ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דיני הוויטמינים במזון.

דף הבית בית מדרש הלכה ומנהג ברכות סעודה וברכות הנהנין Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אדר תשע"ד

דיני הוויטמינים במזון.


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, ובתוכו יצר עבורנו את היכולת לאכול ולהפיק מהטבע את כל הדרוש לנו למזון קיומנו ולהתפתחותנו. אמנם נתקלל האדם באמירת "בזיעת אפך תאכל לחם", אך בתוך קללת "זיעת אפיים" טמונה גם ברכת "תאכל", כלומר מאכלנו יהא בו כדי לחזקנו ולשמר את בריאותנו. כל עוד אכלנו את הויטמינים הדרושים בתוך ארוחות סדירות לא נזקקנו לתוספי מזון, אולם מרוץ החיים שלנו, שפוגם בשעות הארוחה, הרגיל חלקנו גם לחפש תחליפים ככדורי ויטמינים ותוספות שונות למזוננו. הרופאים נחלקו האם אכן יש בהם את התועלת הרפואית, והאם נכון לבנות את התפריט שלנו על בסיס כדורים וטבליות, גם בין הפוסקים שנויים כדורים אלו במחלוקת האם מברכים על אכילתם או לא.
במסכת ברכות שנינו שהחושש בגרונו ושותה שמן זית לרפואתו, מברך ברכת "בורא פרי העץ". תמהה הגמרא, וכי מדוע סברנו שלא יברך, הרי השמן הופק מהזית והוא נהנה ממנו. השיבה הגמרא שסבורים היינו שמכיוון שכוונתו בשתיית השמן היא לרפואה, ולא להנאת אכילה רגילה, אולי לא תקנו לברך על הנאה שאינה הנאת אכילה, על כן כתבה הגמרא שמברכים כל עוד ישנה הנאה מטעמו של השמן, אף שכוונת האכילה המקורית הייתה אכילה לרפואה בלבד. כי גם אם אכילתו היא מחמת אונסו ולא מרצונו, אבל חיכו נהנה ומברכים על כך.
למדנו מכאן שמאכל שאין הנאת טעם באכילתו ומשקה שאין הנאת טעם בשתייתו, אין לברך עליו, מפני שתקנת הברכה הייתה לברך על דבר שיש בו הנאה ולא רק תועלת.
אם כך, האוכל ויטמינים שיש בהם טעם שהחיך נהנה מהם מברך עליהם "שהכל נהיה בדברו", ואם אין בהם טעם אינו מברך.
אם כי ברור שייתכן הבדל בין בליעת גלולה לבין מציצה. אם בולעים את גלולת הויטמין בודאי שלא נברך, מפני שגם אם יש בה טעם כלשהו, אך כשבולעים לא מרגישים את הטעם שנתווסף לגלולה, ואין מקום לברך. אבל אם מוצצים את הגלולה שיש בה טעם והחיך נהנה, שוב חזרנו להגדרת הגמרא שיש לברך עליה.
דברים אלו נכונים דווקא לגבי ויטמינים, שעוד אפשר להחשיבם כמאכל, וכל הדיון הוא שאולי לא נברך מפני שאכילתם היא מחמת הכרח, אבל לא שמענו מכאן קביעת הלכה לגבי תרופות, אם יש מקום לברך עליהם, כשאינם מוגדרים כמאכל.
מדברי הגרש"ז אויערבך משמע שאף שהקפיד שלא להניח ויטמינים מתחת המיטה, כמו שלא מניחים אוכל מתחת המיטה, אבל סבר שאין מניעה להשאיר תרופות מתחת המיטה, כי אינן נחשבות אוכל כלל.
גם לגבי ברכה סבר הגרש"ז שגם אם התרופה ממותקת, היות שלא היה נוטלה לאכילה סתם אלא לרפואה בלבד, לא יברך, כי תרופות אינן נחשבות אוכל. אך רוב הפוסקים סברו שאם טעמה ערב לחיך מברך עליה תחילה וסוף ואין לחלק בין תרופה לויטמין.
כמובן שאם שותים מים עם התרופה לא מברכים על שתיית המים שנוטלים כדי להקל על בליעת התרופה, אלא אם יש בהם טעם או שותים יותר מכדי הצורך לבליעה.
