ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קדושת הזמן והמקום ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות ויקהל Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (60 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (60 ד')

י"ט אדר התשע"ה

קדושת הזמן והמקום


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לרפואת
מיכאל חי בן מזל טוב

השביתה בשבת
קראנו השבת את פרשת ויקהל. נאמר בפרשה: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'" (שמות לה, א-ב). אם כן, משה אוסף את כל ישראל, והזוהר (דף קצה, ב) מדגיש שמשה מקהיל את ישראל ולא את כל העם, כי בתוך הבאים ממצרים היו גם ערב רב, אבל השבת ועבודת המשכן ניתנו לישראל בלבד, שנאמר: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם", לעומת פרשת תרומה, שם כתוב: "אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כה, ב), וכאן כתוב: "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", אחרי חטא העגל שנגרם על ידי הערב רב, לא כולם התאימו למדרגת הציווי על המשכן אלא רק עדת ישראל.
התורה מצווה בפרשתנו על מצוות השבת, ומהפסוק כאן: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים" למדו חז"ל ל"ט מלאכות, "אלה" בגימטריה ל"ט (שבת ע, א). הגמרא במסכת בבא קמא לומדת (דף כו, ב) את מלאכות שבת מהמלאכות שהיו במשכן, כל מלאכה שהייתה במשכן היא מלאכה חשובה וממילא היא אסורה בשבת. צריכים להתבונן בזה. בכל המלאכות אדם בעצם משתתף עם הקב"ה במעשה בראשית. הרי הקב"ה ברא את עולמו ואחר כך הטיל על העולם להיות שותף במעשה בראשית, שנאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה", ובמקום אחר כתוב: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד" (שמות לד, כא), יש עניין לעבוד שישה ימים ולא רק לנוח בשבת. כמו שהשבת ניתנה בברית כך גם העבודה ניתנה בברית. מי שאומר "ויכולו" בשבת כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית (שבת קיט, ב), הוא מכריז שהייתה שבת בראשית, הוא מכריז שבורא העולם ברא את עולמו בשישה ימים וביום השביעי הוא שבת וינפש. גם מי שעושה מלאכה הוא בברית, כביכול, הוא מכריז שהוא ממשיך את המלאכה האלוקית. הקב"ה ברא את עולמו, "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג), אנחנו שותפים עם הקב"ה בקיומו של עולם, בבריאתו של עולם ובפיתוחו של עולם. כל מלאכה שאדם עושה היא כביכול המשך ממלאכת הבריאה האלוקית, האדם נהיה שותף עם הקב"ה בבריאתו של עולם. שורש המלאכות הוא במשכן, כי כל עניינו של עולם הוא שיהיה בו משכן, שתהיה בו שכינה, שהקב"ה יתגלה בעולם. כל המלאכות של עשיית המשכן הן יסוד קיומו של עולם, בבניית המשכן יש מלאכות והן המלאכות האסורות בשבת, כי בשבת אנחנו מתעלים מעל המעשים. המלאכות הן שותפות עם הקב"ה במעשה בראשית כי כשאנחנו עושים מלאכות של יצירה ועשייה, אנו מפתחים את העולם, עניינה של השביתה בשבת הוא להפסיק לעשות מלאכות כי גם הקב"ה שבת בה. זה חלק מעניינה של הבריאה, שיהיו שישה ימים של עבודה ואחר כך שביתה. השבת נותנת את המשמעות לכל ששת הימים. בשבת אנחנו מתבטלים כלפי האור האלוקי וכל עשייה בשבת פוגמת ומונעת את הופעת הקדושה האלוקית העליונה. כמה שאנחנו משתתפים עם הקב"ה במעשה בראשית, בכל זאת ההשתתפות שלנו היא אנושית, מצומצמת, ויש מדרגה יותר גבוהה, יש מדרגה של שבת. עניינה של השבת גבוה מעל גבוה. בשבת צריך להרגיש את קדושתה של השבת, אנחנו נחים מצדדי החול ומתעלים לצדדים רוחניים, נשמה עליונה שורה בשבת. צריך להרגיש אווירה מיוחדת, אדם בשבת נכנס לאטמוספירה רוחנית של קדושה ורוממות, של עונג, "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" (ישעיהו נח, יג). העונג שאנחנו מרגישים כשעוסקים בענייני החול צריך להצטרף לעונג הרוחני בשבת - להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו.

