ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תינוק "המריבה" לאור ההלכה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש התורה והחיים שיעורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ב' בתמוז תשס"ד

תינוק "המריבה" לאור ההלכה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

א. האימוץ במקורות ומשמעותו.
אימוץ ילדים נזכר במקורות, וכבר בספר בראשית מצאנו מפרשים כי סרח בת אשר לא היתה ממש בתו אלא בתו המאומצת, שעל הפסוק "ובת אשר סרח", תירגם האונקלוס: "ושום בת איתת אשר שרח", וכתב הרמב"ן שנקראת בת אשר על שגדלה כבתו. וכמו כן האימוץ היותר מפורסם של מרדכי היהודי שהיה אומן את הדסה היא אסתר, וכלשון הפסוק במגילה [ב, ז]: "ויהי אומן את הדסה היא אסתר בת דודו כי אין לה אב ואם". מכל מקום דבר ברור הוא, כי כל עוד ההורים הביולוגיים בחיים, גם אם מסרו את ילדם לאחר כדי שיגדלו, זיקתם כלפיו כהורים אינה בטילה וכמו כן זיקת הילד כלפי הוריו הביולוגיים נותרת בעינה, ולא ניתן לוותר עליה, למחול עליה או להתיאש ממנה. הרי כפי שמספרת לנו התורה בספר בראשית, הגר השליכה את בנה ישמעאל תחת אחד השיחים מחוסר יכולת להשקותו, ובספר שמות מסופר על יוכבד אמו של משה רבנו שלא יכלה עוד להמשיך לגדלו מחמת גזרת המצרים והניחתו בתיבה על היאור עד שמצאתו שם בת פרעה וגידלתו כל שנות נעוריו, האם בשל כך היה מקום לומר כי הם איבדו את זיקתם וזכותם לגדל את ילדיהם [בהעדר הטעם שעשו כן מחמת אונס].

ב. מדוע אין ההורים יכולים לוותר על ילדם.
ההסבר הפשוט לאי יכולת ההורים לוותר על הילד הוא כי הילד אינו חפץ של הוריו, ולכן לא ניתן לוותר עליו בעצמותו. וגם לגבי הזכות לגדלו ולחנכו, זוהי זכות וחובה השייכת באופן טבעי להוריו מולידיו של הילד מאחר ובדרך הטבע זהו הדבר הנכון והטוב ביותר לילד, שזכות היא לו לגדול אצל הוריו מולידיו, דהיינו זכות ההורים נובעת מזכותו של ילדם. אם כן, זכות האם וחובת האב לגדלו צריכה להיבחן אך ורק לפי קנה מידה של מידת מסוגלותם להיות הורים טובים לילד ולהעניק לו את שדרוש להתפתחותו. הילד הוא בעל הדין התובע את זכויותיו מהוריו שהביאוהו לעולם, והוריו אינם רשאים למחול על זכותו לגדול ברשותם, כשם שהאם אינה יכולה יכולה למחול על זכאות בנה למזונות מהאב.

ג. כפיית האם לגדל את ילדה.
הן אמת כי לא ניתן לכוף את האם לגדל את בנה, וכמו שכתב הטור [אהע"ז סוף סי' פ"ב]: "ואם לא רצתה האם שיהיו בניה אצלה אחרי שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקיבות, הרשות בידה, ונותנים אותן לאביהם או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב והם מטפלין בהן",

וכן נפסק בשו"ע [שם]. וכתב החלקת מחוקק [ס"ק י"ב]: "כאן משמע שאין על האם שום חיוב לגדל את בניה אחר שגמלתן". אולם זהו רק מבחינה ממונית - וכמו שביארו האחרונים את טעם פטור האשה מלזון את ילדיה, אבל ודאי שמוטל עליה חוב מוסרי לדאוג ולגדל את פרי בטנה, ולילד זכות לגדול אצל אמו כל עוד מסוגלת וראויה היא לכך.

[ראוי להדגיש כי לפי הדין קיימת הבחנה בין האב והאם לגבי החובה לזון ולגדל את ילדיהם, אך אין כאן המקום להאריך בכך]

ד. הזיקה ההלכתית של הילד המאומץ להוריו מולידיו ולהוריו המאמצים.

