בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • דרשות הר"ן
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת נבתי ע"ה

ט' ניסן תשע"ד

הדרוש האחד עשר חלק ו'

undefined

בשביל הנשמה

ט' ניסן תשע"ד
4 דק' קריאה
דעת רש"י בשוחד לדון דין אמת
וְהִזְהִירוֹ שֶׁהַמִּשְׁפָּט הַהוּא לֹא יַטֵּהוּ בְּשׁוּם פָּנִים, כְּאָמְרוֹ: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט". וְהִזְהִירוֹ עוֹד שֶׁלֹּא יִקַּח הַשֹּׁחַד גַּם לִשְׁפֹּט מִשְׁפַּט אֱמֶת, כְּאָמְרוֹ (דברים טז יט): "וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" •. וְכָתְבוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (רש"י שם): "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר – מִי שֶׁקִּבֵּל שֹׁחַד מִמֶּנּוּ אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִטֶּה לִבּוֹ בְּטַעֲנוֹתָיו לְהַפֵּךְ בִּזְכוּתוֹ, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם – דְּבָרִים הַמְצֻדָּקִים מִשְׁפְּטֵי אֱמֶת". וְהֻזְקַק רַשִׁ"י לְפָרֵשׁ כֵּן* כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר אֶחָד נִכְפָּל שְׁתֵּי פְּעָמִים, לְכָךְ פֵּרֵשׁ, שֶׁאָמְרוֹ "יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים", אֵינוֹ רוֹצֶה לוֹמַר בִּגְמַר הַדִּין, אֶלָּא שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלִּבּוֹ קָרוֹב אֶצְלוֹ מְהַפֵּךְ בִּזְכוּתוֹ יוֹתֵר מֵהָרָאוּי, כְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל* בְּרַבִּי יוֹסֵי הַמֻּזְכָּר בְּפֶרֶק "שְׁנֵי דַּיְּנֵי גְזֵרוֹת" (כתובות קה ב), דְּקָאָמַר: "בַּהֲדֵי דְּקָא אָזֵיל* וְאָתֵי אָמַר: אִי בָּעֵי טָעִין הָכִי וְאִי בָּעֵי טָעִין הָכִי". וּמִתּוֹךְ שֶׁהוּא מְהַפֵּךְ בִּזְכוּתוֹ כָּל כָּךְ, הַשֹּׁחַד אֲשֶׁר לָקַח יְסַלֵּף הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר הָיָה רָאוּי לָדוּן בּוֹ לַאֲמִתּוֹ וִיסַלְּפֶנּוּ. זֶהוּ דַּעַת רַשִׁ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה.

