ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דרך החיים ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר במדבר Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (33 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (33 ד')

כ"ד אייר התשע"ד

דרך החיים


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

מאין באת ולאן אתה הולך
התחלנו השבת את ספר במדבר, ספר הדרכים. נאמר במסכת אבות (ג, א):
דע מאין באת, לאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
פשט המשנה הוא שאם אדם מתבונן בדברים הללו הוא יבחר בדרך ישרה וכך הוא לא יבוא לידי עבירה. המשנה מלמדת אותנו ענווה, שאדם ידע מאין הוא התחיל ולאן הוא הולך. זמנו קצוב, המציאות שלו מאוד טפלה, ואם הוא יהיה עניו - כל דרכו תהיה למישרים. זה ממש היסוד כדי שאדם לא יבוא לידי עבירה. הענווה וההתבטלות, גם מצד המקור וגם מצד ההמשך אם הוא ידע מאין בא, לאן הוא הולך ולפני מי עתיד ליתן דין וחשבון, לא יבוא לידי עברה. כמובן שכשאדם יודע שהוא עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, הקב"ה, הוא לא יבוא לידי עבירה.
יש מבט נוסף במשנה. לא סתם המשנה כופלת את דבריה ובהתחלה אמרה: "דע מאין באת ולאן אתה הולך" ולא ביארה את הדברים. ללמדך שמבחינה רוחנית האדם בא ממקום מאוד גבוה. דע מאין באת! אדם מישראל הוא נשמה אלוקית שהשתלשלה ממקור עליון. נשמתן של ישראל חצובה מתחת כסא הכבוד, והיא משתלשלת לעולם הזה, נכנסת לתוך גופו של האדם, ומבחינה רוחנית האדם נמצא גבוה מעל כל גבוה, אין שום בריאה בעולם שיש לה המעלה העליונה הזאת. השורש הפנימי של ישראל יותר גבוה מכל הנבראים על כל מדרגותיהם, גם מהמלאכים שבעולמות הרוחניים. "דע מאין באת".
"ולאן אתה הולך" העולם הזה הוא פרוזדור לעולם הבא, זאת אומרת שהמגמה של האדם היא להגיע למדרגה העליונה, העולם הזה הוא שלב של מעבר בדרך למגמה יותר עליונה. יצאת ממקום עליון מאוד, והמעבר שהנשמה עוברת בתוך הגוף בעולם הזה מביא אותה אחר כך לפסגה עוד יותר עליונה. צריך לדעת את הדבר הזה, וכשיודעים אותו "אי אתה בא לידי עבירה". על פי ההסבר שלנו אם תדע את הדברים לא רק שלא תבוא לידי עבירה, אלא גם תבוא לידי קיום המצוות, תשאף להתרוממות רוחנית עצומה, תעבוד את ה' בדבקות יוצאת מן הכלל, כי תדע את המדרגה העליונה שלך.
אין סתירה בין שני הפירושים האלה. שניהם נכונים. אדם בנוי מגוף ונשמה, הצד הגופני שלו מאוד נמוך ולחלק הזה נאמר במשנה: "דע מאין באת ולאן אתה הולך" - מהבחינה הגופנית. אך גם לנשמה נאמר: "דע מאין באת ולאן אתה הולך" - מבחינה נשמתית. יש כאן איזו הרכבה פלאית, הקב"ה מחבר גוף ונשמה ויש על כך ברכה מיוחדת: "רופא כל בשר ומפליא לעשות" (ברכת אשר יצר). החיבור הזה הוא פלאי פלאים, החיבור בין המדרגה הנשמתית העליונה ובין הגוף הגשמי והמוגבל. אם כן, כשלאדם יש נטייה גופנית - "דע מאין באת"! וגם כשאדם עוסק בענייני הרוח, "דע מאין באת", ממקור עליון.

