ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ברכת בלעם - ברכה או קללה? | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר בלק Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ג

ברכת בלעם - ברכה או קללה?


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ציפורה בת דוד

זכה בלעם שלא מרצונו לראות במחזה אלוקים את מעלתם של ישראל מה שלא ראו אפילו נביאי ישראל. ואנו בשעות משבר וקטנות המוחין כשנדמה לנו "הִנֵּה כְּכָל הַגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה" (יחזקאל פרק כה), ולפעמים אף עולות מחשבות של רגשי נחיתות מן הגויים "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם", (במדבר פרק יג), ראוי לנו לעיין בנבואת בלעם ולהתחזק בה, בחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'".

"כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב ... לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ ... מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם: יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ: אֵ-ל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ: כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

כל כך חשובה היא פרשה זו שחז"ל בקשו לקבוע אותה בכל יום בברכות שמע, וכך מובא בגמ' (ברכות דף יב עמוד ב) "אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע", ופרש"י "כרע שכב - דדמי לבשכבך ובקומך, שהקדוש ברוך הוא שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלווים ושקטים כארי וכלביא" 1 . ומסבירה הגמ' "ומפני מה לא קבעוה - משום טורח צבור". לפי הפשט יש טורח הצבור לקרוא פרשה כ"כ ארוכה, אולם אם הפרשה כ"כ חשובה האם לא כדאי להשקיע זמן בקריאתה? נראה שיש כאן עומק גדול יותר, כפי שיבואר להלן.

הנה בלעם רצה לקלל את ישראל, והוא התווכח על כך עם הקב"ה, וכך אמרו במדרש תנחומא (סימן ו) "ויאמר אלוקים אל בלעם לא תלך עמהם, א"ל: א"כ אקללם במקומי, אמר לו: לא תאור את העם, אמר: א"כ אברכם, אמר לו: אין צריכין לברכתך כי ברוך הוא, א"ל לצרעה - לא מדובשך ולא מעוקצך", לכאורה איזה עוקץ יכול להיות בברכה?

חז"ל משווים בהשוואה ניגודית את בלעם למשה רבנו (תנחומא פרשת דברים - הוספה סימן ב) "אלה הדברים אשר דבר משה. זש"ה מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון (משלי כח כג), מוכיח אדם - זה משה, שהוכיח את ישראל, אחרי חן ימצא - שמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם, שנאמר אם נא מצאתי חן בעיניך ה' (שמות לד ט), ממחליק לשון - זה בלעם, שהיה אומר לישראל מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל (במדבר כד ה), למה היו דומין? לבן מלך שהיו לו שני פדגוגין, אחד אוהב ואחד שונא, זה שהיה אוהב היה מזהירו, ואומר בני הזהר בעצמך שלא תעשה עבירה, שאביך דיין ואם שומע שעברת עבירה אע"פ שהוא אביך, אינו נושא לך פנים, והאחד שהיה שונא אותו, אמר לו מה אתה מיצר, אביך מלך, עשה כל תאותך, ואל תתירא משום בריה, כי אביך אינו מקפיד עליך, כך הבן אלו ישראל, השני פדגוגין הם משה ובלעם, משה היה אוהבם ואמר להם הישמרו לכם פן יפתה לבבכם [וגו'] וחרה אף ה' בכם (דברים יא טז יז), למה שהוא דיין, שנאמר וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים (שם /דברים/ ד לט), אבל בלעם היה אומר אל תיראו, בניו אתם, עשו כל מה שאתם מבקשים, ואינו מקפיד עליכם, לכל האומות עושה כל מה שגוזר עליכם, למה לא איש אל ויכזב (במדבר כג יט), אבל בכם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימינה (שם /במדבר כ"ג/) , לכך צווח שלמה ואומר נאמנים פצעי אוהב (משלי כז ו), זה משה, ונעתרות נשיקות שונא (שם /משלי כז/), זה בלעם, לכך אלה הדברים". ואכן דברי בלעם גרמו נזק לעם ישראל שחשבו עצמם לשלמים שאינם צריכים לחשוש מחטא, ונוסף לכך הרי הקב"ה אינו מביט בעוונותיהם, ולא יעניש אותם, וכך הצליח בלעם לפתותם לחטוא בשיטים 2 .

