ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פיאות נכריות - מדוע "עבודה זרה"? | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש הלכה ומנהג נושאים שונים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ב' בתמוז תשס"ד

פיאות נכריות - מדוע "עבודה זרה"?


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

רקע ועיקרי העובדות הידועות
על פי העדויות שנשמעו לפני כמה מבתי הדין בארץ, מספר גדול של מאמינים באליל הינדי מסוים, מגיעים לעיר טריפאתי שבהודו, בה לפי אמונתם מצוי "מקדשו" של האליל, ושם הם מקיימים טכס שעיקרו גילוח השיער. רוב המאמינים הנמנים על פשוטי העם מקיימים את הטכס במבנה ייעודי הסמוך לבית משכנו של האליל, וחלקם מקימים אותו במלונות ובאכסניות כשהספרים מטעם האלילות מגיעים אליהם [דבר המלמד לכאורה כי מקום ביצוע הטכס אינו משנה]. לאחר הגילוח רוחצים המאמינים במי מפל סמוך ועושים עוד הכנות שונות שבסיומן הם נכנסים למבנה בו מצוי פסלו של האליל. שערם של המתגלחים נאסף ע"י משמשי האליל, נארז ונמכר לסוחרי שיער המשתמשים בו לתעשיית הפאות הנוכריות. מאחר ופאות שיוצרו משערות אלו מיובאות לריכוזים יהודיים ונרכשות ע"י נשים לצורך כיסוי ראשן, התעוררה שאלה האם אין איסור בשימוש זה.

השאלה החייבת בירור עובדתי היא מהי כוונתם של המאמינים המתגלחים: האם טכס זה הוא מעין הכנה והטהרות לפני כניסתם למקדשו של האליל, או שיש כאן מעשה פולחן: או שהם מקריבים קרבן לאליל בעצם מעשה הגילוח וזהו אופן הפולחן של אליל זה [עם או מבלי שלשיער עצמו יש משמעות כלפי האליל], או שמביאים לו מנחה בדמות שערות ראשם, כשהשיער משמש גוף הקרבן המוגש לאליל.

מאחר וחלק מן העדויות [בודאי אלו שהובאו בפני מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א] אמרו בבירור כי כוונת המתגלחים לפולחן ולהביא את שיערם כמנחה או כקרבן לאליל כשחלק מן המתגלחים אף אומרים זאת בפיהם בשעת התגלחת, ויש גם חיזוק לדבריהם משלט שקבוע במבנה בו מתבצעת התספורת ובו נכתב במפורש שבמקום מתבצעת תגלחת לכבוד האליל, הרי שיש לדון האם שיער זה נאסר מדין "תקרובת עבודת כוכבים".

השאלות לבירור
הדיון ההלכתי סובב סביב השאלות: א. האם כל דבר יכול לשמש כתקרובת לעבודה זרה ויאסר באיסור תקרובת ב. האם "תקרובת" כמשמעותה היא רק דבר המוקרב ומוגש לאליל, ואם כן בנדון דידן לא הוברר לחלוטין האם השיער או לכל הפחות חלקו מוגש בפועל כמנחה לאליל, או שגם עצם ההתגלחות לכבוד האליל או עצם כוונתם של המתגלחים למסור את שערם לאליל אוסר אותו מדין תקרובת.

עוד עולה בבירור מעדותם של השלוחים כי שערם של המתגלחים [עכ"פ במבנה המיועד לכך] מוכנס לתוך כלי מיוחד ולאחר מכם נאסף בשקים, נשלח למיון ולשטיפה ונמכר לסוחרי שיער לתעשיית הפאות, כשהתמורה משמשת להחזקת האלילות ומשמשייה. עובדה זו מעלה חשש לאיסורים נוספים - גם אם תתברר המציאות ותקבע ההלכה כי אין לשיער עצמו דין "תקרובת ע"ז", אם אין כאן איסור מצד "רוצה בקיומו" והיינו רצונו של הישראל בהמשך קיומה של העבודה זרה מחמת ההנאה שהוא מפיק ממנה, והאם אין בקניית הפאות שמקורם מאלילות זו משום "מחזיק ידי עוברי עבירה", מאחר שתמורת השיער שנמכר משמשת להחזקת ואולי אף לפיתוח האלילות, ועבודה זרה כידוע אסורה אף לבני נח מכוח שבע מצוות שנצטוו בהם.

כאמור, ישנם שלושה אופנים בהם יתכן לפרש את פולחן התגלחת של עובדי האליל בהודו :
1.
הכנה ו"הטהרות" לפני בואם לחלות את פני האליל.
2. הקרבה ופולחן בעצם מעשה התגלחת באופן שלשיער עצמו אין משמעות בפולחן, או שבנוסף לתגלחת גם לשיער עצמו יש משמעות בתור מנחה ומתנה לאליל.
3. בעצם התגלחת אין כל מעשה פולחן, והוא רק פעולה מוכרחת כדי שיוכלו להביא את השיער עצמו שהוא הוא המטרה ונועד לשמש כמנחה ודורון לאליל.

משמעותו ההלכתית של כל אחד מן האופנים

א. אם זהו רק מעשה של הטהרות והכנה, אם מחמת "טומאתו" של השיער בעיניהם או מחמת כל טעם אחר, וזהו רק אחד מתוך כמה פעולות שעושים המאמינים באליל זה טרם בואם לפניו, [כמו מריחת הראש בחומר מסוים, או רחיצה במי מפל המצוי במקום, כפי שתיארו חלק מהשליחים] פשוט הדבר שאין השיער נאסר מדין ע"ז או תקרובתה, שהרי אדרבא, הם מקצים את השיער מעבודת האליל קודם בואם לפניו, ואם כן אין לו שום שייכות לפולחן.

ב. אם מעשה הפולחן עצמו הוא התגלחת - הרי שבמעשה הגילוח עצמו יש משום עבודה זרה שהרי זהו דרך עבודתו של אליל זה, וכמו שזריקת אבנים היא דרך עבודתו של ה"מרקוליס" והתרזה וטינוף היא דרך עבודתו של "פעור"; אולם עלינו לברר האם גם השיער הנגזז במהלך הפולחן נאסר ג"כ מדין "תקרובת", ואם כן באיזה אופן.


