ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מהותה של קנאות | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר פנחס Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ג

מהותה של קנאות


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ציפורה בת דוד

קנאה מתוך אהבה
התורה משבחת את פינחס על קנאותו וקובעת את שכרו:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:"

ואמרו חז"ל "ויכפר לשון עתיד, "וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם" (סנהדרין פ"ב). בסליחות של יום כפור קטן אנו מבקשים "רחמנא אידכר לן זכותיה דפינחס קנאה". מהי מהותה של קנאות שהכתוב משבח אותה כל כך? ותחילה יש להבהיר, פינחס קנא על המעשה שעשה זמרי, אולם המתבונן ומחפש את מקור האסור שעשה זמרי לא ימצאנו בתורה, "בועל ארמית" אינו עובר על איסור מהתורה, אלא הדבר נאסר לאחר דורות על ידי בי"ד של חשמונאים שגזרו על כך, וכל ההלכה הזאת מסורה לקנאים, שאם ראו מעשה כזה בפרהסיא, נאמרה הלכה "קנאים פוגעים בו". אבל אין זה אומר שהחוטא בכך חייב מיתה, ויתרה מזאת אמרו (סנהדרין דף פב עמוד א) "אמר רבי יוחנן: הבא לימלך - אין מורין לו". וכך פירש רש"י "אמר רב חסדא - קנאי הבא לימלך בבית דין ובשעת מעשה אם יפגע בו - אין מורים לו, שלא נאמרה אלא למקנא מעצמו ואינו נמלך". ולא עוד אלא שאמרו בגמ' שם "נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא", משמע שזמרי אינו חייב מיתה ואינו כגברא קטילא, ולכן יכול זמרי להתגונן מפני מי שרוצה להורגו.

וצריך להבין, אם אין בועל ארמית אסור מהתורה, וגם אין עליו עונש מהתורה, מדוע מתעוררת קנאה כל כך גדולה כלפיו? מובא ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק יב) "עון זה אע"פ שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אע"פ שהוא ממזר והבן מן הכותית אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלהיות אחרי י"י". צריך לומר, שהקנאה היא על כך שבמעשה זה גורם לתערובת יהודים וגויים מבטל בכך את הייחודיות היהודית 1 . והתורה במכוון לא פירשה את חומרת האיסור, מפני שדבר זה צריך להיות טבוע בנפשה של האומה הישראלית, וצריכים הם להבין את חומרת המעשה בפנימיות נפשם, ולכן נמסר הדבר לקנאי שמרגיש את עלבון עמו, ומגודל אהבתו את עם ה' אינו יכול לסבול פגיעה בו, ולכן רק מי שמקנא בעצמו בלא להימלך תחילה, ויש בכך הוכחה שהוא הקנאי האמיתי, מותר לו לפעול מנהמת לבו ולקנא לאלוקיו. (משמע שאם יהרוג מתוך מניע אישי ולא לשם שמים יחשב לרוצח - הגר"ח שמואלביץ' בשיחותיו).

קנאה של איש באשתו

כדי להבין מהותה של קנאות, יש לעיין במקבילות שלה בתורה. והנה מצאנו בתורה קנאה שמקנא בעל באשתו, (במדבר פרק ה,י"ד) "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה", הקנאה באה בגלל חשש שהאשה בגדה בו, ומעלה מעל באשה שאהבה, ונתן בה אמון בבת בריתו, הקנאה היא ביטוי של כאב עמוק על איבוד דבר שהיה חלק ממנו והיה היקר לו מכל, ורמז לכך בכתוב "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה" (משלי פרק יד), היינו שהקנאה נוגעת בעצמות של האדם, או בעצמותו ומהותו, ולכן היא כל כך נסערת ונרגשת "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" (שיר השירים פרק ח). "כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם" (משלי פרק ו). וכן מצאנו בתורה את קנאת ה' לחטא ע"ז, כפי שנאמר (שמות פרק כ) "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֵ-ל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי".

ופירש הרמב"ן (שמות פרק כ פסוק ב):
"ולא נמצא בכתוב בשום מקום שיבוא לשון קנאה בשם הנכבד, כי אם בענין עבודה זרה בלבד... ולפי דעתי שיזכיר קנאה בע"ז בישראל בלבד, וטעם הקנאה כי ישראל סגולת השם הנכבד אשר הבדילם לו, כאשר פירשתי למעלה (יט ה). והנה אם העם שלו משרתיו פונים אל אלוקים אחרים יקנא בהם השם, כאשר האיש מקנא באשתו בלכתה לאחרים, ובעבדו בעשות לו אדון אחר, ולא יאמר הכתוב כן בשאר העמים אשר חלק להם צבאות שמים ".

