ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עטיו של נחש | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר חקת Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ט

עטיו של נחש


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ציפורה בת דוד

חקת התורה
"זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר... ויקחו אליך פרה אדומה וגו'". פרש"י "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".

מדוע נאמר "זאת חקת התורה" - ולא " חקת הפרה", לומר שזאת החוקה הקשה ביותר להבנה מכל התורה כולה. ויש להתבונן מהו הקושי המחשבתי שיש במצוה זו, (מלבד הקושי ההלכתי שבה, שמטהרת טמאים ומטמא טהורים)?

הרמב"ן אומר "וטעם טומאת מת בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין והוא שאמרו: צדיקים אינם מטמאין". היינו, שלא המיתה גורמת את הטומאה, אלא הסיבה למיתה הוא החטא הקדמון של אדה"ר. נראה שלכך התכוון ריב"ז, במה שאמר לתלמידיו "חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה: חקה חקקתי, וגזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזירתי" (במד"ר יט, ד). והוא על דרך אמרם ז"ל "לא ערוד ממית אלא החטא ממית", כך גם כאן לא המת מטמא אלא החטא הוא המטמא. ולכן סובר הרמב"ן שצדיקים שאינם חוטאים כלל, אינם מטמאים במיתתם, שהיא אינה אלא כשינה עבורם, וגם במיתתם הם קרויים חיים.

לעומת דעת הרמב"ן, סובר התוספות, שחוששין לטומאת מת גם אצל הצדיקים, כמובא בתוס' (ב"מ קיד:) "וכן מצינו כשהיה קובר את ר"ע היה דוחה שאמר ליה וכי אינך כהן אמר ליה צדיקים אין מטמאין ודחה אותו כן משום כבודו דר"ע ועיקר טעמו היה לפי שהיה מת מצווה לפי שהיו יראים לקברו שהיה מהרוגי מלכות ", התאמץ התוס' לפרש את המעשה של אליהו שלא כפשוטו, בגלל שסבר שצדיקים מטמאים. והנה התוס' (כתובות קג:) כתב "אותו היום שמת רבי בטלה קדושה - שהיו קורין אותו רבנו הקדוש והא דתניא בשילהי סוטה (דף מט.) משמת ר' בטלה ענוה ויראה י"ל קדושה בכלל והרב רבי חיים כהן היה אומר אילמלי הייתי כשנפטר ר"ת הייתי מטמא לו דהאי בטלה קדושה דקאמר הכא היינו קדושת כהונה וכן מוכח מדקאמר אותו היום משמע אותו היום דוקא ותו לא ". לכאורה יש לדייק מדברי ר' חיים כהן שצדיקים אינם מטמאים. ולענ"ד אין זו כוונתו, דאם כן הווה ליה למימר בטלה טומאה, ועוד מהו אותו היום, הרי גם אח"כ אין קברו טמא, אלא כוונתו לומר שת"ח גדול הדור שכזה "הכול קרוביו", ואף שאינו משבעת הקרובים, הרי הוא דומה למת מצווה שלגודל כבוד שחייבים לו כולם צריכים להתעסק בקבורתו, ואף הכוהנים אינם פטורים מזה. וכן יש להביא ראיה מגמ' ב"ב נח. " ר' בנאה הוה קא מציין מערתא, כי מטא למערתא דאברהם, אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא. א"ל: מאי קא עביד אברהם? וכו' ", ופירש רשב"ם שם "רבי בנאה - אדם גדול וחשוב היה לפיכך ניתן לו רשות ליכנס בקברי צדיקים אבל אחר לא כדאמרי' (חולין דף ז:) גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן והיה נכנס במערות ומודד מדת ארכן מבפנים ואח"כ מודד מבחוץ כנגדן ועשה שם ציון סיד כדי להכיר מקום הטומאה ולא יביאו טהרות דרך כאן שלא יאהיל על הקבר ". משמע שגם צדיקים כאברהם מטמאים וצריך לציין את קבריהם מפני הטומאה. ועיין התוס' שם.