שורש הזמן ושורש המקום

שבת היא שורש קדושת הימים הטובים והשורש של בריאת הזמן. המקור הוא קודש ומהקודש מתפשט הכול. גם בריאת הזמן היא בריאה, והשורש של הזמן הוא הזמן הכי קדוש - שבת. השבת היא המפגש שלנו עם מעין עולם הבא, כלומר, מה שהיה לפני בריאת הזמן זה הנצח, הבלתי גבולי, והשבת היא בגבול בין הנצח ובין הזמני. אדם בשבת צריך להתרומם להרגשה כזאת שהוא נפגש עם הגבול של מה שלמעלה מהמציאות, מעין עולם הבא, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים. הנצח הוא שבת, ומתוך הקדושה הנצחית שמעל הזמן מתפשטת מציאות שתחילתה זו קדושת השבת, ומתוך כך קדושת הימים הטובים ומתוך כך גם ימי החול. כל מציאות הזמן היא מתחילה בקודש.
הרב זצ"ל בחלק ב' של אורות הקודש מתייחס לזה, הוא מדבר על הקודש והחול ואומר שבמבט הראשון והחיצוני נראה לאנשים שהחול הוא מציאות ממשית ואילו הקודש הוא משהו מיסטי, מופשט ולא ממש מציאותי, אבל ההפך הוא הנכון, הקודש הוא המציאות היותר חזקה, הוא שורש כל המציאות, הקודש זאת המציאות ולא החול, החול הוא דמיון חולף, מציאות שבטלה לגבי הקודש. זה שורש הטעויות ואיבוד עיקרו של עולם, חוסר ההבנה שהקודש זאת המציאות הכי חזקה שקיימת. ככל שדבר יותר קשור אל הקודש כך הוא יותר מציאותי ושיא הקדושה זה שיא המציאות. כשאדם עובר מן החול אל הקודש הוא עובר מהחורבן אל הבניין, מההעדר אל המציאות. מקור הכול הוא בריבונו של עולם, בקודש, משם הוא משתלשל ומופיע בעולם, מצטמצם ויורד ממדרגה למדרגה, והשורש של המדרגה הכי גבוהה במציאות זה הקודש, זה שורש המציאות. אם כן, השבת היא שורש הזמן, היא תחילתו של בריאת הזמן.
גם תחילתו של בריאת המקום היא בקודש. אלו שני הנושאים שיש לנו בפרשה, השבת והמשכן. המשכן והמשכו בבית המקדש, הוא מקום השראת השכינה, המקום שבו השכינה שורה ממנו נמשכת המציאות. בית המקדש הוא המקום הקדוש, שורש המציאות, והגמרא במסכת בבא בתרא (צט, א) אומרת על הארון במקדש שהוא לא מן המידה. הוא לא תופס מקום אף על פי שגודל הארון היה אמתיים וחצי אורך, אמה וחצי רוחב ואמה וחצי גובה - מי שימדוד מצד אחד של הארון ועד הקיר יראה שיש עשר אמות, מצד השני של הארון ולקיר השני גם עשר אמות - וכל רוחב קודש הקודשים הוא עשרים אמה משמע שהארון לא תופס מקום. כך זה היה, מדדו וכך היה. הגמרא רוצה להגיד שגם הכרובים עמדו בנס, כי הכרובים היו פורשֹי כנפיים, כל כנף הייתה חמש אמות והגמרא עושה חשבון שלא היה מקום בדרך הטבע לעמידת הכרובים. אחר כך יש שם דיון שאפשר להסביר שהם אולי לא עמדו בנס, אבל על כל פנים הגמרא רוצה להסביר שהמקום הקדוש הזה, המקום שבו נמצא הארון - הוא בגבול בין המקום למה שמעל המקום, למה שבלתי גבולי. גם המקום בהתחלה היה מעל כל הגבולות ואחר כך הלך והצטמצם עד שהופיע מקום, והמקום הראשון שהופיע הוא המקום הכי קדוש, הוא המציאות הכי גדולה, זה מקור המציאות וממנו אחר כך מתפשטים שאר המקומות. לכן חז"ל אומרים שמאבן השתייה שבקודש הקודשים הושתת העולם (יומא נד, ב), היא כמו הגרעין שממנו הפרי מתפתח אחר כך, עד כדי כך שחז"ל אומרים (קהלת רבה ב, ז), והרמב"ן מביא את הדברים בהקדמתו לתורה, ששלמה המלך היה החכם מכל אדם, הוא ידע שכל המציאות של המקום מתחילה מבית המקדש, זאת אומרת שיוצאים זרמים שונים לכל הארצות מבית המקדש. והוא ידע לזרוע במקומות מדויקים בארץ ישראל את כל מה שמתאים לכל הארצות, כי כאן זה המקור של הכןל. ממש כפשוטו. לא צריכים להוריד את הדברים להבנה הפשוטה, אלא טמון כאן הרעיון שקיומו של עולם תלוי בהתחברותו לקודש, כמה שהעולם מחובר יותר אל הקודש כך הוא יותר קיים. הקודש קיים ואם לחול אין שייכות אל הקודש, אין לזה ערך והכול הוא דמיון ולא מציאות.
