בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חקת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

טומאה וטהרה בפרה אדומה

אפר פרה אדומה – המצווה היחידה שנאמר עליה "זאת חוקת התורה"; ישראלים מטמאים במת וגויים לא; מעלתו של משה רבנו ור' אליעזר.

undefined

סיוון תשס"ד
8 דק' קריאה
זאת חוקת התורה. וגו'. וייקחו אליך פרה אדומה תמימה. שהנה נושא הפרשה הוא פרה אדומה המטהרת מטומאת מת, ואם כן יש לשאול מדוע נאמר זאת חוקת התורה. מדוע מצווה זו מכונה בשם תורה יותר ממצות אחרות. ואכן, אור החיים שעמד על קושי זה, מבאר, שהתורה מסבירה מדוע ישראל טמאים במת, ומת ישראלי מטמא, לעומת גויים שאינם נטמאים במת ואין מת שלהם מטמא באהל (לדעת ר' שמעון). והטעם כי ישראל שנתנה להם תורה ועל ידי כך זכו לקדושה, מתאבים כוחות הטומאה תמיד להדבק בהם, כדי שגם הם ייהנו מקדושתם. כאשר יהודי מת וכוחות הקדושה עוזבים אותו יכולים כוחות הטומאה לידבק בו וליהנות ממעט הקדושה שעדיין נשארה בו. ומכאן נובעת הטומאה לעוסקים במת או לשוהים תחת קורת גג אחת עמו. משאין כן מת גוי שאין הטומאה כל כך נדבקת בו, וכל שכן גוי חי שאין כוחות הטומאה נדבקים בו כלל. אמנם עדיין יש להבין מדוע נאמר (בפסוק יד), זאת התורה אדם כי ימות באהל. וגו'. ואמר ריש לקיש במסכת ברכות (סג, ב), מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר, זאת התורה אדם כי ימות באהל, ע"כ. ריש לקיש מבאר שהפסוק מזכיר את התורה כדי לרמוז שלזכות לכתר תורה יש צורך להמית עצמו עליה, דהיינו, להתמיד בלימוד מתוך יגיעה, ולא להתחשב ברצונות האדם למלא תאוותיו, שכך אתה זוכה לכתר תורה. ואם כן יש לשאול מדוע דווקא בדיני טומאת מת כתבה תורה רמז זה. לכן נראה בדרך הפשט לפרש, שהנה צבע אדום מורה על חטאים, כמו שאמר ישעיהו הנביא (א, יח), אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. ואם כן פרה אדומה מרמזת על חטאים (כפי שכתבו הפרשנים) וכבר מפורש במסכת פרה (פרק ג, משנה יא), שיש לשרוף הפרה עם העצים שמהם עושים את המדורה וכל שנשרף ונהפך לשחור כולל העצים ששימשו לשרפה נעשה אפר הפרה והוא כשר לטהרת טמאי מת. ובמסכת נדה (יט, א) אמרו, שדם שחור, הוא במקורו דם אדום, אלא שלקה, ולכן נעשה שחור.

לפי זה אפשר לומר שטהרת אפר פרה אדומה נובעת מזה שהחוטא מכיר שחטא הוא קלקול ולא רק שהוא מקלקל את עצמו, אלא גם המצטרף אליו, נעשה נגוע והקלקול מתפשט בו. כדוגמת הפרה שנשרפת ונעשית אפר שחור, שהוא קלקול של האדום שהיה תחילה, וקלקול זה נמשך גם לעצים שהיו סמוכים לפרה, שאף הם נעשו אפר שחור, כאשר אדם מכיר שחטא (הגורם לאדם למות, החל מאדם הראשון ועד כל ימי העולם, כי לו היה האדם מצליח לחיות בלא עוון כל ימי חייו הייתה נמנעת ממנו המיתה. כמו שאמרו במסכת ברכות (לג, א) בעניין הערוד שהיה נושך בני אדם והיו מתים מנשיכתו עד שבא ר' חנינא בן דוסא ונשכו הערוד ומת הערוד. ואמר להם, ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית). הוא חסרון וקלקול בעולם, התחילה טהרתו הנפשית, כי בודאי אינו חפץ לעשות מעשים המביאים חסרון וקלקול על עצמו. אלא שהכרת החטא לפעמים היא משימה קשה מאד ולא כל אדם זוכה לכך. כי ישנם מעשים שהם נראים טובים לשעתם ולמעשה הם מובילים לבאר שחת, וישנם מעשים אחרים הנראים רעים, ובאמת הם מביאים בסופו של דבר לקידוש ה'. ההבחנה אם המעשה רצוי או נדחה, תלויה בהבנת התורה של המחליט. ועד כמה שהוא חכם גדול יותר בחכמת התורה, כך כוח השיפוט וההכרעה נתונים לו, לשקול את איכות המעשים שיש לעשות או לחדול מהם, וכל שכן בעניין המחשבות. לעומתו, אדם שגישתו היא אנושית, מחשבתו נוגדת דרכה של תורה, תורת חיים אותה קיבלנו בסיני. שכך כתב בתשובת מהר"י וייל (הובא בחושן המשפט סימן ג, בסמ"ע סקי"ג), שפסקי בעלי בתים ופסקי הלומדים הם שני הפכים. ואמרו בפרק זה בורר, כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים, לא היו יושבים בדין אלא אם כן יודעים מי ישב עימהם. ע"כ. לפי שדעת התורה ותפיסתה המחשבתית, היא אלוקית, ועל האדם לעמול הרבה כדי שמחשבתו, שבאופן טבעי היא אנושית, תגיב ותנחה אותו לפי אמת מדה אלוקית. ומובן שהלומדים שעמלו בתורה מחד, ובעלי הבתים שאינם יודעי תורה כל כך, ולא עמלו בה הרבה מאידך, יגיעו למסקנות שונות כאשר ידונו באותו עניין ממש.

