ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ספר דברים - משנה תורה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים דברים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

מנחם אב תש"ס

ספר דברים - משנה תורה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

ספר דברים נקרא גם "משנה תורה". מובא בספרי על הפסוק "וכתב לו את משנה התורה הזאת" "אין לי אלא משנה תורה (ספר דברים), שאר דברי תורה מנין, ת"ל לשמור את כל דברי התורה, א"כ למה נאמר משנה תורה, שעתידה להשתנות, אחרים אומרים: אין קורין ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד". למדנו מכאן שספר דברים נקרא גם משנה תורה. ביחס לס"ת של מלך, ולקריאת המלך ביום "הקהל".

מה משמעות שם זה? הרמב"ן בהקדמתו לספר דברים מפרש ע"פ השם הזה "משנה תורה", שענינו חזרה על התורה, וז"ל:
"הספר הזה ענינו ידוע, שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל, ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים ולא במעשה הקרבנות ולא בטהרת כהנים ובמעשיה, שכבר ביאר אות' להם, והכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה, אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם, פעם להוסיף בהם ביאור, ופעם שלא יחזיר אות' רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות, כמו שיבאו בס' הזה בעניני עבודת גלולי' אזהרות מרובות זו אחר זו, בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות וכו' ".

אמנם יש קושי בפירוש זה כפי שגם הרמב"ן העיר על כך שלא מוזכרים בו כל מצוות התורה, ומאידך גיסא, יש בו מצוות חדשות שלא מוזכרות מקודם בתורה. והרמב"ן מאריך ליישב זאת עיי"ש.

וכך כתב גם התוס' ריש גיטין דמשנה תורה אינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה, וז"ל:
" ומה שנוהגים לכתוב י"ב שורות בגט, אומר ר"ת: משום דגט גימטריא י"ב, ור"י שמע בשם רב האי גאון ובשם רבינו סעדיה: משום דכתיב ספר כריתות כשיעור י"ב שיטין המפסיקין בין ארבעה חומשי ספר תורה, כדאמר בבבא בתרא (דף יג:) שצריך להניח ארבעה שיטין בין כל ספר וספר, והפסק שבין וידבר למשנה תורה לא חשיב, שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה".

הנצי"ב בהקדמתו לספר דברים (העמק דבר) מוסיף שמשמעות "משנה תורה" הוא כפי התרגום אונקלוס " פתשגן אורייתא ", היינו עיון ובאור התורה, וכך משמע מהכתוב " הואיל משה באר את התורה הזאת" - "בשבעים לשון פירשה להם" (רש"י).

דברים - דברי תוכחות
והנה חז"ל במדרש מאריכים לבאר שספר דברים הוא דברי תוכחות.
א. כך כתב רש"י בד"ה "אלה הדברים"- לפי שהן דברי תוכחות וכו'"

ב. דברים רבה (וילנא) פרשה א "ד"א אלה הדברים זש"ה זה שאמר הכתוב (משלי כח) מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, ר' פנחס בשם רבי חמא בר חנינא אמר מוכיח זה משה אדם אלו ישראל שנא' (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, מהו אחרי אמר הקב"ה בשביל להביאן אחרי חן ימצא זה משה דכתיב (שמות לג) וגם מצאת חן בעיני ממחליק לשון זה בלעם שהחליק בנבואותיו וגבה לבם ונפלו בשיטים".

ג. דברים רבה (וילנא) פרשה א ד "ד"א אלה הדברים, א"ר אחא ב"ר חנינא ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה אלא אילו הוכיחם בלעם היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו ואילו ברכם משה היו אומות העולם אומרים אוהבן ברכן אמר הקב"ה יוכיחן משה שאוהבן ויברכן בלעם ששונאן כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל".

ד. דברים רבה (וילנא) פרשה ו "ד"א אלה הדברים א"ר שמואל בר נחמן אמר הקב"ה כדבורים היו בני מתנהגים בעולם על ידי צדיקים ועל ידי נביאים, ד"א אלה הדברים, מה הדבורה הזו דבשה מתוק ועוקצה מר כך הן דברי תורה כל מי שעובר עליהן נוטל איפופסין שנאמר (ויקרא כ) מות יומת הנואף והנואפת שמות ל"א מחלליה מות יומת וכל מי שמקיים אותה זוכה לחיים שנא' (שמות כ) למען יאריכון ימיך, ד"א אלה הדברים מה הדבורה הזו דובשה לבעלה ועוקצה לאחרים כך הן דברי תורה סם חיים לישראל וסם המות לעובדי כוכבים, אמר רבי יהודה ב"ר סימון בשם רבי לוי מה הדבורה הזאת כל מה שהיא מסגלת מסגלת לבעליה כך כל מה שישראל מסגלין מצות ומעשים טובים הם מסגלים לאביהם שבשמים".