בהתחלה, הקדושה מיטלטלת במשכן ועדיין אין קביעות, אבל זו כבר מדרגה שהשכינה שורה בארץ. כשישראל מתבקשים להשתתף בבניית המשכן, בהשראת השכינה - הם מתנדבים, "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כה, ב), "כֹּל נְדִיב לֵב" (שם לה, כב), אלו מדרגות מדרגות של נדיבות עצומה יוצאת מן הכלל, מביאים בלי גבול, יש אנשים שהביאו כמה שהם יכולים ויש שהביאו יותר ממה שהם יכולים, כך אומר "אור החיים" על הפסוק: "אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ" (שם כא), אנשים נתנו הכול ולא נשאר להם דבר. אנשים לא נתנו מעשר או חומש, הם נתנו הכול לבית המקדש, אפילו מהנזמים שעל האוזניים, וכשיש נדיבות לב כזאת שבאה מכל ישראל, כמובן שזה מביא את השראת השכינה. "כֹּל נְדִיב לֵב" כל אחד הביא את מה שיש לו, יש דברים שהיו מצויים רק אצל אנשים יחידים והם נדבו אותם. הביאו כל כך הרבה עד שהיו צריכים לבקש מהעם שיפסיק להביא, "וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא" (שם לו, ו), יש מספיק, "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם" (שם, ז). מזה אנחנו צריכים ללמוד, לבנות את משכן ה' עם הלב, עם נדיבות הלב.

האהבה לריבונו של עולם
בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה נבחר לבצע את המלאכה. למה מזכירים "בצלאל בן אורי בן חור"? אומר המדרש (שמות רבה מח, ג) שחור מסר את נפשו על קידוש ה' בזמן חטא העגל, הוא התנגד לעשיית העגל והרגו אותו על כך. הוא מסר את נפשו לריבונו של עולם, ומי שמוסר את נפשו קשור לריבנו של עולם וזה משפיע על המשך הדורות. לכן בצלאל בן אורי בן חור נבחר להיות זה שמבצע את עבודת הקודש הגדולה הזאת, שבה תשרה שכינה. מסירות נפש מביאה לקרבה אל ה', מביאה לזכות לעשות דברים לשם שמים. המדרש אומר (שם מט, א):
"ויעשו כל חכם לב". הדא הוא דכתיב: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר השירים ח, ז), מים רבים אלו העובדי כוכבים, שנאמר: "כהמות ימים יהמיון" (ישעיהו יז, יב), ואם היו מתכנסין כל העובדי כוכבים לבטל את האהבה שבין הקדוש ברוך הוא לישראל לא היו יכולים, הוי "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", שנאמר: "ואוהב את יעקב" (מלאכי א, ב). "ונהרות לא ישטפוה", אלו הכשדים, שנאמר: "את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור" (ישעיהו ח, ז). "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו", אבל בני עשו לי מקדש של יריעות וירדתי ושכנתי בתוכם, שנאמר: "ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ, לה).