טעם איסור שוחד לדון אמת
וַאֲנִי אוֹמֵר עוֹד בְּפֵרוּשׁ הַפָּסוּק, כִּי הוּא מוֹנֵעַ שֹׁחַד אֲפִלּוּ תִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לִשְׁפֹּט מִשְׁפַּט צֶדֶק, מִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים – הָאֶחָד: שֶׁיֵּשׁ לָחֹשׁ שֶׁהַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי שִׂכְלוֹ, וְגַם כִּי* יַחְשֹׁב לָדוּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ יְעַוְּתֶנּוּ •, זֶהוּ אָמְרוֹ: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים". וְנָתַן עוֹד טַעַם אַחֵר, בְּאָמְרוֹ: "וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם", כְּלוֹמַר: שֶׁגַּם אִם יִשְׁפֹּט מִשְׁפַּט אֱמֶת, יִהְיֶה נִרְאֶה לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּדִינוֹ שֶׁהַשּׁוֹפֵט יְעַוֵּת מִשְׁפָּט מִפְּנֵי הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לָקַח, כִּי מִתּוֹעֶלֶת הַמִּשְׁפָּט הוּא שֶׁגַּם אוֹתוֹ שֶׁנִּתְחַיֵּב בַּדִּין אֵינוֹ נֶעֱצָב עַל הַדָּבָר, כְּאָמְרָם בְּ"סַנְהֶדְרִין" בְּפֶרֶק קַמָּא (ז א): "הַהוּא דַּהֲוָה קָאָזֵיל: דְּמִבֵּי דִּינָא* שָׁקְלִי גְלִימֵיה זָמֵר וְאָזֵיל בְּאוֹרְחָא, אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: קְרָא כְּתִיב (שמות יח כג): 'וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָלוֹם'". וְלָכֵן אָסְרָה תוֹרָה לָקַחַת שֹׁחַד אֲפִלּוּ לִשְׁפֹּט מִשְׁפַּט אֱמֶת גַּם לְזֹאת הַסִּבָּה – שֶׁהַשֹּׁחַד מַטֶּה וּמְסַלֵּף הַדָּבָר הַמְצֻדָּק לְכַף חוֹבָה. וְיִהְיֶה פֵּרוּשׁ "וִיסַלֵּף" כָּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב בְּ"מִשְׁלֵי" (כא יב): "מַשְׂכִּיל צַדִּיק לְבֵית רָשָׁע מְסַלֵּף רְשָׁעִים לָרָע", שֶׁפֵּרוּשׁוֹ: שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהַצַּדִּיק מֵבִין וְיוֹדֵעַ רֹעַ מַעַלְלֵי הָרָשָׁע הוּא מְסַלֵּף וּמַטֶּה פְּעָלָיו לְרַע גַּם כִּי* יִרְאֶה מַעַלְלֵיהֶם שֶׁהֵם טוֹבִים. אַף כָּאן, הַשֹּׁחַד מַטֶּה וּמְסַלֵּף הַדָּבָר הַמְצֻדָּק לְכַף חוֹבָה, שֶׁגּוֹרֵם שֶׁיְּסַלְּפֵם לְכָךְ מִי שֶׁמִּתְחַיֵּב בַּדִּין, כִּי "וִיסַלֵּף" פֹּעַל יוֹצֵא* מִפֹּעַל הַדָּגוּשׁ*, וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּא דּוֹמֶה לוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ, כְּמוֹ: "יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים", לְחַזֵּק הַפְּעֻלָּה.
___________________________________
לְפָרֵשׁ כֵּן – ש"צדיקים" אינן הדיינים אלא הלכות המשפט. מַעֲשֶׂה דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וכו' – הפועל של ר' ישמעאל רגיל היה להביא לר' ישמעאל פירות לשבת. פעם אחת הקדים להביא פירות וביקש שר' ישמעאל ידון אותו. ר' ישמעאל לא דנו משום חשש שוחד. בַּהֲדֵי דְּקָא אָזֵיל וכו' – כאשר היה ר' ישמעאל הולך ובא, אמר (לעצמו) אם ירצה יטען הפועל כך, כדי שיזכה בדין. וְגַם כִּי – וגם אם. דַּהֲוָה קָאָזֵיל: דְּמִבֵּי דִּינָא וכו' – פתגם האומר: היוצא מבי"ד חייב, שנטלו ממנו גלימא שגזל צריך לזמר (לשיר ולשמוח, כי הדין אמת ולא הפסיד מאומה) ולילך לדרכו. גַּם כִּי – וגם אם. פֹּעַל יוֹצֵא וכו' – הר"ן מעיר כאן בענייני דקדוק הלשון העברית. מִפֹּעַל הַדָּגוּשׁ – בבנין פיעל.

