בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • דרשות הר"ן
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

ט"ז אדר ב' תשע"ד

הדרוש השביעי

undefined

בשביל הנשמה

ט"ז אדר ב' תשע"ד
4 דק' קריאה
"גָּרְסִינַן בַּחֲגִיגָה"
[לְפָרָשַׁת וַיְחִי]
למה מביאים טף להקהל
גָּרְסִינַן בַּ"חֲגִיגָה" (ג א): "תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא וְרַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא שֶׁהָלְכוּ לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בִּפְקִיעִין. אָמַר לָהֶם: מַה חִדּוּשׁ הָיָה הַיּוֹם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ? אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, תַּלְמִידֶיךָ אָנוּ* וּמֵימֶיךָ אָנוּ שׁוֹתִים. אָמַר לָהֶם: אַף עַל פִּי כֵן, אִי אֶפְשָׁר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּלֹא חִדּוּשׁ, שַׁבָּת שֶׁל מִי* הָיְתָה? שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה. וּמַה דָּרַשׁ בָּהּ?: 'הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף' – אֲנָשִׁים בָּאִים לִלְמֹד, נָשִׁים בָּאוֹת לִשְׁמֹעַ, טַף לָמָּה – כְּדֵי לִתֵּן שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶם. אָמַר לָהֶם: מַרְגָּלִית טוֹבָה בְּיֶדְכֶם וּבִקַּשְׁתֶּם לְאַבְּדָהּ מִמֶּנִּי".

דיבור לפני גדול
הַמַּעֲנֶה הַזֶּה שֶׁעָנוּ: "תַּלְמִידֶיךָ אָנוּ וּמֵימֶיךָ אָנוּ שׁוֹתִים" הוּא עַל דֶּרֶךְ נְטִילַת רְשׁוּת כְּשֶׁבָּאוּ לְדַבֵּר בִּפְנֵי גָדוֹל מֵהֶם בְּחָכְמָה. אֲבָל תֵּימַהּ בְּמַה שֶּׁהִקְשׁוּ בַּגְּמָרָא בְּסָמוּךְ*: "וְלֵימְרוּ לֵיהּ בְּהֶדְיָא", וְהֻצְרְכוּ לְתָרֵץ – "מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה", וּמַה תֵּימַהּ יֵשׁ בָּזֶה אִם לֹא רָצוּ לְדַבֵּר בְּחָכְמָה בְּפָנָיו רַק אַחַר נְטִילַת רְשׁוּתוֹ? וְהַתֵּרוּץ בְּכָאן: שֶׁסָּבְרוּ בַּעֲלֵי הַגְּמָרָא, שֶׁאַחַר שֶׁרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שְׁאָלָם עַל כָּךְ לֹא יִצְטָרְכוּ עַל הַמַּעֲנֶה* לִנְטִילַת רְשׁוּתוֹ, שֶׁכְּבָר הִקְדִּימוֹ לָהֶם*. מְצֹרָף* לָזֶה, שֶׁאֵלּוּ הַשְּׁנַיִם לֹא אָמְרוּ סְבָרָא אוֹ דְּרָשָׁה מְחֻדֶּשֶׁת שֶׁחִדְּשׁוּ הֵם בָּזֶה, אֲבָל* אָמְרוּ מַה שֶּׁשָּׁמְעוּ מֵרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שֶׁהָיָה גָּדוֹל כְּמוֹתוֹ בְּחָכְמָה וְרֹאשׁ יְשִׁיבָה. אַף עַל פִּי כֵן הֵשִׁיבוּ – "מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה", שֶׁדֶּרֶךְ הַחֲכָמִים לְהַקְפִּיד בְּכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אַחֲרֵי שֶׁהַמְדַבֵּר בִּפְנֵיהֶם קָטָן מֵהֶם, עִם הֱיוֹתוֹ אוֹמֵר דִּבְרֵי גְדוֹלִים כָּהֵם* אוֹ מֵהֶם, שֶׁכָּךְ הִקְפִּיד רַבִּי אֶלְעָזָר בְּלוֹד לְרַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוּרְמַסְקִית. "תָּנוּ רַבָּנָן*" וכו'. בִּהְיוֹת הַחֲכָמִים (חֲפֵצִים) [כּוֹסְפִים] לְדִבְרֵי תוֹרָה, הָיוּ שׁוֹאֲלִים בְּעֵת הֱיוֹתָם חוּץ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ מַה נִּתְחַדֵּשׁ שָׁם, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּלֹא חִדּוּשׁ.
___________________________________
תַּלְמִידֶיךָ אָנוּ – הר"ן להלן מבאר את כוונתם. שַׁבָּת שֶׁל מִי – מי דרש בשבת זו בבית המדרש. בַּגְּמָרָא בְּסָמוּךְ וכו' – בהמשך הסוגיא מקשה הגמרא מדוע ר' יוחנן ור' אלעזר לא השיבו מיד לר' יהושע ומתרצת שהם לא עשו כן משום מעשה מסוים שהיה. עַל הַמַּעֲנֶה – כדי להשיבו. הִקְדִּימוֹ לָהֶם – כבר ניתנה להם רשות בכך ששאלם. מְצֹרָף – יש להוסיף לכך. אֲבָל – אלא. כָּהֵם – כמותם. תָּנוּ רַבָּנָן וכו' – הר"ן חוזר לבאר את הברייתא.

