ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

להינשא בפשטות ובענווה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש מדורים רביבים Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

סיוון תשס"ד

להינשא בפשטות ובענווה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

שבירת הכוס מתי?
מנהג ישראל לשבור כוס בחתונה, כדי להעלות את זכר ירושלים על ראש שמחתנו. וישנם חילוקי מנהגים לגבי השאלה מתי שוברים את הכוס. לדעת רבים מהפוסקים זמן שבירת הכוס הוא לאחר סיום שבע ברכות הנישואין, היינו בסוף החופה. והרבה אחרונים כתבו שנוהגים לשבור את הכוס אחר הקידושין, לפני קריאת הכתובה.

ומנהגנו לשבור את הכוס אחר שבע הברכות, כדעת רוב הפוסקים. ויש שתמהים על המנהג, מפני שיוצא שבשבירת הכוס מסיימים את החופה, ומיד אח"כ הקהל מריע - "מזל טוב", ומה מקום לצהלת "מזל טוב" אחר הזכרת החורבן? אולם שמעתי מאבי מורי שהאמת שכך נכון; שאכן רק לאחר שהעלינו את זכר ירושלים וחורבנה, אנו יכולים לשמוח באמת. בלא זכירת ירושלים השמחה מזויפת, ונראית כהוללות הבאה לנתק את האדם מהחיים האמיתיים. שהרי מצד החיים האמיתיים, כאשר בית המקדש חרב וכל כך הרבה צער ישנו בעולם, לכאורה אין מקום לשמחה. כל העולם נברא כדי לגלות את שמו יתברך בעולם, ואם ירושלים חריבה, הרי שמטרת הבריאה לא התקיימה, ועל מה נשמח?! כל העולם נברא כדי להיטיב, ואם יש כל כך הרבה צער, והעולם מלא שקר וכזב, עושק וחמס, ורשעים מצליחים וצדיקים מושפלים, על מה נשמח?!

אולם כאשר אנחנו זוכרים את ירושלים, הרי שכל השמחה שלנו קשורה אל האמת האלוקית. החתונה אינה מנותקת מהשאיפה לשלמות, אלא להפך, היא נדבך בתהליך ההשתלמות ותיקון העולם, היא בניית חורבה אחת מחורבות ירושלים. ואם כן ראוי באמת לשמוח בשמחת החתן והכלה. ועל כן, רק אחר ששוברים את הכוס, אפשר לשמוח ולברך ב"מזל טוב".

שירת "אם אשכחך"
מה יפה המנהג שכל הקהל שר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי" (תהילים קלז, ה-ו). אגב, עד לא מזמן הייתה מנגינה אחת, שכולם היו רגילים לשיר. בשנים האחרונות, רבים מהצעירים מעדיפים מנגינה חדשה שחוברה על ידי גאון הזמרה ר' שלמה קרליבך.

לטעמי, הישנה עדיפה. אמנם החדשה עדינה ונוגה, יש בה כמיהה וערגה, אבל אין בה את הדרמטיות שיש בישנה. הדרמטיות שבישנה מבטאת יפה את ההוד הנורא שבשבועה - "אם אשכחך ירושלים - תשכח ימיני", "תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי". היא כמו המנון שבו כל הניצבים עומדים דום וחוזרים על שבועתם.

אינני יודע מה קורה בקרב הקהל. אני נמצא בדרך כלל עם המשפחה תחת החופה. ממה שאני רואה, כמעט תמיד כאשר שרים את המנגינה הישנה, עיני האנשים העומדים סביב החתן והכלה מתמלאות דמעות. האנשים עומדים דום ברצינות, נזכרים בירושלים, בבית המקדש שחרב, בקשיי הבניין, בקדושים שנהרגים במלחמות ובפיגועים, ביתומים ובאלמנות. ואל מול היופי הנהדר שבחתונה - עולות דמעות על כל הצער שבעולם, ועולה תפילה עמוקה מאוד לבניין ירושלים ולתיקון עולם. אבל כששרים את המנגינה החדשה - לא רואים דמעות. לא האמהות, לא האבות, לא אלה שמסביב, גם לא הכלה. אין דמעות בכלל.

באירוניה

טוב. לא חייבים להזיל דמעות. העיקר שלא להיראות מיושן, שיגרתי. החבר'ה עוד עלולים לחשוב שאנחנו לא "בעניינים". וזה הדבר החשוב ביותר, שידעו שאנחנו כן "בעניינים" ועיצבנו את החתונה לפי טעמנו הייחודי. נו, שיהיה במזל טוב.

אולי עוד כמה שנים, גם המנגינה החדשה תהפוך למיושנת, וגם היא כבר תעלה זיכרונות מרגשים מחתונות ישנות, וגם בה יזילו דמעות. ושוב יקומו חתנים וכלות ויבקשו שישירו לפניהם מנגינה חדשה. אני בעד המנגינה הישנה. במיוחד בחופה. מתוך כך אני מתרגש ואוהב את המנגינות החדשות.

