ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תורת ארץ ישראל | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש תורה ולימודה תורת ארץ ישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (21 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (21 ד')

ז' אב, התשס"ג

תורת ארץ ישראל


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
עמרם בן סולטנה

תורת ארץ ישראל – נכונות לשמוע את כל הדעות
את הפסוק "יען וביען את משפטי מאסו ואת חוקותי געלה נפשם" 1 מבאר אור החיים הקדוש, שהיו שתי סיבות לכך שלא רק העם נענש אלא גם הארץ. הסיבה הראשונה היא "משפטי מאסו", היא הסיבה המפורשת בתורה שלא שמרו שמיטין ויובלות ומצוות התלויות בארץ. הסיבה השניה היא "את חוקותי געלה נפשם", והכוונה היא לביטול תורה "שהארץ לא תסבול בטלני תורה", כלשון הפסוק "אם בחוקותי תלכו" 2 ומבאר שם רש"י "שתהיו עמלים בתורה".

הגמרא 3 שואלת "על מה אבדה הארץ? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, אמר רב יהודה אמר רב שלא בירכו בתורה תחילה". והתקשו כולם בבאור הדברים, ראשונים ואחרונים. אנו נלך בעקבות פירושו של הט"ז 4 , ולשם כך נקדים:
המדרש אומר 5 "ארץ כנען – מהו כנען? ארץ של פרקמטיא של סחורה, כשם שאתה אומר 'אשר סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ". כך גם כותבים התוספות 6 , שירושלים נקראת 'רוכלת העמים' (על דבריהם תמה הרש"ש, הרי כינוי זה נאמר בתנ"ך על צור – "אמרת לצור היושבת על מבואות ים רוכלת העמים אל איים רבים כה אמר ה' צור את אמרת אני כלילת יופי" 7 ! וומבאר הרש"ש, שעניין הפסוק הוא נבואת פורענות על צור, שתמיד היתה ירושלים רוכלת העמים ועתה צור שמחה לאידה שהיא נהפכת במקומה לרוכלת העמים). ויש להבין מה פשר הדברים שישראל היא ארץ של סחורה, ושירושלים היא רוכלת העמים?
מבאר ר' צדוק שודאי לא בא הכתוב לשבח את הסחורה הגשמית של ארץ ישראל, אלא מדובר כאן בסחורה רוחנית.

ונבאר זאת. על הפסוק בתחילת איכה 'איכה ישבה בדד העיר רבתי עם' כותב המדרש במקום "רבתי בדעות". מה פירוש 'רבתי בדעות'? הגמרא במסכת תענית 8 אומרת "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם... ארץ אשר אבניה ברזל – אל תיקרי אבניה אלא בוניה (תלמידי החכמים). עולה מכאן שדווקא בארץ ישראל תלמידי החכמים הם קשים כברזל, ושואלים המפרשים - הרי במסכת סנהדרין 9 נאמר להיפך: "אמר רבי אושעיא מאי דכתיב ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, נועם - אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים - אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה", כיצד נועם מתיישב עם "קשה כברזל"? וכי נועם וברזל הולכים יחד? ועוד, הגמרא בתענית ממשיכה אומרת שדוקא תלמידי החכמים המשולים לברזל הם אלו שמחדדים זה לזה בהלכה. וכיצד דוקא של תכונת הברזל מתאימה לחידוד שמחדדים זה את זה?

התשובה היא שאכן "תלמיד חכם שקשה כברזל" הוא שבח גדול לתלמיד חכם. באבות דר' נתן 10 מובא 'ארבעה מידות בתלמידים, דג טמא ודג טהור. דג טמא זה תלמיד חכם שלמד מקרא ומשנה ואגדה ואין בו דעת, דג טהור זה שלמד מקרא ומשנה ואגדה ויש בו דעת". מהו פשר המשל בין תלמיד חכם לדג? הסבירו המפרשים, על פי דברי הגמרא 11 שההבדל בין דג טמא לדג טהור הוא, שלדג טהור יש חוט שדרה ולכן הוא מסוגל לשחות נגד הזרם, אבל דג טמא הוא נגרר אחרי הזרם. זהו גם ההבדל בין חכמה ובינה לבין דעת: ענין החכמה והבינה ידועים – החכמה היא קניין הידיעה והבינה היא הבנת דבר מתוך דבר. ומהי הדעת? ה'דעת' היא כדברי הזוהר 'מתקלא', כלומר שיש לאדם שיקול הדעת אחרי שהוא שומע כמה דעות. בקבלה נקרא מושג זה 'בריח התיכון', זוהי מידתו של יעקב לתווך בין שני צדדים. הגמרא במסכת שבת 12 אומרת שהמילה אמת מורכבת משני קצוות – א עד ת'. כשרואים אדם קיצוני אומרים שהוא 'איש האמת', אבל שוכחים שגם התלמיד חכם חבירו הוא קיצוני, וגם הוא איש האמת! אכן, האמת השלמה היא הרבה פעמים בתווך. לתלמיד חכם אמיתי יש נכונות לשמוע דעת הזולת. התלמיד חכם יודע לשקול את הדעות, יש לו נכונות לשמוע את דעת הזולת.

