ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות ספירת העומר | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ספירת העומר הלכות ספירת העומר Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

פרשת אמור תשס"ג

הלכות ספירת העומר

מתוך העלון "קול צופייך"



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

ספירת העומר
מצוה מן התורה לספור ארבעים ותשעה יום שהם שבע שבתות תמימות החל 'ממחרת השבת' (למחרת יום טוב ראשון של פסח), עד חג עצרת, ככתוב: (ויקרא כג ט"ו) 'וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה'. במקור, נצטוו ישראל לספור בזמן שהיתה הבאת והקרבת העומר קיימת, ובגלל מעלתה וחשיבותה נוהגת גם בזמן הזה שאין הבאת והקרבת העומר, ונחלקו הפוסקים האם חיוב ספירת העומר בזה"ז הוא מדאורייתא או מדרבנן, וכדלקמן.

כל אדם חייב לספור לעצמו
הגמרא במסכת מנחות דורשת מהפסוק "וספרתם לכם" דינים שונים שבמצות ספירת העומר. ישנו דין מיוחד במצוות ספירת העומר שאינו קיים בשאר המצוות, והוא בעניין הספירה, שבכל המצוות יכול אדם לצאת ידי חובתו מאחֵר המברך (בתנאי שהשומע מתכוין לצאת בברכת השני, והמברך מכוין להוציא את השומע), ואילו בספירת העומר י"א שהדין הוא שחייב כל אדם לספור לעצמו, ואינו יוצא ידי חובתו מספירתו של אחר גם אם הוא מתכוין להוציאו והשומע מתכוין לצאת. וז"ל הגמרא (מנחות ס"ה ע"ב): "תנו רבנן, 'וספרתם לכם', שתהא ספירה לכל אחד ואחד. וכותב רש"י (שם) וז"ל: "שכל אחד חייב לספור". גם התוספות (שם ד"ה וספרתם) כותבים, וז"ל: "גבי יובל כתיב (ויקרא כה) וספרת לך דאבית דין קאמר להו רחמנא ושמא בית דין סופרין ומברכין כמו שאנו מברכין על ספירת העומר וגבי זבה דכתיב (שם טו) וספרה לא שייך בה ברכה כיון שסותרת דאי חזיא אפילו בשביעי סתרה". הרי שרש"י ותוספות הסכימו בדעה אחת שכל אדם חייב לברך ולספור לעצמו , ואינו יוצא בה ידי חובה מספירתו של אחר.

וז"ל השו"ע (סי' תפ"ט סעי' א'): "ומצוה על כל אחד לספור לעצמו" - משמע שיש כאן דין מיוחד כעין מצוות הגוף (ועיין בכה"ח שם ובמש"ב שם ס"ק ה', ובביאור להלכה שם ופר"ח וברכ"י שדעתם נוטה שאפשר לאחר לברך ואפי' לספור ולהוציא את חברו ככל המצוות, ואינו כמו לולב שכתוב "לכם" משמע לכל אחד ואחד, ולכאורה גם כאן כתוב "וספרתם לכם" והגמרא במנחות ס"ה ע"ב אומרת "ת"ר, וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד" ופירש"י על הגמרא שם "שכל אחד חייב לספור", ועיין תוס' שם ד"ה וספרתם. אלא שיש הבדל, בלולב - אין אחד יכול להוציא את חברו יד"ח, על ידי זה שהוא בנטילת הלולב יכוון להוציא את חבירו יד"ח, אבל בספירת העומר - אע"פ שכתוב "וספרתם לכם", עכ"ז מאחר ויש לנו דין של שומע כעונה ממש, א"כ אפי' אם שמע מחברו, מאחר וזה כעונה, הוי כאילו ספר בעצמו. ועיין שם בביאור להלכה במסקנתו שלכתחילה כל אחד ואחד יספור לעצמו, ובדיעבד אפשר לצאת מדין שומע כעונה).

סופרים ימים ושבועות

בהלכה נפסק שחייבים לספור ימים ושבועות, דהיינו, מהיום השביעי של הספירה אומרים שבעה ימים שהם שבוע אחד, וביום השמיני מוסיפים שהם שבוע אחד ויום אחד וכן הלאה. מקור הדין הוא בגמרא (שם ע"א), וז"ל: "גופא, אמר אביי, מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי (כלומר, לדעתם של אביי ותלמידי בית מדרשו של רב אשי חייבים לספור גם ימים וגם שבועות כמו שעושים היום). אמימר מני יומי ולא מני שבועי (לא היה מזכיר את מנין השבועות כלל), אמר זכר למקדש הוא". וידוע שעל מצוות שהם רק זכר למקדש לא מברכים, ולכן לא מברכים על מצות 'כורך' בליל הסדר, כיון שאין בזה אלא זכר למקדש כהלל שהיה כורכן.

ספירת העומר דאורייתא או דרבנן
הפוסקים נחלקו האם ספירת העומר בזמן הזה דאורייתא או דרבנן, והנפקא מינה להלכה היא, כגון אם ספרו בבין השמשות (שהוא ספק יום ספק לילה), ובאופן זה הספק הוא האם קיימות שבע שבתות 'תמימות' או שמא חסר ב'תמימות'. דעת התוספות (שם ד"ה 'זכר למקדש'): בזמן שאין בית המקדש ואין הקרבת והבאת העומר אין מצות ספירת העומר מדאורייתא אלא מדרבנן, ועל כן אם ספר בבין השמשות יצא. וז"ל: "נראה דבספק חשיכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון שהוא ספיקא דרבנן".