גם מבחינת ההלכה מסירת הילד לאימוץ אינה משנה את זיקתו וחיוביו כלפי הוריו והוא מתייחס אחריהם, ומוטל עליו מן התורה לכבדם, ולהתאבל עליהם במותם, ואין צריך לומר שאסור לו לחבול בהם או לקללם, מה שאין כן כלפי הוריו המאמצים, שאינו מתייחס אחריהם ולגביהם לא מוטלת עליו מהתורה שום אחת מהחובות האמורות.

וגם לצד השני, מבחינת חובות המוטלות על האב כלפי בנו [המבוארות במשנה וגמרא קידושין כ"ט ע"א], לא נשתנה הדין בעת שמסרוהו לאימוץ, מלבד אלו שההורים המאמצים מקיימים עבורו בתורת שליחות. ומצאנו בפוסקים שדנו לגבי מצוות פדיון הבן, האם יכול לקיימם אדם אחר שהילד נמסר לידיו שיגדלנו. ובשו"ת דברי יציב [לאדמו"ר הקודם מצאנז, יו"ד סי' קצ"ט] העלה שכדאי שהאב המאמץ יפדנו מאחר שיתכן כי אביו מולידו עלול לטעות ולחשוב שמאחר שמסר את בנו לאימוץ שוב הוא אינו בנו ולא יפדנו, ועל כל פנים ברור הדבר שהחובה הראשונית מוטלת על האב הביולוגי.

ראוי לסיים פרק זה בציטוט דברי הנביא [ישעיהו פרק מ"ט ט"ו] "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ, גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ", דהיינו הקשר האמיץ והבלתי ניתן להפרדה שבין האם וילדה, הוא שניתן כמשל ודוגמא לקשר שבין הקב"ה לעם ישראל.

לאור זאת יש לומר כי מבחינת ההלכה אין שום משקל ומשמעות לחתימת ההורים כי הם "מוותרים" על ילדם, ובאם שהם ראויים לגדלו, בכל עת שמורה להם הזכות והחובה לעשות זאת, אלא אם כן בחינה מדקדקת וקפדנית של טובת הילד שוללת זאת מאיתם.

ה. זיקת המתגייר למשפחתו הביולוגית.
אולם ישנו מצב הלכתי מיוחד המנתק את קשר הדם והיחס גם בין קרובים, וזהו במקרה שאדם שנולד כגוי משנה את דתו ומתגייר. חז"ל הגדירו זאת באופן חד באומרם [יבמות כ"ב ע"א]: "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". הניתוק מיחוסו הקודם מוחלט עד כדי כך שמדין תורה מותר לגר לשאת את אמו או את אחותו לאשה!, ורק חכמים אסרו זו מסיבה צדדית: שלא יאמרו הגרים באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה [גמ' ותוספות שם], שהרי אמש היתה אמו אסורה לו ועכשיו היא מותרת. כמו כן נפסק בשו"ע [חו"מ רפ"ג א'] שאין הגר יורש את אביו מן התורה, אלא שחכמים תקנו שירשנו כדי שלא יחזור לסורו, [עי' קידושין י"ז ע"ב], ומובא בראשונים שגם אינו יורש את אמו [מרדכי מו"ק הל' אונן סי' תתקח בשם מהר"ם]. גם דיני כיבוד ומורא הורים אינם חלים על הגר מהתורה, ורק שאסור לו לקללם או לבזותם שאסור כדי שלא יאמרו באנו מקדושה קלה וכו' [שו"ע יו"ד סי' רמ"א סע' ט', ועי"ש ברעק"א שכתב שאע"פ שגויים אינם מצווים בכיבוד הורים, מקיימים הם מצוה זו בנימוסיהם].

לאור זאת, בנידון דידן שידוע כי האם הביולוגית אינה יהודיה ואילו הבן נמסר למשפחה יהודיה שהחלה לגיירו, יתכן כי מבחינה הלכתית נותק הקשר והיחס בין האם המולידה ובין בנה, ואם כן אין לאם זכות לדרוש כי הילד יושב אליה. אולם שאלה זו מחייבת בירור האם ניתן לגייר קטן באופן שיהפוך מייד ליהודי, ואם כן, מהם התנאים הנדרשים לכך.