מעלת הדעת שבארץ ישראל

אומרים בשם ה"בית אהרון"- ר' אהרון קרלינר – על הפסוק "אודך ה' כי דיליתני", שאני מודה לה' שעשית אותי דלת, ונלאו חכמי החסידות לבאר פירוש הדברים. נראה לבאר על פי הפסוק בסוף שיר השירים "אם חומה היא נבנה עליה לוח ארז, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז'. כלפי העמים אנו צריכים לנהוג כחומה בצורה, אין לנו שיג ושיח עם אמונתם. אבל תלמידי חכמים בינם לבין עצמם צריכים לפתוח דלת זה לזה, הם צריכים לנהוג באחווה ובפתיחות, כמו שאומרת הגמרא "משום דסבירא ליה כרבי יהודה מאן דתני כרבי מאיר משתיק ליה?" 13 עשה עצמך כאפרכסת ולב מבין לשמוע את דברי האוסרים ואת דברי המתירים 14 לשמוע את כל הצדדים. וזהו פירוש 'רבתי בדעות'. מי שמסוגל לכך הוא מי שיש לו שיקול הדעת משלו, לא מי שהולך רק אחרי מה ששמע ושקיבל.
במסכת ברכות 15 מובא ששני תלמידי חכמים המחדדים זה לזה בהלכה יכולים לזמן יחד (אכן, להלכה לא פוסקים כך). מה פשר הדברים? הגמרא בתחילת פרק שביעי בברכות אומרת שטעם הזימון בשלשה הוא "דאיכא דעות", כאשר יש שלשה יש דעת, משום שאז יש מי שיכריע בין הקצוות. כך גם כותב החזון איש במכתב, שעיקר ההצלחה בלימוד תלויה ביכולת להבין את הדעה הניגודית, את דעת הזולת. ועל כן זימון בשלשה, משום שאז יש דעת. כאשר יש שני תלמידי חכמים שכל אחד מהם טורח ומשתדל להבין את דעת חבירו המתנגד אליו, הרי הם מתפקדים כשלושה, ולכן יכולים לזמן. וזוהי מעלתם של תלמידי החכמים שבארץ ישראל, ושבירושלים במיוחד – "רבתי בדעות", ריבוי של דעות כפשוטו.

וזה פשר המדרש שהבאנו 'ארץ כנען – ארץ של פרקמטיא", "אשר כנעניה שרים סוחריה נכבדי ארץ"... סוחרים בדברי תורה, ממרחק תביא לחמה – בדברי תורה, משתדלים להבין את כל הדעות. אדם כזה הוא בר דעת ולכן הוא נראה קשה כברזל, כי הוא שוחה נגד הזרם. אבל הוא מבין מה שהוא רוצה. כך גם אומר ה'קוצקר' "אני בינה לי גבורה" – אם אני מבין אני תקיף, אני יודע, ודוקא תלמידי חכמים כאלו מחדדים אלו את אלו, כי הם יכולים להבין את שתי הדעות.
הנביא ישעיה אומר "ה' אלוקים נתן לי לשון לימודים לדעת לעות את יעף דבר, יעיר בבוקר בבוקר יעיר לי אוזן לשמוע כלימודים, ה' אלוקים פתח לי אוזן ואנוכי לא מריתי אחור לא נסוגותי" 16 . מה פירוש הפסוק? הרשב"ם 17 כותב ששמע מפי סבו רש"י, שיש בתורה "פשטות המתחדשות בכל יום". אדם שצריך שתהיה לו אוזן קשבת לשמוע כלימודים, 'לדעת לעות' – מלשון עת, לפעמים דברי תורה מעלים חלודה (כלשון הספרי לפרשת האזינו) והנביא משתבח כי ה' חננו בדעת לחוש ולהרגיש עתים אלו, ולהיות לו בהם אוזן קשבת אל הפשטות המתחדשות בכל בוקר. כך פירש רש"י גם את הפסוק "אחת שאלתי מאת ה'... לבקר בהיכלו" 18 בשני פירושים, אחד מלשון בוקר ואחד מלשון ביקורת, והיינו הך. אם יש לאדם בוקר, התורה לא העלתה חלודה – יש לו גם ביקורת על מה שהוא שומע. אבל מי שהתורה נעשתה אצלו ישנה - אין לו ביקורת על מה שהוא לומד, הלימוד הופך להיות 'מלומדה'.