ומיהו, למעשה סופרים בזמן שהוא ודאי לילה, דהיינו 20 דקות, ויש מחמירים וממתינים 25 דקות, לאחר השקיעה. ועל כל פנים, אם בירך בזמן בין השמשות, בין אם ספר בברכה ובין אם ספר בלי ברכה, אינו חוזר לברך, אבל חוזר לספור כשיהיה ודאי לילה בלי ברכה, ויכול להמשיך לספור בברכה בימים הבאים.

דעת הרמב"ם - ספירה בזה"ז דאורייתא
דעת הרמב"ם שספירת העומר בזמן הזה דאורייתא. וכך הוא כותב (פ"ז מהלכות תמידין ומוספין הל' כ"ב-כ"ה): "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר וכו' שכח ולא מנה בלילה מונה ביום ואין מונין אלא מעומד, ואם מנה מיושב יצא. מצוה זו על כל איש מישראל בכל מקום ובכל זמן, וצריך לברך בכל לילה 'בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת העומר' קודם שיספור, מנה ולא בירך יצא ואינו חוזר ומברך". נמצינו למדים בדעת הרמב"ם שספירת העומר בזמן הזה היא דאורייתא, והנפקא מינה שחייב לספור כשיהיה ודאי בלילה, ואם ספר בבין השמשות לא יצא ידי חובה, וכנ"ל.

מצוה אחת או כל יום מצוה בפני עצמה
התורה מצוה לספור במשך שבע שבתות תמימות, שהם ארבעים ותשעה יום. הראשונים נחלקו האם מצוה זו היא מצוה אחת הכלולה מארבעים ותשעה חלקים, וכל יום מצטרף למצוה עד היום החמישים שאז תושלם (ולא עד בכלל) המצוה כולה, או שמא כל יום הוא מצוה בפני עצמה. דעת הבה"ג: כל המ"ט יום הוא מצוה אחת הכלולה ממ"ט חלקים. התוספות (שם בדף ס"ו ע"א בד"ה זכר) חולקים ולדעתם כל יום הוא מצוה בפני עצמה, וז"ל: "עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות, ותימה גדולה הוא ולא יתכן". הנ"מ ביניהם היא, אם לא ספר יום אחד שלדעת הבה"ג, כיון שכל הספירות הן מצוה אחת, הפסיד. ולדעת התוספות כיון שכל יום הוא מצוה בפני עצמה, אם כן גם אם דילג יום אחד, לא הפסיד את שאר הימים, וממשיך לספור כדרכו. ונפסק בשו"ע שאם הפסיד יממה אחת בלי ספירה, ממשיך לספור בשאר הימים בלי ברכה, והטעם הוא משום סב"ל, שהרי לדעת הבה"ג אינו יכול להמשיך לספור כלל. ומשמע מהתוס' שיכול, על כן פסק השו"ע מדין סב"ל שיספור בלי ברכה, אבל לספור חייב (שו"ע סי' תפ"ט סעי' ח').

אם מועיל לצאת בברכת אחר (בודאי ובספק)
מרן בעל ה'בן איש חי' כתב: מי שברור לו ללא ספק שהוא דילג ולא ספר יום אחד, יכול לבקש מהחזן או מחבירו שיכוון להוציאו בברכתו והוא יתכוון לצאת, ובכה"ג מהני, אך הוא לא יברך (ועיין לכה"ח ולמש"ב שם, ועיין לאורח חיים עמוד ר"ט אות י"א).

ובענין המסופק אם בירך, נחלקו הפוסקים. לדעת הרב מבריסק כמו שמובא בהגדה של פסח מבית הלוי (מבריסק) בעמוד רל"ה סעי' א': אם אדם שכח לספור לילה ויום, שלא יכול לברך, אלא יספור בלי ברכה. והוסיף וכתב: "שיכוון להוציא אחד מן הקהל בברכתו וכהאי גוונא בר חיובא הוא מדין עריבות דכל ישראל ערבין זה לזה ויכול לברך". היינו, האדם שלא יכל לברך כי למעשה הוא לאו בר חיובא, ואין כאן דין עריבות. ולעומת זה הפר"ח (שם בס"ק ח' בד"ה נשאלתי) לאחר שבתחילה כתב כסברת הרב מבריסק, חזר בו וכתב שזה לא מועיל, מאחר והוא לאו בר חיובא ממש, אלא מספק אינו יכול להוציא ידי חובה את החייב ודאי.

וכתב הבא"ח (שם בעמוד ר"י): "גם מי ששכח לגמרי דאמרינן יספור בשאר הימים בלא ברכה, טוב שישמע הברכה שמברך חברו לעצמו ויאמר שיעשה כוונה עליו לפוטרו. וזה נכון לצאת יד"ח ר"י דסבירא ליה לא הפסיד הברכה, ואם לא נזדמן לו דבר זה לשמוע מחברו טוב להרהר הברכה בליבו, כן נ"ל בס"ד", עכ"ל.

