ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חלה של אחדות | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים חסידים מספרים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תמוז תשס"ד

חלה של אחדות


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

חסידים מספרים כי שני בחורים שהיו אוהבים זה את זה אהבת דוד ויהונתן היו רגילים לנסוע יחד לר' נפתלי מרופשיץ ולישב יחד אל שולחנו. כשהיה הרבי מחלק כמנהגו את כיכרות הלחם, היה נותן בכל פעם לידידים תאומי כיכרות.

פעם אחת התגנבה תרעומת הדדית בלב השניים, שלא ידעו את סיבתה ולא יכלו להתגבר עליה. כשבאו שוב לרופשיץ וישבו אל שולחן הרבי בשבת נטל בשעת חלוקת הלחם את תאומי הכיכרות, הפרידם זו מזו ונתן לזה כיכר אחת ולזה כיכר אחת. כשחזרו אחרי הסעודה הביתה נזכרו בדבר וקראו בבת אחת: "אשמים, אשמים אנחנו". הלכו אל האכסניה, ציוו להביא להם יי"ש ושתו זה עם זה 'לחיים'. למחר בסעודת הצהרים שוב הניח ר' נפתלי תאומי כיכרות בידי הידידים...

תהליך מיוחד מתחולל בידידותם של שני הידידים, תהליך הסובב כולו סביב אכילת השיריים של הרבי. הרבניים החסידיים נהגו לחלק לסמוכים על שולחנם שיריים על מנת לשתף את הסובבים באכילה של קדושה. עצם אכילת השיריים מסמלת קירוב דעת בין הסובבים, כשכולם אוכלים מאותה הפת.

לשני הידידים הסמוכים על שולחנו נותן הרבי תאומי כיכרות. השימוש במונח 'תאומי כיכרות' מזכיר לנו תאומים, שחז"ל מעידים עליהם שכשהאחד חש בראשו השני בוכה בצערו. התאומים מסמלים את הקשר המהותי בין שני אחים שהתהוו, צמחו ונולדו בכרס אחת. זוהי גם דרגת הקרבה בין שני הידידים הסמוכים לשולחנו ר' נפתלי.

השימוש בלחם המשנה כסמל לאהבתם של השניים סמלי אף הוא. לחם המשנה, המונח על שולחן השבת של כל יהודי, נחשב למעין תחליף ללחם הפנים שהיה במקדש, שהיה סמל של אהבה ואחווה בין ישראל לאביהם שבשמים. כשהיו עולי הרגלים באים לבית המקדש היו מראים להם את לחם הפנים ואומרים להם: "ראו חיבתכם לפני המקום, לחם חם כיום הלקחו" - כלומר, כשם שהלחם שהיה עומד על גבי השולחן לא איבד מחומו במהלך הזמן, גם חיבתם של ישראל לפני המקום חמה ועומדת בעינה. הלחם המסמל את האהבה שאינה דועכת עם הזמן הוא הלחם המסמל את הקרבה בין שני הידידים המסבים לשולחן הרבי.

מקובל היה אצל הרביים החסידיים לבצוע על שתי חלות שכל אחת היתה מורכבת משש חלות קטנות, כך שבעצם היו בוצעים על שתים-עשרה חלות בלחם המשנה של שבת. המספר שתים-עשרה מקשר אותנו לשנים-עשר השבטים. יש כאן סמליות לכך שאמנם מדובר בשנים-עשר שבטים, שתים-עשרה חלות נפרדות, אולם יחד עם זאת הופכים כולם לחלה אחת גדולה.

כשהרבי נותן לשניים תאומי כיכרות, הוא בוחר שתיים משתים-עשרה החלות שלו ומגיש להם שתי חלות קטנות הדבוקות זו בזו. יש כאן דגש על החיבור שבין השניים, למרות העובדה שיש כאן שתי חלות נפרדות.

תרעומת הדדית שאין השניים יודעים את סיבתה מתגנבת ללבם וגורמת לפירוד ביניהם. לעתים זקוקים הפרטים לחופש מן החברה. לעתים זקוק כל שבט, כל אדם, לבדידות, על מנת לברר לעצמו את זהותו הפרטית והייחודית. באותה שעה קשה עליו קרבתם של בני האדם. גם הידידים הקרובים ביותר אליו אינם רצויים אז.

הרבי חש בדבר ומפריד את תאומי הכיכרות. לחמי המשנה, שתים-עשרה החלות, שנים-עשר השבטים, זקוקים לעצמאות כשם שהם זקוקים לחיבור. לעתים דווקא הדיבוק הכפוי בין החלות מטשטש את זהותה של כל חלה וחלה. היא רוצה להיות לבד, לחיות את חייה, לעמוד על זהותה הפרטית. הרבי אומר: "גזורו". יש להפריד בין השניים עד שירגישו מסוגלים לחזור לקרבתם הראשונה.

הידידות מתחדשת בין השניים כשהם חוזרים לאכסניה בה הם מתגוררים ונזכרים במעשה שעשה הרבי. לפתע הם מבינים מה עבר עליהם. הם קולטים את הצורך של כל אחד מהם להיות לפעמים לבד, הם מבינים כי כדי לקיים ידידות של אמת יש לתת לכל אחד מהצדדים את מקומו הפרטי. רק מתוך אפשרות הקיום העצמאי של כל פרט יצליחו החברה והידידות לקיים את עצמן.

ידידות דורסנית, הגובה מהפרט את זהותו האישית והייחודית, סופה שתביא למריבה בין השניים. כשהם עומדים על סוד מעשהו של הרבי, הם כבר יכולים להרשות לעצמם לשוב ולהתקשר זה עם זה.

הם חוגגים את ידידותם המתחדשת בשתיית לחיים. טבעו של היין שהוא מטשטש את הגבולות ואת ההבדלים. גדולה לגימה שמקרבת את הבריות. מתוך לגימה זו חוזרים השניים ומתוודעים זה לזה.

למחרת נתן להם הרבי שוב שתי תאומי כיכרות, סמל לידידות השנייה. הידידות הראשונה היתה ילדותית ובוסרית. היא תבעה מחיר כבד מדי מכל אחד מהם. הידידות השנייה היא ידידות בוגרת, היודעת את מקומו של כל אחד בתוך המערכת כולה. זוהי ידידות הלוקחת בחשבון את מקומה של כל חלה וחלה בתוך המארג של שתים-עשרה חלות השבת.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il