשאל את השני למה פגעת בי, מה עשיתי לך? והשני יסביר ממה הוא נפגע, כך האדם ידע לבקש סליחה והכול יסתדר, או שיסביר לו שהוא בכלל לא פגע בו. שאדם לא יעשה חשבונות למה השני עשה כך או אחרת, פשוט שישאל אותו. אם כן המקרה היחיד שבו מותר לשמור בלב הוא אם ראה אחד שעבר עבירה ואסור לו לספר, זה המצב היחידי שיש שנאה בלב ואי אפשר להוכיח. עכשיו הוא רואה את האדם הזה שעבר עבירה שחמורו רובץ בשדה - והתורה אומרת שתעזור לו. אבל השנאה מוצדקת, התורה אמרה לשנוא אותו כי הוא עשה עבירה! למה צריך להתגבר על השנאה המוצדקת?! הרמב"ם לא מתייחס לזה, והוא ממשיך:
ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישתהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת.
בסך הכול הוא אדם מאמין, ורק בעבירה אחת יצרו תקפו. הוא עדיין נלווה אל ה' ומאמין בעיקר הדת. לפי שיטת הרמב"ם הייתה מצווה לשנוא אותו ואף על פי כן צריך להסתכל במבט שלם, הוא עבר עבירה אבל לא כולו רע, יש בו טוב כי הוא מאמין בעיקר הדת.
התוספות בפסחים אומר קצת אחרת (קיג, ב ד"ה שראה בו). הוא שואל אם יש מצווה לשנאתו למה צריך לכוף את יצרו, והוא משיב שמכיוון שאדם שונא את זה שעובר עבירה, זה שעובר עבירה כועס עליו: למה אתה שונא אותי. מכיוון שההוא כועס עליו הראשון כועס עליו יותר, כבר לא רק בגלל העבירה אלא מכיוון שנוצר ביניהם כעס הדדי. אז יש קצת כעס שהוא לא בגלל העברה - ועליו יש העניין לכוף את יצרו, לולי היה את הכעס הנוסף לא היה מקום לכוף. הרמב"ם לא נזקק לזה, והוא השאיר את הדברים כפשוטם. יש כאן הדרכה איך להסתכל על בני אדם, הוא באמת עבר עבירה אבל צריך להסתכל על הדברים בפרופורציה, לא כולו רע, יש בו גם צדדים אחרים, כך מסביר הרמב"ם. מצווה בשונא כדי לכוף את יצרו. חוץ מזה אין מקום לשנאה. שנזכה לקיים את המצוות הללו.



^ 1.. שנת תשע"ד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il