ולכאורה הדבר ברור שאם רק עצם הגילוח הוא הפולחן, לא נאסר השיער, כיון שבאופן זה השיער הגזוז הוא רק פסולת שנעשית אגב עבודת הפולחן, וברור הדבר כי יתכן מעשה של עבודה זרה מבלי שיגרור בעקבותיו גם איסור "תקרובת" עבודה זרה, ולכן בע"ז של פעור שעבודתה בטינוף, לא ייאסר הטינוף לאחר שהושלך על הע"ז כיון שהוא רק דרך העבודה ולא קרבן או דורון לפעור, לכן כל הנידון מתחיל במידה שבנוסף לפולחן בעצם הגילוח, יש משמעות גם לשיער הנגזז, והיינו שהפולחן הוא גילוח השיער עבור האליל בדומה להקרבת קרבן מן החי שענינו הוא שחיטת הבעל חי כדי להקריבו לאליל.

מקור האיסור של תקרובת עכו"ם
מצינו בזה כמה דעות בראשונים : הרמב"ם [בפי"א מהל' מאכלות אסורות הל' א] כתב שאיסור תקרובת נלמד מהפסוק: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" [דברים יג, יח], ומן הפס' "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו" [שם ז, כו]. והרמב"ן [בפי' עה"ת] למד את האיסור מהפסוק: "השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וכו' וקרא לך ואכלת מזבחו" [שמות לד, יב], ומפסוק זה למד גם ספר החינוך את מקור האיסור [שלא כדרכו להביא את מקורו של הרמב"ם]. לדעת הר"ן נלמד האיסור מהפסוק "אשר חלב זבחימו יאכלו" [דברים לב, לח], או מדברי קבלה דכתיב: "ויאכלו זבחי מתים" [והדברים מבוארים בגמרא ע"ז כ"ט ע"ב ושם בתוס' ד"ה יין מנלן], ואילו הרא"ה למד כן מהפס': "זובח לאלוקים יחרם בלתי לה' לבדו" [שמות כב, יט].

חומרת האיסור של תקרובת עכו"ם
גם בכך נחלקו ראשונים: התוספות בב"ק [ע"ב ע"ב ד"ה דאי] כתבו דאיסור הנאה הוא רק מדרבנן, ובאכילה אסור מדאורייתא, וגם מהרשב"א בחידושיו לקידושין [נ"ח ע"א] נראה דאיסור הנאת תקרובת ע"ז הוא רק מדרבנן. ואולם הרמב"ם כתב [בפ"ז מהל' עבודת כוכבים הל' א']: "עבודת כוכבים ומשמשייה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה שנאמר "ולא תביא תועבה אל ביתך", וכל הנהנה באחד מאלו לוקה שתיים, אחת משום לא תביא ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם", עכ"ל. ומשמע שזהו איסור תורה. ויותר מפורש בדבריו בסוף הלכה ט"ו שכתב: "וכל הנמצא בבית עכו"ם אפילו מים ומלח אסור בהנאה מן התורה, והאוכל ממנו כל שהוא לוקה". וכבר האריך השער המלך [בפ"ה מהל' אישות הל' א'] בביאור מחלוקת הראשונים לגבי חומר איסור תקרובת ע"ז, ועיין עוד בפרי חדש [פ"ז מהל' ע"ז] שדן בעניין זה והוכיח דהאיסור הוא מדאורייתא.

אך בין שיהיה האיסור מדאורייתא ובין שהוא מדרבנן, חומר בו משאר איסורים , שבשאר איסורים אינו לוקה אא"כ אכל כזית [אף שגם חצי שיעור אסור מהתורה], אולם בתקרובת ע"ז אפילו אכל או נהנה כל שהוא, לוקה. כן כתב בספר החינוך וביאר שהטעם משום דכתיב "ולא ידבק בידך מאומה", והיינו אפילו כל שהוא. וכן פסק הרמב"ם [בפ"א מהל' מאכלות אסורות הל' א' וב'].

חומרת איסור "תקרובת עכו"ם" ביחס לאיסור עבודה זרה עצמה
על אף שבהשקפה ראשונה נראה כי איסור עבודה זרה שהוא האב, חמור יותר מאיסור תקרובת שהוא תולדתו, הרי שבשני דינים מצינו כי איסור תקרובת חמור מאיסור עבודה זרה עצמה: א. לעניין דין ביטול - שהרי ע"ז של עכו"ם יש לה ביטול [כמבואר במשנה ובגמ' דף נ"ב ע"ב], ואילו תקרובת ע"ז אין לה ביטול לעולם [כמבואר בגמ' דף נ' ע"א], וכן פסק השו"ע בסע' קל"ט סע' ב', וביאר הט"ז הטעם: דאליל עצמו ונויו תלויים בשלמותו, ורק כל זמן שהוא שלם הוא עובדו; מה שאין כן תקרובת דאפילו דבר מועט שאינו חשוב מקריב לפניו ונמצא דלא פקע שם איסורו אם נפסל. ב. לעניין טומאת אוהל - כתב התוספות יו"ט [בפ"ג דע"ז משנה ח' ד"ה ואם] שתקרובת מטמאת אפילו באוהל, משאי"כ בע"ז עצמה.