והנה אם מעיינים בספר דברים נמצא בו את שני הנושאים הנ"ל, יש בו חזרה על כמה ממצוות התורה, וגם דברי תוכחות, וכך כתב הרמב"ן שם " פעם להוסיף בהם ביאור, ופעם שלא יחזיר אות' רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות, כמו שיבאו בס' הזה בעניני עבודת גלולי' אזהרות מרובות זו אחר זו, בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות". ולכן נראה לומר שאין כאן שני נושאים נפרדים, אלא הם שנים שהם אחד.

באורי התורה האמור בספר דברים אינו בא לבאר את המצוות בדרכי הבנה אנטלקטואלית, אלא בהשבה אל הלב, להפנים את הדברים ולקיימם בפועל ממש.

בעלי המוסר אומרים על הפסוק: " וידעת היום והשבות אל לבבך ", שהמרחק בין "וידעת היום", ל"והשבות אל לבבך" הוא כרחוק מזרח ומערב, יכול אדם לדעת את דברי תורה, אבל לא יכניסם אל לבו פנימה, ואז אינו מבין באמת את התורה, משה רבנו אומר להם " ולא נתן לכם לב להבין לב להבין ועיניים לראות ואזניים לשמוע עד היום הזה ", ולמדו מכאן חכמינו ז"ל "שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה". וגם כאן נראה שאין כוונתם להבנה שכלית, אלא להבנת הלב, והלפנמת הדברים.
דוגמא לדבר אפשר להבין ממעשה דרבי ינאי (ויקרא רבה (וילנא) פרשה טז ד"ה ב ד"א זאת):
"ד"א זאת תהיה תורת המצורע הה"ד (תהלים לד) מי האיש החפץ חיים. מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים אודקין עליה, ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה, שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים, א"ל תא סק להכא זבון לי. א"ל: לאו אנת צריך ליה, ולא דכוותך, אטרח עליה, סליק לגביה הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק: מי האיש החפץ חיים, מה כתיב בתריה: נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב, א"ר ינאי: אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא): שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. א"ר ינאי: כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו, מי האיש החפץ חיים, וכו'".

\וצריך להבין, וכי ר' ינאי לא ידע את האסור לספר לשון הרע? ואת משמעות הפסוק הנ"ל? ומה חדש לו אותו רכיל שגרם לו התפעלות כ"כ גדולה, עד שאמר: "כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו"? אין זאת, אלא שהרגיש את הארת הדברים בתוך לבו, ונחשב לו לחידוש גדול.

וכן אמרו במסכת אבות " שמואל הקטן היה אומר: בנפול אויבך אל תשמח ", ולכאורה מה חדש שמואל הקטן הלא זה פסוק שאמר שלמה המלך, אלא שהוא הרגיש את הארת הפסוק הזה וקיימו בפועל. נמצא שהוא הבין את דברי שלמה עד תומם.

בסוף מסכת כתובות מסופר על חכמים שחיבבו את ארץ ישראל והיו מנשקים את אבניה, והיו מתגלגלים בעפרה מרוב אהבתם אליה. וז"ל הגמ' (כתובות דף קיב עמוד ב): "ר' חייא בר גמרא מיגנדר בעפרה, שנאמר: תהלים ק"ב כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". ופרש"י שם "כי רצו עבדיך - את אבניה ואת עפרה יחוננו". ולכאורה מה הוסיף לנו רש"י בבארו? וראיתי מפרשים שרש"י ציטט את הפסוק הנ"ל בלא "שנאמר" ללמד שאותן החכמים קיימו בפועל את הפסוק, ולא רק עשו את הנאמר בו מן השפה ולחוץ.