מעלתה של ספירת העומר
מהדברים הנ"ל למדנו שעל פי חכמת הפשט, אם לא בירך יום אחד או הסתפק אם בירך או לא, יש לו תקנה לשמוע מחברו. ומיהו, מומלץ לאדם לשים אל לבו שלא יבא לידי זה, וידע שעל פי הקבלה מעלתה של מצות ספירת העומר גדולה ונשגבה ביותר, ויעשה לעצמו סימנים מיוחדים שיזכירו לו מדי לילה לספור בזמן, ויספור בשמחה ולא ידלג כלל. וכבר שיבח הרב בעל 'נהר מצרים' את המנהג הטוב שהנהיגו חכמי ספרד בקהילותיהם, שסופרים מדי בוקר בלי ברכה בשחרית את הספירה של אותו היום, וכך ניצלים מכל ספק, וגם מי שנאנס ולא בירך בלילה, יכול לספור ביום בלי ברכה, וימשיך לספור הלאה בברכה.

קטן שהגדיל בימי העומר (וכן גר שהתגייר)
נשאלה השאלה בענין קטן שלא היה בר חיובא בתחילת הספירה, ונעשה בר חיובא באמצע ימי הספירה, האם יכול לברך מהאמצע, או שמא כיון שבתחילה לא היה בר חיובא, הרי שחסר באותה שנה ב'תמימות', ולא יוכל לספור בברכה, או שמא אמרינן שכיון שהתחיל בקטנות בברכה, יכול להמשיך ולא חסר ב'תמימות' (אותו נדון ניתן לשאול לגבי גר שהתגייר באמצע ימי העומר). מקור דין זה בגמרא (פסחים צ"ג ע"א), ומובא ברמב"ם (פ"ה מהל' קרבן פסח ה"ז), וז"ל:) "גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים, חייבין לעשות פסח שני, ואם שחטו עליו בראשון פטור". שואל על כך הכסף משנה, והרי קטן לאו בר חיובא כלל, ומתרץ בשם מהר"י קורקוס שכיון שהתורה רבתה את הקטן וצירפה אותו לשחיטת קרבן פסח, הרי שיש לו זיקה לאותו החיוב. ומבואר בלחם משנה, שבקרבן פסח כתוב 'איש לפי אוכלו', מכאן שמחשבים כמה יאכל אדם גדול וכמה יאכל קטן, כל אדם לפי כמות הבשר שהוא צורך - הרי שהתורה חישבה גם את הקטן למרות שאינו בר חיובא. ולפיכך בקרבן פסח שאני כי יש לימוד מיוחד, ואעפ"כ יש מכאן ללמוד שמעשה קטן מועיל לענין תמימות, כי בלאו הכי י"א שאין צורך בתמימות וכל לילה מצוה בפני עצמה.

קרבן פסח שהיו אוכלים במצרים
קרבן פסח שהקריבו במצרים, היה שונה מקרבן פסח של דורות, שכן במצרים כל משפחה הקריבה קרבן אחד, ואילו בקרבנות פסח של דורות, צירפו הרבה משפחות על כל קרבן. דבר זה נלמד ממה שהתורה כותבת 'הוא ושכנו הקרוב אליו' ודרשו שאין הכוונה לשכן הגר בקרבת מקום מגוריו, אלא הכוונה למשפחה קרובה כגון בנו וכדומה. והטעם לכך הוא משום שהנשים העבריות במצרים היו יוצאות ללדת במדבר, ומניחות שם את הפעוטות, וחוזרות לעיר - והקב"ה שלח את המלאך גבריאל לתת לתוך פיהם את אצבעו, והיה נוזל לתוך פיהם דבש וחלב, ומזה היו חיים בריאים וקיימים (וזהו שאמרו עוברים במעי אמם במעבר ים סוף 'זה קלי ואנוהו' שהיו מצביעים על המלאך גבריאל שזהו שהחייה אותם בדבש וחלב), וכיון שהגיעו עם ישראל לדרגה גבוהה ביותר, שהיו קדושים וטהורים ביותר, וזכו וראו את השכינה בים סוף, וכדברי חז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל.
ולמעשה, קטן שספר מתחילה, והגדיל באמצע הספירה, יכול להמשיך לספור בברכה, ובתנאי שיהיו לו 'תמימות' (ועיין בכה"ח תפ"ט ס"ק צ"ד שהביא, קטן שהגדיל וכן גר שנתגייר בתוך העומר אם יכולים לספור וכתב בענין קטן שהתחיל לספור עוד לפני שהגדיל היינו שכעת הוא ממשיך ולא מתחיל שדינו אחרת).

האם ה'דרבנן' מוציא את ה'דאורייתא'
הגמרא בברכות (דף מ"ח ע"א) מספרת על ינאי המלך שהרג את חכמי ישראל, ופעם ישב לסעוד הוא ועוד אנשים עמו, ולא היה ביניהם מי שיברך להם ברכת המזון כיון שהיו כולם עמי ארצות. ביקש ינאי המלך להזמין את רבי שמעון בן שטח (שהיה גיסו) שיבוא לברך להם, ולא מצאו אותו. ואמר לאשתו מי יכול לעזור לי להביא אדם שיברך לנו ברכת המזון. אמרה לו: תשבע שלא תזיק לו, נשבע והיא הסתירה את אחיה רבי שמעון בן שטח, ועתה אמרה לאחיה שיצא לברך. והושיב אותו בין המלך למלכה שהיא אחותו. ואמר לו: ראה כמה כבוד אני עושה לך. ענה לו רשב"ש: התורה שמכבדת אותי וכו'. אח"כ ביקשו ממנו שיברך ברכת המזון, אמר כיצד אזמן ואומר ברוך שאכל ינאי וכו', נתנו לו עוד כוס של יין ובירך. ואומר רש"י שם, סביר שינאי וחבריו אכלו כדי שביעה שחייבים לברך ברכת המזון מן התורה. עכ"ז, מי שחייב מדרבנן מוציא אחרים ידי חובה, וכן משמע מתוס' שם (ועיין בשו"ע סי' קצ"ז סעי' ד', ולכה"ח ומש"ב שם).