כלומר, כנסת ישראל היא כביכול בת זוגו של הקב"ה, ולכן הקב"ה מקנא בהם כאשר הם בוגדים בו ללכת אחרי אלוקים אחרים, כפי שמצאנו בעל שמקנא לאשתו. ולכן מצאנו שאחרי חטא העגל נהג בהם משה רבנו כסוטות, והשקה אותם מן המים שלתוכם טחן את העגל עד דק, ואמרו חז"ל (רש"י שמות פרק לב פסוק כ) "וישק את בני ישראל נתכוין לבדקן כסוטות". וכן שבר את הלוחות דבר שמזכיר את מחיקת השם בסוטה כדי לטהרה לבעלה. ומשה רבנו שנקרא בזהר הק' "שושבינא דמלכא" שמיצג את הקב"ה, מקנא קנאת ה' בישראל והורג את העובדים לעגל "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי" (שמות פרק לב), משמע שמיוזמה למעשה באה ממנו ורק אחר כך נאמר לו 2 שיכול להרוג את עובדי העגל.

ולפי זה מובן מדוע למדו מ"ואהבת את ה' אלקיך ... בכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך" על חטא עבודה זרה, ופרש"י (סנהדרין דף עד עמוד א) "כלומר, תהא אהבתו חביבה לך יותר מכל החביב לך", מפני שההפך מאהבת ה' הוא הבגידה בו ללכת אחרי אלוקים אחרים. וכך כותב בעל "מסילת ישרים" בפרק י"ט בשער החסידות, שהקנאה נובעת מאהבת ה', כי מי שאוהב את חברו לא יוכל לסבול כשיראה שמחרפים אותו, וכך אוהב ה' לא יוכל לסבול את הפוגעים בו.

ונראה שרק קנאה כזאת שנעשית לשם שמים, ומתוך לב מלא אהבה לעמו, תפעל את פעולתה ותעורר את העם לצאת מאדישותו ומרפיון רוחו, העובדה שפינחס הצליח להחזיר את העם בתשובה וממילא להשיב חמת ה' מעל בני ישראל, היא ההוכחה שהיה קנאי אמיתי שקם "מתוך העדה" ולמענם. ר' צדוק הכהן (פרי צדיק) מפרש כיצד קרה הנס ששבטו של זמרי לא קם עליו להורגו, וכן מדוע זמרי לא נהפך עליו להורגו, (שאם היה עושה כן היה פטור מעונש), ומחדש - מפני שהוא בקנאותו עורר בהם רגשי חרטה על המעשה ולא קם בהם הרוח לפגוע בו בראותם צדקתו. וכך קנאתו של פינחס עוררה את העם לצאת ממשבר רוח השטות שעברה עליהם בשיטים, ושוב לא לפגום בקדושת ישראל, וכיון שהביא שלום על ישראל , מידה כנגד מידה קבל את שכרו "הנני נותן לו את בריתי שלום".

קנאה - רוח טהרה או רוח טומאה
וכך אפשר לפרש גם את מחלוקת התנאים והאמוראים ביחס למקנא לאשתו: אם קנאה זו היא מצווה, או רשות, או שהיא עבירה, וז"ל (סוטה דף ג עמוד א) " תנא דבי רבי ישמעאל: אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנסה בו רוח, שנאמר: ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו . מאי רוח? רבנן אמרי: רוח טומאה, רב אשי אמר: רוח טהרה. ומסתברא כמאן דאמר רוח טהרה, דתניא: וקנא את אשתו - רשות, דברי ר' ישמעאל, ר"ע אומר: חובה ; אי אמרת בשלמא רוח טהרה - שפיר, אלא אי אמרת רוח טומאה, רשות וחובה לעיולי לאיניש רוח טומאה בנפשיה?"