לתכנן את הדרך

כל הזמן אדם צריך לחשוב מהיכן הוא בא ולאן הוא הולך. לא רק במובן הכללי אלא גם במובן היום יומי, כל הזמן לחשוב מאין ולאן. לתכנן את הכיוון, לאן אתה הולך, מה אתה רוצה לעשות, מה אתה רוצה להשיג, להתבונן. בשביל זה באה הפרשה שלנו ואומרת שצריך להתכונן לקראת ההליכה, עושים מפקד, מסדרים כל אחד במקומו כשבמרכז כמובן אוהל מועד. כך גם בהתארגנות הפרטית של האדם, כשהוא הולך הוא מכין ומסדר את כל מה שהוא צריך לדרך, צריך לתכנן את המגמה הפנימית של ההליכה, לחשוב עליה ולהתבונן. כשאדם מכין את עצמו לקראת מה שהוא הולך לעשות, הוא עושה את זה הכי טוב שאפשר. כל יום אנחנו הולכים, קמים בבוקר והולכים לישון בלילה, כמו הסבב של החיים. קודם ישנת - "מאין באת", מאיזו תרדמה, מאחד בשישים שבמיתה. אם אדם מתכנן לעצמו את סדר היום ושם כל דבר במקומו, כל חלק בנפש וכל רצון, אז באמת ההליכה מצליחה והאדם יודע להתמודד עם כל הקשיים שיש בדרך. במדבר יש נחשים ועקרבים, ולכן המחנה צריך להיות מסודר כשברור מי הולך בראש ומי במאסף, מי הולך מהצד הזה ומי מהצד השני - וגם כשאדם הולך בסדר יומו, יש כל מיני נחשים, דברים בדרך שיכולים להפריע לו: הרהורים, מחשבות, נטיות, וכשיוצאים לדרך מוכנים - מצליחים לעמוד בכל ההתמודדויות.
דיברנו על הצד האישי, שכל אחד ואחד צריך לדעת מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך, ויש גם הסתכלות כללית של כלל ישראל. ספר במדבר הוא ספר הדרך, עם ישראל יוצא לדרך והתורה פותחת: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר א, א-ב), לא בכל מקום התורה מציינת את המקום והזמן, וכאן יש ציון. איפה אנחנו נמצאים? במדבר סיני, באוהל מועד. מתי? באחד לחודש השני, חודש אייר, בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. התורה כאן מדגישה, תזכור, נקודת המוצא היא הדיבור מאוהל מועד, עכשיו צריך לפקוד את בני ישראל כי יוצאים לדרך, ולאן יוצאים - לארץ ישראל. הדרך רצופה התמודדויות, הולכים במדבר, עם ישראל רק מתחיל את ראשית דרכו העצמאית.

הנפילות הבונות
הדרך הארוכה שצריכים לעבור במדבר היא בדיעבד-לכתחילה. לכאורה היינו צריכים להגיע מהר לארץ ישראל, אלא שבגלל חטא המרגלים התעכבנו ארבעים שנה במדבר. כך נראה שהיה אמור להיות לכתחילה - ואמנם כל דיעבד בסופו של דבר הוא לכתחילה. כלומר, היינו צריכים לעבור את כל המעבר הארוך הזה כדי להיות מוכנים להיכנס לארץ ישראל. זה לא היה פשוט להיכנס לארץ ישראל. במשך ארבעים שנה במדבר עלינו ממדרגה למדרגה, ארבעים שנה במדבר הן שנות ישיבה, למדנו תורה, פגשנו את ריבונו של עולם יום יום דרך המן, פגשנו את דבר ה' המדבר אל משה, וראינו את כל האותות והניסים שנעשו במשכן. אלו היו ארבעים שנות לימוד, ובעקבותיהם עלינו למדרגה גבוהה ויכולנו להיכנס לארץ ישראל - מה שלא היינו ראויים לפני כן. היה צורך שנעבור את כל הניסיונות האלה, והניסיונות הוכיחו שבאמת היינו צריכים את ההכנה הזו. ראינו שאנחנו עדיין לא במדרגה המתאימה והיו גם נפילות. כל הניסיונות שעברנו בספר במדבר הן נפילות בונות, הן עצובות, כי