לפיכך דווקא בפרשת טומאת מת וטהרת אפר פרה אדומה התורה מדגישה את חשיבות התורה ולימודה באופן מיוחד, כי רק על ידי הבנה טובה בתורה, של האדם בעצמו (וגם אם אינו יודע והוא שואל חכם מה עליו לעשות שנמצא שהוא מונחה על ידי חוכמת התורה) נפעלת טהרתו הנפשית של הטמא. והוא מתקן את מעשיו ומחשבותיו לפי רצון בוראו.

רבי אחא בשם רבי חנינא אמר, בשעה שעלה משה למרום. שמע קולו של הקדוש ברוך הוא שיושב ועוסק בפרה אדומה, ואומר הלכה בשם אומרה. ר' אליעזר אומר, עגלה בת שנתה, פרה בת שתים. אמר לפניו ריבון העולמים יהי רצון שיהא מחלצי. אמר לו, חייך שהוא מחלציך. הדא הוא דכתיב (שמות, יח, ד), וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר, שם אותו המיוחד. (מדרש רבה, יט, ד).

יש להבין מה ראה משה רבנו בדברי ר' אליעזר האומר פרה בת שתים (כלומר, פרה אדומה צריכה להיות בת שתי שנים) גדולה מיוחדת שבעבורה ביקש שיהיה ר' אליעזר מחלציו?

אלא, כידוע שני חכמים הנחלקים בדברי תורה, אחד אומר טהור והשני אומר טמא, דברי שניהם, דברי אלוקים חיים (חגיגה, ג, ב), כי השוני בדבריהם נובע משורש נשמתם וממציאותם הרוחנית השונה. דומה הדבר, לאדם המסתכל על העולם מתוך זכוכית אדומה, שכל הנשקף אליו צבעו אדום, ואילו חברו המסתכל מתוך זכוכית ירוקה ימצא שכל העולם ירוק. הווה אומר אין השוני נובע מצד העולם אלא מצד המסתכלים. אף בדברי תורה כך. והנה ר' אליעזר וחכמים נחלקו בעניינים שונים ובכל זאת לא מצא משה דבר מיוחד רק בדבריו בעניין פרה אדומה, ומדוע? כדי לעמוד על כך יש להקדים ולבאר מהי אישיותו המיוחדת של ר' אליעזר יותר משאר חבריו. במסכת בבא מציעא (נט, א) למדנו:
תנורו של עכנאי שחתכו חוליות ר"א מטהר וחכמים מטמאים. תנא, באותו היום השיב ר' אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם, אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה וכו'. חזר ואמר להם, אם הלכה כמותי אמת המים תוכיח, חזרו אמת המים לאחוריהם, וכו'. חזר ואמר להם, אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו, הטו כותלי בית המדרש ליפול, וכו'. חזר ואמר להם, אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו, יצאה בת קול ואמרה, מה לכם אצל ר"א שהלכה כמותו בכל מקום וכו'. אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר ר"א ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו (נידוהו).

ר"א נחלק עם חכמים במקומות רבים והורה כדבריו, ועשו אנשי מקומו כמותו (כמבואר בריש פרק ר' אליעזר דמילה, במסכת שבת) ולא נידוהו. יתרה מזאת מבואר בראשונים, שאנשי מקומו היו חייבים לנהוג כדבריו לפי שהיה רבם (עיין ר"ן, חולין מג, ב), ד"ה הרוצה לעשות וכו'. ובדברי הראשונים (יבמות סוף פרק קמא) בסוגיא עשו בית שמאי כדבריהם. ואם כן מדוע בתנורו של עכנאי יצא קצפם של חכמים ונדוהו? אלא לפי שהסימנים הראו שהלכה כר"א והיה חשש שדעת המון העם תטה אחריו, ובאמת אמרה תורה לא בשמים היא ואחרי רבים להטות והרי רוב חכמי הדור הבינו שלא כדבריו, ממילא הלכה כדבריהם.