מהי תקרובת עכו"ם
במשנה בע"ז [נ"א ע"ב] נאמר: "מצא בראשו מעות כסות או כלים, וכל דבר שכיוצ"ב קרב ע"ג המזבח, אסור. ומפורש שתקרובת יכולה שתהיה רק ממינים שהיו מוקרבים בביהמ"ק. ושם בגמ' : "אמר רב אסי בר חייא, כל שהוא לפנים מן הקלקלין, אפילו מים ומלח אסור, וחוץ לקלקלין, דבר של נוי אסור, שאינו של נוי, מותר. ופירש רש"י : "קלקלין" - מחיצה הפרושה לפני העכו"ם. "אפילו מים ומלח" - שאינם של נוי, כיון דכעין פנים הוא (שהרי משתמשים בהם בביהמ"ק) הוי תקרובת. "חוץ לקלקלין" - לא משום תקרובת הוא, הלכך של נוי אסור - דנלמד מהפס': "אשר עמהם", אבל אינו של נוי, מותר, ואפילו הוא כעין פנים, שהרי חוץ לקלקלין לא מניחים תקרובת. והתוספות שם חולקים על רש"י וסוברים שלפנים מן הקלקלין מקריבים כל דבר, אפילו אינו של נוי ואפילו אין עבודתה בכך, והנמצא חוץ לקלקלין ג"כ אסור משום תקרובת, אבל רק דבר של נוי - שאותו נהוג להקריב. וגם בגמ' לעיל [דף נ' ע"א] לגבי דרכים שחיפו אותם באבני מרקוליס, מבואר בגמ' שהיו חכמים שלא דרכו שם כיון שנאסרו האבנים מדין תקרובת, והיו חכמים שכן דרכו שם כיון שלאסור בתקרובת צריך להיות דבר "כעין פנים" (בביהמ"ק), ואבנים אינם כעין פנים ולא נאסרו מדין תקרובת. והתוספות שם [ד"ה בעינן] הביאו בשם רבי שלמה שתקרובת היא "כעין זביחה דפנים", והוא הדין לכל שאר תקרובות של מזבח כגון קיטור וניסוך וכל העולים לגבי המזבח מיקרו תקרובת עכו"ם לעניין שאין יכולים להבטל, והם כל מיני מאכל ומשתה, ולכך אבנים לא הוו תקרובת וכו'. ובהמשך כתבו : "ושמעינן מהכא דהני נרות של שעוה שמביאין דורון לעכו"ם ומדליקין בפניהם, וּמִשְכִּיבַּן הכומר מכרם או נתנם לישראל, מותר בהנאה ממה נפשך: אי תקרובת עכו"ם הוו, אפילו ביטול לא צריך, דלא דמי לתקרובת מזבח, ובתקרובת שאינו כעין פנים לא בעי ביטול' וכו'. וחתיכות של שעוה שנותנים נמי לעכו"ם, מותרות, דאפילו נוי ליכא, ותקרובת כעין פנים ליכא", עכ"ל. ומשמע שלא תתכן תקרובת אלא בדבר של מאכל כעין פנים.

אמנם מצאנו אופן נוסף של איסור תקרובת ואפילו שאינו דבר מאכל כעין פנים
בגמרא ע"ז [נ"א ע"א]: "אמר רב נחמן אמר רבא בר אבוה אמר רב, עבודת כוכבים שעובדים אותה במקל, שבר מקל לפניה, חייב ונאסרת, זרק מקל לפניה, חייב ואינה נאסרת". ופירש רש"י: "שבר מקל לפניה חיב ונאסרת" - המקל, בין עבודתה בשבירה בין שאין עבודתה בשבירה הוי עבודה להתחייב והוי תקרובת לאיסור כדאמרן, דכעין זביחה היא. "זרק מקל לפניה חייב" - וכגון שעבודתה בזריקת מקל. "ואינה נאסרת" - המקל, דלא הוי תקרובת אלא מידי דכעין פנים. וממשיכה הגמרא: "מאי שנא שבר דהוי ליה כעין זביחה, זרק נמי הוי ליה כעין זריקה, אמר לו: בעינן זריקה המשתברת, וליכא". ופירש רש"י [לעיל נ' ע"ב]: "זריקה המשתברת"- כגון זריקת דם שבפנים שאינה מחוברת אלא משתבר ונופל טיפים טיפים.

נמצאנו למדים מדברי הגמרא כי ישנם שני אופנים של איסור תקרובת: א. בדבר מאכל "כעין פנים" [המוקטר או הנזבח בביהמ"ק] ב. בדבר שאינו דבר מאכל ובתנאי שיהיה באופן של "זריקה המשתברת" , אפילו אם אין צורת עבודת הע"ז באופן זה אלא שדבר זה משמש באופן אחר לע"ז זו אם כי לא בדרך של שבירה, [עיין בזה בתוס' ד"ה חייב]. אולם לפי הכלל הזה יקשה לכאורה מהמשנה בה פתחנו, שהרי המשנה מדברת על "יינות שמנים וסלתות" - שכל אלו דברי מאכל שהיו בשימוש בביהמ"ק: יין לנסכים, ושמן וסולת למנחות שהוקטרו. אולם במשנה מוזכרים גם ענבים ושיבולים, והם לא היו בשימוש בביהמ"ק בהקטרה או זביחה וא"כ מדוע נאסרו מדין תקרובת? הגמרא עצמה מקשה כן בהמשך, ומתרצת : "כגון שבצרן מתחילה בכך" ופירש רש"י: לצורך עבודת כוכבים, ובבצירתן עבדה לעבודת כוכבים, דהוי כשבר מקל לפניה דדמי לזביחה, עכ"ל. ואם כן ענבים ושיבולים נחשבים לתקרובת על ידי האופן השני שהזכרנו והוא: "זריקה המשתברת".

ובאמת בשו"ע [הל' עבודת כוכבים סי' קל"ט סע' ג'] פסק: "ותקרובת, כל שכיוצא בו קרב על גבי מזבח כמו כל מיני מאכל כגון בשר שמנים וסלתות מים ומלח, אם הניחו לפניה לשם תקרובת, נאסר מיד; אבל דבר שאין מקריבין ממנו בפנים, אינו נאסר אלא אם כן עשה ממנו כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת והוא דרך לעובדה באותו דבר אע"פ שאין דרך לעובדה בזה הענין", וכו'.

אולם הש"ך [שם ס"ק ג'] ציטט את דברי הב"ח שהביא את דברי הבית יוסף שלמד מדברי הרמב"ם [בפרק ז' מהל' עבודה זרה הל' ט"ז], שכתב בתוך דבריו: "מצא בראשו דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח הרי זה אסור, במה דברים אמורים בזמן שמצאן חוץ למקום עבודתו, אבל אם מצאן בפנים, בין דרך כבוד, בין דרך בזיון, בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאין ראוי, כל הנמצא בפנים אסור אפילו מים ומלח"], שאם מצאו דבר כלשהוא במקום עבודתה של הע"ז, הכל אסור, אפילו אינו קרב על המזבח, ולכן נרות, אם נמצאו במקום עבודתה תקרובת הם ואין להם ביטול (דלא כדעת התוספות שהבאנו לעיל) ומסיק הב"ח: ודבריו נכונים, וכל בעל נפש יש לו להחמיר, ולאו דוקא בנרות אלא בכל הדברים שהיו בבית תרפותם איכא משום תקרובת ע"ז, דשמא נכנסו במקום עבודתה ואין בהם ביטול כלל לדעת הרמב"ם. ומשמע שהש"ך מסכים לדינא עם הב"ח, וא"כ כל הנמצא בבית הע"ז יש להחמיר ולאוסרו משום תקרובת אפילו שאינו דבר מאכל כעין פנים ואפילו לא נעשה ממנו כעין זביחה או זריקה המשתברת.