ועוד יש להביא ראיה שהתוכחה מביאה לידיעת התורה, מדברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק א הלכה ג) " ואפילו היה העובר תלמיד חכם אין ממיתין ולא מלקין עד שתהיה שם התראה שלא נתנה התראה בכל מקום אלא להבחין בין שוגג למזיד ". ולכאורה דברי הרמב"ם קשים, שפסק כחכמים שחבר צריך התראה, ונימק זאת בטעמו של בר פלותא שלהם ר' יהודה. וז"ל הגמ' (סנהדרין דף מא עמוד א): "דתניא, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: חבר אין צריך התראה, לפי שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד". נראה מכאן שלפי חכמים התראה היא גזירת הכתוב, שצריך להתרות אע"פ שהחבר יודע? ונראה לישב שגם לפי חכמים יש דרגות של ידיעה, החבר אמנם יודע את האסור אבל אפשר שאינו מרגיש אותו בהכרת לבו, אולי חטא וחזר וחטא עד ש"נעשית לו כהיתר", ולכן צוותה התורה להתרות בו, וע"י התוכחה של ההתראה יכיר בחטא וישוב ממנו, וזהו גם כן נחשב " להבחין בין שוגג למזיד ". ולכן דברי התוכחות שאמר להם משה, נחשבים לביאורי התורה באר היטב, להביא לכך שדברי התורה יכנסו לתוך ליבם בהבנת לבם, עד שיקיימו אותם בפועל ממש...

ונראה להוכיח זאת עוד, מזה שהמלך כותב לו את משנה התורה, וכפי שראינו לעיל בספרי , ואע"פ שלהלכה עליו לכתוב את כל התורה כולה, ואעפ"כ כתבה התורה לכתוב את משנה התורה, וטעם הדבר משום שהמטרה של מצווה זו היא "למען ילמד ליראה את כל דברי התורה הזאת ולבלתי רום לבבו מאחיו", ומטרה זו תושג ע"י למוד המוסר של ספר דברים, אלא שאין זה מספיק רק ללמוד מוסר, ולכן כלול בכך גם המצווה לכתוב את שאר ספרי התורה, כדי ללמדו לשמור ולקיים את כל התורה. וכן במצוות "הקהל" ישנה דעה "אחרים אומרים" שהמלך קורא לפניהם רק מספר דברים, ואע"פ שנאמר בתורה "למען ילמד" אלא שמשנה תורה הוא הפנמת דברי התורה ע"י דברי התוכחות שבו, והוא דרך למוד התורה בפן הפנימי שלו.

במדבר בערבה וגו'- הוכיחם ברמז

נאמר בתחילת ספר דברים "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב". ופרש"י שם "אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל".

ונשאלת השאלה הרי בהמשך הספר משה מוכיחן בפירוש "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם", וכן מפרט את כל החטאים שחטאו במקומות המוזכרים כאן, ומדוע לא חש כאן לכבודן של ישראל? נראה לפרש ע"פ מה שכתבנו לעיל שיש קשר בין חדושי התורה של ספר דברים לבין דברי התוכחות. הנה לפי פשט הכתוב המקומות המוזכרים בפסוק הראשון הם המקומות שבהם דבר ה' עם משה ומסר לו את דברי התורה וכך אומרת התורה שם בפסוק ג' "דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם". וא"כ במקומות המוזכרים נאמרו הדברים. אלא שיחודן של המקומות הנ"ל היה שבהם חטאו ונפלו ממדרגתם, אלא שמכל הנפילות הללו, הם למדו הרבה דברי תורה, על דרך אמרם ז"ל שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם וז"ל שבת קכ.) "והמכשלה הזאת תחת ידך דברים שאין בני אדם עומדין עליהם אלא אם כן נכשלים בהן ישנן תחת ידיך", ופרש"י שם "דברים שאין אדם עומד בהן - על בוריין, לאומרן כהלכתן. אלא אם כן נכשל בהן - עד שאומרן שנים ושלשה פעמים בשיבוש, דהיינו טעמי תורה המסותרין".

וכך מפורש בכתוב בתחילת ספר דברים, שנאמר " אלה הדברים אשר דבר משה וגו' ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אתו אלהם ". היינו שבמקומות המוזכרים למד משה את כל אשר ציוה אותו ה' אליהם, משמע שהמקומות מזכירים את אותם דברי התורה שנתחדשו, אלא שיש בכך גם תוכחה כיון שהרבה דברי תורה נתחדשו בגלל נפילות רוחניות. אנו מוצאים שמכל הנפילות של ישראל בסופו של דבר צמח מזה חידוש תורה, והשג רוחני, כגון חטא העגל, זיכה את ישראל במשכן, שניתן להם לכפר עליהם, ויש בו השראת השכינה בישראל.

וכיון שמזכיר כאן את חידושי התורה לא רצה לכתוב את גנותם, שאין אומרים לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים. אבל כאשר אומר להם משה דברי תוכחות להדיא הרי הוא מפרש להם אותם "בקול פחדים", ובדברים מפורשים כדי להחזירם בתשובה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il