ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דמותו של קנאי | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר פנחס Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ב

דמותו של קנאי


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ציפורה בת דוד

הפרשה מתחילה בשבחו של פינחס, שקנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל, והקב"ה נתן לו בשכרו את בריתו שלום וברית כהונת עולם. כדי לעמוד על דמותו של קנאי, עלינו להשוותו לדמותו של מנהיג "איש על העדה" המוזכר בפרשה. אנו מוצאים שמשה רבנו מבקש מה' שיבחר לישראל מנהיג מורם מעם בלשון זאת "יפקד ה' אלוקי הרוחת לכל בשר איש על העדה" (במדבר פרק כז), ופירש רש"י "אלוקי הרוחות - למה נאמר, אמר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו", ובלשון אחרת ביטא זאת רש"י על הפסוק "ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו", "אשר רוח בו - כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". ולאו מילתא זוטרתא היא להיות מנהיג מנהיג שסובל כל אחד ואחד לפי דעתו, הרי כשם שפרצופיהם חלוקים כן דעותיהן חלוקות, כל אחד מגלה פן משלו באמיתה של תורה, וכדי להנהיג את כולם צריך המנהיג להיות בעל רוחב דעת, ובעל נשמה כללית, שיכול להנהיג רבים שדעותיהם מגוונות.

מאידך גיסא, צריך המנהיג להיזהר מלהיות נגרר אחר העם, אלא להנהיג את העם אחריו לפי האידיאלים הראויים לו, וזה נאמר בפסוק "אשר יצא לפניהם" ופרש"י "לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג, שנאמר (במדבר כא, לד) אל תירא אותו. וכדרך שעשה יהושע, שנאמר (יהושע ה, יג) וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו'. וכן בדוד הוא אומר (ש"א יח, טז) כי הוא יוצא ובא לפניהם, יוצא בראש ונכנס בראש", ההליכה בראש המחנה היא לא רק בזמן מלחמה, אלא גם בעתות שלום, להיות מנהיג ולא מונהג, תמיד בראש העם.

הנהגה זו של איש אשר רוח בו מתאימה לזמנים רגילים, אולם בעתות משבר רוחני, כמו שקרה לישראל בשיטים - שאני. כאן צריך הנהגה מסוג אחר. חז"ל עומדים על כך, מדוע משה רבנו לא עמד כנגד החוטאים להחזירם בתשובה?! אנו מכירים את משה בזמן קנאותו בחטא העגל, שהשקה את ישראל כסוטות, וקרא לבני לוי אליו להרוג את החוטאים, וכאן רפו ידיו, וז"ל רש"י (במדבר פרק כה) "והמה בוכים - נתעלמה ממנו הלכה כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו געו כלם בבכיה. בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא, שנאמר (שמות לב כ) ויטחן עד אשר דק וגו' וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבא פינחס ויטול את הראוי לו". למרות התשובה הסתמית הזאת "כדי שיבא פינחס ויטול את הראוי לו", יש כאן בודאי סיבה עמוקה יותר מדוע לא עשה זאת משה 1 ?

נראה לומר, שמשה רבנו יכול לעמוד בפרץ כנגד חטא של ע"ז, שהסיבה של החטא היא ספיקות באמונה שנגרמו בגלל היעלמותו של משה, והתבלבלה דעתם ואמונתם בה', וכאשר חזר משה החזיר לישראל את הדעת ואת האמונה בקב"ה, אולם חטא השיטים נבע מרוח שטות של העם, "וישב ישראל בשטים, רבי אליעזר אומר: שטים שמה, רבי יהושע אומר: שנתעסקו בדברי שטות" (סנהדרין דף קו עמוד א) 2 , היינו, יצר של תאווה ועריות, ובשביל חטא כזה לא הספיקה דמותו של משה, אלא צריך היה לקום דוקא קנאי מתוך העם 3 כפינחס, שעליו נאמר "ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו וגו'", ולהוציא את העם מן המבוכה שהיה נתון בה. ואכן במעשה הקנאות שלו הצליח לשחרר את העם מרוח השטות ולהתעלות מן החטא, ולכן נאמר "השיב את חמתי מעל בני ישראל", בגלל שקנאותו פעלה את פעולתה לטובת המצב הרוחני של העם.