וכך מפורש במדרש (ילקוט שמעוני תורה פרשת בלק רמז תשעא) "אבל בלעם כשברכן היו ברכותיו שוות ואין בהם פגם לפיכך גבה דעתן של ישראל ובאו לידי תקלה בעצת בלעם". אפשר שבגלל זה חשבו חז"ל שיהיה בזה טורח הצבור אם יזכירו בכל יום את שבחן של ישראל, ובפרט את התוצאה של קריאת שמע שנותנת להם כוח כארי וכלביא, ומוטב לעסוק בקבלת עול מלכות שמים "בשכבך ובקומך".

מדוע הפכו כל הברכות לקללות חוץ מ"מה טובו אהלך יעקב משכנותיך ישראל"? מפני שכל המצוות כאשר מקיימים אותן מתוך גאווה ושלא לשמן השפעתן הולכת ופוחתת עד שעלולים הם להפסיק לקיים אותן. אבל בלמוד תורה הדבר שונה, אמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" ועוד אמרו "אמר הקב"ה: הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבהן מחזירן למוטב", ולכן כיון שברכן בתורה "מה טובו אהלך יעקב", לא יכול לצאת מזה דבר רע, וברכה זו נשארה ברכה קיימת אף אם עזבו את קיום המצוות, המאור שבתורה מחזירן למוטב.

נאמר בספר מיכה (פרק ו) "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'", ואמרו חז"ל שצדקות ה' שלא כעס כל דור המדבר כדי שלא יהיה מקום לקללות בלעם להשפיע על ישראל. וראיתי בשם האר"י ז"ל שבגלל זה שלא היה רגע של מידת הדין היה חסר בהשפעת מידת היראה לאותו הדור ולכן חטאו בשיטים, כי חסדי ה' מעוררים את מידת האהבה ודיניו מעוררים את מידת היראה, ואלו הן "דחילו ורחימו תרי גדפין הן" (= יראה ואהבה הן כשתי כנפיים), ובלעדיהן עבודתנו את ה' אינה שלימה והיא אינה פורחת ועולה לשמים. וזה מה שנאמר "וַיִּחַר אַף אלוקים כִּי הוֹלֵךְ הוּא", שחרה לו שהאף הולך מהם.

כיצד השפיעה הנבואה על בלעם?

אמרו חז"ל (רש"י במדבר פרק כב פסוק ה) "ואם תאמר, מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע? כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחלה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות".

ונראה שכדי שלא יהיה להם פתחון פה נתן להם נביא במדרגת משה רבנו, כפי שאמרו חכמינו (במ"ר פרשה יד) "תני: (דברים לד) 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה', בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה ואיזה נביא היה להם כמשה זה בלעם בן בעור".

אלא שלכאורה קשה, עדין יש להם פתחון פה לומר שקבלו נביא רשע כבלעם ולא צדיק כמשה, בלעם היה סמל של אדם עם מידות מושחתות, שכל מי שיש לו מידות כאלו הוא מתלמידיו של בלעם הרשע, נאמר במשנה (מסכת אבות פרק ה משנה יט) "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע: עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע". ואם כן חוזרת טענתם שנביא כזה לא יוכל החזירם בתשובה לעבודת הבורא!?

ונראה שזה גופא הוכיח להם הקב"ה כאשר נתן נבואה לבלעם, שלמרות דרגת נבואתו הגבוהה היא לא שינתה אותו ולא הפכה אותו לאדם אחר טוב יותר, ומכאן שלא די בנבואה שניתנת מגבוה כדי להפוך את אומות העולם להיות ראויים לעבודת ה' כישראל, אלא הם צריכים להיות מוכנים לכך מצד עצמם.