ו. האם ובאיזה תנאים ניתן לגייר קטן.
בגמרא בכתובות [י"א ע"א] מבואר: "אמר רב הונא, גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו". ופירש רש"י: על דעת בית דין - "אם אין לו אב ואמו מביאתו להתגייר", ומשמע שיש חובה כי אחד מהוריו יביאנו להתגייר. אולם הטור כתב: "ואם אין לו אב ובא מעצמו להתגייר בית דין מגיירים אותו שזכות הוא לו" ונראה מדבריו שאין חובה שיובא ע"י אחד ההורים, וכך למד הב"ח מדברי הטור, והוסיף שגם רש"י לא כתב כן בדווקא, אלא ללמדנו שאפילו הביאתו אמו צריך דעת בית דין, וגם השטמ"ק [בכתובות י"א] בשם הרשב"א פירש שאין כוונת רש"י בדווקא, אלא שבא ללמדנו "שאין בית דין מחזרין למול ולטבול את העובדי כוכבים הקטנים מעצמם" עכ"ל. וגם לשון הרמב"ם והסמ"ג היא בסתם: "גר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד".

ז. האם צריך שהקטן יביע רצון להתגייר.
אלא שמדברי הטור עדיין יש מקום לומר שדוקא אם "בא להתגייר" דהיינו שגילה שחפץ בכך, וכך כתב המרדכי [יבמות פ"ד סי' ה'] בשם ראבי"ה דדוקא שאמר "גיירוני", וקמ"ל דאע"ג שאין לו דעת שומעין לו, דזכות היא לו, אבל אינו רוצה, אינו גר. וכן מבואר מתוס' כתובות [מ"ד ע"א ד"ה הגיורת] בתירוצם השני, וכך באמת דקדק הב"ח מדברי הטור, ותמה על הר"ן [בכתובות ד' ע"א ד"ה ולעניין], שכתב דאפילו עשו כן בית דין מעצמם מהני, דמניין למד הר"ן כן. ובאמת שגם מדברי הרמב"ם והסמ"ג שכתבו בסתם יש ללמוד שהדבר נתון לסמכות בית הדין ואפילו לא גילה הקטן דעתו שרצונו בכך. ובתוס' רי"ד בסוגיא כתב כן במפורש: "אע"פ שאין לו אב ואם כגון תינוק שנמצא מושלך או ששבו בני ישראל קטני פלישתים, בי"ד מלין אותם והם כישראל לכל דבר". ויתכן שגם הטור עצמו לא בא לומר אלא שלא יגיירוהו בי"ד בניגוד לדעתו, אבל במקרה כבנידון דידן שמדובר בתינוק שאין דעתו ידועה, מודה הטור שיכולים בי"ד לגיירו כיון שזכות היא לו. ובשולחן ערוך [סימן רס"ח סע' ז'] פסק: "עובד כוכבים קטן, אם יש לו אב יכול לגייר אותו. ואם אין לו אב, ובא להתגייר, או אמו מביאתו להתגייר, בית דין מגיירין אותו, שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו" וכתב הש"ך [ס"ק ט"ז]: "משמע, מדעתו, וקמ"ל דאע"ג דאין לו דעת שומעין לו דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו, אבל אם אינו רוצה אינו גר אפילו בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם כמ"ש וכ"כ הבית חדש". ונראה דהבין שדעת השו"ע כדעת המרדכי בשם ראבי"ה וע"כ בקטן שאינו בא מעצמו ולא עם הוריו לא תועיל גירות.

ח. האם צריך הסכמה או שידיעת האם על האפשרות לגיור נחשבת כהסכמה.
אולם נראה כי בנדון דידן איננו צריכים להכנס למחלוקת זו, מאחר שהאם יודעה ע"י רשויות האימוץ כי בנה יעבור גיור והיא נתנה את הסכמתה לכך וממילא נחשב כאילו הביאתו אמו להתגייר שאז ודאי מהני לגיירו על דעת בי"ד.