הקדמה
במרכזה של הבריאה כולה ניצב עם ישראל. על עמנו מוטל התפקיד הגדול – להביא את העולם לייעודו ולתיקונו. לכן, לאחר לידת עם ישראל ביציאת מצרים, התרחש אירוע ששינה את פני ההיסטוריה – מתן תורה. התורה, מלשון הוראה, ניתנה לעם ישראל כדי להדריכו איך להגשים את ייעודו. התורה מגדירה את התפקיד של עם ישראל בעולם, ומתווה את הדרכים למימושו. בליבו של עם ישראל ניצבת ההנהגה. היא אשר מובילה את העם אל ייעודו. ההנהגה מתחלקת להנהגה רוחנית, שכוללת חכמים ונביאים, ולהנהגה מדינית, שכוללת את המלך והשופטים. התורה מבצרת את מעמדם של מנהיגי ישראל ומנחה את העם כיצד להתייחס למנהיגיו.
בדרוש השביעי עוסק הר"ן בשני סוגי הנהגה אלו:
ההנהגה הרוחנית – מהו תפקידם של חכמי ישראל, מהו היחס הנפשי לדברי חכמים ולתקנותיהם, ואיזו מחויבות צריכה להיות לכל אחד מישראל להישמע אליהם. המחויבות היא הן במישור ההכרעה כיצד לפסוק הלכה בפועל בכל מצב שקורה, והן במישור של קביעת תקנות וגזרות שמטרתן להרחיק את האדם מלעבור על מצוות ה'.
ההנהגה המדינית – מהו תפקיד ההנהגה המדינית של עם ישראל, שבמרכזה שבט יהודה הממונה על המלכות, החל ממלכותו של דוד המלך ועד למלכותו של משיח בן דוד.
מי בעל הסמכות לקבוע את ההלכה היהודית ולהכריע בפסיקות? מהו מקומה של הנבואה בפסיקת ההלכה? מהו תוקפן של הכרעות חז"ל ותקנותיהם? מהו תפקידו של שבט יהודה בהנהגה המדינית של עם ישראל? בעניינים אלו יעסוק הר"ן בדרוש זה.

ביאורים
הגמרא מספרת על שני תלמידיו של רבי יהושע שהלכו לפקיעין על מנת להקביל את פניו. רבי יהושע שאל אותם מה התחדש באותו יום בבית המדרש, אך הם לא רצו לענות לו מכיוון שאין זה ראוי לתלמידים לומר דברים כאלה בפני רבם. אולם רבי יהושע לא ויתר, ואמר להם שלא יתכן שלא היה חידוש שנלמד שם, ועל כן הוא חפץ לשמוע מהו. רק אז נענו תלמידיו וסיפרו לו מה דרש רבי אלעזר בן עזריה בענייני מצוות הקהל. בהמשך דבריה, מבררת הגמרא מדוע לא ענו לו תלמידיו מיד מה התחדש בבית המדרש, אלא חיכו לבקשתו החוזרת? לשם כך היא מביאה 'מעשה שהיה', שבו רבי יוסי בן דורמסקית סיפר לרבי אלעזר מה אמרו בבית המדרש ודבר זה גרם לו להיענש.
לכבוד תלמידי חכמים ישנה חשיבות גדולה מאד. אחת הסיבות לכך היא שתלמיד הבא ללמוד מרבו, ובייחוד מרב גדול, חייב להבין את מקומו האמיתי. לימוד התורה של האדם הוא מפגש עם חכמה אלוהית גדולה וקדושה. נתינת התורה לאדם מגיעה אליו באופן של מסירה, ממשה ש"קיבל תורה מסיני", עד לאדם הלומד. כדי לקבל באמת את דברי התורה כפי שהם, זקוק התלמיד לרב גדול בתורה, שלולא כן הוא עלול לטעות בהבנתה ולתת פרשנות מעוותת לדבריה. כדי שהתלמיד יוכל לעשות זאת הוא צריך להעריך את רבו ואת גדלותו, עד שטבעי הוא שיהיה ביניהם מרחק מסוים, ולכן כאשר התלמיד ירצה לומר דברי תורה בפני רבו, הוא יבקש את רשותו קודם לכן. מסיבה זאת, מקשה הר"ן מדוע תמהה הגמרא על דבריהם של תלמידי רבי יהושע שהקפידו ליטול רשותו לפני שאמרו לו מה היה בביהמ"ד, והרי זהו דבר טבעי ורצוי?
הר"ן מתרץ שהגמרא הבינה בקושייתה, שכדי להחשיב את הדבר כנטילת רשות, די בכך שרבי יהושע שאלם, ובמיוחד לאור העובדה שמה שאמרו לו היה בשמו של רבי אלעזר בן עזריה שהיה שווה ערך אליו, ולא היו אלה דברים שהם חידשו בעצמם.

שאלות לדיון
האם דרשת השבת של רבי אלעזר כללה רק את הלימוד הקצר של הבאת הטף במצוות הקהל? האין זה מוזר?
מדוע חכמים מקפידים על דברים קטנים שכאלו? האם זו לא גאווה?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il