נמצא שגם צדיקים גמורים אינם נמלטים מטומאת מת שבאה בעטיו של נחש. וכך מובא בגמ' (שבת נה:) " ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד ", היינו שהיו צדיקים גמורים ולא היה בהם חטא כלל, ובכל זאת מתו בעוון של אדה"ר שלא הצליחו לתקנו.

מובא במדרש (במד"ר יט,ג) "אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי על כל דבר ודבר שהיה אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכוהנים אמר לו משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו לא השיבו באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה אמר לו הקב"ה באותה שעה שאמרתי לך אמור אל הכוהנים ואמרת לי אם נטמא במה תהא טהרתו לא השבתיך זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ".

לפי הנ"ל מובן מדוע נבהל משה כל כך מטומאת מת ושאל "במה תהיה טהרתו", מפני שכל זמן שיש מיתה בעולם, עדין קיים החטא הקדמון, הבא בעטיו של נחש, ולא ברור במה תהיה טהרתו, ויבולע המוות לנצח!

חטאו של אדם הראשון

כיצד פרה אדומה היא תיקון לחטא של אדם הראשון, ומדוע זכה משה שיאמר לו "וייקחו אליך" - "לך אני מגלה סוד פרה אדומה"? רש"י כותב על מדרגתו של אדם הראשון קודם החטא (ב, כה), שלא היה לו יצר הרע, ורק אחרי שחטא נכנס בו היצר הרע. ולכאורה אם לא היה לו יצר הרע כיצד חטא?

מבאר בעל "מכתב מאליהו" (חלק ב' עמ' 140), שאדם הראשון חשב לאכול מעץ הדעת לשם מצווה, מפני שחשב שבמצבו הנוכחי בגן עדן אין זה ניסיון גדול לעבור את ה', ועליו לנסות לצאת מהמציאות הזאת, למציאות אחרת של יודע טוב ורע, לעולם של חשיכה, כדי לעמוד בניסיון ולבחור בין טוב לרע, ולהאיר את החשיכה. וכך מבאר את דברי הנחש ע"פ מאמר חז"ל "מאילן זה אכל וברא העולם, והוא אומר לכם לא תאכלו ממנו שלא תבראו עולמות אחרים" (ב"ר יט).

היינו שהקב"ה הסתיר את עצמו וברא עולם, מלשן העלם. וזה ע"י אכילת עץ הדעת טוב ורע, וגם האדם בקש ליצור מצב של "העלמות" נוספות שיסתירו את האמת, והוא יברר אותם. אמנם הוא לא לקח בחשבון את הירידה שלו בעצמו לאחר החטא ולא האמין שיהיה במצב כזה שהחטא יזהם אותו כ"כ, שיהיה מועד לחטא, ויהיה לו קשה להתגבר על יצרו.

נמצא, שחטאו של אדם הראשון היה בכך שניסה להתחכם על דברי הקב"ה ולעבור על דבריו כביכול לשם שמים, וזהו עטיו של נחש שורש כל החטאים, והיה לו לקבל בתמימות את דברי ה' ולקיימם. ולפ"ז מובן מדע חוקת הפרה היא תיקון לחטא הנ"ל, שכן היא "חקה ", והאדם מקיים אותה למרות דבריו של שטן, ומוכיח בכך שרוצה לעשות רצונו יתברך, מתוך ויתור על השכלתו במצווה זו. על מצות פרה אמר שלמה המלך" אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז'), וחטא כאשר אמר "אני ארבה (נשים) ולא יסירו את לבבי", שבוודאי כוונתו הייתה לשם שמים, כדי לשאת בנות מלכים ולהשפיע על כל הממלכות ומחוכמתו. אבל כיון שעבר על דברי ה', החטא דרדר אותו"ונשיו הטו את לבבו" .

נעשה ונשמע
מובא בגמ' (שבת ) שבשעה שקבלו תורה מסיני פסקה זוהמתן, אותה זוהמה אותה זוהמה שהטיל הנחש באדה"ר. ובאור הדבר, מפני שאמרו "נעשה ונשמע", והסכימו לקבל את דברי ה' עוד לפני ששמעו "מה כתוב בה ", בזה תקנו את חטא אדה"ר שבקש להתחכם על דברי ה', ולהבין בעצמו מה שצריך לעשות וכשעשו את העגל, גם אם נפרש שעשו זאת לשם שמים כדברי הכוזרי, הואיל והתחכמו על דברי ה' לעשות דבר אשר נאסר להם, חזרה אליהם אותה זוהמת חטא קדמון.