לכאורה יש להביא ראיה ברורה להבנת הבית יוסף בשיטת הרמב"ם מהגמרא במסכת יבמות [דף ק"ג ע"ב] לגבי סנדל של חליצה: "סנדל של עבודת כוכבים, לא תחלוץ, ואם חלצה כשרה, של תקרובת עבודת כוכבים ושל עיר הנדחת, לא תחלוץ, ואם חלצה חליצתה פסולה". ופירש רש"י : "של תקרובת עכו"ם" - שהקריבוהו ומסרוהו לפניו לשם דורון, וקי"ל תקרובת עבודת כוכבים אי לה ביטול עולמית וכו', הלכך לית ליה תקנתא וכתותי מכתת שיעורא, עכ"ל. והקשה עליו הריטב"א וז"ל: "ולא נהירא, דהא קי"ל שאין הקדש לעבודה זרה. ואי משום שהקריבוהו לפניה, איננו נאסר משום תקרובת עבודת כוכבים אלא שהוא כעין פנים או שהיא עבודה המשתברת. והנכון, דהכא כגון ששחט בהמה לעבודת כוכבים לתקרובת ועשו מעורה סנדל.

אמנם לפי פירוש הב"י ברמב"ם לא קשה כלל על רש"י, די"ל שהסנדל ניתן ממש לבית הע"ז ונמצא שם, ולפיכך נאסר מדין תקרובת אפילו שאין זה כעין פנים או כעין זריקה המשתברת. והדברים מדוייקים בלשון רש"י שכתב: "שהקריבוהו ומסרוהו לפניו לשם דורון", והיינו שהוא מצוי לפני הע"ז.
שוב ראיתי כי השער המלך [בפ"ד מהל' לולב] הביא מאירי בכתב יד בשם רבינו יונה שחידש,כי מה שנמצא במקום הע"ז דהיינו במקום עבודתם, נאסר משום תקרובת אפילו מה שאינו כעין עבודת פנים, והיינו ממש כהבנת הב"י בדעת הרמב"ם.

האם תתכן "תקרובת" שלא הוקרבה בפועל?
אולם זאת צריכים אנו למודעי אם גם לאופן השני של איסור תקרובת - "כעין זריקה המשתברת", היינו דוקא אם בנוסף לכך הובא אותו דבר כתקרובת לפני העבודה זרה, ובמעשה הזביחה או הזריקה עצמו לא נאסר הדבר מדין תקרובת.

לכאורה דין זה יש ללמוד מהמשנה בע"ז [כ"ט ע"ב]: "בשר הנכנס לעבודת כוכבים מותר, והיוצא אסור, מפני שהוא כזבחי מתים". ופירש רש"י : "והיוצא אסור" - בהנאה, דעושין תקרובת. ובגמרא [ל"ב ע"ב]: "בשר הנכנס, מאן תנא, דלא כרבי אלעזר דאמר סתם מחשבת עכו"ם לעבודת כוכבים". ופירש רש"י : וכי שחטה, עבדה לעבודת כוכבים בשחיטתו, ונאסרה, דשחיטתה היא תקרובתה, עכ"ל. וא"כ כיון שהתנא אינו הולך בשיטת רבי אלעזר, אין השחיטה עצמה עושה את הבשר לתקרובת, ולכן רק הבשר היוצא מבית הע"ז נאסר, וכמפורש בגמ' שהטעם הוא: מפני "שאי אפשר דליכא תקרובת עבודת כוכבים".

והדברים מפורשים ברמב"ם [פ"ז מהל' עבודת כוכבים הל' ט"ו]: "בשר או יין או פירות שהכינום להקריבם לעבודת כוכבים לא נאסרו בהנאה אע"פ שהכניסום לבית עכו"ם עד שיקריבום לפניה. הקריבום לפניה, נעשו תקרובת, ואע"פ שחזרו והוציאום הרי אלו אסורים לעולם". ויעויין בכסף משנה ובלחם משנה שציינו את הגמ' בדף כ"ט כמקור לדברי הרמב"ם.
דבר זה נפסק להלכה גם בשו"ע [סע' ו'] וז"ל: מה שרואים שמכניסים אותו לאלילים של עכו"ם ועדיין לא נכנס, מותר, שעדיין לא נעשית תקרובת", עכ"ל.

ולכאורה הטעם שצריך הקרבה בפועל הוא מכח הסברא שהובאה בראשונים: "דאין הקדש לעכו"ם", והיינו שדין הקדש נתחדש רק לגבוה, אולם, להבדיל לגבי ע"ז, המחשבה והכוונה להביא דבר מסוים כדורון לפני העכו"ם לכשעצמה אינה אוסרת, וצריך שיעשה מעשה בפועל של הבאה בכדי שיאסר.

ומכל האמור עולה בבירור שזביחה או זריקה המשתברת אינה אוסרת מדין תקרובת אא"כ נעשתה בפני האליל, וכן מדויק מלשון הגמ' : "שבר מקל בפניה חייב ונאסרת, זרק מקל לפניה, חייב ואינה נאסרת.

דין שוחט לשם עבודה זרה
אמנם לגבי השחיטה עצמה, מצינו שהשוחט לשם עכו"ם נאסרה גם הבהמה מדין תקרובת, ודין זה מבואר במשנה בחולין [ל"ט ע"ב]: "השוחט לשם הרים, לשם גבעות וכו' שחיטתו פסולה". והקשתה הגמ' : פסולה אין, זבחי מתים לא! ופירש רש"י - להאסר בהנאה מדין תקרובת עכו"ם. ותירצה הגמ' : הא לשם הר (אינו נאסר, כיון שהר אינו יכול להעשות ע"ז), הא לשום גדא דהר (פירוש: שחט לשם שרו של ההר, שאז נאסר גם מדין תקרובת). וכן נפסק בשו"ע יו"ד [סי' ד' סע' א']: "השוחט לשם עבודת אלילים, אפילו לא חישב לעבדה בשחיטה זו אלא חישב בשעת שחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעבודת אלילים, הרי זה זבחי מתים ואסורה בהנאה" עכ"ל. ומשמע שעצם השחיטה אוסרת מדין תקרובת ואפילו שעדיין לא הוקרב לפני האליל.