ונראה שנד"ד שונה מזה שדן עליו הגאון רבי שאול ישראלי זצ"ל [הובא בספר משפטי שאול סימן ל"ח]: וכתב: "אין לפנינו כאן הדוגמא המובהקת של ההלכה, שאמו הביאתו להתגייר, שכן כנ"ל האם הצהירה רק שאין לה התנגדות לגירותה, אבל גם לא היתה בקשה

מצדה לגיירה, והתינוקת עדיין קטנה ואינה בת - דעת כלל. לכאורה הרי צדק כב' ביה"ד בדחותו בקשת המאמצים לגיירה, כיון שלא אביה או אמה הביאוה, ואף היא עצמה לא באה לפני בי"ד בבקשה לגיירה". שהרי במקרה דידן הודיעו לאם שיגיירו את התינוק והיא הסכימה לכך. ובפרט שאף מסקנת הגר"ש ישראלי בנידונו הייתה שיש לגייר, ונימק זאת וכתב: "אכן נראה שיש כאן צדדים המטים את הכף להזקק לגירות והם: א. מה שצידד

בחת"ס (יו"ד סי' רנ"ג שהו"ל) דנקרא זכות גדול - "כשאבותיו מתיהדים, אם הוא ישאר בגויותו, קשה להם להיות עמו באגודה אחת שהרי עושה יי"נ. וכשיהיו אבותיו נפרשים ממנו מפרישים אותו מחיותו, ע"כ זכות גדול הוא". וא"כ גם ניד"ד שזכות לתינוקת שאביה ואמה עזבוה שימצא לה בית שמאמצים אותה ומגדלים אותה כבת. וברור שמניעת גירותה יתקע מעין תריז בינה לבין המאמצים, שלא תהיה מסירותם שלימה, גם אם אינם תולים מעשה האימוץ בגירות. כמו כן, מאחר שהמדובר כאן בילדה שתגדל בישראל בין ילדים יהודיים, ותלך לבי"ס יהודי, הרי אם תשאר בגויותה זה ודאי יכול לגרום לה אי - נעימות אף אם ישתדלו להעלים עובדת מוצאה הנכרי ממנה. ואם תצטרך לעבור גירות כשתגדל יגרום לה לזעזוע נפשי, שמבחינה זאת ודאי זכות היא לגיירה כיום (אף אם לא נגדיר זאת כזכות גדולה - כהגדרת החת"ס) שמבחינה זאת י"ל דניחא לה מזה, בדומה למ"ש בגמרא לענין גר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו. וודאי דסגי בזה לומר שבי"ד יזקקו לזה, כשם שאם הקטן בעצמו בא לפנינו בבקשה לגיירו. ב. עוד נראה דמאחר וכפי שנתבאר לעיל, גם כשאמו מביאתו אין זה מכוח שיש לה לאם איזה שהם קנינים או זכויות על הקטן, אלא רק גדר של גורם שמביא בי"ד להזדקק לה, מאחר שהקטן נמצא תחת ידה וזו מוצאת שזכותו להתגייר. מטע"ז עצמו גם ניד"ד, כיון שהללו המטפלים בה וקיבלו על עצמם לגדלה ולחנכה, מוצאים שזו טובתה שתתגייר, יש להזקק לבקשה זו, ומצוה נמי יש בזה כמו במצא תינוק מושלך או ששבו תינוק עכו"ם, דבתוס' רי"ד, עכתו"ד.

אלא שעלינו לברר האם אמנם נתקיימו בנידון דדן כל דיני הגיור וגם אם נאמר שהגיור נעשה בשלימות וכדין, עדיין יש לברר מהו מעמדו של הילד עד שיעשה גדול והאם גירותו מועילה מהתורה או רק מדרבנן.