המדרש אומר שהאהבה שיש בין עם ישראל וריבונו של עולם, האהבה של ריבונו של עולם לעם ישראל היא אהבה בלתי גבולית, שום דבר לא יכול לכבות את האהבה הזאת. לכן הקב"ה רוצה להשרות את שכינתו בתוכנו, כי הוא אוהב אותנו מאוד. אם קצת מתבוננים בדבר הזה, פירוש הדבר שריבונו של עולם רוצה להשרות את שכינתו בתוכנו. מלך מלכי המלכים בא ואומר לבן אדם "אני רוצה לבקר בביתך, תעשה לי פינה שאני אוכל להיות שם כשאני בא". איזו זכות זאת! איזה גודל, זה מבהיל. משה רבנו שומע את הבקשה הזאת ונבהל, הוא חשב איזה בית צריך לבנות לריבונו של עולם, הרי גדולתו היא ללא גבול! ואז הקב"ה אמר שצריך משכן, לא יותר מזה. הגדולה האלוקית היא בלתי גבולית והיא לא צריכה מקום מגושם, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), כמו שכולם דורשים וכך פשט המילים, "בְּתוֹכָם", בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך ישראל. הקב"ה אומר: "אני אוהב אתכם, אני רוצה להיות איתכם", הקב"ה אוהב את ישראל, בחר בנו מכל העמים, רוצה להשרות את שכינתו בתוכנו. הוא אומר לכלל ישראל לבנות בית מקדש, ובעצם אומר לכל אחד ואחד מישראל: "אני רוצה להיות קרוב אליך, תעשו לי מקום בתוככם, תאפשרו לי לשכון בתוככם". מי ששומע את זה מתמלא באהבה לריבונו של עולם - הקב"ה אוהב אותנו, האהבה שלו היא גדולה מאד, וכמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם, כמו שאדם מסתכל במים, אם הוא מחייך גם הפנים שבמים מחייכים אליו, כשאדם אוהב מישהו גם השני משיב לו אהבה, זה הטבע של האנשים. ריבונו של עולם אוהב אותנו ואנחנו צריכים לדעת את זה, לדעת שהקב"ה אוהב כל אחד ואחד ואהבתו אלוקית ובלתי גבולית. הוא אוהב אותנו מאוד, ללא גבול. הידיעה הזאת מוכרחה למלא את ליבנו באהבת ה' עצומה, הכרה שריבונו של עולם אוהב את ישראל ורוצה להשרות את שכינתו בתוכנו.
יצאנו ממצרים עם כל ההשפעות הלא טובות שהיו שם – ה' לא מחכה עד שנהיה מוכנים ורק אז משרה את שכינתו בתוכנו, אלא הוא משרה את שכינתו וממילא מושך אותנו אליו. יתכן מאוד שגם עכשיו, בנוגע לבית המקדש העתידי שאנחנו מחכים לו ושיהיה במהרה בימינו, הקב"ה מחכה לנו שאנחנו נרצה, שנאהב אותו ונגלה את אהבתנו אליו, שנבנה בניין רוחני. אפשר לתת זהב, כסף ונחושת ואפשר לתת את הלב, את המעשים הטובים והמצוות, את בניין עולמנו הרוחני, עולם של קודש והופעת השכינה, וממילא אחר כך יבנה בית המקדש. אנחנו לא בטוחים שזה חייב להיות בסדר הזה ההנהגה האלוקית היא למעלה מהשגתנו, אבל פשוט שאם אנחנו נעשה את כל המאמצים להשרות את השכינה בתוכנו על ידי עבודת ה' יותר גדולה ויותר שלמה - אין ספק שזה יקרב את בניין בית המקדש. גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה (יומא פו, ב), לא שזה תנאי, יכול להיות שהקב"ה לא מחכה לנו והוא יביא את בית המקדש בלעדנו, בלי שהתקרבנו אליו, אבל אין כל ספק שאם אנחנו משתדלים יותר זה מסייע ומזרז את בניין בית המקדש. ארבעת הפרשיות שאנחנו קוראים בתקופה הזאת, הפרשיות העוסקות במשכן ובבניין המקום שבו תשרה השכינה - צריכות לעורר אותנו אל הבניין השלם.