כדי שמעשה הקנאות יצליח צריך כמה תנאים, הוא צריך להיעשות לשם שמים 4 , נוסף לכך הדבר צריך להיעשות מתוך אהבת ישראל, ומתוך מסירות נפש עבורם. פינחס עשה את מעשה הקנאות שלו לשם שמים, ומתוך אהבת ישראל, ונחשב לא רק לקנאי אלא למשיב חמה. נאמר בתהלים (ק"ו) "ויעמד פינחס ויפלל", ואמרו חז"ל: "אמר רבי אלעזר: ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל - מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו. בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא" (סנהדרין דף פב עמוד ב). ומה אמר בתפילתו? "על דבר זה יפלו שבעים אלף מישראל?!", הרי לנו התיחסות הפוכה, כלפי העם הוא מראה שהם עשו מעשה נורא הראוי לקנאות עד שיהרג נשיא שבט מישראל, אבל כלפי הקב"ה הוא ממעיט בחומר החטא ומראה איך הוא רוח שטות בעלמא שאינו ראוי לעונש, ובאמת אין סתירה בדבר, כיון שהצליח לבקנאותו להוציא את העם מהמשבר גם הם נוכחו לדעת שאין זו אלא רוח שטות. הרי לנו גודל אהבת ישראל שלו שמסר עליהם נפשו בתפילתו.

יתרה מכך, כל מעשהו מלמד על מסירות נפש, חז"ל אומרים שאילו הפך זמרי והרג את פינחס היה פטור מעונש משום שהיה לו דין רודף שמותר להצילו בנפשו 5 , ועוד שנים עשר נסים נעשו לו, ואחד מהם שלא הרגו אותו שבט שמעון, מובא במדרש (תנחומא (ורשא) פרשת בלק סימן כא) "השנים עשר - עמדו כל בני שבטו לפגוע בו, ירד מלאך ונגף אותם לפניו, כשראה פינחס שמבקש הקב"ה לכלותן חבטן בקרקע ועמד והתפלל סלקו הה"ד ויעמד פינחס ויפלל וגו'", והנה למרות שבני שמעון סיכנו את פינחס, והמגפה מנעה את הסכנה שלו, הוא לא נמנע מלהתפלל עבורם, והיה מוכן למסור נפשו עליהם. וכן בהריגת זמרי היה מעשה שפינחס סיכן בו את חלקו לעוה"ב, אם נמצא שעשה זאת לא לשם שמים, או אם היה זמרי פורש מן האשה לפני זה מעט שאז אסור להורגו, והיה יכול להכשל בכך, ובכל זאת לא נרתע פינחס מלהיכנס לעובי הקורה ולבצע את מעשה הקנאות. ובגלל זה נקרא כאמור גם קנאי וגם משיב חמה 6 .

אפשר להשוותו למשה שגם הוא קנא לה' בחטא העגל הרג את החוטאים ושבר את הלוחות לעיניהם, יחד עם זאת התפלל לה' שיסלח להם, ואמר שהם כלל לא אשמים בחטא כיון ש"אנכי ה' אלוקיך" בלשון יחיד נאמר, לי ולא להם! עד שאמר "מחיני נא מספרך אשר כתבת", כדי לכפר עליהם.

הבחנה נוספת, שאנו מוצאים במעשה הקנאות של פינחס, שהוא הורג את זמרי שהוא העומד בראש החוטאים, ומסית אותם לחטוא, ובכך משיב את כל ישראל בתשובה, ע"י שמחזיר אותם להלך אחר משה רבנו. וכך אנו מוצאים שאמר משה במחלוקת קרח ועדתו "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף", ומפרש הרמב"ן שם שכן דרך הצדיקים בתפילתם לתלות את החטא ביחיד הגורם העיקרי לחטא, וכך להסיר את האשמה מכללות העם. הנחת יסוד היא שהעם בכללותו אינו חוטא, עליו אפשר לומר "ועמך כולם צדיקים", אלא שיש יחידים המחטאים אותו כמו "שאור שבעיסה", וכאשר נסיר את השאור המעכב יחזור העם כולו לכשרותו, וכך פעל פינסח כנגד זמרי והשיב חמת ה' מישראל. ולהלן נראה בהשוואה לכך את קנאותו של אליהו.