אמנם יש לשים לב, וכי כלום שלשת ההוכחות הראשונות שהביא ר"א במקרה הן? נראים הדברים שבודאי יש טעם לכל אחד ואחד, וכל אחד מהם מוכיח את גדלותו המיוחדת של ר"א, אשר בגללה צריכה ההלכה להיקבע כמותו. וטעם לדבר נמצאנו למדים משלשת מנהיגי דור המדבר. אמרו במדרש רבה (א, ב):

המן בזכות משה, תדע לך שהוא בזכות משה כיון שנסתלק משה וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת (יהושע, ה, יב) וענני כבוד בזכותו של אהרן, מנא לן כיון שנסתלק אהרן מה כתיב וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ (במדבר, כא, ד) שהיתה השמש קופחת עליהם. והבאר בזכות מרים, מה כתיב וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם ומה כתיב אחר כך וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה (שם כ, א־ב).
ועוד הוסיפו במסכת תענית (ט, א):
רבי יוסי ב"ר יהודה אומר, שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן, משה ואהרן ומרים, ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן, באר וענן ומן וכו', מתה מרים נסתלקה הבאר, מת אהרן נסתלקו ענני כבוד וכו' חזרו שניהם בזכות משה, מת משה נסתלקו כולן שנאמר (זכריה, יא, ח), וָאַכְחִד אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד וכי בירח אחד מתו? והלא מרים מתה בניסן, ואהרן באב, ומשה באדר, אלא מלמד שנתבטלו שלשת מתנות טובות שנתנו על ידן ונסתלקו כולן בירח אחד.

ובודאי אין זה מקרה שכל אחד משלשת הרועים של ישראל זיכה אותם במתנה מיוחדת, אלא, כל מתנה נובעת ממעלתו האישית של אותו מנהיג, בעבורו זכו ישראל. שהנה מרים הנביאה שהיא אישה, תפקידה בעולם כנאמר בתורה אעשה לו עזר כנגדו (בראשית, ב, יח) האישה היא שמולידה את האדם באופן פיסי, היא המגדלת אותו ונותנת לו את האפשרות לחיות חיים טובים ועל ידי כך הוא יכול להקדיש את עצמו לעולמו הרוחני. בזכות שלמותה של מרים, כאישה, היא זיכתה את עם ישראל כולו, במרכיב היסודי בחיי אדם בעולם, במים. אהרן שהוא יותר רוחני, הוא הקנה לישראל שלמות בקרבת אלוקים, אהרן שהוא רודף שלום ואוהב שלום ומטיל שלום בתוך העם בין אחד לשני עשה את ישראל לחטיבה אחת, שזהו הפתח להתקרבות רוחנית עליונה, בזכותו היו ענני כבוד, כביכול היה הקדוש ברוך הוא סוכך עליהם בגללו, וכאילו שכל אחד ואחד מהם היה דר בביתו יתברך, התוצאות המעשיות לענני הכבוד היו ששהייתם במדבר הייתה נוחה, ואומות העולם פחדו מהם, כל זאת באתם מפני שהתעלו למעלה ממגבלות הטבעיות הארצית, זו מעלתו של אהרן הכהן שהתעלה מקטנות הגוף החומרי והצליח להעביר מעלה זו לישראל כולם. מעלתו של משה קרובה יותר לעולם העליון (ולפיכך אין משה מטיל שלום בין הגופים הניצים כדרגתו של אהרן, אלא מלמד את תורת ה' לישראל) זכותו גורמת למן, אין המן אוכל רגיל אלא, לחם אבירים אכל איש (תהלים, עח, כה), לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו דברי ר' עקיבא, וכשנאמרו דברים לפני ר' ישמעאל אמר להם, צאו ואמרו לעקיבא, עקיבא טעית, וכי מלאכי השרת אוכלין לחם? והלא כבר נאמר, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי (דברים, ט, ט). אלא מה אני מקיים לחם אבירים לחם שנבלע ברמח אברים (יומא, עה, ב). נחלקו חכמים מה היא דרגתו של הלחם, אשר בודאי לא היה לחם רגיל ארצי, אלא אלוקי. אין ר"ע סובר שמלאכים אוכלים, אלא מעלתו של המן, שהוא בא מעולמות עליונים, מעולם המלאכים, כלומר, ישראל נעשו רוחניים כל כך שקיומם הגשמי בא מרוחניות מלאכית. זוהי דרגה שאינה שייכת לאדם חומרי כלל. ולכך אמר ר' ישמעאל שלא תיתכן התגשמות עולמם הרוחני של המלאכים במן מפני שאין אדם ארצי יכול להגיע לסוג לחם עליון כזה. אלא מהי מעלתו העליונה של המן? שהוא נבלע בכל האברים, אין למן את הפסולת הטבעית הקיימת במזונות האנושיים, ואין המן מוגבל בדברים גשמיים, אלא מתפשט בכל אברי האדם, זוהי דרגה רוחנית, אולם פחותה מדרגת מלאכי השרת. רק זכותו של משה ומעלתו המיוחדת הייתה יכולה להוריד להם מן שמימי. נמצא שישנן כאן שלש דרגות, הראשונה של מרים שהיא שלמות הגוף החומרי. השנייה, של אהרן המבטל את מגבלות הגוף אחד כלפי השני (כלומר, זיכוך הגוף). השלישית, של משה שהיא רוחנית שמימית המנותקת מן הגוף. ולכך כאשר נסתלקו מרים ואהרן חזרו מתנותיהם בזכות משה כי מעלתו כוללת את הכול.