עוד שם בגמ' חולין [מ' ע"א]: "אמר רב הונא, היתה בהמתו רבוצה לפני העכו"ם, כיון ששחט בה סימן אחד, אסרה". ומלשון הגמ' משמע שדוקא כששחטה בעודה לפני העכו"ם. אולם התוספות שם [ד"ה לפני] כתבו : "אין לפרש דוקא לפני עכו"ם וכרבי יהודה בן בבא דאמר לקמן אין מנסכין יין אלא לפני עכו"ם והוא הדין שאר עבודות, דנראה דוקא לענין ניסוך קאמר, דבכל דוכתא דאיירי בשוחט לא נקט לפני עכו"ם וכו', אלא ודאי אפילו שלא בפני עכו"ם נמי מיתסרא, והא דנקט הכא "לפני עכו"ם", אורחא דמלתא נקט, וכו'.

וכן מבואר בחידושי הרשב"א לע"ז [על דברי הגמ' שתירצה לגבי פרכילי ענבים "שבצרם מתחילה לכך"] שכתב: "דמתניתין בדף כ"ט בשר הנכנס לע"ז מותר והיוצא אסור מיירי ודאי שהביא מן החתוך, דאי יש להסתפק שמא שחט מתחילה לשם ע"ז, בכי האי גוונא לא היינו אומרים דהנכנס מותר, דהשוחט לשם ע"ז, כולה בהמה אסורה ואע"פ שלא הכניס ממנה כלום לפני הע"ז". והביא לכך ראיה מהגמרא בחולין שהזכרנו וכן מהגמרא לעיל דף ל"ב. ובהמשך דבריו כתב דלגבי חתיכת בשר יתכן שיחשב "כעין פנים" גם אם לא שחט מתחילה לשם ע"ז, והיינו אם הכניסה לפנים מן הקלקלין ואז נאסרה משום תקרובת. אך אם לא הכניסה ממש לפני הע"ז, לא נאסרה, כיון שלא נשחטה מתחילה לשם ע"ז.

אמנם היה מקום לחלק ולומר שהלכה זו שנאסר הכל מיד בשחיטה ואפילו כשלא נעשית בפני העכו"ם הוא דין מיוחד בשחיטה כיון שהיא מעשה ממש כעין פנים, אבל בשאר פולחן הע"ז היינו דוקא אם נעשה בפניה או שהוקרב לפניה וכלשון הגמ' והפוסקים: זרק מקל בפניה ושיבר מקל לפניה. ואף ע"פ שנעשה בדרך זביחה, מ"מ צריך שיהיה ג"כ בפניה או שיוקרב לפניה ("לפנים מן הקלקלין"), ובלאו הכי אינו נאסר מדין תקרובת.

ומעתה נחזור לנדון דידן
באם דרך הפולחן הוא בעצם ההתגלחות (כאופן השני שאמרנו), וענינו הוא הקרבת השיער ע"י גזיזתו לכבוד האלילים, א"כ מאחר והעבודה היא בתגלחת שיער ואין זה דבר שמקריבים ממנו בפנים, אין לאוסרו מדין תקרובת אא"כ יעשה באופן של "כעין זביחה או זריקה המשתברת". ובנדון דידן יש לומר שהגזירה והגילוח לשם עכו"ם היא כעין זביחה , וכדמצינו מפורש בגמ' לגבי פרכילי ענבים ועטרות של שיבולים שהעמידה הגמ' "כשבצרם מתחילה לכך" ופירש רש"י: לצורך עבודת כוכבים ובבצירתם עבדה לעבודת כוכבים, דהוי כשבר מקל לפניה דדמי לזביחה. ובאמת שהיה ניתן לדמותו גם לשבירת מקל, אלא שבשבר מקל נעשית הזביחה וההקרבה כאחת: "שבר מקל לפניה", ואילו בפרכילי ענבים, מדובר שנמצאו לפני העבודה זרה - שזהו מעשה ההקרבה, ואילו מעשה הזביחה נעשה קודם לכך - בשעה שנקצרו לצורך עבודת כוכבים וזה דומה יותר לנידון דידן שבו יש הפרש בין מעשה הזביחה (הגילוח), למעשה ההקרבה לאליל (שנמצא במקום אחר).

אלא שכבר הזכרנו כי לא הוברר כלל שבשיער נעשה מעשה הקרבה , אלא השיער נאסף ממקום הגזיזה - שאינו מקום משכן האליל, ונלקח לצורך מסחר, וא"כ חסרה לנו כאן ההקרבה שאוסרת. אמנם לפי דברי התוס' בחולין והרשב"א אצלינו, מכיון שנעשה בהם מעשה כעין זביחה, שוב אין צורך שתעשה גם הקרבה, ועצם הזביחה אוסרת את השיער משום תקרובת, אך כבר כתבנו דצריך לעיין אם דינם נאמר רק בשחיטה ממש או גם במעשה "כעין זביחה".

אמנם בדברי הרשב"א [ד"ה ואותם כיכרות] מפורש שכל דבר הנעשה לשם עכו"ם נאסר מייד משום תקרובת אפילו לא שברוהו או הקריבוהו לפני הע"ז, והוא סובר כשיטת התוס' בחולין, אלא שהוסיף שכן הדין גם בעבודות כעין זביחה.

אולם בהמשך דבריו חידש הרשב"א שרק בהמה ועוף הראויים למזבח והם כעין תקרובת פנים נאסרים משום תקרובת, אבל בשר חיה ועוף שאינם בני הקרבה בפנים אינם נאסרים משום תקרובת, ובכך פירש את דעת חכמים בגמרא הפוטרים בשחט חגב לע"ז, וכיון שהמקריב אינו מתחייב, התקרובת אינה נאסרת. ומסיק לדינא דתקרובת שאינה כעין פנים ולא ראויה למזבח כגון אבנים ומקל וחגב, אע"פ שעשה בהם כעין זביחה ושבר לפניה את המקל או שחט את החגב וגם עבודתה בכך, אינם נאסרים מדין תקרובת, וצריך שיהיה כעין פנים ממש ולא מספיק שעושה דבר כעין זביחה.

וא"כ אם ננקוט כדעת הרשב"א ודאי שאין לאסור בנידון דידן כיון שאינו כעין פנים, דלא יתכן לתפוס החבל משני ראשיו: מחד לנקוט כסברת הרשב"א שכל עבודה הנעשית לשם עכו"ם אפילו רק כעין זביחה נחשבת תקרובת, ומאידך לפסוק שלא כדבריו - ולחייב גם בעבודה כעין פנים. ובאמת כל הפוסקים לא הכריעו כדבריו, וגם הרמב"ם וגם השו"ע פסקו בכל המקרים האלו לחיוב אם עשאן כעין זריקה המשתברת ואפילו שאינם ממש כעין עבודות פנים.