ונראה שבגלל כל הסגולות הנזכרות הצליח פינחס להחזיר את העם בתשובה, ולהשיב מהם חמת ה'. ר' צדוק הכהן (פרי צדיק) מסביר מדוע זמרי לא הפך להרוג את פינחס, וכן שבט שלם של שמעון לא הגן על נשיאו, מפני שמעשה זה של פינחס עורר גם בהם הרהורי תשובה, ולא קמה בהם רוח להשיב מלחמה כנגדו, הרי לנו עוצמת ההשפעה של קנאות פינחס שפעלה לא רק על כלל ישראל אלא אף על החוטאים בעצמם.

חז"ל אמרו שפינחס זה אליהו, אם זה בגלל שגם אליהו הנביא היה קנאי כמותו, ואם זה בגלל שפינחס האריך ימים עד סוף ימי דוד, ונראה כאילו לא מת כאליהו. אנו מוצאים שאליהו מקנא שלוש פעמים. בפעם הראשונה כשנשבע לאחאב "חי ה' אלוקי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א פרק יז). לפי חז"ל כאן הוא מקנא קנא על דברי אחאב שמקנטר כלפי מעלה על כך, שהוא עובד ע"ז ואינו נענש כפי שהתורה אמרה "ועצר את השמים ולא יהיה מטר" (עיין סנהדרין קיג), אנו מוצאים שהקב"ה לא הסכים עם דרך זו של קנאות, וניסה להניא את אליהו שיחזור בו משבועתו (עיין בהרחבה בעניין זה בספרו של הרב בכרך זצ"ל יונה בן אמיתי ואליהו).

מדוע קנאות זו אינה מקובלת על הקב"ה? נראה לומר על פי מה שאמרנו לעיל, מפני שהיא כוללת את כל העם, שהיה מצד עצמו כשר, שלא דברו דילטורין, אלא כאחאב שחטא והחטיא אותו, ולכן לא היה ראוי להעניש את כל העם, אלא את אחאב ואיזבל ועובדי הבעל. עובדה היא ששלוש שנים של רעב לא החזירו את העם בתשובה, ומוכח מכאן, שהקנאות שלו לא הייתה במקומה ולכן לא השיגה את התוצאה הרצויה, וממילא הייתה מיותרת ואף אסורה, שציערה את ישראל החנם.

לעומת זאת, לבסוף כאשר הקב"ה מצווה לו להתראות עם אחאב כדי ליתן מטר על פני האדמה (מלכים א י"ח), אליהו עושה שוב פעם שניה מעשה של קנאות, אבל באופן שונה, פעולתו היא נקודתית כנגד עובדי הבעל, הוא מקבץ את כל נביאי הבעל להר הכרמל, ומוכיח לעם הפוסח על שני הסעיפים כי ה' הוא האלוקים, ע"י כך שהוא בתפילתו מוריד אש שתאכל את הקרבן שעל המזבח. ובתפילתו הוא מעורר רחמים על העם, ואומר לקב"ה (מלכים א פרק יח) "ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלוקים ואתה הסבת את לבם אחרנית", כביכול עשה פלילות עם קונו לומר מילים קשות כלפי מעלה שהקב"ה גרם לכך שלבם יהיה אחורנית לע"ז! וכשכל העם רואה שאש ירדה מן השמים ואכלה את הקרבן עם העצים, קראו כולם פעמים "ה' הוא האלוקים", ואז קרא אליהו לעם לשחוט את כל נביאי הבעל. קנאות זו היתה מקובלת לפני ה' שכן ה' שמע לקול תפילתו של אליהו, וסיבה לכך, מפני שכאן הוא לא לפעל כנגד העם כולו אלא כלפי נביאי הבעל, ולעומת זאת, כלפי העם גילה אמונה גדולה, והתפלל למענם שהם אינם אשמים כלל, ולכן הועילה קנאותו להחזיר את העם בתשובה.