ארץ ישראל – אינה סובלת 'מלומדה'
הגמרא ביומא 19 אומרת שהיתה ביקורת על ישראל שלא עלו כולם בזמן עזרא, אחרי שחגי זכריה ומלאכי התנבאו שיש לעלות. ובמדרש 20 מובא לימוד זכות על ישראל – 'פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם' בגלות בבל נפטרתי מעבודה זרה, איככה אטנפם שוב? "יודעת הייתי שארץ ישראל מביאה לעבודה זרה" – והדברים מבהילים! בדומה למדרש זה אומרת הגמרא בחולין "גויים שבחוץ לארץ לאו בני עבודה זרה הם, דמעשה אבותיהם בידיהם". וכי ארץ ישראל גרועה מכל הארצות? אכן, אין זו גנותה של ארץ ישראל אלא מעלתה. שהרי מצאנו גם להיפך בעניין ארץ ישראל 'כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה' 21 . ובאמת עניין אחד הוא.
ארץ ישראל לא סובלת 'מלומדה', שיגרתיות ו'אנרציה', היא דורשת פנימיות. כשאדם זוכה – יש לו בארץ ישראל 'אלוה', וכשאינו זוכה – להיפך. ולהיפך בחוץ לארץ, לכן כשנכשלים בעבודה זרה אז בחוץ לארץ זה כלום, מעשה אבותיהם בידיהם. כך גם נפסק בשולחן ערוך 22 "צריך לשרש אחר האלילים", וכותבים הש"ך והט"ז שם שדין זה הוא רק בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ אין צריך לשרש. הסיבה לכך פשוטה - כי שם אין מה לשרש, אין שם שורשים! זוהי מעלתה של ארץ ישראל, שהיא אינה סובלת 'מלומדה'. הכל עם שורשים ופנימיות. למעשה התברר שהפחד של ישראל היה פחד שוא, כי אנשי כנסת הגדולה ביטלו יצר עבודה זרה, ולכן היתה טענה גדולה עליהם על כך שלא עלו כדברי הגמרא ביומא.

ארץ ישראל לא סובלת 'מלומדה' 23 , לא בתורה ולא במצוות - הכל שורשים. אם התורה מעלה חלודה, הופכת להיות סתם התמדה –אין זה שייך אליה. הרי יש להבין, מדוע היה צריך הקב"ה לפרש בעצמו שחטאו ישראל בעזיבת התורה? וכי נביאים וחכמים לא ראו שיש בטלנים? אכן, כולם למדו בהתמדה, ובהתמדה עצומה, אך התמדה זו היתה מכח 'חוק ההתמדה' ולא היה לכך ערך. התוספות 24 שואלים מתי מברכים ברכת התורה, הרי אין בה היסח הדעת! וקבעו שמברכים כל בוקר. מדוע בכל בוקר? מבאר המגיד תעלומה על אתר משום שבכל בוקר יש התרעננות. אבל אלו שלמדו בבחינת 'מלומדה' אף פעם לא נתקלו בבוקר, כל הלימוד היה חיצוניות, ואם כן הם לא נתקלו בבוקר - ומתי יברכו ברכת התורה? ועל כן אומרת הגמרא "שלא בירכו בתורה תחילה".

וזוהי כוונת אור החיים 'יען וביען' – עזיבת מצוות התלויות בארץ, חוקותי געלה נפשם – עזיבת התורה. וזה מה שביאר הט"ז 25 את דברי הגמרא 'שלא בירכו בתורה תחילה', וביאורו הוא על פי נוסח אשכנז בברכה 'לעסוק בדברי תורה', שיש ללמוד מתוך משא ומתן ופלפול, ואם לא למדו כך זה גרם חורבן הארץ. משא ומתן עניינו ריבוי הדעות, העמקה בדברים ולא לימוד בבחינת 'מלומדה' - זה היחוד של תורת ארץ ישראל.


^ 1 ויקרא כו, מג.
^ 2 ויקרא כו, ג.
^ 3 בבא מציעא פה ע"א, וראה גם נדרים פ"א ע"א.
^ 4 אורח חיים סימן מ"ז.
^ 5 במדבר רבה כג, י.
^ 6 ב"ב כג ע"ב ד"ה 'ביושבת בין'.
^ 7 יחזקאל כו, ג.
^ 8 ד ע"א.
^ 9 כד ע"א.
^ 10 פרק מ' "לענין התלמידים".
^ 11 ראה שבת קמה ע"ב "קולייס האיספנין כיון דלא שריר שדריה לא מצי סליק", עבודה זרה לט ע"א ועוד.
^ 12 קד ע"א "אמת מרחקן מיליה".
^ 13 חולין טו ע"א.
^ 14 חגיגה ג ע"ב.
^ 15 מז ע"ב.
^ 16 ישעיה נ, ד-ה.
^ 17 ריש פרשת וישב.
^ 18 תהלים כז, ד.
^ 19 ט ע"ב.
^ 20 שיר השירים פרשה ה'.
^ 21 כתובות קי ע"ב.
^ 22 יורה דעה קמו, יד.
^ 23 על פי ישעיה כט, יג "ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה".
^ 24 ברכות י"א ע"ב ד"ה שכבר.
^ 25 אורח חיים סימן מ"ז.
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il