מתי מברכים לאחרים ברכת המצוות וברכת הנהנין
בדין אדם שמוציא את השני ידי חובתו, יש הבדל אם זה ברכת הנהנין או ברכת המצוות. שבברכת הנהנין אין אדם מוציא את חברו ידי חובתו אלא אם כן נהנה עמהם, ואילו בברכת המצוות יכול להוציא את חברו בברכתו למרות שלא מקיים את אותה המצוה בפועל. ולפי זה כל ראש משפחה יכול לברך ברכת המזון בקול ולהוציא את המסובים ידי חובתם, ובתנאי שישמעו כל מלה ויתכוונו בה לצאת ידי חובתם, וכן המברך יכוון בכל מלה שמוציא מפיו להוציא את המסובים ידי חובתם. ומיהו, כיון שקשה הדבר להתרכז ולכוון בכל מלה, על כן נהוג שכל אחד מברך לעצמו ברכת המזון. ואם ברכת הנהנין היא גם ברכת המצוות יכול לברך לאחרים, ומשום כך בקידוש של שבת, לא כל אחד מהמסובים מקדש על היין, אלא יוצאים ידי חובתם בברכתו של המקדש למרות שזה ברכת הנהנין, כיון שברכה זו היא מצות היום, ובברכת המצוות מהני.

קביעות סעודה בשבת על מינים שונים
בשבת אחרי התפלה אין היתר לאכול או לשתות אלא אם כן מקדשים על היין, וכיון שאין קידוש במקום סעודה, חייבים לקבוע סעודה. יש כמה דרגות בקביעות סעודה בשבת: א. פת ב. מיני מזונות ג. מיני פירות משבעת המינים ד. רביעית יין. לדוגמה, אם רוצה לאכול בשבת מפירות שבעת המינים, ואין לו פת או מזונות, חייב לקדש על היין ולשתות ממנו רביעית, ואז יכול לאכול פירות שבעת המינים, ובזה יצא ידי חובת קידוש היום. ואם אין לאדם פירות שבעת המינים ורוצה לשתות כוס קפה עם חלב, הוא חייב לשתות רביעית מכוס של קידוש, ולקבוע סעודה על עוד רביעית יין, ורק אחר כך יוכל לשתות כוס קפה עם חלב, גם אם לא אוכל מזונות או לא אוכל מפירות שבעת המינים. וידועה דעתו של הגאון מוילנא שאין לעשות קידוש בשבת ולאכול מיני מזונות בלבד, אלא יש לקבוע סעודה על פת דוקא, והנוהגים כדעתו לא טועמים מכיבודים שמביאים ב'קידוש' שעושים בבית הכנסת בשבת בבוקר (ועיין סי' רע"ג סעי' ה' למש"ב ולכה"ח שם).

קביעות סעודה על מזונות
ידועה ההלכה, שאם אדם קובע סעודה על מזונות אפויים כגון עוגות או עוגיות וכד' ואוכל מהם 240 גרם, מברך לפניהם 'המוציא' ומברך אחריהם ברכת המזון. ומיהו על אטריות וכדומה שדרך הכנתם הוא ע"י בבישול בנוזלים בלבד, אינו מברך ברכת המזון אחריהם למרות שקבע עליהם סעודה ואכל מהם כמות גדולה (ודעת החיד"א שאין לאכול מהם אלא באמצע סעודה, אבל להלכה אין נוהגים כן). ובהקשר זה אני רגיל לומר שצריך להזהר שלא לאכול 240 גרם קוגל שלא בתוך הסעודה, כיון שאז נכנסים למחלוקת גדולה בין הפוסקים אם על קוגל מברכים ברכת המזון, כיון שאחרי בישול האטריות הוא נאפה בתנור.

בחג סוכות נצטוינו לשבת בסוכה ולנהוג בה כבדירת הקבע, ועל כן אין לישון אפילו שנת עראי מחוץ לסוכה, ואין לקבוע סעודה מחוצה לה. ומעיקר הדין, לא חייבים לאכול בסוכה אלא אם כן אוכלים כביצה פת. ודעת החיד"א שקביעות סעודה על אטריות מחייבת סוכה למרות שזה מעשה קדרה. והנה, הנוהגים כדעת הרמב"ם וכדעת הגר"א, מברכים לישב בסוכה למרות שלא אוכלים ולא שותים בה כלל, ובלבד שישב בה, וי"א אפי' עומד בה. יש הנוהגים לברך רק על אכילת מזונות או על שתיית רביעית יין. והספרדים נהגו לברך לישב בסוכה על אכילת פת בלבד. וכשמברכים על הלחם, יכוון שבזה פוטר את כל מה שיברך על פעם הבאה שיאכל לחם (ולא יאמר עד הסעודה הבאה, שלפעמים לא אוכל אחרי כן לחם).