נראה שדעה זו שהקנאה היא רוח טומאה, סוברת שיש לחשוש שהבעל עושה זאת ממניעים אחרים שאינם נובעים מאהבה יתרה לאשתו, אלא מהתנהגות אישית שלו שאינה הולמת כלפיה, לפעמים הקנאה שלו נובעת מצרות עין, וחשדנות יתר המטילה אימים על האשה, הבעל המקנא לאשתו ומיצר את צעדיה של אשתו, ומונע את חירותה וחופש פעולתה, וכל זה דוחף אותה להתרחק ממנו, תופעה פסיכולוגית ידועה שכאשר הבעל עצמו בגד בה, נדמה לו שגם היא עושה לו כן, ולכן אמרו חז"ל שאם האיש לא ניקה מעון אין המים בודקים את אשתו, ולכן לדעתו, הקנאה היא רוח טומאה, אם היה אוהב אותה לא היתה אשתו מגיעה לאן שהגיעה. ויש אומרים שקנאה זו היא רוח טהרה, אינסטינקט טבעי כלפי אשה שנותנת עיניה באחר, שיש לעודד אותה ולטפח אותה, שלא ישאר אדיש להתדרדרות כזאת. ויש אומרים שקנאה זו היא רשות, וכל אדם לפי מה שהוא יעשה, ורק מי שיתעורר לקנא סימן שיש לו הצדקה לכך, בחינת "ראה מעשה ונזכר הלכה". ולסיכום אפשר לומר, שרק בעל שמקנא לאשתו מאהבתו אותה והוא נקה מעון יבדקו המים את אשתו וקנאותו תביא לידי שלום ביניהם.

לפי זה אפשר להסביר מדוע משה רבנו לא קנא בעצמו במעשה זמרי, מפני שזמרי טען טענות אישיות כלפיו. אמרו חכמינו (סנהדרין דף פב עמוד א) "תפשה בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה - בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב (במדבר כ"ה) והמה בכים פתח אהל מועד".

אפשר שמשה רבנו חשש שמא יאמרו שהוא עשה זאת מפני נגיעה אישית שהעליב אותו, ולכן הטיל את הדבר על פינחס, שהוא התעורר לכך בעצמו, לקנא לאלקיו ולהרוג את זמרי. ונראה להעמיק בכך כמה יש להיזהר שקנאות תהיה לשמה, הנה גם כאשר הוא מקנא לשם שמים, וככול שירגיש כאב גדול יותר על חילול ה', יש חשש שהקנאה תופנה כלפי האדם באופן אישי ולא כלפי החטא עצמו, ואין זו קנאה נכונה, שהרצון צריך להיות בחינת "יתמו חטאים - ולא חוטאים".

וכמו שההלכה לשנוא את הרשעים מתיחסת לרשעה עצמה ולא לאדם החוטא 3 , וכן גם ביחס לקנאי שאסור לו לקנא אם יש חשש שמעורב בו גם רגש נוסף של שנאה אישית כלפי החוטא. ובודאי הדבר אינו קל, כי באופן טבעי יש נטייה לשנוא את האדם שחטא, ובפרט למי שמקנא קנאת ה' ונסחף ברגשות של זעזוע מחמת המעשה, צא ולמד ממה שהתורה הזהירה אותנו מפני עוות הדין כלפי הרשע, שמא מחמת השנאה לחטא ישנא גם אותו עצמו ויעוות את הדין 4 .

כיצד נדע שפינחס קנא לשם שמים?
נראה שהבחינה לדבר היא אם נמצא שהוא עשה זאת מתוך אהבה כלפיהם. ואכן מצאנו שפינחס אהב את עמו, ומסר נפשו עליהם בתפילה שלא ימותו. וכך נאמר בגמ' (סנהדרין דף פב עמוד ב) "והיינו דכתיב (תהלים ק"ו) ויעמד פינחס ויפלל, אמר רבי אלעזר: ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל - מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו, בא וחבטן לפני המקום, אמר לפניו: רבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל? דכתיב: ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף " 5 . ולכן קנאתו הייתה גם כן קנאת אוהב לשם שמים.

חלקו חכמינו ז"ל מתי נתכהן פינחס, וכו"ע לא פליגי שפינחס לא נתכהן יחד עם אהרן ובניו, והמחלוקת היא אם נתכהן מיד אחרי קנאותו בזמרי, או בתקופת יהושע כאשר עשה שלום בין השבטים, וז"ל: (זבחים דף קא עמוד ב) "דאר"א א"ר חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, דכתיב: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. רב אשי אמר: עד ששם שלום בין השבטים, שנאמר: (יהושע כב) וישמע פינחס הכהן ונשיאי העדה וראשי אלפי ישראל וגו'. ואידך נמי והכתיב: והיתה לו ולזרעו אחריו! כי כתיב ההוא - בברכה הוא דכתיב. ואידך נמי הא כתיב: וישמע פינחס הכהן! ההוא ליחס זרעו אחריו".