עין הרע
יש חתנים וכלות שמעוניינים לשוות גוון ייחודי לטכס חתונתם. למשל, יש שרוצים לשיר בעצמם שיר מיוחד לכלה. יש שמבקשים לעשות זאת באמצע הריקודים, ושמעתי על אחד שדרש לשיר שיר מיוחד לכבוד הכלה באמצע החופה.

כששואלים אותי, אני ממליץ לחתן ולכלה להשתדל שלא לבלוט ולא לשנות ממה שמקובל. ממילא כולם מסתכלים עליכם, ממילא בערב זה אתם במרכז. לשם מה אתם צריכים להתבלט עוד יותר? תשתדלו עד כמה שאפשר לשמוח עם המוזמנים, ולקבל את שפע ברכותיהם באהבה בענווה. ככל שתלכו יותר בדרך ישראל סבא, כך תזכו יותר להיות חוליה משמעותית בשרשרת הדורות.

לבעיית ההתבלטות קוראים "עין הרע". כשרואים אחד שמתבלט, מתחילים לפשפש במעשיו. האם הוא באמת כל כך טוב כמו שהוא מראה את עצמו?... האם באמת מגיע לו כל כך להיות שמח?... ובמיוחד שבקהל ישנם אנשים שגורלם לא שפר עליהם כל כך. יש רווקים ורווקות שמשוועים למצוא את זיווגם - ואינם מוצאים. יש אלמנות, יש גרושים. צריך לחשוב עליהם. מה הם מרגישים.

ובמיוחד כאשר החתן מפגין לעיני כל את אהבת הנצח שלו כלפי אשתו, מתעוררת השאלה, האם אכן כך? האם אהבת הנצח הזו תחזיק מעמד גם כשיבואו קשיים? וכשבודקים, אתם יודעים, העניינים מתחילים להסתבך.

אולי יהיו שלא יאהבו זאת. אבל תבדקו בעצמכם. אם תעקבו אחר אותם הזוגות שהפגינו את אהבתם לעיני כל, תמצאו בדרך כלל שאחר כך יש להם בעיות בשלום בית. לעיתים כאשר הפגנות האהבה בולטות במיוחד, אני יודע שתוך כמה חודשים יגיעו אלי עם בעיות קשות בשלום בית. בקיצור, אל תשפריצו את הרגשותיכם כלפי חוץ. תאהבו בצניעות, ותזכו להאריך ימים בטוב ובנעימים.

וכשדברתי על כך עם אבי מורי, אמר על פי החקירה הלמדנית בין 'סימן' ל'סיבה': שלא צריך לומר שהמעשה החריג שהחתן עשה בחתונתו הוא ה'סיבה' לכך שיהיו לו בעתיד בעיות, אלא הוא ה'סימן', היינו כיוון שהוא משונה וחריג, מן הסתם יהיו לו בעיות.

למי הזכות לקבוע את מקום החתונה
שאלה: כאשר יש וויכוח בין החתן והכלה לבין הוריהם באשר למקום החתונה, למי הזכות לקבוע?
תשובה: מובן שהטוב ביותר שכולם יסכימו על מקום אחד. אבל כאשר יש חילוקי דעות בין החתן והכלה להוריהם, נראה שזה הכלל: כאשר ההורים אחראים על התשלום לחתונה, כפי שמקובל אצל זוגות צעירים, ההורים צריכים להיות הקובעים האחרונים. הם בעצם בעלי הסעודה, הם מזמינים את האורחים, הם חתומים על ההזמנה, ועל כן הם צריכים להיות הקובעים האחרונים. ובוודאי כל רצונם הוא לערוך את החתונה באופן הנכון לכבודם של החתן והכלה.

וזו עצה הגונה לחתנים וכלות צעירים: תנו להורים לנהל את החתונה. לעיתים הזוג הצעיר חושב שכיוון שהם המתחתנים, ממילא הם צריכים לקבוע את הכל בקשר לסדרי הסעודה. ואין זה נכון. הקידושין אכן נעשים על ידי החתן והכלה, בזה אמנם אין ההורים יכולים להחליפם. אבל אם ההורים משלמים על החתונה, הם בעלי הסעודה והשמחה. בדרך כלל גם רוב המוזמנים הם מכרים של ההורים, ונכון שירגישו בנוח עם חבריהם. באופן זה תתחילו את חייכם המשותפים במצוות כיבוד הורים. כך גם תגיעו לחתונה רגועים ושמחים. האחריות אינה עליכם. וכך הוריכם יהיו מרוצים יותר.

אמנם כאשר החתן והכלה אחראים על מימון חתונתם, כפי שמקובל יותר אצל זוגות מבוגרים, נמצא שהם בעלי הסעודה, וזכותם לקבוע את מקום החתונה. כמובן שאם הוריהם יביעו עמדה והם יקבלו את עמדתם - יקיימו בכך מצווה של כיבוד הורים. אולם אין עליהם חובה בכך, מפני שאכן החתונה שלהם והם משלמים (עיין בפניני הלכה ח"ד ע' 154-156).

ניתן לעיין עוד בפורום הישיבות הכללי שלנו, בו התפתח דיון מעניין בנושא זה.

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il