יושב כל היום בסוכה אם מברך לישב בסוכה בסעודה
חכם צדקה הזקן זצ"ל היה רגיל לקבוע את מגוריו בסוכה והחמיר בזה מאוד, ועל כן היה יושב שם כל היום עד חצי שעה לפני השקיעה, ואז הולך להתפלל מנחה. מנהג זה עורר אצלו ספק האם יברך 'לישב בסוכה' כאשר היה מיסב לאכול סעודה במהלך היום, שהרי ישב שם כל הזמן, ושמא ברכתו לבטלה. שנה אחת הייתי אצלו ושח לי את ספקו, ואמרתי לו שיכול לצאת מחוץ לסוכה לזמן מה, ואחרי כן ישוב ויאכל ויברך על סעודתו לישב בסוכה כדין - ואמר לי שאופן זה גורם לברכה שאינה צריכה.

מעלת השינה בסוכה
מרן ה'בן איש חי' כתב ששינה בסוכה חמורה יותר מאכילה, שכן אכילת עראי לא מחייבת בסוכה, ואילו שנת עראי מחייבת סוכה. ועל כן שבהושענא רבא שנשארים ערים כל הלילה בבית הכנסת, צריכים להזהר שלא להרדם במהלך הלילה, ואם נרדם, צריכים שכניו להעירו כי הדבר חמור מאוד (עיין בא"ח פרשת האזינו אות ה' ואות ח').

הטלת ציציות בשמיכה, במעיל ובצעיף
השמיכה שמתכסה בה בעת שנתו היא כסות גמורה, ואם היא מרובעת חייבת בציצית, אם מתכסה בה ביום. ולמעשה, אם השמיכה עשויה מצמר גפן, או המילוי שלה הוא סינטטי או מנוצות וכדומה, אינה מתחייבת בציצית מהתורה ואין בה שום חשש. אבל אם השמיכה עשויה מצמר רחלים, לדעת הבן איש חי יש לחשוש לחיוב ציצית, ועל כן יש לעגל את אחת הכנפות (כדרך שעושים הרבנים במעיל הארוך שלהם שיש בו פתח מהמותניים ולמטה). כמו כן, חיוב ציצית הוא דוקא באופן שארבעת הכנפות הם שתים לפניו ושתים לאחריו, אבל כאשר כולם מלפניו אין חייבים בציצית, ולא חייבים לעגל את המעיל אם הוא תפור כך. גם בצעיף יש לחשוש לחיוב הטלת ציציות בארבעת כנפיו כאשר יש בו שיעור ציצית והוא עשוי מצמר רחלים (עיין בא"ח לך לך אותיות טו, טז, יז).

אילו ירמיה הנביא היה כמו הבא"ח
מרן ה'בן איש חי' זיע"א היה חשוב מאוד ונכבד בכל העולם כולו, ובפרט בעירו ובקהילתו, והיו שומעים להלכותיו כמי שנתנו מסיני ממש. וחכמי בגדד היו אומרים אילו שמעו אנשי דור החורבן לירמיהו הנביא כמו ששמעו חכמי בגדד למרן הבא"ח, היה נמנע החורבן ועם ישראל היו יושבים לבטח בארצם. פעם אמר ה'בן איש חי' בדרשתו בשבת שחייבים ללבוש טלית קטן העשוי מצמר רחלים, כי כן סובר מרן בסי' ט' שזה מהתורה, ואילו שאר בגדים שאינם צמר רחלים או פשתן חיובם רק מדרבנן, ורמ"א שם חולק וסובר שכל הבגדים חיובם מהתורה. ומייד במוצאי שבת דרשו היהודים מבעלי החנויות שמוכרים דברי קדושה לפתוח את חנויותיהם ו'רוקנו' את כל מדפי טליתות הצמר. כמו כן, פעם הראו ל'בן איש חי' את הסידור "חוקת עולם" שעל כל הזכרת השם הדפיסו שילוב של הוי"ה עם אדנו"ת, והתפעל מזה ושיבח אותו. אך יצא הדבר מפיו, וכבר 'עטו' יהודי בגדד על החנות שמכרה את הסידור הזה. ראה בעל החנות את הביקוש העצום, והפקיע את המחיר של הסידור מאוד. הלכו ל'בן איש חי' להתלונן בפניו על הדבר, וקרא ה'בן איש חי' לבעל החנות לבוא אליו, ואמר לו שעליו לשלם לו חצי מרווחיו שכן בזכות דבריו עשה את כל הרוח הגדול הזה - אמר לו 'הבן איש חי' שהוא מותר לו על תביעתו, אבל עליו להוריד מייד את המחיר ולמכור את הסידור במחיר השווה לכל נפש.

אונאת ממון ואונאת דברים
אחד האיסורים החמורים בענייני ממונות הוא איסור אונאה. והנה יש דין אונאה בממון, ויש דין אונאה בדברים. אונאה בממון חמורה אבל ניתנת להשבון - אבל אונאת דברים חמורה הרבה יותר שכן אדם שאונה את חברו לא יכול להשיב את דבריו, עד שיפייסנו ביותר. פעם אמר חכם דרך משל, למאלף של אריות שהעליב את האריה ואמר לו שפיו סרוח (משום שנשאר בו בשר בין שיניו תדיר). אמר האריה לאדונו שיחתוך ברגלו ויחבוש לו את פצעו, ולאחר כמה ימים נתרפאה רגלו של האריה ולא נשאר כל סימן. אמר האריה לאדונו: על שפצעת אותי נתרפאתי מיד, אבל על דברים שפי סרוח אין לך תקנה ואיני מוחל. כך אדם צריך לשמור ביותר שלא לפצוע את חברו בגוף, וביותר שלא לפצוע בו בדיבוריו שעל זה אין תקנה.