לפי הדעה שלא נתכהן פינחס עד שעשה שלום בין השבטים, מפני שעד אז לא נתברר לכלל ישראל שכוונתו בהריגת זמרי הייתה לשם שמים לעשות שלום ולהסיר חמה, כי בשעת מעשה היו לו מקטרגים גם בשמים "בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא". וגם בין שבטי ישראל "התחילו שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל! בא הכתוב ויחסו: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הקדם לו שלום, שנאמר +במדבר כ"ה+ לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום. וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם", ולמרות שהכתוב יחסו והעיד עליו שכוונתו לטובה, הדבר התברר לישראל רק לאחר שנים כאשר עשה שלום בין השבטים ואז נתקבלה כהונתו עליהם.

הוכחה נוספת, שבשעת מעשה לא היה ברור לישראל שפינחס פעל לשם שמים, מהמדרש העוסק בברכה שמשה ברך את שבט לוי לפני מותו (ילקוט שמעוני תורה פרשת וזאת-הברכה רמז תתקנה) "וללוי אמר למה נאמר, לפי ששמעון ולוי שתו בכוס אחד שנאמר ארור אפם כי עז, משל לשנים שלוו מן המלך, אחד פרע למלך ואחד לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה, כך שמעון ולוי: שניהם לוו בשכם, כענין שנאמר ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה, לוי פרע מה שלוה במדבר, שנאמר: ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה', וחזר והלוה את המקום בשטים, שנאמר: פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שמעון, לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה, שנאמר: ושם איש ישראל המוכה".

כלומר, מצאנו ששמעון ולוי עשו מעשה קנאות בשכם, ויעקב הוכיח אותם ואמר להם "עכרתם אותי", והם ענו לו "הכזונה יעשה את אחותנו", ולא ברור אם קבל את תשובתם. ולפי חז"ל היה זה בחינת הלוואה שטעונה ברור ופירעון תשובה אם עשו כן לשם שמים, ולוי אכן הוכיח את עצמו שקנא לשם שמים בחוטאים בעגל, ונחשב לפורע את ההלוואה, ושוב חזר ולווה בשיטים במעשה פינחס שהרג את זמרי, וגם זה היה מעשה שלא הוכרע בהתחלה אם הוא לשם שמים, ולכן נחשב כהלוואה, אבל שמעון לא הוכיח את קנאתו שהיא לשם שמים לווה וחזר ולווה. (ויש להעיר שגם מעשה זמרי נחשב ל"לווה", לכאורה הוא היה חטא גמור, עיין מי השילוח שישב כוונת זמרי ואין כאן מקומו להאריך).

הקנאה והנקמה
נראה שבני ישראל הפנימו את הקנאה של פינחס ויצאו למלחמת נקמה במדין. וכך נאמר (במדבר פרק לא) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן:" והנה אחד היצרים העמוקים שבלב האדם הוא יצר הנקמה, וכלשון הרמח"ל (מסילת ישרים פרק י"א) "כי האדם מרגיש מאד בעלבונותיו ומצטער צער גדול, והנקמה לו מתוקה כדבש, כי היא מנוחתו לבדה".

נראה שיש קשר בין הנקמה והקנאה, שניהם מונעים מכוח העלבון הצער, ושניהם על גבול האסור והמותר, והדבר תלוי אם נעשה לשם שמים או לאו. ומאותה סיבה שיש להעריך את הקנאי שעושה לשם שמים, כך מאותה סיבה דברו חז"ל בשבח בנקמה, שהיא בעצם נפעלת מאותו רגש של קנאה.

וכך אמרו חז"ל (ברכות דף לג עמוד א) " גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר: (תהלים צד) אל נקמות ה'!", וכעין זה אמרו חז"ל גם על ערך המקדש "אמר רבי אלעזר: גדול מקדש שנתן בין שתי אותיות, שנאמר: (שמות ט"ו) פעלת ה' מקדש ה'", וכך גם אמרו על מי שיש לו "דעה", "ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו דעה - כאילו נבנה בית המקדש בימיו; דעה נתנה בין שתי אותיות, מקדש נתן בין שתי אותיות". מה הצד השווה בין הערכים המוזכרים שנתנו בין שני שמות הקב"ה? נראה לומר, כמו שמקדש הוא מקום השראת השכינה ובו נמצא קשר האהבה בין ישראל לקב"ה, וכך גם הדעה משמעה התחברות רגשית ומחשבתית אל הקב"ה, וכמותם גם הנקמה באה לתקן במקום שנמצא מי שמפריע להתחברות זו, ולהחזיר את המציאות הזאת שהופרה.