האם מברכים על ויטמינים ברכה אחרונה? אם אכלנו כמות של ברכה אחרונה ("כזית", כלומר לפחות 27 סמ"ק, לדעה המחמירה או סירופ ב"רביעית", כלומר לפחות 86 סמ"ק, לדעות המחמירות ביותר) אין סיבה שלא לברך, אך הדבר נדיר ביותר, כי בדרך כלל הגלולות הללו אינן מכילות כמות גדולה כל כך שתחייב ברכה.
אך כאן יש מקום לדיון נוסף, הויטמין מכיל כמות מרוכזת של אוכל, וייתכן שנטילתו שוות ערך לאכילת כמות של יותר מ"כזית", והשאלה היא האם חיובנו בכמות של ברכה אחרונה היא לפי הכמות שנאכלת בפועל, או לפי הכמות שראויה להיות. בשאלה זו דן תלמיד החתם סופר, המהר"ם שיק, ומסקנתו היא ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", וחיוב האכילה הוא לפי מה שנאכל בפועל, גם אם זו כמות מרוכזת של סעודה שלמה. לכן לא נברך ברכה אחרונה על נטילת גלולת הויטמין, אלא אם נטלנו כמות של למעלה מ"כזית".
גם אם לא נברך על אכילת תרופה, או על נטילת ויטמין שאין בו טעם, עדיין מוטלת עלינו חובה להתפלל בטרם ניטול מאכל לבריאות. הגמרא אומרת שמי שנכנס להקיז דם יתפלל ויאמר:"יהי רצון מלפניך ה' אלוקי שיהא עסק זה לי לרפואה שלמה, כי רופא חינם אתה". ואחרי פעולת הרפואה יאמר:"ברוך רופא חולים". אמירה זו נפסקה בשולחן ערוך, והמגן אברהם העיר שאת התפילה הזו ראוי לומר על כל פעולת רפואה.
פרט נוסף שחשוב לשים אליו לב בשאלת הויטמינים הוא האם מותר ליטלם בשבת ויום טוב. המשנה אומרת שכל האוכלים אדם אוכל לרפואה וכל המשקים שותה וכו' אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו. למד רש"י מהמשנה שבאדם בריא יש איסור לעשות פעולות ריפוי, אך אפשר להתיר אם עושה מעשים אלו שלא לרפואה. לכן התיר הטור לבריא לשתות משקי רפואה אלו, כששותה אותם בשל צימאון.
הבית יוסף סבר שמכיוון שהוא בריא הרי שמותרים לו משקים אלו גם אם שותה לריפוי, כי על אדם בריא לא גזרו איסור שלא לעשות פעולות ריפוי ואין עליו איסור שלא ליטול תרופות לחיזוק.
אבל המגן אברהם למד להחמיר שההיתר לבריא הוא כששותה מפני שהוא צמא, אבל לרפואה אסור, והביאו המשנה ברורה.
אם כך פסק הגר"ע יוסף שלבני ספרד הבריאים מותר ליטול ויטמינים שנועדו לחיזוק גופו של אדם, אבל לבני אשכנז לכאורה יש לאסור, כשיטת המגן אברהם.
בשו"ת אגרות משה חילק הגר"מ פיינשטיין בין אדם בריא לגמרי שרק רוצה ויטמינים לחיזוק ולמניעת מחלה אפשרית, ואז יש להתיר, ודומה הדבר למי שאוכל בשר כדי להתחזק. לבין מי שנחלש והויטמינים אמורים לרפאו ולשומרו מנפילה למשכב שאסור מפני שנטילה זו תהיה לרפואה.
בשו"ת ציץ אליעזר כתב הגרא"י וולדינברג להתיר גם לבריאים שנחלשו, מפני שישנם רבים בימינו שנוטלים ויטמינים כחיזוק ההרגשה וכחלק ממאכלם היומיומי, ואין זה אלא תוספת לאוכל, על כן ייחשבו הויטמינים כמאכל בריאים. בודאי שאפשר להתיר למי שנוטלם מדי יום.
נתפלל ונייחל לחורף בריא. חורף אמיתי, גשום, אך גם בריא.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il