לכתחילה בכלל לא רוצים ליפול, אבל צריך לדעת שזה הסדר, "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד, טז), לא לפחד מנפילות. לא ליזום אותם, אבל גם לא להיבהל מהם, אפשר מיד לקום. אם אדם מפחד ליפול הוא גם מפחד לקום, כי אם הוא יקום הוא יכול שוב ליפול, הרי אם הוא יישאר למטה הוא לא ייפול שוב. אם אדם רץ יש עוד יותר סכנה שהוא ייפול, וכשהוא הולך לאט אין סכנה שהוא ייפול - אבל הוא גם לא מתקדם .... אדם עולה בסולם, ככל שהוא עולה הסכנה של תוצאות הנפילה יותר גדולות. למרות זאת אנחנו לא מוותרים על העלייה, אנחנו עולים ולא מפחדים. זאת ההדרכה עבורנו, ללכת. אדם נקרא מהלך והמלאכים נקראים עומדים (ראה זכריה ג, ז), ומי שהולך גם נופל. אין אפשרות שלא ליפול, אבל לא לפחד מהנפילות, ואדרבה, לקחת מכל נפילה עליה. לא ליזום את הנפילה כי אם יוזמים קשה להתעלות ממנה, אבל אם אדם נפל שלא לרצונו - צריך לצאת מזה מהר, להתקדם ולהמשיך הלאה.
כמו שאמרנו, עם ישראל בדרך במדבר הולך מיציאת מצרים עד העתיד הגדול שאנחנו מצפים אליו. עם ישראל ממשיך והולך כל הזמן, "וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי מִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר לֹא הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים" (תהילים קה ,יג-יד), כך היה פעם וגם עכשיו, עם ישראל כל הזמן הולך והולך וממשיך בדרכו אל הגאולה העתידה. כל צעד שאנחנו הולכים הוא חלק מהמהלך הגדול של האומה הישראלית אל שלמותה. אנחנו שותפים בזה, הצעדים האישיים והציבוריים שלנו הם צעדים של האומה, האומה צועדת בדרכה אל הגאולה. אנחנו מתקרבים, הלכנו כבר את רוב רובה של הדרך, כמעט את כולה, אנחנו כבר ממש קרובים אל היעד. צריך להרגיש את זה, עברנו את המדבר, עברנו את הגלויות, אנחנו כבר בארץ ישראל - אמנם לא כולנו אבל חלק גדול כבר נמצא כאן, אנחנו חוזרים אל עצמנו, התהליך עוד לא נגמר אך הוא בשלב מאוד מאוד מתקדם. כמעט כל הגוף כבר שלם וחסר לנו רק הלב, עוד אין בית מקדש. ארץ ישראל בלי בית מקדש היא כמו גוף בלי הלב. הכול קיים אבל הכול חסר, בלי לב חסר הכול. אך הלב לא יכול להופיע בלי שכל האיברים יהיו מוכנים, זה הסדר, הרוח הגדולה מופיעה אחרי שכל הגוף מוכן. כמו אצל תינוק שנולד, הוא נולד חסר בינה ולאט לאט כשהגוף גדל השכל מתגבר, כך גם בגוף הלאומי של האומה, היא הולכת ובונה את כוחותיה הגשמיים ויחד עם זה נבנות ההופעות הנשמתיות, הפנימיות. אנחנו קרובים אל השלמות, אבל היא עדיין חסרה. זה המצב שאנחנו נמצאים בו, אנחנו בסוף הדרך ולכן הכי קשה - כבר הגענו, אבל בכל זאת עדיין חסר הצעד האחרון, זה מתסכל. רואים כבר את מקום המקדש אבל לא יכולים להיכנס אליו, לא יכולים לעשות את מה שצריך לעשות שם. אבל בסוף נגיע. אני חושב שזה מחייב אותנו יותר מכל דור שהיה לפנינו, לעשות מאמצים יותר מכל דור שהיה לפנינו , לדעת שזכינו לתפקיד מאוד גדול ונישא, זכינו לדברים שדורות על גבי דורות לא זכו - וזה לא רק מזכה אלא גם מחייב לעשות השתדלויות בהתאם. לא מעבר לכוחות, אבל כל אחד לפי כוחותיו.