קשה לכעוס ונח לרצות
במסכת אבות מובא שיש ארבע מדות באדם בעניין הכעס, וז"ל (אבות פ"ה משנה יא) "ארבע מדות בדעות, נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו - קשה לכעוס וקשה לרצות יצא הפסדו בשכרו - קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד - נוח לכעוס וקשה לרצות רשע". שמא יאמר אדם שאין לו לחשוש מפניו של מי שקשה לכעוס, כי לכל היותר אם הוא מכעיס אותו, הרי שילך לפייסו לכשתתקרר דעתו - טעות חמורה בידו, כי צריך לקחת בחשבון שאולי הוא לא יסלח לו וישמור עליו קפידה וכעס. וצריך אדם לקנות לעצמו את המידה הטובה שיהיה קשה לכעוס ונוח לרצות. מדת הריצוי היא מדה שמאפיינת את עם ישראל, עד כדי כך שחז"ל אומרים שהגבעונים לא מבני ישראל המה, כיון שלא רצו לסלוח. ומיהו, יש מקרים שאדם יכול להקפיד על חברו, וגם אז יעשה זאת רק כלפי חוץ. וכך כותב מרן בהלכות יום הכיפורים (סי' תר"ו), שאם אדם ביזה את חברו ביותר, והלך לפייסו, צריך לסלוח לו. אך אם שוב ביזהו ופייסו, ושוב ביזהו ובא לפייסו, יכול האדם המבוזה שלא לרצות לסלוח לו, כיון שבכך הוא מחנכו, ולשם חינוך מותר. ועוד צריך האדם להזהר מאוד ממוצא פיו ולקיים כל מה שאומר, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו".

התכוון ליום בעומר אך אמר יום אחר
אם בירך העומר על דעת לספור ארבעה ימים, ולאחר שבירך נזכר שצריך לספור חמשה ואמר חמשה - דעת הרמב"ם כיון שכשאמר את הברכה התכוון למספר היום הלא נכון, אף על פי שבפועל אמר יום הנכון, לא יצא ידי חובה.

והלכה זו נלמדת מהלכות ברכות, וז"ל הרמב"ם (פ"ח מהלכות ברכות הלכות י', יא): "לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל, ואמר בורא פרי הגפן, יצא ידי חובה. וכן היו לפניו פירות הארץ והתחיל הברכה על מנת לומר בורא פרי האדמה וטעה ואמר בורא פרי העץ, יצא. וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן ופתח על דעת לומר בורא מיני מזונות, וטעה ואמר המוציא, יצא, מפני שבעת שהזכיר שם ומלכות שהם עיקר הברכה נתכוון לברכה הראויה".

אומר הראב"ד: "כל מה שכתב באלו העניינים הכל הבל, שאין הולכים אלא לאחר הפירוט שמוציא מפיו". דהיינו, אין כל חשיבות למחשבתו של האדם, אלא על מה שמוציא מפיו.

להלכה, למרות שהרמב"ם אומר שאם כיון בספירה ליום מסוים (והוא הנכון) ואמר יום אחר (לא נכון), יצא יד"ח, אנו פוסקים מתוך ספק שלענין הספירה יספור שנית בלי ברכה, ולענין הטועה בברכה על כוס יין, יאמר בשכמל"ו ויבקש מחבירו שיברך ויוציאנו ידי חובה (עיין ר"פ חלק ד' סימן ו').

ברכה על קוניאק
יש מי שאומר שעל קוניאק מברך בורא פרי הגפן כי מקורו הגפן, אבל להלכה ברכתו שהכל. אם טעה ובירך "הגפן" על הקוניאק: דעת הרב פראנק ע"ה (בספרו 'הר צבי'): בדיעבד יצא יד"ח. אבל אחרים חולקים עליו וטעמם כיון שאין כל קוניאק נעשה מיין, שלעיתים הוא מיוצר מחומרים כימיים, וכן נשתנה ופקע ממנו שם יין.

ברכה על בירה
הברכה על שיכר או בירה היא שהכל. אך קדמו להלכה זו מחלוקות רבות מהי הברכה הראויה להם.
יש אומרים: כיון שהבירה נעשית מחטים בשיעור כמה כזיתים, יברך מזונות או המוציא.
אומרים התוס' : לא מצינו שמברכים על משקה מזונות (עיין תוס' ברכות דף ל"ח ע"א). אבל להלכה אנו נוהגים לברך על בירה שהכל.

ברכה על סוכר
כמו כן ישנה מחלוקת בפוסקים מהי הברכה על הסוכר. וכותב הרמב"ם: "הקנים המתוקים שסוחטים אותם ומבשלים מימיהם עד שיקפא וידמה למלח, כל הגאונים אומרים מברך עליו בורא פרי האדמה, ומקצתם אמרו בורא פרי העץ. וכן אמרו המוצץ אותם קנים מברך עליו בורא פרי האדמה. ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכים עליו אלא שהכל שלא יהיה אלא דבש אלו הקנים שנשתנה על ידי האור, גדול מדבש תמרים שלא נשתנה על ידי האור ומברכים עליו שהכל" (רמב"ם ברכות פרק ח' הלכה ה').