מצאנו את הנקמה גם ברוצח, שמותר לגואל הדם להורגו, נראה שהרצח גורם לקרובי הנרצח להרגיש מאוימים אם לא ישיבו את זכות הקיום שלהם ע"י הנקמה. וחלקו חכמינו אם גואל הדם רשות או מצווה (מכות דף יב עמוד א) " ת"ר: (במדבר ל"ה) ורצח גואל הדם את הרוצח - מצוה ביד גואל הדם , אין גואל הדם - רשות ביד כל אדם, דברי רבי יוסי הגלילי; ר' עקיבא אומר: רשות ביד גואל הדם, וכל אדם חייבין עליו". נראה שנקודת המחלוקת היא כנ"ל אם גואל הדם בודאי עושה זאת לשם שמים שאז אפשר להטיל עליו זאת כמצווה או שיש חשש שלא יעשה לשם שמים ואז ראוי שיהיה רשות, ולפי מידת כל אדם כאשר יחם לבבו.

אנו מוצאים שדוד המלך לפני מותו ציווה על שלמה בנו שימצה את דינו של שמעי ויוריד את שיבתו בדם שאולה, רואים מכאן כמה חשובה הייתה לו הנקמה משמעי על הקללה שקללו, וזאת כדי להגן על מלכות בנו, שאם לא יראה נחישות לגבי כבוד מלכוד הוא מעמיד את מלכותו בסכנה. יחד עם זאת נמנע מלפגוע בו בשעת מעשה כשקלל אותו ואמר (שמואל ב פרק טז) "כֹּה יְקַלֵּל <וכי> כִּי ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד וּמִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן", והוסיף לומר "אוּלַי יִרְאֶה ה' <בעוני> בְּעֵינִי וְהֵשִׁיב ה' לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה", מדוע לא רצה להתנקם בו אז? נראה שחשש שמא זה לא יעשה לשם שמים, ולכן בתחילה קבל עליו את הדין, ותלה זאת בעוונותיו, ורק לאחר זמן לקח את נקמתו בו.

והנה התורה אסרה לנקום במעשה ואף לא לנטור שנאה בלב, ואם כן איך אפשר לומר שיש ערך לנקמה?
ובמיוחד לפי מה שכתב החינוך בשורשי המצווה הזאת וז"ל (ספר החינוך מצוה רמא):
" משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום [שמואל ב' ט"ז, י"א] הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך, תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצוה תועלת רב להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם שלום להם".



משמע שהנקמה והנטירה אסורה בכל אופן גם אם פגע בו והעליבו, ולכאורה זה נגד הגמ' ביומא כ"ב: שממנה משמע שאת יש לו צער הגוף אין אסור לנטור לו על כך, ועוד החינוך עצמו במצווה ל"ת של"ח באסור האונאה כתב להפך, וז"ל:
"ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים ".

ונראה לישב, שהדבר תלוי לפי מדרגת האדם, אם הוא מרגיש שזה בא לו מאת ה' ולא מן האדם כלל כמו שאמר דוד על שמעי "כי אלוקים אמר לו קלל", אז ראוי שיחמיר על עצמו ולא ינקום, אבל אם הוא מרגיש נעלב, אין זה אנושי ואף לא בריא שיהיה כאבן שאין לה הופכים וישיב למחפריו, ובמקרה כזה הנקמה היא טבעית ורצויה.

וכן מצאנו שחז"ל החשיבו את הנקמה במקום הצורך (יומא דף כב עמוד ב), "ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו תלמיד חכם" 6 . וזו הכוונה בביטוי "נוקם ונוטר כנחש" - כמו נחש שנושך ואינו מרגיש טעם, כך גם ת"ח שנוקם ונוטר דוקא אם אינו מרגיש טעם אישי בדבר, ועושה הכול לשם שמים.

לסיכום, קנאה ונקמה הינן בדרך כלל מידות מגונות, עד מאד, כבר אמרו חכמינו "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם", אבל יש להבדיל בין קנאה ב... שהיא קנאה אישית, לבין קנאה ל... דבר רוחני, קנאה לאומה ולתורה מתוך אהבת ישראל ואהבת ה' יתברך, היא מעלה גדולה מאד, שאכפת וכאוב לו כאשר יש פגיעה בערכים חשובים כל כך, והיא מביאה בסופו של דבר לשלום להשבת החמה, ולהשבת האהבה למקומה הנכון.