אולם התשובה הזאת לא התמידה בגלל איזבל אשת אחאב שהסיתה אותו לרדוף את אליהו. ושוב אנו מוצאים את אליהו מקנא לה' פעם שלישית ובורח אל המדבר להר סיני, כביכול להחזיר תורה לנותנה מתוך יאוש מן העם הזה. וכאן אנו מוצאים שהקב"ה לא מקבל את קנאתו ואומר לו (ילקוט שמעוני מלכים א רמז ריז) "מה לך פה אליהו. היה לו שיאמר לפניו: רבש"ע! הן בניך בני אברהם יצחק ויעקב, שעשו לך רצונך בעולמך, הוא לא עשה כן, אלא אמר קנא קנאתי וגו'. התחיל הקב"ה לדבר עמו דברים של תנחומים, אמר: כשירדתי ליתן תורה לישראל לא ירדו עמי אלא מלאכי השרת שרצו בטובתן שנאמר צא ועמדת בהר וגו', ואחר הרעש אש, המתין לו שלש שעות עדיין עמד בדברים הראשונים ואמר קנא קנאתי, א"ל הקב"ה: ואת אלישע תמשח לנביא תחתיך, ומה שבדעתך אין אתה יכול לעשות. ויאמר קנא קנאתי. אמר לו: לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים על גלוי עריות (שאר קיטעא כתוב ביהושע ברמז ט"ו בפסוק עשה לך חרבות צורים).

הקב"ה לא מקבל את הקנאות הזאת, ונראה שהסיבה לכך, בגלל שכאן שוב אליהו מקנא לעם כולו, נוסף לכך הקנאות כאן מופנית כלפי הקב"ה ולא כלפיהם, וממילא הופכת להיות דילטוריא על ישראל 7 , הקב"ה מצפה מאליהו שיקנא לחוטאים, וילמד זכות על ישראל, כפי שעשה על הר הכרמל, וכפי שעשה פינחס שקנא לה' והרג את זמרי אבל ויפלל על בני ישראל.

מובא פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק כח "וכך היו ישראל נהוגים למול עד שנחלקו לשני ממלכות ומלכות אפרים נמנעה מהם ברית מילה ועמד אליהו זכור לטוב וקנא קנאה גדולה ונשבע לשמים שלא להוריד טל ומטר על הארץ... ועמד אליהו ז"ל וברח לו להר חורב, שנ' ויקם ויאכל וישתה, ושם נגלה לו הב"ה אמר לו מה לך פה אליהו, קנא קנאתי, אמ' לו לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים על גלוי עריות, שנ' פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, וכאן קנאת, חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך, מכאן התקינו חכמים לעשות כסא אחד מכובד למלאך הברית, שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית, שנ' ומלאך הברית אשר אתם חפצים".

והנה אנו רואים שהקב"ה אומר לאליהו אתה רואה בעיניך איך הם מלים את בניהם, אנו רואים שחשוב לו לקב"ה שהקנאים יהיו גם מליצי יושר על ישראל, נראה שהקנאי האמיתי הוא מי שאוהב את ישראל ומוכן למסור נפשו עליהם, ולכן זה גם רצונו של אליהו לראות זכות לישראל, ולכן לאחר הסתלקותו הקב"ה נותן לו משאלות לבו ללמד זכות על ישראל. וכך יש ללמוד מדרך הסתלקותו של אליהו, שבודאי מלמדת על שיא מדרגתו "ויהי המה הולכים הלוך ודבר (מלכים ב' ב,יא) במה היו עוסקין? ר' יהודה ברי דרב אייבו אמר: בנחמות של ירושלים היו עוסקין". וכיון שמתוך אהבת ישראל נסתלק מן העולם, משמע שזו המדרגה היותר גבוהה שלו, וכל קנאותו נבעה מתוך אהבה יתרה זו שהיתה לו כלפיהם.