קדימה בברכות
אומר בעל הבא"ח ע"ה: אם מונחים לפניו פרי שברכתו עץ, ודבר שברכתו אדמה ומים, יברך בתחילה עץ, לאחר מכן אדמה, ואח"כ שהכל על המים. אבל אם מונחים לפניו עץ, אדמה, וסוכריה או סוכר יברך בתחילה שהכל על הסוכריה, כי על הסוכר יש מחלוקת אם ברכתו העץ או האדמה, ובין כך או כך יצא ידי חובה. אבל יש מי שאומר שברכתו שהכל כיון שנשתנה מראהו, ועל כן יקדים לברך ויברך שהכל (עיין בא"ח פנחס אות ט"ז).

לקיים מילי דאבות
כתוב "האי מאן דבעי למיהווי חסידא לקיים מילי דאבות ואיכא דאמרי מילי דברכות" (ב"ק ל' ע"א).
מילי דאבות הכוונה לפרקי אבות ולימוד מוסר שהוא חשוב עד מאד. דרך ארץ קדמה לתורה, ואדם שיש בו תורה וחכמה אך אין בו דרך ארץ הוא גורם לחילול ה'. ואמנם מוסר לא כתוב במפורש בשו"ע, אבל רוב פרקי אבות מוזכרים ברמב"ם בהלכות דעות, וכתב עוד את שמונה פרקים כהקדמה למסכת אבות.

בתחילת פרקי אבות כתוב "משה קיבל תורה מסיני" וכו' נשאלת השאלה מדוע התחיל כך ? אומר רבנו עובדיה מברטנורא משם הרמב"ם ללמדנו שגם את המוסר שבפרקי אבות משה קיבל מסיני ומסרה לשרשרת הדורות.

יש מוסר שנאמר באופן מילולי בפה, ויש מוסר של תייסרנו אימו . כתוב במשלי "תחת גערה למבין מהכות כסיל מאה" - גערה למבין פועלת את פעולתה יותר ממה שמכים את הכסיל מאה פעמים.
וכתוב "אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור ממנו איוולתו" - ומה שיועיל לו זה רק אם ילמד מוסר ותורה.

בחוק לישראל היה בהתחלה תורה נביאים כתובים משנה וגמרא ואח"כ הוסיפו גם קטעי זהר. הרב חיד"א ע"ה הוסיף רמב"ם ומוסר וקרא להם בשם "יוסף לחוק", וקטעי המוסר המופיעים שם הם לקט מכל ספרי המוסר. ואם אין לאדם זמן לקרא ספרי מוסר יקרא את המוסר שבחוק לישראל. וכשקורא את הרמב"ם בחוק לישראל אין לפסוק ממנו הלכה כיון שנושאי הכלים כס"מ לח"מ מגדל עוז הגה"מ אינם נמצאים שם על הדף, וכן אין את השו"ע שם.

לקיים מילי דברכות
כתוב ברמב"ם (פ"ח הי"ב): "כל הברכות אם נסתפק לו בהם אם בירך או לא בירך אינו חוזר ומברך לא בתחילה ולא בסוף לא יברך חוץ מברכת המזון שאם אכל ושבע ונסתפק לו חייב לחזור מפני שזה מדברי תורה". דהיינו, כל הברכות, ברכה ראשונה ואחרונה הם מתקנת חכמים. ולא יאמר אדם כיון שחז"ל תיקנו אין לזה חשיבות, כי הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, כלומר כשהחכמים אומרים הלכה והאדם אינו שומע בקולם, ה' מדקדק עם אותו אדם כחוט השערה.

בליל שבועות נוהגים לקרא את האידרא ושם מובא על ירבעם בן נבט שהיה מקטיר לע"ז, וה' לא עשה לו מאומה, וכשבא עידו הנביא להוכיחו ורצה ירבעם להכותו, מיד התייבשה ידו. מכאן שהקב"ה חס על כבוד שליחיו, התלמידי חכמים יותר מאשר שחס על כבודו.

ולכן צריך כל אדם ללמוד הלכות ברכות כדבעי. הוציאו פעם חוברת "הלכות ברכות הנהנין בכיס" לידע מה יעשה האדם וכיצד ינהג וטוב שיהא מונח אצלו תדיר. ולא יזלזל אדם ויאמר כמו שאומרים עמי הארצות על הכל יש לברך "שהכל" ובכך פוטרים עצמם ואינם עוסקים בהלכות ברכות. לדעת הפוסקים אדם שאינו יודע את הברכה על פרי מסוים וכדו', לא יאכלנו. ורק בדיעבד אם אין ברירה אומרים אם בירך שהכל יצא.

ברכת שהחיינו בימי העומר
ב'זבחי צדק' החדשות מובאת שאלה (בסי' קי"ט עמוד רי"ט): האם יכולים לברך ברכת שהחיינו בימי העומר? תשובה: ברכת שהחיינו יכולים לברך בימות העומר, כמו שכתב הרב מאמר מרדכי, וכן מנהגנו פה בגדד. ומעשים בכל יום שמברכים שהחיינו בימי העומר ואין פוצה פה ואין מצפצף, אבל בימות בין במצרים אין אומרים שהחיינו, כי מרן כתב טוב להזהר מלומר שהחיינו בין המצרים (י"א שבשבת בימי בין המיצרים מותר לברך שהחיינו, אך דעת מרן להחמיר בזה).