ט. מהו תוקף הגירות בעודו קטן ועד שיגדל.
בגמ' כתובות [שם]: "אמר רב יוסף, הגדילו יכולים למחות". ופירש"י: ולומר אי אפשינו להיות גרים וחוזרין לסורן וכו'. וכתבו שם בתוס' [ד"ה מטבילין, בתחילת הדיבור]: שזכין לו את הגירות מדרבנן והוא גר רק מדרבנן אלא שיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה. וגם הריטב"א כתב: יש שפירשו שאין גירות זו אלא מדרבנן, ומועילה רק לדברים דרבנן כגון שאין מגעו אוסר את היין, אבל לשחיטה ושאר דברים דאורייתא אין סומכין עליו עד שיגדיל. והוכיחו כן מהא שאם הגדילו יכולים למחות, ואם כן היאך נסמוך עליהם בשל תורה והיום או מחר יחזור בו ונמצא גוי גמור למפרע, וישראל אוכל נבלות גמורות על ידו. ולכאורה יש לדייק שכן היא שיטת רש"י מדכתב [בד"ה על דעת בי"ד]: "הרי הוא גר על ידיהם ומגעו ביין כשר", משמע שהגירות רק לעניין מגע יין שהוא מדרבנן.
ולגירסה אחרת שם בתוס' הגירות היא מן התורה כיון שיש גם לקטן זכיה בדבר שהוא זכות גמורה כמו גירות, או מפני שין צורך כלל לדין שליחות, אלא שבית הדין נחשבים לו כמו אביו שיכול לגיירו [עי' רש"י שטמ"ק בשם הרא"ש]. וכן מסקנת הריטב"א שכתב: "אלא ודאי דהוי גר מדאורייתא, וסומכין עליו לכל דבר כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם

שלא בפניו מן התורה. ודקאמרת ניחוש שמא ימחה, יש לומר דכיון דנתחנך מקטנותו והורגל בתורת ישראל הקדושה מסתמא לא יסור ממנה, ומילתא דלא שכיחא הוא שימחה, ולכל מילתא דלא שכיחא לא חיישינן לה ואפילו מדאורייתא" וכו' וכן היא דעת הרמב"ם, עכ"ל.

י. משמעות תוקפו של הגיור בנוגע ליחוסו.
בתשובות חת"ס [יו"ד סי' רנ"ג] העלה דודאי אם מוחה משהגדיל, נעקרת הגירות למפרע והיין שנגע בו קודם שמיחה הוא ככל מגע עכו"ם קטן, אבל אין צריך לחוש לזה כלל שמא ימחה, ולכן מברכין בשעת טבילה ומניחין אותו ליגע ביין או להנשא ליהודי.

מאחר וכך, אפילו נאמר שגירותו היא רק מדרבנן - עד שיגדיל, נראה שלעניין היחוס הוא נחשב מייד כישראל שהרי גם לדעת הסוברים שהגירות מדרבנן, מותר לו לשאת אשה ישראלית עוד טרם שהגדיל, והיינו מלבד דעת הב"ח, שכתב בדעת רש"י: "נראה די"ל לענין מגעו וכיוצא בו הוי גר, אבל לא להשיאו אשה ישראלית, דכיון שאם הגדיל יכול למחות הוי נכרי למפרע, ועוד דהלא קטן אין עושה שליח ומדרבנן הוא דהוי גר ולא שרינן ליה בבת ישראל, כיון דמה"ת נכרי הוא. אבל דעת התוס' דשרינן ליה בבת ישראל, ונראה שאין להקל לענין מעשה" עכ"ל, ויחיד הוא בסברא זו וכבר תמהו עליו האחרונים שמדברי רש"י עצמו מוכח שמשיאין לו אשה [עי' שו"ת מנחת יצחק חלק ג סימן צט אות ז']. ולכן אם גירותו של הקטן הייתה מושלמת מבחינת הדין, זיקתו למשפחתו בעבר הייתה נפקעת, ועל פי דין לא היה מקום להענות לבקשת אמו הגויה להחזירו.