גדולת התפילה
הזוהר בפרשה שלנו (דף רא, ב) מאריך בהסברת עניינה של התפילה. הוא אומר בדרך משל שכשאדם מתפלל תפילתו עולה למעלה. למעלה יש הרבה מדרגות, כמה רקיעים וכמה עולמות, בכל עולם רוחני יש גם כוחות רוחניים עליונים שמקבלים את התפילה, וכל תפילה לפי עניינה: יש אנשים שמתפללים מתוך ייסורים ולהם יש מדור עם מלאכים מסוימים המקבלים את תפילותיהם, יש כאלה שמתפללים להצלה מהאויבים וגם להם יש פתח משלהם - כל תפילה ותפילה שמתפללים מתוך כוונה אמתית עולה, מלאכי עליון מקבלים את התפילה הזאת. ואם התפילה נאמרה באמת בכוונה הם שמחים בתפילה הפונה אל ריבונו של עולם ומעלים אותה לעולם יותר גבוה. שם יש כוחות רוחניים יותר גדולים, הם רואים את התפילה הזאת ומלווים אותה לעולם גבוה עוד יותר, ועוד עולם , ועוד אחד, עד שהתפילה מגיעה אל המקור וכביכול נעשית עטרה לריבונו של עולם. כמה התפילה אהובה ומקובלת לריבונו של עולם כשהיא נאמרת בכוונה! הזוהר מפרט שם בצורה רחבה מאוד, עם משמעויות פנימיות גדולות, איך התפילה עובדת ועולה ועולה מעלה מעלה. \
הזוהר מונה שש מצוות שאדם מקיים בשעת התפילה: כשאדם מתפלל את פסוקי דזמרא זה במידת היראה. יש מצווה לירא מה' ודבר שהוא לכבוד ריבונו של עולם שייך למידת היראה, כשאדם עומד לפני גדולתו של הקב"ה ומשבח את ריבונו של עולם - זו יראה. אחרי זה - ברכה, 'ברכו', ברכת יוצר, ברכת אהבת עולם וקיום מצוות עשה לאהוב את ה' - יש מצווה לירא ויש מצווה לאהוב. קריאת שמע היא ייחודו של ה', מייחדים את שמו. אני לא יודע אם הזוהר מונה גם את המצווה של הזכרת יציאת מצרים. אחר כך מצווה מדאורייתא של ברכת כוהנים ולבסוף מסירות נפש, כשאדם נופל על פניו בנפילת אפיים, זאת שעה של מסירות נפש, אדם מוסר את נפשו לה': "אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא" (תהילים כה, א). אלו הפסוקים שהספרדים אומרים בנפילת אפיים. אם כן, בתפילה אנחנו מקיימים כמה וכמה מצוות עשה של תורה, בוודאי שיראה ואהבה זה התנאי הבסיסי לתפילה, שתעשה מתוך יראה ואהבה, ייחודו וכו'.

איך אוהבים את ה'?
במשך כל השבוע דיברנו על התחזקות באהבת ה'. בשעת סעודה השלישית מישהו שאל אותי האם זה משהו שהכלל יכול לעשות ביחד או שכל אחד ואחד באופן אישי צריך לעשות. התשובה לכך היא שאנחנו צריכים להבין מה עניינה של אהבת ה' ויראתו, הביטוי 'מנוע' הוא לא כל כך מדויק, אבל אהבת ה' היא המנוע ואם היא גדלה כל מה שאנחנו עושים מתגדל, כל העבודה הכללית וכל העבודה הפרטית, משתנה. האידאלים, השאיפות, המגמות, אהבת התורה, אהבת ישראל ואהבת הארץ - כל האהבות הללו הן בעצם המשך מאהבת ה', מתוך אהבת ה'. אנחנו אוהבים אותו ומתמלאים באהבתו, אהבת התורה שלנו מתגברת, אהבת הארץ באה מתוך כך, אהבת העם, כל הפעולות הגדולות שאנחנו עושים באות עם עוצמות חדשות.
אני רוצה להסביר יותר, איך אוהבים את ה'. הסברנו את זה גם בפעם שעברה אבל צריך לחזור ולהסביר: ריבונו של עולם הוא למעלה מכל גבול, אנחנו פוגשים רק את הופעותיו ולא אותו, אנחנו פוגשים אותו דרך הופעותיו, הוא בלתי מושג. יש אנשים ששואלים על איזה הוכחות אנחנו מבססים את האמונה. יש הוכחות שכליות, כמו שאומר חובת הלבבות בפרק הראשון - אם מסתכלים על העולם מוכרח להיות שיש בורא לעולם, אם אתה רואה דף כתוב לא יכול להיות שנפל דיו שהתפשט בצורה של אותיות ומילים, גם אם לא ראית את הכותב ברור שמישהו כתב. אתה רואה שולחן, לא יכול להיות שנפלו גזרי עצים, הן התחברו ביחד ונוצר שולחן, ודאי שמישהו חיבר את כל החלקים בצורה הזאת. אם כך, שמסתכלים על כל העולם מבינים שמוכרח להיות בורא עולם, לא יכול להיות אחרת. יש אנשים שזה לא מספיק להם, לכן הקב"ה עושה ניסים כמו ביציאת מצרים, כולם רואים שזה לא הטבע כי הטבע התהפך, המים נהפכים לדם, יש כוח ששולט על הטבע.