משה רבנו- ומלאך המות
מובא בגמ' (שבת פח:) "ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? תהלים ח מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! - אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. - אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר איוב כו מאחז פני כסא פרש עליו עננו. ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה - שמות כ אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה - לא יהיה לך אלוקים אחרים, בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה - זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה - לא תשא, משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה - כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנב, קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא, שנאמר תהלים ח ה' אדנינו מה אדיר שמך וגו' ואילו תנה הודך על השמים - לא כתיב. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ומסר לו דבר, שנאמר תהלים סח עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. אף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר במדבר יז ויתן את הקטרת ויכפר על העם ואומר ויעמד בין המתים ובין החיים וגו', אי לאו דאמר ליה - מי הוה ידע?". ולכאורה קשה, וכי לא ידעו המלאכים שכתוב בתורה "לא תרצח" "לא תגנוב" וזה לא שייך להם?

נראה לדייק, שעיקר הנצחון של משה עמם הוא בשכר שחרפוך וקראוך אדם "לקחת מתנות באדם". היינו, שמשה אמר כל מה שאמר שיש לו יצר הרע וכו' מתוך ענוה גדולה, שאין לו אלא לקבל תורה ולעשות את דברי ה', שבלעדי תורה לא יוכל מרעתו לחיות, והוא הסבר של " נעשה ונשמע" , וכך ניצח את המלאכים. ומצאנו שאף מלאך המות נתן לו מתנות, ונתקיים בו "גם אויביו ישלים עמו", כפי שהיה לפני החטא הקדמון שלא הייתה מיתה בעולם, ואדרבה הנחש היה ממשמשי אדה"ר, (כמבואר באבות דרבי נתן).

נחש נחושת
נראה להסביר מבחינה מחשבתית את פשר החטא ותיקונו בהבטה אל הנחש. החטא שבגינו בא עונש הנחש היה על כך שכפרו בטובתו של הקב"ה שנתן להם מן לאכול והקיפן בעני כבוד "כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", מדוע קראו לו לחם קלוקל פרש"י: "לפי שהמן היה נבלע באברים, קראוהו קלקול, אמרו: עתיד המן הזה שיתפח במעינו". נראה שהם רצו לברוח ממציאות של היותם אוכלים כמלאכי השרת, להיות במציאות טבעית יותר, כשם שאדם הראשון מאס בגן עדן, ואכל מעץ הדעת טוב ורע. לכן נענשו שהשאיר אותם ביד הטבע שיש בו נחשים שפוגעים ומה הוא תיקונם כאשר מביטים בנחש הנחושת?

הרמב"ן מבאר שהיה נס בתוך נס, שהנה מבחינה פסיכולוגית כאשר מזכירים לאדם דבר מפחיד זה גורם לו שלא יוכל להתרפא מאותה מכה שבאה לו על ידו. והתשועה תבוא אם יהיו מסוגלים להסתכל אל פני הסכנה ובכל זאת לא לפחד אלא לצפות לישועה, וזה יהיה כאשר יאמינו שלא הנחש המית אלא החטא המית! [אמנם חזקיהו כתת את נחש הנחושת, כיון שבימיו עשוהו עבודה זרה, מפני שאז לא הייתה סכנת נחש, וממילא ההבטה בו לא הוכיחה את אמונתם בהקב"ה].

וכי נחש ממית או נחש מחיה
המשנה מקשרת בין ידיו של משה, ונחש הנחושת וז"ל: (ראש השנה כט.) "משנה. שמות יז והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו', וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתגברים, ואם לאו - היו נופלים. כיוצא בדבר אתה אומר במדבר כא עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי, וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקים".