עוד נראה שקנאות אינה יכולה להיות הנהגה מתמדת בישראל, אלא מעשה חד פעמי שנעשה במקום חלול השם, והקנאות באה כדי לקדש את השם, ולכן אומר הקב"ה לאליהו שוב אתה מקנא לי, אם זה נעשה שוב ושוב לא יפעל את פעולתו הרצויה ולכן אין להשתמש בו בתמידות.

מקורות נוספים על דמותו של פינחס בימי השופטים

מתי נתכהן פינחס?
לפי דעה אחת בחז"ל לא נתכהן פינחס עד שעשה שלום בן השבטים, בספר יהושע פרק כב "וישלחו בני ישראל אל בני ראובן ואל בני גד ואל חצי שבט מנשה אל ארץ הגלעד את פינחס בן אלעזר הכהן: וישמע פינחס הכהן ונשיאי העדה וראשי אלפי ישראל אשר אתו את הדברים אשר דברו בני ראובן ובני גד ובני מנשה וייטב בעיניהם:".

ומה שנזכר בתורה שקבל כהונת עולם זה לברכה (זבחים קא). וז"ל "סבר לה כרבי אלעזר, דאר"א א"ר חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, דכתיב: +במדבר כה+ והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. רב אשי אמר: עד ששם שלום בין השבטים, שנאמר: +יהושע כב+ וישמע פינחס הכהן ונשיאי העדה וראשי אלפי ישראל וגו'. ואידך נמי והכתיב: והיתה לו ולזרעו אחריו! כי כתיב ההוא - בברכה הוא דכתיב. ואידך נמי הא כתיב: וישמע פינחס הכהן! ההוא ליחס זרעו אחריו".

ומבאר זאת התוספות "ההוא בברכה הוא דכתיב - שברכו הקב"ה שיהיה כהן ומיד היה יכול להיות כהן אלא שתחילה צריך להלבישו ולמושחו ולחנכו בחביתין כדין הדיוטות המתחנכים בחביתין כדאמרינן בסוף התכלת (מנחות דף נא:) אבל שמא לא נתרצו לו כל ישראל באותה שעה מפני שהרג נשיא שבט עד ששם שלום בין השבטים בימי יהושע ואז נתרצו לו והלבישוהו [ומשחוהו] וחנכוהו בחביתין".

תוספות מסכת זבחים דף קא עמוד ב: ואידך נמי הכתיב וישמע פינחס הכהן ההוא לייחס זרעו אחריו - פי' מימי משה נתכהן וכששם שלום נתייחס ליקרא כהן ולייחס זרעו במעלות כהונה להיותם כהנים גדולים שכן מצינו בדברי הימים (א' ה') שלא היו כהנים גדולים אלא מפינחס ובספרי מפיק ליה מאת בריתי שלום שעמדו ממנו שמונים כהנים בבית ראשון ושלש מאות בבית שני וכולם נמנו בספרי.

במדבר רבה (וילנא) פרשה טז ד"ה א הלכה מהו: וילכו ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה עמדה וקבלן והרגיש בהן מלך יריחו ושמע שבאו לחפור את הארץ שנאמר (שם /יהושע ב'/) ויאמר למלך יריחו לאמר כיון שהלכו לבקשם מה עשתה רחב נטלה אותם להטמינם אמר לה פינחס אני כהן והכהנים נמשלו למלאכים שנא' (מלאכי ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא והמלאך מבקש נראה מבקש אינו נראה ומנין שנמשלו הנביאים כמלאכים שכן הוא אומר במשה (במדבר כ) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים והלא משה היה אלא מכאן שנמשלו הנביאים כמלאכים וכה"א (שופטים ב) ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים ויאמר אעלה אתכם ממצרים והלא פינחס היה אלא מיכן שנקראו הנביאים מלאכים לפיכך אמר לה פינחס אני כהן ואיני צריך להטמין הטמינו לכלב חבירי ואני עומד לפניהן ואינן רואין אותי וכן עשתה שנאמר (יהושע ב) ותקח האשה את שני האנשים ותצפנם אין כתיב כאן אלא ותצפנו הרי שלא הטמינו לפינחס אלא לכלב ללמדך כמה נתנו שני צדיקים אלו נפשם לעשות שליחותם אבל שלוחים ששלח משה היו רשעים מנין ממה שקרינו בענין שלח לך אנשים.