אפשר להסתכל במבט אחר, יותר עמוק. לא לראות שיש ניסים וסימן שיש בורא לעולם - אלא לראות את בורא העולם בניסים. זה משהו דק, אין כאן שני שלבים, תהליך, אלא רואים פה את ריבונו של עולם. כשאתה מדבר עם אדם, אתה לא מדבר עם הגוף שלו שהרי אם הוא ישן אין עם מי לדבר, מדברים עם הנשמה. לא רואים את הנשמה, האם כשאדם מתנועע זה סימן שיש נשמה או שרואים את הנשמה כשהוא מתנועע, רואים את החיים שלו. רואים את היד זזה, זה סימן שהאדם חי או שרואים את החיות בתנועה, רואים אותו חי. זה לא שיש הוכחות שהוא חי, אתה רואה את החיים בכלים, רואה את הנשמה בכלים, וכשאדם רואה את הניסים הוא רואה את ריבונו של עולם בניסים. כשמתבוננים על הטבע במבט יותר עמוק רואים את ריבונו של עולם בטבע, כמו שמסתכלים על אדם ורואים את הנשמה שלו, מדברים עם משהו שאי אפשר לראות. במבט גדול של אמונה רואים את ריבונו של עולם בתוך המציאות , בלבושים. זה לא הוא, זה לבושיו - אבל זה חדא, הוא מתגלה בלבושים. כשאדם עוסק בתורה הוא עוסק בריבונו של עולם המתגלה בתורה, אדם שאוהב את ארץ ישראל בעצם אוהב את ריבונו של עולם המתגלה בקדושת ארץ ישראל. כל דבר שבקדושה הוא התופעה האלוקית המתגלה בקדושה.

העלאת מידת האהבה
צריך תמיד להיזהר שלא לשכוח את המקור ולא להידבק בכלים. לכן כל העבודה זרה שיש בעולם - רצו לעבוד את ריבונו של עולם אבל עשו כלים כדי שתהיה דרך לעבוד אותו, יצרו פסלים ואז שכחו שיש בורא עולם והתחילו לעבוד את הפסלים. גם ברוחניות צריך זהירות גדולה מאוד, גם בעבודת בית המקדש צריך זהירות גדולה, לדעת שאנחנו עובדים את ריבונו של עולם הנמצא במקדש. אנחנו לא עובדים את הכרובים או את הארון, אנחנו עובדים את ריבונו של עולם. כך גם לגבי תלמידי חכמים, אנחנו מתייחסים אליהם בכבוד מפני שהם המעבירים את דבר ה', בכל הופעה של קדושה צריך לזכור תמיד את השורש שלה. כך זה עובד לשני הצדדים, את מי אני אוהב - את ה' המתגלה בתורתו, את ה' המתגלה בארצו, את ה' המתגלה בכל דבר שבקדושה. אני אוהב את המצוות, אני אוהב את ה' המתגלה במצוות. אז אפשר לאהוב את ה' דרך הלבושים, כשזוכרים שההתגלות היא של ה' יתברך. איך אהבת ה' מתגלה? באהבת התורה, באהבת ישראל, באהבת הארץ, בכל דבר שהקב"ה מתגלה בו. אני רוצה בהקשר הזה להביא מדרש מהפרשה שלנו (בראשית רבה נ, ג):
"ויעש בצלאל". הדא הוא דכתיב: "כי אעלה ארוכה לך" (ירמיה ל, יז), אין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם שהוא מכה באיזמל ומרפא ברטייה, אבל הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה הוא מרפא שנאמר: "ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה", למה? "כי מרים הם" (שמות טו, כג). אמר ר' לוי: הדור היה מר במעשיו, "ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ" (שם כה). ומה היה? יש אומרים זית, ויש אומרים ערבה, ויש אומרים הרדופני היה (= עץ עם רעל, סם המוות!), ויש אומרין עיקרי תאנים ועיקרי רמונים היה ונטלו והשליכו למים, מיד "וימתקו המים", הוי "וממכותיך ארפאך" (ירמיה ל, יז), וכן אתה מוצא במימי אלישע מה כתיב? "והמים רעים והארץ משכלת" (מלכים ב ב, יט). אמר להם: "קחו לי צלוחית חדשה ושימו שם מלח ויקחו אליו", ומה כתיב? "וירפאו המים עד היום הזה כדבר אלישע אשר דבר" (שם כב). וכן אתה מוצא בישראל בלכן הוכיחן שנאמר: "לכן זונה שמעי דבר ה'" (יחזקאל טז, לה) ובלכן עתיד להחזירן, שנאמר: "לכן הנה אנכי מפתיה" (הושע ב, טז) ואין מפתין אלא לבתולה, שנאמר: "כי יפתה איש בתולה" (שמות כב, טו) אף כך ישראל חטאו בשטים, שנאמר: "וישב ישראל בשטים" (במדבר כה, א), ונרפאו בשטים, שנאמר: "ויעש בצלאל את הארון עצי שטים" (שמות לז, א).