נראה שיש כמה נקודות השואה ביניהם. הנחש מסמל את עמלק, כמו שהנחש הוא המחטיא הראשון, והוא כיצר הרע שבאדם, כך עמלק, נחשבים ל"שאור שבעיסה" המחטיא את האדם. ( צפע בגמט' עמלק ). עמלק זינב אחרי ישראל ופגע בנחשלים שפלטן הענן, וכן הנחשים פגעו בהם לאחר מיתת אהרן שנתבטלו ענני הכבוד. וכך אנו מוצאים מיד לפניו בפרשה על המלחמה שעשה עמלק שהתחפש בלבוש כנעני "וישמע הכנעני מלך ערד", ואמרו חז"ל ("תני :הוא ערד הוא כנען, ערד- שדומה לערוד במדבר וכו'" וידוע שערוד הוא נחש. התורה אומרת " וישב ממנו שבי", הואיל ונסתלקו ענני הכבוד ובדומה לכך במלחמת עמלק נאמר "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" - ואמרו חז"ל שהענן פלטן.

כל זה בא להם אחרי שחטאו במי מריבה, כמו במלחמת עמלק שהייתה לאחר שחטאו במסה ומריבה על המים. וכמו במלחמת עמלק כאשר אמרו "היש ה' בקרבנו אם אין- מיד ויבא עמלק", כך גם כאן כאשר הם מדברים בה' ובמשה, מיד באים הנחשים, ומלחמת עמלק. ולכן בשני המקרים התיקון של החטא הוא ב "כשישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים".

בפעם הראשונה הופיע עמלק ו"קרך בדרך" לקרר אותנו מן הנס של קריעת ים סוף, והתיקון לכך הוא להתבונן בידי משה מחולל כל הניסם האלה, וע"י לחזור ולהאמין בהקב"ה. בפעם השיניה עמלק מופיע לאחר הסתלקות אהרן שמסמל את היכולת של ישראל מלמטה להאמין בה' בכל ארחות הטבע (שושבינא דמטרוניתא), [וידר ישראל נדר לאמר - הם בלא משה]. ולכן התיקון הוא בהבטה אל פני הנחשים וברור הסכנה שבהם שהיא בעצם סכנת החטא ובזה נצלים הם מעטיו של נחש. וכמה נפלא אמירת חז"ל "הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב ... אמר ליה הקב"ה למשה: כל מקום שאתה מוצא רושם רגלי אדם שם אני לפניך", ומבאר "מכתב מאליהו" (חלק ב', 241) שרושם רגלי אדם הוא מקום עקביו, שהנחש כרוך בו ורוצה להחטיאו וכאשר מתגבר עליו, מופיעה שם השכינה. והוא התיקון השלם.

גמטריות פרפראות לחכמה
ידידי הרב מרדכי ("נפלאות מתורתך" ערך - צפע) הביא כמה רמזים על הנחש הנקרא צפע, והדברים משלימים את מאמרנו.

בספר ישעיה (יד, כט) נאמר: "אל תשמחי פלשת כלך, כי נשבר שבט מכך כי משורש נחש יצא צפע". ותרגם יונתן בן עוזיאל "ארי מבני בנוהי דישי יפוק משיחא", וכתב הרד"ק שם לבאר דבריו כי ישי נקרא נחש, ובתו "אביגיל בת נחש", ואמרו חז"ל שמת בעטיו של נחש, וממנו יצא מלך המשיח הנקרא צפע . והרעיון שבכך הוא שהצדיק השלם נקרא נחש מפני שהוא יהיה התקון השורשי של חטא הנחש ויהפוך אותו מאויב לאוהב ככתוב: "ושעשע יונק על חר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה" (שם יא, ח'). וכך אמרו חז"ל בתנחומא (וישלח ד', ד), שיבא דוד שנקרא אדמוני ויפרע מעשו שנקרא אדום שדרק הקב"ה הקב"ה להמתיק מר במר.

והנה "מר" הוא ארס הנחש כתרגום אונקלוס "חמת תנינים" - "מרירת תנינים", וגמטריא של "מר" שווה צפע שווה עמלק. ובגמ' ב"מ מובא שפתח מערת רשב"י הייתה שמורה ע"י נחש שלא נתן להכנס לתוכה, והסביר המהרש"א שם שהצדיקים שמתקנים עטיו של נחש, הוא נעשה להם אוהב ומשמר אותם. וזהו התיקון של"והביט אל נחש הנחושת וחי".

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il