שופטים פרק ב: (א) ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבכים ס ויאמר אעלה אתכם ממצרים ואביא אתכם אל הארץ אשר נשבעתי לאבתיכם ואמר לא אפר בריתי אתכם לעולם:
(ב) ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת מזבחותיהם תתצון ולא שמעתם בקלי מה זאת עשיתם:
(ג) וגם אמרתי לא אגרש אותם מפניכם והיו לכם לצדים ואלוקיהם יהיו לכם למוקש:
(ד) ויהי כדבר מלאך ה' את הדברים האלה אל כל בני ישראל וישאו העם את קולם ויבכו:
(ה) ויקראו שם המקום ההוא בכים ויזבחו שם לה': פ
(ו) וישלח יהושע את העם וילכו בני ישראל איש לנחלתו לרשת את הארץ:
(ז) ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושוע אשר ראו את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לישראל:

שופטים פרק ו: ח) וישלח ה' איש נביא אל בני ישראל ויאמר להם כה אמר ה' אלוקי ישראל אנכי העליתי אתכם ממצרים ואציא אתכם מבית עבדים:
(ט) ואצל אתכם מיד מצרים ומיד כל לחציכם ואגרש אותם מפניכם ואתנה לכם את ארצם:
(י) ואמרה לכם אני ה' אלוקיכם לא תיראו את אלוקי האמרי אשר אתם יושבים בארצם ולא שמעתם בקולי:

שופטים פרק כ: (כו) ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבאו בית אל ויבכו וישבו שם לפני ה' ויצומו ביום ההוא עד הערב ויעלו עלות ושלמים לפני ידוד:
(כז) וישאלו בני ישראל בידוד ושם ארון ברית האלוקים בימים ההם:
(כח) ופינחס בן אלעזר בן אהרן עמד לפניו בימים ההם לאמר האוסף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימן אחי אם אחדל ויאמר ה' עלו כי מחר אתננו בידך:

בראשית רבה (וילנא) פרשה ס: יפתח (שופטים יא) והיה היוצא אשר יצא וגו' והעליתיהו עולה לה', הא אילו יצא חמור או כלב אחד או חתול אחת, היה מעלהו עולה וזימן לו הקב"ה שלא כהוגן, הה"ד (שם /שופטים י"א/) ויבא יפתח וגו' והנה בתו יוצאת לקראתו, ר"י ור"ל, ר' יוחנן אמר הקדש דמים היה חייב ור"ל אמר אפילו הקדש דמים לא היה חייב, דתנן אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום, אמר הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה, ולא היה שם פינחס שיתיר לו את נדרו, אלא פינחס אמר הוא צריך לי ואני אלך אצלו, ויפתח אמר אני ראש קציני ישראל ואני הולך לי אצל פינחס, בין דין לדין אבדה הנערה ההיא, הדא דברייתא אמרה בין חייתא למחבלתא אזל ברא דעלובתא, ושניהם נענשו בדמיה של נערה, יפתח מת בנשילת אברים בכל מקום שהיה הולך בו היה אבר נישול הימנו והיו קוברין אותו שם, הה"ד (שם /שופטים/ יב) וימת יפתח ויקבר בערי גלעד בעיר גלעד לא נאמר אלא בערי גלעד, פינחס נטלה ממנו רוח הקדש, הה"ד (ד"ה =דברי הימים= א ט) פינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם, הוא נגיד עליהם אין כתיב כאן, אלא נגיד היה, לפנים ה' עמו.