הרב בעל הבא"ח (תלמידו של הרב 'זבחי צדק') כתב: "יש מקומות שנהגו לא לחדש שום מלבוש חדש שראוי לברך עליו שהחיינו בין פסח לל"ג בעומר, וכן המנהג פה עירנו. אבל שהחיינו על הפירות נוהגים לברך. וראיתי אחרים נהגו בימי העומר עד ל"ג בעומר לא עושים כלים חדשים ובגדים חדשים, וודאי לא נהגו בזה איסור ואין לחוש לזה" (עיין להגדה 'אורח חיים' סעי' כ').

והמשיך הרב בא"ח וכתב: "ונראה לי דבתוך המועד אע"פ שהתחיל לספור העומר מותר ללבוש בגד חדש ולברך עליו שהחיינו". כיון שכל החומרות של העומר מתחילות רק לאחר המועד.

באחת הפעמים בביקורינו אצל האדמו"ר מחב"ד זיע"א אמרנו לו שאנו נוהגים להקל לברך שהחיינו בעומר, ואמר לנו האדמו"ר סברא נכונה היא שבל"ג בעומר ניתן לברך שהחיינו, וכל החסידים שהיו נוכחים שם הלכו מיד וקנו פירות חדשים ובירכו שהחיינו בל"ג בעומר.

מעיקר הדין הרואה פרי חדש מברך עליו שהחיינו.
אבל נהגו לברך שהחיינו רק כשאוכלים. ויש שנהגו לברך שהחיינו לפני הפרי ואח"כ בורא פרי העץ.

ברכה שהחיינו על ריח
בא"ח על ריח אין מברכים שהחיינו, כיון שבעת ההרחה הוא מיד מתעכל, והוא כאוכל שהתעכל.

האם אשה יכולה להסתפר בימי העומר ?
אומר הרב בא"ח (רב פעלים שם): מה הדין אם מותר לנשים להסתפר בעומר? דהיינו, האם ישנו קשר של הספירה עם התספורת. ועונה: ענין התיקון הנעשה על ידי ספירת העומר בפני עצמו, וענין השערות בפני עצמו, ועל כן הגם שאין מצות הספירה שייך בנשים ואין סופרים כלל, עכ"ז גם הם צריכות לשמור אזהרה של גילוח השערות שלהם, ואפילו שדבר זה איננו מתפרש בדברי האר"י אבל זה כלל גדול בידינו שלא נתפרש בהדיא, ושב ואל תעשה עדיף". דהיינו גם הנשים אסורות בתספורת עד ל"ג בעומר (עיין בר"פ סוד ישרים א'). אבל אשה שלא הסתפרה לפני חג הפסח ושערותיה יוצאות טפח מראשה, מותרת בתספורת בעומר כדי שלא יהא שיער באשה ערווה.

אם הזמין אורחות לביתו הן צריכות לנהוג בדרך ארץ ולבוא בלבוש צנוע, שאם לא כן אסור לברך מולן, והמברך מול אשה שאינה צנועה בלבושה, ברכתו לבטלה.
והר"ן אומר כל מי שמברך מול אשה שלא מכסה את הראש כדין, בא לידי עניות. ויש להזהר בזה עד מאד (עיין נדרים דף ז' ע"ב ד"ה שבכל מקום).

פסח שני
אומר הרב חיד"א: אנו היינו טמאים בפסח ראשון ולא היה לנו בית המקדש, ולכשיבנה בין פסח ראשון לשני, האם מכיון שהיינו טמאים נקריב פסח שני או מכיון שלא היה לנו ביהמ"ק אנו אנוסים ופטורים ? ועונה, כשיבוא המשיח יבואו עימו משה ואהרון ואנו נשאל אותם מה הדין (עיין יוסף אומץ סימן ו').
אך אנו אומרים שנקריב פסח שני כמו דין קטן שהגדיל שחייב בפסח שני.
פסח שני מלמד את האדם מוסר, שאע"פ שנכשל יש לו תקנה, ואם לא הקריב פסח ראשון מחמת טומאתו, יקריב בפסח שני.

אסור להוציא דיבת הארץ
למרות שבאו ואמרו "למה נגרע" וצעקו למשה רבנו, אומרת הגמרא היתה ראויה להכתב ע"י משה וזכו אלה. וכן פרשת ירושה היתה ראויה להכתב על ידי משה וזכו בנות צלפחד, ומבאר רש"י כיון שהיתה להם חיבת הארץ. ואסור לאדם להוציא דיבה על ארץ ישראל לא על עפרה ולא על אנשיה.

החכמים היו בימי הקיץ יושבים בצֵל ואומרים כמה טוב אוירה של אר"י, ובימי החורף ישבו בשמש כדי לומר שמזג האויר נוח מאד.
ובגמרא מסופר על חכם אחד שכשהיה הולך ברחוב ורואה אבנים, היה נוטלם ומניחם בצד הדרך, כדי שאם אחד יתקל באבן, שלא יוציא שם רע על אר"י שהיא מלאה אבנים (עיין בסוף מסכת כתובות).

אנו מצפים כל רגע ורגע יום ויום לישועה, והישועה פתאום תבוא, פתאום יבואו אליהו והמשיח, יראו ענינו וישמח ליבנו בבנין בית מקדשנו ותפארתנו בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il