וכך אמרו במדרש (במ"ר פרשה כ):
"וירא בלק בן צפור, זה שאמר הכתוב (דברים לב) 'הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט' לא הניח הקב"ה לעובדי כוכבים פתחון פה לע"ל לומר שאתה רחקתנו, מה עשה הקב"ה? כשם שהעמיד מלכים וחכמים ונביאים לישראל כך העמיד לעובדי כוכבים, העמיד שלמה מלך על ישראל ועל כל הארץ, וכן עשה לנבוכד נצר, זה בנה בית המקדש ואמר כמה רננות ותחנונים וזה החריבו וחרף וגדף ואמר (ישעיה יד) אעלה על במתי עב, נתן לדוד עושר, ולקח הבית לשמו. ונתן להמן עושר ולקח אומה שלימה לטובחה, כל גדולה שנטלו ישראל את מוצא שנטלו האומות, כיוצא בה, העמיד משה לישראל ובלעם לעובדי כוכבים, ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי עובדי כוכבים? נביאי ישראל מזהירין את ישראל מן העבירות, שנא' (יחזקאל ג) ואתה בן אדם צופה נתתיך וגו', ונביא שעמד מן הגוים העמיד פרצה לאבד את הבריות מן העולם, ולא עוד אלא שכל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל עובדי כוכבים שכן ירמיה אומר (ירמיה מח) לבי למואב כחלילים יהמה וכן יחקאל (יחזקאל כז) בן אדם שא על צור קינה, וזה אכזרי עמד לעקור אומה שלימה חנם על לא דבר, לכך נכתבה פרשת בלעם, להודיע למה סלק הקב"ה רוח הקדש מעובדי כוכבים, שזה עמד מהם וראה מה עשה".

הרי לנו שהמעלות הרוחניות שנתנו משמים לאומות העולם לא הועילו להם אלא אדרבא גרמו להם נפילה רוחנית, כיון שהמעלות האלו לא התאימו למדרגתם הרוחנית, ולכן הם לא היו כלי טוב להחיל את אותן.

המדרש מביא דוגמא ממידת המלכות, שמשמעה ע"פ הקבלה "לית לה מגרמא כלום", ולכן התאימה למי שיש לו נפש שפלה כשלמה שהשתמש במלכותו לבנות בית לשכינה והמליך אותה על כל הארץ. לעומתו נבוכדנצר היה בעל נפש רחבה השתמש בכוח המלכות להחריב את המקדש, בגלל שהמקדש מהווה איום על גאותו. חכמה מתאימה למי שיש לו עין טובה, מידה שינחונו בה הסנהדרין הנקראים עיני העדה. ודוד היה "טוב רואי" ולכן היה ה' עמו והלכה כמותו בכל מקום, והוא השתמש בכך למצוא את מקום המקדש ולהכין את יסודותיו, לעומתו המן הרשע היה בעל עין רעה והשתמש בחכמתו להשפיע על השמדת ישראל. הנבואה מתאימה למי שיש לו רוח נמוכה, ומידה זו זכה משה שהיה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה ולכן זכה לקבל את התורה. ולעומתו בלעם שהיה לו רוח גבוהה השתמש עם הנבואה לפרוץ גדר עולם.

בלעם קבל את הנבואה בגלל שבקש להיות כישראל, ואמר לקב"ה "לא טוב לך להיות נעבד משבעים אומות", והקב"ה הראה לו כתשובה לשאלתו את מדרגת ישראל, אם מידותיו היו מתוקנות הייתה נבואה זו מבהירה לו את הדרך כיצד באמת להתקרב לבורא, בשני דרכים: או ע"י דבקותו בישראל היה זוכה לקבל את ההשפעה מהם, או ע"י שהיה מתגייר ונעשה כמותם, שאין לך אומה ואדם בעולם שאינו יכול להתגייר ולהיכנס לכלל ישראל. אולם הגאווה מנעה זאת ממנו, והפכה את כל הגילוי הזה למקור קנאה בישראל ורצון לקללם ולהחטיאם ולפרוץ גדר עולם.

טענת האומות מדוע אין להם נביא כמשה, מזכירה את טענתם לעתיד לבוא כלפי הקב"ה "כלום כפית עלינו הר כגיגית" (ע"ז דף ב:) 3 . ובאמת מדוע לא כפה עליהם? נראה שכפיה לקבל את התורה שייכת רק אצל ישראל שבפנימיותם רוצים לקבל את התורה, ושייך לומר עליהם "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", אבל אצל אומות העולם שאינם מוכנים מטבעם לקבל את התורה, אם יכפה אותם לקבל את התורה זה יהיה באמת כפיה, שלא תגלה רצון אמיתי לקבל את התורה. וכך הנבואה שיקבלו אומות העולם לא תביא אותם לקיום המצוות, או לקבלם ישראל עליהם כממלכת כהנים וגוי קדוש. וכך גם הנבואה שרצו לקבל בעוד שהם לא מוכנים לה היא חיצונית ולא תקרב אותם לבורא.