רש"י שמואל א פרק ב פסוק ל: אמור אמרתי ביתך ובית אביך וגו' מתחלה נתתי כהונה גדולה לאלעזר הכהן שנאמר והפשט את אהרן את בגדיו וגומר (במדבר כ') ובימי פלגש שפקרו ישראל ברוב המצות ומי גרם להם פינחס וכיוצא בו שהיה להם לסבב מעיר אל עיר ולהוכיחם נטלתי הכהונה גדול' מהם ונתתיה לך שמבני איתמר אתה ואמרתי יתהלכו לפני עד עולם שכשפוסקין לו גדולה לאדם פוסקין לול ולדורותיו עד עולם:

דברי הימים א פרק ט פסוק כ: ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו:


^ 1 אמנם אפשר לומר, שרפו ידיו של משה בגלל הנגיעה שהיתה לו בדבר כאשר זמרי שאל אותו "מדינית זו מי היתירה לך", אולם גם פינחס הוא מבנות פוטיאל, היינו מבנות יתרו שפטם עגלים לע"ז.
^ 2 מה היו הסיבות לאותה רוח שטות? מובא במדרש (ילקוט שמעוני תורה פרשת בלק רמז תשעא) "לפי שהיו ישראל במדבר ארבעים שנה לא מקום זרע ותאנה וגפן וגו' באו ועשו מלחמה עם סיחון ועוג ונפלו בידן ונטלו כל מה שלהן, מלכות זה מתגאה ומשתחצת ואין לה אלא ארבע מדינות שראויות למלכות אסיא ואלכסנדרוס וקרטיגני ואנטוכיא ואלו היה להן ששים עיר וראוין למלכות שנאמר ששים עיר כל חבל ארגוב, ומשנתמלאו ישראל בבזה התחילו מבזבזין מקרעין ומשליכין ומקרעין בהמה ומשליכין לפי שלא היו מבקשין אלא כלי כסף וכלי זהב שנאמר וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו, באו וישבו להם בשטים במקום השטות, באותה שעה עמדו עמונים ומואבים ובנו להם מקולין מבית הישימות עד הר השלג וכו' (כדלעיל) עד וינזרו לבשת, באחרונה עשו להן מרזיחין והיו קוראות להן ואוכלין שנאמר ותקראן לעם", חז"ל מלמדים אותנו, שהנפילה היתה בגלל שארבעים שנה הלכו במדבר והיו רחוקים מהבלי עוה"ז, ובעקבות נצחונותיהם על סיחון ועוג, והביזה שהיתה בידם שוב נתוודעו להבלי עוה"ז, נוסף לכך, הפיתוי של בנות מואב בעצת בלעם הרשע, שהביא את המשבר הנ"ל.
^ 3 ואפשר שבגלל זה לא נתכהן פינחס עד עתה, כדי שישאר אחד מן העם, ויוכל לפעול את ההשפעה הרצויה עליהם "מתוך העדה".
^ 4 בדבר זה הארכתי במאמר אחר, והוכחתי מהדין "הלכה ואין מורין כן", שלא לכל אחד מותר לקנא בזה רק למי שמקנא לשם שמים, ולכן אין מורין כן אלא מי שחש שיכול לעשות זאת לשם שמים, והוכחות נוספות.
^ 5 עיין משנה למלך, וזאת משום שזו "הלכה ואין מורין כן", לכן מותר לזמרי להתגונן בפניו.
^ 6 משך חכמה מדייק "קנאי בן קנאי משיב חמה בן משיב חמה, שבקנאות הוא מתיחס לאלעזר להיה נשיא נשיאי שבט הלוי והוא יצא בראשם להרוג את אלה שחזרו שמונה מסעות לאחוריהם לאחר מיתת אהרן, ומסתמא הוא עמד בראש הלויים שהרגו את החוטאים בחטא העגל, יש להוסיף, שהוא היה מיועד להלחם במדין אלא שהדבר ניתן לפינחס שהתחיל במצוה. ובענין משיב חמה הוא מתיחס אחר אהרן, שהשתתף עם ישראל בחטא העגל, ואמר מוטב יתלה הסירחון בי ולא בישראל.
^ 7 נתן לו לאכול רצפה, אמרו חז"ל רצוץ פה שדבר דילטוריה על בני.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il