י"א. מהם התנאים ההכרחיים לגיור קטן.
אלא שכידוע לצורך הגירות צריכים גם מילה וגם טבילה, וכמו שכתב הרמב"ם [פי"ג מהלכות איסורי ביאה הל' א' וד'] "בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית: במילה וטבילה וקרבן, וכו', כן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן". ולפי מה שפורסם, בנידון דידן, התינוק המאומץ רק נימול אך עדיין לא הוטבל לשם יהדות, ובגמרא ביבמות [מ"ו ע"א] נחלקו בטיבה של גירות כזו: "תנו רבנן: גר שמל ולא טבל - ר' אליעזר אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באבותינו, שמלו ולא טבלו; טבל ולא מל - ר' יהושע אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באמהות, שטבלו ולא מלו; וחכמים אומרים: טבל ולא מל, מל ולא טבל - אין גר, עד שימול ויטבול. עוד שם בגמרא [בע"ב]: " אמר רבה: עובדא הוה בי רבי חייא בר רבי, ורב יוסף מתני: רבי אושעיא בר רבי, ורב ספרא מתני: ר' אושעיא בר' חייא, דאתא לקמיה גר שמל ולא טבל, א"ל: שהי כאן עד למחר ונטבלינך. ש"מ תלת: ש"מ גר צריך שלשה, וש"מ אינו גר עד שימול ויטבול. וכן פסק הרמב"ם [שם הלכה ו'] "גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול". ובשו"ע, אמנם לא נפסקה הלכה זו במפורש, אלא נפסק שגר צריך טבילה ובסוף הלכה ב' כתב השו"ע: "וכיון שטבל הרי הוא כישראל" וכו' ומשמע שקודם הטבילה אינו כישראל, וקיימא לן כחכמים.

[ראוי להדגיש כי קיימים הלכות ודינים נוספים שהנם תנאים הכרחיים לגיור כהלכתו, ומהם, בגוי גדול, שיקבל עליו עול תורה ומצוות בשלימות ובכנות, ולא כתבנו אלא את הנצרכים לענינינו].

י"ב. האם מוטל על בית הדין להשתדל ולגייר ילדי נוכרים.
וזהו דבר פשוט שאין על בית הדין שום חובה להשתדל ולגייר ילד גוי בכלל ואפילו לא כדי שיוכלו לאמצו, גם אם יש באפשרותם לעשות כן, וכן מבואר בדברי הרשב"א שהובא


בשיטה מקובצת שהזכרנו: "שאין הב"ד מחזירין למול ולטבול את הגוים הקטנים מעצמם" וכו' עיי"ש. וכן משמע מדברי התוס' בכתובות [מ"ד ע"א ד"ה הגיורת], שעל דברי הגמרא "הגיורת שנתגיירה בתה עמה", כתבו: "הא דלא נקט הגיורת שנתגיירא סתמא, וכו' ועוד, דאין סברא שיטבילוה על דעת בי"ד, שאין מטבילין גר קטן על דעת בי"ד אא"כ

הוא תובע להתגייר, וזאת פחותה מבת ג' אין בה דעת לתבוע", עכ"ל. וכ"כ הר"ן שם. ועיין מה שכתב בזה בשו"ת מנחת יצחק [ח"ג סי' צ"ט] וז"ל: "הנה הא פשיטא, דמה שבי"ד מומחים מזדקקים להם, היא רק משום הלחץ זו הדחק, שכבר הכניסו הזוגות את הילדים לביתם והמה דוחקים לגיירם, ויש בזה ענין של דיעבד ושעת הדחק. דאילו היו באים לשאול עצתם קודם שהכניסו אותם לביתם, היו מיעצים אותם שלא להכניסם, כי אף אם הגירות חל - היכא דהמכניסים ומגדלים אותם המה שומרי תורה ומצות, אבל בודאי אין בזה ענין של מצוה לחזור אחרי זה, וכו'.

סיכום:
בנידון דידן שהתינוק עדיין לא הוטבל על דעת בית דין לשם יהדות, א"כ לכולי עלמא עדיין אינו נחשב ליהודי וגם אין לנו כל חיוב להשתדל ולגיירו. ומסתבר כי כעת כשרצון האם להחזירו אליה, חזרה בה האם מהסכמתה לגיירו - וא"כ גם אם ירצו כעת להטבילו לשם יהדות, היכולת לגיירו תלויה במחלוקת הפוסקים כדכתבנו לעיל, ויתכן אף שכעת האם מתנגדת לגיור, ואז לכולי עלמא אין יכולת לגיירו בניגוד לדעתה, וממילא גם מבחינת היחוס נשאר הילד קשור לאמו, ולכן אין זה נכון להפרידו מאמו מולידתו רק משום הסכמתה בעבר למוסרו לאימוץ. לפי"ז נכון הדבר להשיבו לחזקתה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il