^ 1 נפלא הדבר שלא מצאנו הלכה לקנא למי שעובד עבודה זרה, שעליה נאמר "א-ל קנא", וצריך לומר שעל ע"ז מקנא הקב"ה כבעל של כנסת ישראל, אבל על ייחודיות הישראלית עלינו לקנא. אמנם מצאנו מ"ד בסנהדרין שהרודף אחר ע"ז לעובדה מותר להורגו ולהצילו בנפשו (ואין הלכה כמותו), אולם זה גדר אחר, שאין הורגים אותו בשעת מעשה, אלא כדי למנוע ממנו את עשית העבירה החמורה, ואינו כבועל ארמית שמותר להורגו בשעת מעשה העבירה דוקא.
"2וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ".:

^ 3 ויש להביא ראיה לכך מהתוספות. נאמר בגמ', שאם עומד לפניו אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצווה להקדים ולטעון לשונא לפני האוהב – "כדי לכוף את יצרו", והקשו התוספות ד"ה " שראה בו דבר ערוה" (פסחים דף קיג עמוד ב) "ואם תאמר דבאלו מציאות (ב"מ דף לב: ושם) אמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, והשתא מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאתו? וי"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר". נראה לבאר, ששנאה גמורה היא שנאה שמעורבים בה רגשות אישיים, כגון שנאה שנובעת מיחס אישי שנובע מהכלל הפסיכולוגי של "כמים הפנים אל הפנים", ועל זה צריך לכוף את היצר ולשנוא רק את החטא, ולא את האדם החוטא, שבודאי יש לו גם כן מטען של תורה ומצוות, ורק מי שמסוגל להבדיל בין הדברים ולשנוא את הראוי לשנוא יכול לקיים מצווה זו.

^ 4 וכך כתב הרמב"ם (ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רעח) "היא שהזהיר הדיין מהטות הדין על אחד מבעלי הדין כשידע שהוא אדם רשע בעל עבירות והזהיר יתעלה מהשים ענשו להטות דינו. והוא אמרו יתעלה (משפטי' כג) לא תטה משפט אביונך בריבו. ולשון מכילתא רשע וכשר עומדין לפניך בדין שלא תאמר הואיל ורשע הוא אטה עליו את הדין תלמוד לומר לא תטה משפט אביונך אביון הוא במצות. כלומר אעפ"י שאביון הוא במצות לא תטה דינו". כי כך נטיית הלב להטות דין רשע, ועלינו להזהר מפני זה שלא תביא אותנו השנאה להטיית הדין.

^ 5 משך חכמה מפרש מה שנקרא פינחס "קנאי בן קנאי משיב חמה בן משיב חמה", שבפינחס ראו גם קנאות כשהרג את זמרי, וגם משיב חמה – כש מסר נפשו עליהם בתפילה, ולמד זאת מאבותיו, אלעזר קנא לה' והרג את אלה שחזרו שמונה מסעות לאחר מות אהרן, ואהרן היה משיב חמה ומסר נפשו עליהם בחטא העגל.
^ 6 הגמ' ממשיכה שם "והכתיב לא תקם ולא תטר? - ההוא בממון הוא דכתיב". לכאורה קשה מה הקושיא על ת"ח שחייב לנקום ולנטור, הרי הוא נוקם על כבוד התורה? נראה שזה כלול בתשובת הגמ', שרק על ממון יש אסור נקימה ונטירה, ולא בדברים אחרים כמו בצערא דגופא, וכלול בזה היתר לת"ח לנקום ולנטור והנה הגמ' ממשיכה לדון בדבר ואומרת שגם בצערא דגופא יש אסור, "וצערא דגופא לא? והא תניא: הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר (שופטים ה') ואהביו כצאת השמש בגברתו! - לעולם דנקיט ליה בליביה. - והאמר רבא: כל המעביר על מדותיו - מעבירין לו על כל פשעיו! - דמפייסו ליה ומפייס".
נראה שזה רק ממידת חסידות, ולכן על זה מותר לשמור טינה בלב ("דנקיט ליה בליביה"), ואי אפשר לומר שהאסור דאורייתא קיים בצער הגוף, כי אם כן היה אסור גם לנטור בלב כיון שזה עיקר האיסור ב"לא תקום ולא תטור".


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il