ואם כן צריך להבין כיצד שרתה נבואה במדרגה כל כך גבוהה כמשה על נביא רשע כבלעם, הרי הנבואה לא ניתנת אלא לחכם ענו ועשיר ומוכתר בכל המידות הטובות? וכך כותב הרמב"ם שאין להאמין בו אפילו אם יתן אות ומופת אם הוא אינו צדיק, וז"ל רמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ז הלכה ז) "ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה ואח"כ בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו מצוה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון, ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו, ואעפ"כ מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה [הוא] מעמידים אותו על חזקתו, שבכך נצטוינו כמו שנצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים ואע"פ שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן, ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו, ונאמר כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב".

נראה שהנבואה שקבל בלעם הייתה מנותקת ממנו, והקב"ה שם את הדברים בפיו, כפי שאמרו חז"ל (תנחומא) "וישם ה' דבר בפי בלעם (במדבר שם /כ"ג/ ה) . שעיקם פיו ופקמו, כאדם שקובע מסמר בלוח, ר' אליעזר אומר מלאך היה מדבר, ור' יהושע אומר היה מחכה". הקשר בין הנבואה אליו הייתה מקרית ולכן השתמש בלשון "ויקר" 4 , והייתה דומה לפי האתון שדבר ולא הפך להיות בדרגת המדבר, וכך אשפר שיתנבא נבואה בדרגה גבוהה בלא להיות מוכן לכך מבחינה רוחנית.

והנה אמרו חז"ל (בבא בתרא דף טו עמוד א) "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב". וצריך להבין מדוע ייחד את פרשת בלעם להיזכר כאן כחלק נפרד מתורת משה הלא הכול נכתב בתורה ובודאי קבל קדושת ספר תורה? ועוד מדוע התורה נקראת ספרו של משה?נראה שהמכוון בספרו של משה למשנה תורה, שמשה רבנו אמר את הספר הזה בלשון עצמו וברוח הקודש, כפי האמור בגמ' 5 . ואחר כך הדברים קבלו קדושת ספר תורה, וכיון שמלכתחילה משה מפי עצמו אמרן נחשב לספרו של משה, וכך גם פרשת בלעם, למרות האמור לעיל שהקב"ה שם את הדברים בפיו, סוף כל סוף העולם שמע את הדברים מפי בלעם, והקב"ה ציווה לכתוב את הדברים בתורה ולקדשם בקדושת ספר תורה. וזהו הייחוד של ספקרו של משה ופרשת בלעם, אלא שמשנה תורה ספרו של משה נתקדש בקדושת ספר תורה בזכות זה שמשה התעלה למדרגת איש האלוקים, וכל דבריו הפכו להיות קדושים כתורה, מה שאין כן פרשת בלעם זכתה להיכנס לספר התורה, לא בגלל שהוא היה ראוי לכך, אלא בציווי ה', שרצה להראות שבחן של ישראל, ע"י בלעם הרשע נביא אומות העולם כדי שהכול ידעו את מעלת ישראל ואהבת ה' לישראל.


^ 1 נראה לפרש לפי רש"י מדוע בחרה הגמ' בפסוק זה ולא בפסוק "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה", מפני שרצה להקביל אותו ל"בשובך ובקומך", קודם שכיבה ואח"כ קימה.
^ 2 החטא לזנות עם בנות מואב, בא להתיר להם נישואי תערובת עם עמים אחרים, וזה מתאים לעצת בלעם שרצה לקלל את ישראל ולבטל את הייחוד שלהם מכל העמים.
^ 3 תוספות (שבת דף פח עמוד א) "והא דאמר בפ"ק דמס' ע"ז (דף ב:) כלום כפית עלינו הר כגיגית דמשמע דאם היה כופה עליהן לא היה להן תשובה, והכא אמר דמודעא רבה לאורייתא היינו על מה שלא קבלוה אבל מה שלא קיימוה איכא תשובה".
^ 4 רש"י ויקרא פרק א פסוק א "ויקרא אל משה - לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) וקרא זה אל זה, אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג ד) ויקר אלוקים אל בלעם".
^ 5 מגילה דף לא עמוד ב "אמר אביי: לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל קללות שבמשנה תורה - פוסק. מאי טעמא? הללו - בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו - בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן". תוספות "משה מעצמו אמרם - וברוח הקדש".


חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il