עוד היה מקום לחלק בין זביחה ובצירה ושבירת מקל, שהצד השווה בהם הוא שהבעלים פועל בחפץ שלו ועושה פעולהה שהיא מעשה העבודה זרה, לבין נידון דידן שהמאמינים אינם מגלחים את שיערם בעצמם, אלא ספרים (שאינם בהכרח כוהני הע"ז אלא שכירים המקבלים ממנה שכר) מגלחים את שיער המאמינים. וא"כ יוצא שהעובד את הע"ז הוא הספר המגלח ולא המאמין המתגלח מאחר שהוא אינו עושה מעשה, וא"כ צריך לומר שהספרים "מכוונים" לשם הע"ז (כיון שמספרים בשליחות כהני האליל ועושים את התגלחת לפי הכוונתם) ופועלים את מעשה הע"ז בראשם של המאמינים. ונדון זה שייך במקצת לסוגיא של "זה מחשב וזה עובד" המבוארת בחולין [דף לח' לט'] ובשו"ע יו"ד [סימן ד' סע' ג' וסע' ז'], מאחר והדבר הנעבד הוא באדם אחד ואילו העובד הוא אדם אחר, ואכמ"ל.

"תקרובת" שלא הוכנסה לפני האליל
עוד נראה לומר בפשיטות דאם אכן מעשה הגילוח אינו שווה לשוחט בהמה לע"ז - שנאסרת מייד מדין תקרובת אפילו שלא הוקרבה, אלא צריך גם מעשה הקרבה לפני הע"ז, הרי שבנד"ד התגלחת שנעשית בבית המיועד לכך אינה נחשבת בעצמה להקרבה עד שיובאו השערות לכל הפחות לבית המיוחד בו מצוי האליל. ואין לומר שמדברי התוס' בסוגיא של "קלקלין" שהבאנו לעיל מבואר שבדבר של נוי יתכן דין תקרובת גם שלא בפני הע"ז - שהרי הם אמרו שגם חוץ לקלקלין יתכן דין תערובות. דיש לומר כי שיער אדם אינו נחשב דבר של נוי אפילו אם דרך עבודת הע"ז בכך. ועוד שכוונת התוס' לומר שגם בביתו של האליל יש כמה דרגות חשיבות, והחשובה שבהם היא המחיצה שמאחוריה מונח האליל. אולם מכל מקום כדי להחשב כתקרובת צריך שיהיה זה מקום משכנו המיוחד ואולי אפילו באותו חדר, רק שמפרידה בין התקרובת לבין האליל מחיצה. ובודאי שאין לומר שמחוץ למקום שהאליל מונח יחשב גם כן "חוץ לקלקלין", דאם כן מה גבול יהיה לדבר. לכן בנד"ד שיש בית נפרד לאליל, אין נחשב אפילו חוץ לקלקלין עד שתוכנס התקרובת ממש לבית ששם האליל מונח.

ובכך הרווחנו שאפילו לשיטת הבית יוסף בדעת הרמב"ם והש"ך בשם הב"ח שהחמיר לאסור כל דבר הנמצא בבית הע"ז אפילו שאינו קרב על גבי המזבח ואפילו אינו כעין זריקה המשתברת, לא יאסר השיער הנגזז בבית אחר אלא אם כן יכניסוהו להקרבה לביתו המיוחד של האליל.

ג. אם יוברר שאמנם אין הפולחן בעצם ההתגלחות לכבוד האליל, וכל מטרת התגלחת היא להביא לפניו את השיער כמנחה או דורון כשהתגלחת היא רק הדרך להביא את השיער [מפני שצריך שיביא את השיער שלו בדווקא] אך אין בעצמותה משום פולחן, וא"כ אין זה דומה לשוחט בעל חי לע"ז ששם עצם השחיטה היא עבודת הפולחן מלבד זה שעומד להביא ולהקריב לפניו את בשרו.

לכאורה היה נראה כי באופו זה לא נאסר השיער לפני שיובא בפועל כתקרובת וכמו שכתב הרמב"ם [בפ"ז מהל' ע"ז הט"ו]: "בשר או יין או פירות שהכינום להקריבן לע"ז לא נאסרו בהנאה אע"פ שהכניסו אותם לבית עבודה זרה עד שיקריבום לפניה", וטעמו הוא מפני שקיימא לן "אין הקדש לעבודה זרה" וכמו שכתבו התוס' בסוגייא [נ' ע"א ד"ה בעינן] וכמו שפסק הרמב"ם עצמו בפ"ד מהל' איסורי מזבח הלכה ד'.

אמנם נראה כי גם באופן זה יש לחוש לאיסור תקרובת מחמת העובדה שכל מטרת התספורת הייתה בכדי להביא את השיער שמשמש כמנחה לאליל ודומה ממש לבצירת ענבים שהעמידה הגמרא "שבצרם מתחילה לכך" ופירש רש"י : "לצורך עבודת כוכבים, ובבצירתם עבדה לעכו"ם", שהרי גם שם לא היה אופן עבודת העכו"ם ע"י בצירת ענבים, אלא בהבאת ענבים לפניה לתקרובת, ואפילו הכי, מכיון שכבר בזמן הבצירה נתכוין לשם עבודת כוכבים, נחשבת כ"זריקה המשתברת" ונאסרת משום תקרובת [אלא שיש לדון האם נאסרת מייד כדעת הרשב"א או שתלוי גם במה שיביאוה בפועל כתקרובת לפני העכו"ם]. ולא יקשה ממה דאמרינן "אין הקדש לעכו"ם", כיון ששם מדובר שלא עשה מעשה רק אמר דברים שמתעתד לעבוד לחפף מסוים או להביאו תקרובת לאליל משאין כן כאן שנעשה מעשה לשם הע"ז ודומה לתחילת דברי הרמב"ם בהל' איסורי מזבח: "מאימתי תפסל הבהמה או העוף משום מוקצה, משיעשו בהם הכמרים מעשה כגון שיגזזו אותו או יעבדו בו לשם עבודה זרה", והוא הדין בנד"ד שמתגלח כדי להביאו לע"ז.