זהו שאמר רבי אליעזר לחכמים, אם הלכה כמותי אמת המים תוכיח, כלומר, שלמותו הגופנית הגיעה לדרגת שליטה על המים מעין דרגת מרים הנביאה. חזר ואמר חרוב יוכיח , חרוב הוא מזונם של הצדיקים. שכן מצינו שאמרו על ר' חנינא בן דוסא שדי לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, וכן ר' שמעון בן יוחאי ובנו ר' אלעזר אכלו במערה מעץ החרוב שגדל שם בנס. יש ליתן שני טעמים מדוע דווקא החרוב הוא מאכל צדיקים, א. מפני שאינו נותן פירות לנוטעו אלא בניו אחריו הם שנהנים ממנו כמבואר במסכת תענית (כג, א). כלומר, כל הוויית העץ אינה לאדם המתעסק בו לעצמו אלא לאחרים, וזו מעלתם של הצדיקים. ב. כתב הרמב"ם (בהלכות דעות) שהחרוב הוא כחרבות לגוף שאינו נוח לעיכול. ולפי שהצדיקים פרושים מענייני עולם הזה הם בוחרים בחרוב למעט הנאתם. אמנם, רק ענקים רוחניים אשר גופם עצמו במידה מסוימת הפך לרוחני יכולים להרשות לעצמם חרבות לגוף בלא שיינזקו. וזה שאמר ר' אליעזר חרוב יוכיח, לומר שהוא הגיע במידת מה לדרגת משה רבנו שהיה מנותק מהגוף הגשמי והתקרב לעולם האלוקי. חזר ואמר, כותלי בית המדרש יוכיחו, הכתלים יוצרים חלל נפרד משאר המקומות, ובכך הם מאחדים את היושבים שם לחטיבה אחת. וביתר שאת כותלי בית המדרש מאחדים את הלומדים שם להיות כגוף אחד. זוהי מעין דרגתו של אהרן שאיחד את ישראל לאביהם שבשמים. שלמות בדרגות אלו מביא את האדם להבנה טובה יותר בתורה וכוונה יותר נכונה לאמיתתה, ולפיכך צריכה ההלכה להיקבע כאדם שזכה לכך. ולא הסתפק ר"א בכך עד שאמר מן השמים יוכיחו שהלכה כמותו, כלומר, דרגתו רוחנית עליונה אשר השמים מסייעים לו. (ובכל זאת לא נקבעה הלכה כמותו, מפני שאמרה תורה אחרי רבים להטות התורה ניתנה לנו, אנשי הארץ, וכפי שרוב חכמי התורה האמיתיים, מבינים אותה, כך נקבעת ההלכה לנו). ר' אליעזר הנושא ונותן בהלכות פרה אדומה מגלה את מהותו הפנימית העליונה, דבריו בעניין פרה נובעים מהווייתו המיוחדת למעלה משאר חכמי דורו לכך אמר משה רבנו, יהי רצון שיצא מחלצי ובאמת כך היה, ושם האחד אליעזר שם אותו המיוחד ר"א מהווה המשך למעלתו של משה רבנו.

-----------------------
ניתן לרכוש כל ארבעת הספרים שיצאו לאור בזמן האחרון, בחנויות הספרים. או בטלפונים: 9972675 02. 050-7126758. או באימייל kilab@netvision.net.il



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il