המדרש הזה בא לבאר את עניין עצי השיטים של המשכן. אבל יש לימוד מהמדרש הזה: עם ישראל חטא בשיטים עם בנות מואב הם נרפאו בשיטים, בצלאל בנה את הארון מעצי שיטים. אבל זאת רק אותה המילה, זה לא אותו הדבר! מה הרעיון כאן? במדרש כתוב לפני כן (מח, ו) שכשישראל התבקשו להביא לעגל זהב - הם הביאו, וגם אחר כך הם התבקשו להביא למשכן זהב - הם הביאו זהב. במה שהקב"ה מכה, בזה הוא מרפא. אם הוא מכה בתאוות, בשיטים, ישראל חוטאים בשיטים כי בנות מואב באות, מפתות אותם ומקלקלות אותם - התיקון יהיה באותו האופן, על ידי שיטים. מה פירוש 'עצי שיטים'? על ידי המשכן, על ידי לקיחת הכוחות האלו שהלכו לשיטים ובהם לעבוד את הקב"ה. זאת אומרת שכשיש מצב של קלקול מסוג מסוים, שבמקום שהאהבה תפנה אל ה' היא פונה לדברים אחרים, ליצרים נמוכים, הריפוי צריך להיות באותו הדבר, לקחת את כל הכוחות שנפלו, הכוחות שמיועדים לאהבת ה' - וללמוד מהם. אם יש משיכה שאי אפשר להתגבר עליה, ככה צריכה להיות המשיכה לריבונו של עולם! אי אפשר לעצור אותה, היא כזאת עצומה עד שהיא ממלאה את כל האדם. חטאו בשיטים, וכשמגיע בית המקדש עם ישראל נמשך אליו, מוכנים לתת את כל מה שיש, זה התיקון לקלקול שהיה, התיקון לחטא העגל הוא המשכן והשבת, כי כמו שאמרנו - שני הדברים האלו הם מקור הקדושה בעולם. ההתמסרות לדבר ה' במשכן היא על ידי עשייה, ובשבת היא על ידי התבטלות, מיניה ומיניה באה התמסרות מלאה לעשות את רצון ה'.

מבצע אהבת ה'
עם כל שיעור ושיעור דיברנו במהלך השבוע על התחזקות באהבת ה'. אנשים שואלים איך עושים את זה? אל תשאלו, תענו. לא צריך לשאול, אתם כבר אנשים גדולים ובעצמכם אתם יכולים לעבוד ולפתח את הכוחות האלה. נתאר לעצמנו שאחרי חודש ימים אנחנו מצליחים להגיע לפיתוח כוח חדש של דבקות, שמתבטא בתפילה, בתורה ובמעשים טובים - אהבת ה' ממלאה את לבבנו ומתוך כך, באופן ממשי ומוחשי היא מסלקת את הדברים האחרים מהלב. נעשה ניסיון, זה יצליח ואז נשווק את זה. זה סוד התיקון של הדור, ומי אמר שלא אנחנו אלה שצריכים להתחיל אותו? אם נצליח בדבר הזה זה דבר מהפכני, כדאי להשקיע בזה. זאת עבודה גדולה, אבל התוצאות שלה עצומות ואדירות.