אלא שצריך קצת ביאור מדוע מבואר בגמרא [ל"ב ע"ב] שבשר הנכנס לעכו"ם מותר, וכן פסק הרמב"ם והשו"ע, הרי אין זה דברים בעלמא, שהרי אנו רואים שעשה מעשה והכניסו לבית הע"ז. וצריך לחלק ולומר שמכל מקום הבאתו והכנסתו לבית הע"ז אינה מעשה בגופו של החפץ ורק מגלה על דעתו ורצונו של העובד להקריבה או לעובדה וזה עדיין אינו אוסר מדין תקרובת, מה שאין כן כשעושה מעשה בגוף הדבר לשם הע"ז, כגון שגוזזו, זה נחשב מעשה האוסר ואפילו שאין דרך עבודתה בכך - וכמו שראינו לגבי בצירת ענבים.

ד. דין "רוצה בקיומו" וגדרו: גם אם נאמר שאופן פולחן האלילות אינו אוסר את השיער מדין תקרובת עכו"ם יש לדון אם אין בעצם קנייתו של שיער זה משום "רוצה בקיומה של עבודה זרה".

עיקר דין רוצה בקיומו מבואר בגמרא בע"ז [ס"ד ע"א]: "ישראל שהיה נושה בעכו"ם מנה ומכר [העכו"ם] עבודת כוכבים והביא לו, יין נסך והביא לו, מותר. אבל אם אמר לו המתן לי עד שאמכור עבודת כוכבים ואביא לך, יין נסך ואביא לך, אסור מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אמר רב ששת: סיפא משום דהוי ליה כי רוצה בקיומו". ופירש רש"י [שם בד"ה רבנן הוא]: "דאסור להיות רוצה בקיומן, דישראל מצווה לבטל עבודת כוכבים ומשמשים וכו". וכן פסק הרמב"ם [בפי"ג מהל' מאכלות אסורות הל' ט"ו] והשולחן ערוך [יו"ד סי' קל"ב סע' ז']. ובהגהת הרמ"א שם הביא חבל ראשונים שחילקו שהאיסור קיים דווקא אם אינו יכול להפרע ממנו ממקום אחר או שאין לו ערב, אבל אם יוכל להפרע ממנו ממקום אחר או שיש לו ערב, מותר. והש"ך שם [ס"ק ל"ט] הביא בשם הראב"ד שחילק בין מתי שיכול לנוגשו וממתין לו מרצונו, שאז אסור כיון שבגללו מתקיים האיסור, לבין אופן שאינו יכול לנוגשו ולכן ממתין לו, שמותר.

ואם כן בנדון דידן יש לומר גם כן שהישראל רוצה בקיומה של הע"ז, מאחר שעובדי הע"ז מגלחים לכבודה וכיון שעושים כן משום אמונתם אין הם דורשים שכר עבור השיער ומשום כך מחירו של השיער והפיאות המיוצרות ממנו זול משמעותית [ולעיתים במאות אחוזים] משיער המובא ממקומות שבהם גילוח השיער נעשה כדי להתפרנס ממכירתו, וא"כ נוח לישראל בקיום הע"ז כדי שמצב זה ימשיך להתקיים וא"כ הרי זה בכלל איסור רוצה בקיומו.

ויש לחלק ולומר שכל האיסור קיים רק באופן שהישראל חפץ בקיום הע"ז עצמה וכפי הדוגמא שמביאה הגמרא שהישראל חפץ שתתקיים הע"ז בידו של הגוי כדי שיוכל למוכרה ולפרוע את חובו, מה שאין כן בנידון דידן אם נאמר שהשיער לא נאסר מדין תקרובת, א"כ הנאת הישראל מהאלילות היא רק בעקיפין - שמחמת האלילות מביאים שיער שבו מעונין הישראל, ואולי באופן זה לא נאמר האיסור.

אולם לפי הטעם שכתב רש"י שהישראל מצווה לבטל עבודת כוכבים ומשמשיה, י"ל שטעם זה שייך אפילו אם הישראל נהנה מהעכו"ם רק בעקיפין, הרי סוף סוף הוא רוצה בקיומה, וזהו היפך החיוב לבטל עכו"ם ומשמשיה.

ונראה שנדון זה תלוי במחלוקת הראשונים ובתנאים שנתנו לאיסור : לפי התנאי שכתבו הראשונים שהביא הרמ"א דדוקא אם אינו יכול להפרע ממקום אחר קיים האיסור, י"ל שבנדון דידן הגם שניתן למצוא שיער ממקור אחר אולם במחיר זול כזה לא ניתן להשיג, ואדרבא, הרי רואים אנו שאע"פ שניתן להשיג ממקום אחר בכל זאת מעדיפים לקנות משם מפני מחירו הזול ולכן י"ל שנחשב כאינו יכול להפרע ממקום אחר, אולם לדעת הראב"ד שהביא הש"ך שדוקא ביכול לנוגשו ונמנע מכך אסור כיון שמחמתו מתקיים האיסור, י"ל שבנדון דידן אין האיסור מתקיים מחמת הישראל שהרי גם אם ימנעו הישראל לקנות שיער מאלילות זו לא ישנו המאמינים את אמונתם הטפילה וימשיכו במעשיהם, וא"כ לשיטתו אין מקום לאסור לקנות מהם שיער מטעם רוצה בקיומו.

ה. דין מסייע ידי עוברי עבירה: עוד יש לדון גם אם נאמר שאין השיער נאסר מדין תקרובת עכו"ם וגם אם נאמר שאין בקניית שיער זה משום רוצה בקיומה של עבודה זרה יש לדון לאסור את הקנייה מדין "מחזיק ידי עוברי עבירה" ומדין איסור להָנות עבודה זרה.

איסור מסייע ומחזיק ידי עוברי עבירה שייך לכאורה בנדון דידן כיון שאלילות זו הינה ע"ז גמורה לכל הדעות [ולא רק בשיתוף], ועבודה זרה נאסרה לבני נח שהרי נצטוו בז' מצוות על אמונה בה' ושלא לעבוד ע"ז, ומכיון שברור הדבר שהכסף המתקבל ממכירת השיער משמש להחזקת ואף לפיתוח הע"ז בעבירה וא"כ אסור לישראל להחזיק את ידיהם.

ובתוספות בשבת [ג' ע"א ד"ה בבא] העלו שאפילו הכן שלא שייך איסור "לפני עיור" וכגון שיוכל לעשות העבירה גם בלעדיו [ולא חשיב "תרי עברי דנהרא"] מ"מ יש איסור דרבנן, שחייב להפרישו מאיסור וכן דעת כמה ראשונים שיש מדרבנן איסור לסייע לעובר עבירה.