ביאורים
כפי שראינו לעיל, תפקידה של מערכת המשפט בעם ישראל היא לעמוד במרכז החברה ולהנהיג אותה על פי משפטי התורה, ובכך לזכות להשראת השכינה בעולם. לשם כך נצרכים שני דברים הכרחיים. הראשון הוא הדיוק והאמת שבפסקי הדין. כדי שדיין יוכל בשכלו לכוון כפי כוחו אל האמת על פי התורה, הוא צריך לדון בדין העומד לפניו באופן הטהור והנקי ביותר. במיוחד לאור העובדה, שפעמים רבות כדי להכריע נכון, יש לשים לב לדקויות ולשקול היטב את העניינים. הדבר השני הוא אמון הציבור במערכת המשפט. כדי שהציבור ישַמע למערכת, וירצה להתחבר לדיני התורה ולקדושה שהם מגלים בעולם, חובה עלינו ליצור מצב שיביא את כולם להאמין במערכת וביושרה.
שני הדברים הללו קשורים לסוגיית איסור השוחד. לאחר שהתורה כתבה על חובתם של הדיינים לדון דין ישר וצודק, היא כתבה על איסור השוחד, והסבירה מדוע הוא כה מגונה – "כי השוחד יְעַוֵר עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים". למה התכוונה תורה בטעם זה, ומדוע היא כפלה את דבריה? הר"ן מביא את דברי רש"י שהסביר שכוונת התורה לומר שהשוחד יעוור את עיני החכמים במהלך המשפט, ויגרום להם לחפש אחר טובת אחד הצדדים, וכתוצאה מכך גם לסלף את פסק הדין. הר"ן עצמו מסביר באופן אחר. הוא אומר שהשוחד פוגע בשני הדברים שהזכרנו – הוא גורם לחכמים שליבם יטה לטובת נותן השוחד, והוא גורם לירידה גדולה באמון הציבור בדיינים. מערכת משפט שעל פי התורה, אמורה להיות כה אמיתית וצודקת בעיני בני האדם, עד שגם האדם שהתחייב בדין צריך לשמוח על שהדיינים הצילוהו מלגזול ממון שאינו שלו – אם האמת היא נר לרגליו. דווקא אם העניינים יתנהלו באופן כזה, תזכה מערכת המשפט היהודית להיות דרך של גילוי ההנהגה האמיתית והנכונה של האמת והקדוּשה בעולמנו.

הרחבות
•חכמים, עיוורים, צדיקים
"הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים... צַדִּיקִים". במחזה אברהם (לר' אברהם דוד מבוטשאטש) הובאו שלושה פירושים מדוע לא טוב שהשופט יקבל שוחד: א. מצד החכמה - מאחר שקיבל שוחד לא יתייחסו אליו יותר כחכם, וגם אם ירצה לשפוט אמת לא ישמעו את דבריו. ב. יעוור - אפילו מי שמקבל שוחד למטרות צודקות, עבור צדיקים למשל, על כל פנים, הוא מעוות את הדין ומונע מצדיקים אחרים את מה שמגיע להם, ובכך כביכול מעוור את עיניהם. ג. חכמים, צדיקים - בדרך כלל יש איזון במשפט שהרבים שופטים בו, כי אם אחד יטעה, חברו יאמר לו את האמת, אולם דיין הלוקח שוחד משמעותו שיש דיין אחד פחות במשפט, ואם דיין אחר יטעה הדין עלול להיות דין שקר [דברים יז, יט].
•השוחד בשורש הנפש
וְגַם כִּי יַחְשֹׁב לָדוּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ יְעַוְּתֶנּוּ. הרב צבי יהודה קוק מסביר שהתורה משווה את איסור לקיחת השוחד לאיסור הגאווה וכיון שכך יש להתרחק מהם מאד: "ב'שולחן ערוך', האיסור לקבל שוחד מוזכר בלשון של אזהרה כפולה: 'מאוד מאוד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד'. הסמ"ע מסביר שהמשיכה אחרי הממון שייכת לטבע האדם... לכן הוא לא יכול להרגיש כמה השוחד משפיע עליו [חושן משפט ט, א וסמ"ע א]. כדוגמה הוא מביא את הדרכת חז"ל: "מאוד מאוד הוי שפל רוח" [אבות ד, ד], "כי טבע האדם להימשך אחרי גאווה". כמו שקיימת תאווה לאכילה, כך קיימת תאווה מיוחדת לגאווה, להרגשת ה'אני' והבלטתו". [שיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 171, הערה 25]

שאלות לדיון
"מְהַפֵּךְ בִּזְכוּתוֹ יוֹתֵר מֵהָרָאוּי" – מהי הבעיה בכך שהדיין יחפש יותר זכויות? אם אכן אלו טענות אמיתיות, מדוע לא לקבל אותן?
מדוע חשוב לנו שהרשע לא יחשוד שמדובר בדין שקר? והרי זו בעיה שלו!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il