צוות הרמי"ם ישבנו וגיבשנו תכנית לגבי סיום הזמן. חלק מהרמי"ם כבר דיברו עם התלמידים עליה. אני חושב שאם נצליח, ובעז"ה נצליח ליישם את התכנית הזאת - זה יפתח פתח למהלך חדש גם לזמנים הבאים עלינו לטובה. אני מאוד מבקש ממכם שכולכם תשתפו פעולה, הישיבה היא ישיבה גדולה ולא ישיבה תיכונית, אתם צריכים להיות המובילים ורק להיעזר ברמי"ם. מה שדיברנו היה כתוצאה מהמבחן של שיעור ה' ומעלה, הקבוצה שלומדת עם הרב יאיר וסרטיל, על כל מה שלמדו בעיון. כל הנבחנים כל כך נהנו עד שבא אלי תלמיד ואמר שהוא לא יודע מה היה הציון שלו, אבל המעמד הזה של הבחינה, לשבת שלוש שעות, וחלק ישבו שש שעות, ולענות על השאלות - נתן להם תחושה טובה מאוד, והוא דמיין לעצמו שבסוף הזמן כל הישיבה יושבת ועונה על מבחן. כך הוא סיפר. אחר כך בא אלי עוד אחד מהתלמידים ואמר שהוא רוצה לספר ולשמח אותי שהיה מבחן וזה היה כל כך יפה. לפעמים יש זכרונות מהישיבה התיכונית, שמבחנים נראים לבחורים דבר מסגרתי, מפריע לכוונה, מפריע ללימוד לשם שמים. לא צריכים לראות את זה כך. זאת לא ישיבה תיכונית אלא ישיבה גבוהה מאוד... המבחן הוא מבחן בונה מאוד, מאתגר ואין עניינו לתפוס את מי שלא למד, להפך - כל אחד מרגיש את האתגר הזה, 'בחודש הזה אני רוצה לקחת את עצמי בידיים, להגיע לסוף הזמן ולדעת את מה שלמדתי'. כשיש מטרה מתקדמים יותר, אם אדם לומד בלי מטרה הוא לומד כמה שהוא מספיק וכל הפרעה מסיחה את דעתו מהלימוד, אבל אם הוא יודע שבסוף החודש הוא רוצה להגיע ליעד מסוים, גם בעיון וגם בבקיאות - הוא לא מרשה לעצמו לזוז מהלימוד, הוא לא עייף ולא מופרע בעיסוקים אחרים.
גם ל"זקני הישיבה", שעסוקים בשידוכים וכו', אני אומר להם את אותו הדבר: אדם שעובד במקום עבודה ועסוק בשידוכים, באמצע העבודה הוא הולך להיפגש? מה פתאום, רק בסוף העבודה! אחר כך הוא עומד להתחתן ויש צורך בהכנות לחתונה, לקנות בגדים, לחפש דירה וכו', הוא הולך באמצע העבודה? הוא לא יכול לצאת באמצע העבודה, הוא חייב להיות בעבודה בכל השעות ואם הוא מחסיר שעה הוא לא יספיק את מה שהוא צריך לעשות ויגערו בו על זה, הוא לוקח מקסימום יום אחד של חופש. לימוד התורה פחות חשוב? תלמידי הישיבה הם אנשים פנויים? כל דבר שצריך קוראים לתלמידי ישיבות, יש הפגנה קוראים לתלמידי הישיבות וכן הלאה. אנחנו הכי עסוקים! אם אדם לא יוצא מעבודתו בשביל עיסוקים אחרים, אז מלימוד התורה אפשר לצאת?!
אני מזרז למזורזים, לולי שתלמידי הישיבה היו לומדים כל כך טוב לא הייתי אומר להם את הדברים, אבל דווקא מתוך ההתקדמות של הישיבה אני אומר שאפשר להשיג עוד יותר. אני חושב שכל אחד יציב לעצמו מטרה, ויחליט שהוא חייב להגיע ליעד שהוא תכנן לעצמו, וכל אחד יקבע לפי מה שהוא יכול - מי שיכול יותר צריך להציב לעצמו יעדים יותר גדולים, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לאביו שבשמים. השכר בעולם הבא הוא לפי המאמצים ולא לפי התוצאות, התוצאות הן מתנה אלוקית וכל אחד צריך לעשות לפי מה שהוא לפי כוחתיו. בעל ה"תניא" אומר שיש אנשים שיש להם יצר הרע מאוד חזק, המלחמה שלהם עצומה ומאוד קשה להם לנצח. גם הם לא פטורים והם חייבים לנצח. יש אחרים שבכלל לא קשה להם, זה אי צדק? אומר בעל ה"תניא" שכמו שאלה שקשה להם צריכים להתאמץ בכל הכוחות שלהם כדי שלא ליפול, כך מי שקל לו מצפים ממנו להתקדם יותר ויותר, כולם חייבים באותם המאמצים. האנשים שיש להם ההתמודדויות הקשות הם הדוגמא, וכמו שהם חייבים להתאמץ בכל כוחותיהם ולא להיכשל, כך גם מי שקל לו צריך להתאמץ בכל כוחותיו כדי להגיע הכי גבוה שאפשר.
כל אחד יציב לעצמו את היעדים וידווח לר"מ שלו. נמלא את התקופה בשמחת תורה גדולה מאוד, סיום גדול מאוד. נעשה את שני המבצעים ביחד, מבצע אהבת ה' ומבצע של לימוד, ביטוי אהבת ה' בכל הכוחות, וה' יהיה בעזרנו בעז"ה.




^ 1.. שנת תשע"ד.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il