אמנם יש לחלק ולומר שאיסור זה נאמר רק לגבי ישראל ולא שייך בעכו"ם. ורש"י במס' ע"ז [דף נ"ה ע"א ד"ה דורכין] כתב: "ומשום גורם טומאה ליכא, שמשעה שדרך בהן העובד כוכבים מעט נטמאו, ומשום מסייע ידי עוברי עבירה ליכא, שהעובד כוכבים לא נצטווה על כך, עכ"ל. ומשמע דהיכא שנצטווה בכך שייך דין זה גם בגוי.

• ובאמת שהרמ"א [ביו"ד סי' קנ"א סע' א'] למד שנדון זה תלוי במחלוקת ראשונים והביא בזה שתי דיעות, אולם הש"ך [שם ס"ק ו'] כתב שאין בזה מחלוקת ולכו"ע אין איסור מסייע בגוי, וכן הכריע ג"כ בספר ערוך השולחן [יו"ד סי' ס"ב], והחתם סופר בתשובה [יו"ד סי' י"ט].

חובת מחאה בגוי העושה עבירה
אולם גם אם איסור גמור אין כאן, יש בנותן טעם להביא מה שכתב בספר חסידים [סי' תתשכ"ד], וז"ל: אם רואה אדם נכרי עושה עבירה, אם יכול למחות ימחה, שהרי שלח הקב"ה את יונה לנינוה להשיבם, כי כשהקב"ה כועס אין עת רצון לפניו. וכן סובר הרמב"ם [בפ"ח מה' מלכים], דמצוה לכוף לכל באי עולם, על ז' מצות שנצטוו בני נח, עיי"ש. ועיין עוד בתשובת "חיים ביד" [לרבינו חיים פלאג'י, סי' י"ט], שדן במי שנכפה עליו מפני דוחקו לעסוק בסרסרות לדבר עבירה עבור נוכרים הגרים שם, והעלה לאיסור, עי"ש טעמו ששייך גם בנדון דידן.

האיסור להָנות עבודה זרה
גוף האיסור נלמד ממשנה וגמרא במסכת ע"ז [נ"א ע"ב]: "עבודת כוכבים שהיה לה גינה או מרחץ, נהנים מהם שלא בטובה ואין נהנים מהם בטובה", ופירש רש"י : שלא בטובה: שלא יעלו שכר לכומרים. וכן פסק השו"ע [יו"ד סי' קמ"ג סע' ג'] שאם הטובה היוצאת מהם היא לכהנים, אסור. ויעוין ברמ"א שם שהביא דעת ר"ת שרק אם הכהנים עומדים בחצר הע"ז יש לאסור, וכתב לסמוך על דיעה זו להקל.

אולם בנדון דידן אין מקום לקולא זו , שהרי הכסף מגיע לכהני הע"ז הנמצאים בחצרה וגם להחזקת האליל עצמו.

אמנם לפי מה שהביא שם הש"ך [ס"ק ז'] בשם הב"ח שהחומרא קיימת רק במקום שהריוח לא היה מגיע לכוהני הע"ז בלא הישראל שנתנו להם, אולם באם שגם אם לא היה הישראל קונה אצלם או מעלה רוחץ אצלם ומעלה להם שכר היו עכו"ם אחרים עושים כן במקומו, מותר גם לישראל. וא"כ בנדון דידן יש לומר כי מה שלא יקנה הישראל יקנו עכו"ם [וכבר נודע שהחלק הנמכר לישראלים אינו עולה על שבעה אחוזים] וא"כ מטעם זה לבדו אין להחמיר לדעת הב"ח.

לסיכום:
א. אם מטרת התגלחת היא להכנה והיטהרות, אין השיער אסור משום תקרובת.
ב. אם רק התגלחת עצמה היא הפולחן, גם אז נראה שאין איסור תקרובת על השיער.
ג. אם ההתגלחות היא הפולחן שמטרתו להביא את השיער כקרבן, לדעת כמה ראשונים השיער אסור אפילו אם לא הובא אח"כ לתקרובת, ובודאי שאם הובא כתקרובת לבית האליל שנאסר.
ד. גם אם אין הפולחן בעצם התגלחת וכל המטרה היא להביא את השיער כקרבן לאליל נראה שדינו שווה לאמור לעיל, ועכ"פ אם הוקרב בפועל לפני האליל בודאי שנאסר.
ה. גם אם לא נאסר השיער מדין תקרובת עכו"ם, לדעת חלק מהפוסקים יש מקום לאוסרו מדין "רוצה בקיומה של ע"ז".
ו. גם אם אין לאסור מדין רוצה בקיומו, יש מקום לדעת כמה פוסקים לאסור מדין "מחזיק ידי עוברי עבירה".

מהעולה מתבאר כי יש מספר טעמים לאסור את השיער אך יש הפרש גדול ביניהם: כי אם סיבת האיסור הוא תקרובת עכו"ם, הרי שהאיסור תופס גם למפרע שהרי השיער הוא איסור הנאה חמור ביותר שנאסר אפילו במשהו, אין לו ביטול עולמית, ותופס את דמיו, אולם אם נאסור מטעם רוצה בקיומה של ע"ז או מטעם מחזיק ידי עוברי עבירה, הרי שבודאי יש להקל ולהתיר את הפיאות שכבר נקנו ולאסור את השימוש רק מכאן ולהבא.

וכידוע הפסק כי השיער המובא ממקום אלילות זו אסור מדין תקרובת עכו"ם, הוא לעת עתה, שכן עדין לא נמסרו כל הנתונים המציאותיים לגדולי הדור. גם הרה"ר לישראל נמצאת בקשר עם גורמים רבניים בהודו ועם גורמים אחרים שביקשנו מהם להכנס לעומקה של סוגיה זו באופן מדוייק כדי לברר את כוונת המתגלחים ואת סדר ה"פולחן" שהלכותיו ההלכתיות מאד חשובות כדי להביע את העמדה הסופית.

הדיון הנ"ל אינו אלא להבהיר את צידי ההתלבטות ההלכתית עד לתום הדיונים שיסתיימו אי"ה בהקדם.

כמו"כ הרבנות הראשית פועלת בימים אלה לבירור בקרב החברות השונות המייצרות את הפאות הנוכריות, כדי לדעת באופן מדוייק את מקור השערות, האם הם מהודו או ממקומות אחרים שאין בהם כל חשש. יש בידנו כבר נתונים מסויימים וכשתסתיים מלאכת הבירור אי"ה נפרסמם.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il