החיבור המושלם
את ההפטרה סיימנו בסיום מאוד מרומם: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'" (הושע ב, כא-כב). "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם", ריבונו של עולם אומר שהחיבור בין ישראל לקב"ה הוא לתמיד, בלתי נפסק, "לְעוֹלָם". מבחינת הזמן, עם ישראל מאורס לריבונו של עולם לתמיד. באיזה אופן "בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים", בכל המידות, במידת הצדק ובמידת המשפט, במידת החסד ובמידת הרחמים. חסד הוא דבר שעושים לאדם והוא היה מסתדר גם בלעדיו, מטיבים לו יותר ממה שהוא צריך. רחמים הם כשרואים אדם מסכן ולא יכולים שלא לעזור לו, עוזרים לו מתוך רחמים. מידת החסד ומידת הרחמים, מידת הצדק ומידת המשפט - והקב"ה אומר לישראל: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים", חיבור לעולם ובכל המובנים, ואז באה האמירה השלישית: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה", זאת אמירה לגבי העומק של החיבור, אמרנו שהקשר של הקב"ה הוא בכל המידות, אבל האמונה היא משהו מעבר להגיון, זאת דבקות מוחלטת, "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה". עם ישראל מחובר לריבונו של עולם חיבור מוחלט, לעולם, בכל המובנים ובכל העומק. החתן שדיבר בסעודה שלישית הזכיר שהזוג הראשון שהיה בעולם היה רק הוא והיא ולכן החיבור היה מוחלט, לא הייתה אפשרות להסתכל על מישהי אחרת או על מישהו אחר, וזאת הברכה לכל זוג, שיזכו וחיבור הנישואין ביניהם יהיה מוחלט ללא אלטרנטיבה. המהר"ל מדבר על זה שברית כורתים בין שנים בלבד, אם עושים ברית עם שלושה זה כבר לא ברית, כי השלישי מחליש את החיבור שבין השנים.
הברית בין ישראל לקב"ה היא ברית מוחלטת, ישראל הם עם ה'. אבל ההופעה של החיבור המוחלט הזה היא תהליך, כשיצאנו ממצרים עוד לא היינו במדרגה של חיבור מושלם, "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה'" (ירמיהו לא, ל-לא), הנביא ירמיהו אומר שעוד מעט יגיעו ימים שהקב"ה יכרות אתנו ברית חדשה, ברית נוספת. לא כמו הברית הראשונה, שבה הקב"ה כרת אתנו ברית, ואנחנו הפרנו אותה ואז הקב"ה שלט עלינו בכוח בלי הסכמה מצדנו. אפשר להסביר את הדברים הללו שיצאנו ממצרים כאילו בכפייה. לא בכפייה חיצונית, אבל בכפייה רוחנית שלא היה אפשר לסרב לה, הקב"ה הראה את כוחו הגדול וידו החזקה ולא היה אפשר להתווכח על זה. היינו מוכרחים לקבל אותו, במובן מסוים בשמחה אך גם ללא בחירה. אחר כך הגענו להר סיני וחז"ל אומרים לנו שהקב"ה כפה עלינו הר כגיגית, אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו פה תהיה קבורתם (שבת פח, א), אין לכם ברירה. יש בזה צד יוצא מן הכלל כי זה קשר מוחלט, אבל מצד שני זה לא בא מבפנים, זה לא בא מצידנו. זה בא מצדו של הקב"ה, הקב"ה הופיע עלינו, משך אותנו אליו ולא היה אפשר לסרב.
מאז מתרחש תהליך, הקב"ה מצמצם את הופעתו, מסתיר ורוצה לאפשר לנו להתעורר אליו. התהליך הזה הולך ומתרחש במשך הדורות, יש כאילו הסתר פנים שמאפשר לנו את הבחירה היותר גדולה. התהליך הזה הולך ומתרחש דורות על גבי דורות, בכל דור ודור העולם מתרחב, החכמה המדעית מתפתחת והקב"ה פועל יותר ויותר בצורה נסתרת, כדי לאפשר לנו לבחור. זה מה שצריך להיות בגאולה שאנחנו בתוכה, שהיא לא תהיה בבחינה של: "וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם" אלא כמו זוג ששני הצדדים מעוניינים בקשר, בלי כוח או כפייה.
קראנו בהפטרה: "בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" (הושע ב, יח), "אמר רבי יוחנן ככלה בבית חמיה", ומסביר המהר"ל שהכלה כבר נמצאת אצלו ואין כאן פירוד והבדל כלל, "ולא ככלה בבית אביה", שיש כאן הבדל והפרש, שהקשר עדיין לא מושלם (פסחים פז, א. נצח ישראל, פרק מז). כמו שאומר בהמשך הנביא הושע: "אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (ג, ה), הקשר יבוא מצד בני ישראל, הם יחפשו את ריבונו של עולם. אומר המהר"ל שלכן הגאולה העתידה לא תהיה בחיפזון ובמנוסה כמו שהייתה הגאולה הראשונה, היא תהיה בשובה ובנחת מפני שהיא תגיע מאתנו. עם ישראל מצידו ישוב אל ריבונו של עולם, אז הקב"ה יאיר עלינו כהנה וכהנה והחיבור יגיע לשיאים שבמשך כל הדורות קיווינו להם.
אנחנו נמצאים בתקופה שמתנוצץ האור העתידי, רואים כבר ניצוצות חזקים, האור העתידי כמובן יהיה הרבה יותר גדול ממה שיש עכשיו, אבל ביחס למה שהיה הוא כבר ממש מתנוצץ. זאת המגמה, עם ישראל מפתח עכשיו את הכוחות הפנימיים שלו, הוא מגלה את התכונה העצמית שלו, את הנשמה הפנימית, והוא הולך ושב אל ריבונו של עולם. התהליך הזה מורכב כי הוא צריך להיות במצב של חופש בחירה גמור וזה אומר שאפשר גם לבחור בלא טוב הכי קיצוני, רק כך הבחירה בטוב היא הכי איתנה ועוצמתית. לכן הדור שלנו נמצא במצב המורכב והמיוחד הזה, מצד אחד יש משיכות לדברים שמאוד מרחיקים מריבונו של עולם, ובתוך זה נבנה הכוח הפנימי שהודף את כל הפיתויים והמשיכות, כוח שמייצר כוחות רוחניים פנימיים שלא היו כמותם. זה הדור שלנו, זה התפקיד שלנו, להתעצם מול ההתמודדויות היותר גדולות ולהוציא את הכוחות הכי פנימיים, להגיע לקיום הנבואה של: "תִּקְרְאִי אִישִׁי", חיבור שלם בין ישראל לאביהם שבשמים. שנזכה בעזרת ה' להגיע לזה בקרוב.



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il