ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

לאחר תשעה באב | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים בין המצרים הלכות תשעה באב Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

התשס"ב

לאחר תשעה באב


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
עמרם בן סולטנה

עשירי באב
סו. תניא, בשבעה באב נכנסו גויים להיכל, ואכלו ושתו וקלקלו בו שביעי שמיני באב, ותשיעי לעת ערב הציתו בו את האש, והיה דולק והולך כל היום העשירי עד שקיעת החמה. והיו מן החכמים שאמרו שצריך לקבוע את הצום בעשירי כיוון שרובו של היכל נשרף בו, אך החליטו חכמי ישראל לקובעו בתשיעי מפני שהתחלת הפורעניות חמורה יותר (תענית כט א). ובירושלמי כתוב כי מטעם זה התענה רבי אבין תשיעי ועשירי באב, ורבי לוי התענה תשיעי וליל עשירי, מפני שלא היה בו כוח להתענות כל היום העשירי (תענית פ"ד ה"ו). ואנו תש כוחנו ואין מתענין רק תשיעי לבד, אבל אנו צריכין לנהוג קצת אבלות גם בעשירי באב (כה"ח תקנח ס"ק א).


סז. יום עשירי אסור באכילת בשר ושתית יין, כמו כן אין לברך "שהחיינו" בעשירי באב. הספרדים נהגו איסור כל היום ולדעת הרמ"א רק עד חצות היום (שו"ע ורמ"א שם ס"ע א. כה"ח שם ס"ק ח, י. משנ"ב ס"ק ג).

סח. אין לרחוץ ולא להסתפר ולכבס עד חצות יום עשירי באב. ומי שהשעה דוחקת לו יכול להתרחץ ולכבס במוצאי תשעה באב (עיין שו"ע תקנח. כה"ח שם ס"ק ו, י ומשנ"ב ס"ק ג' וביאור הלכה שם).

סט. מי שמחמיר על עצמו כל יום עשירי בכל הדברים הנזכרים - הרי זה משובח (כה"ח שם ס"ק י).

ע. אף מי שאינו מחמיר בשאר הדברים יש לו להחמיר שלא לשמוע שירים ביום זה כיוון שרובו של היכל נשרף בעשירי. (עיין כה"ח שם ס"ק ה ומשנ"ב ס"ק ב).

עא. אם יום העשירי חל בערב שבת, מותר לרחוץ ולהסתפר ולכבס מיד בבוקר מפני כבוד השבת. ואם השעה דחוקה - מותר לרחוץ ולהסתפר ולכבס במוצאי תשעה באב. (כה"ח שם ס"ק ו ומשנ"ב ס"ק ג).

עב. יולדת חולה או חלש - מותרים ליל עשירי בבשר ויין. (כה"ח שם ס"ק יא).

עג. טוב שלא לשמש בליל עשירי אם לא בליל טבילה או כשהוא יוצא לדרך או בא מן הדרך. (שע"ת תקנח ס"ק א. כה"ח שם ס"ק ז).

עד. כשתשעה באב נדחה ליום ראשון - לדעת האר"י ז"ל אין להחמיר באיסורי עשירי באב ביום שני שהרי הוא יום אחד עשר. אך המנהג להחמיר בלילה שלאחר התענית ולא אוכלין בשר ויין מפני אבלות היום, ולמחרת ביום שני מותרין בכל. (שו"ע, רמ"א שם. כה"ח שם ס"ק טוב).

לאחר תשעה באב

זכר לחורבן
א. משחרב בית המקדש, תקנו חז"ל שיהיה בכל שמחה זכר לחורבן, כמ"ש: "אם אשכחך ירושלִַם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלִַם על ראש שמחתי" (תהלים קלז ה - עיין כה"ח תקס ס"ק ב ומשנ"ב ס"ק י בהקדמת הסימן).

בניין
ב. גזרו חז"ל שלא יבנה אדם בנין מסויד ומצויר כבניין המלכים, ולא יסייד את כל ביתו בסיד, אלא טח את ביתו בטיט וסד ביתו בסיד ומניח בו אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד כדי לזכור החורבן. ואם אין לו מקום מול הדלת - יניח מקום לא מסויד בכל מקום אחר ובלבד שיהיה בולט (שו"ע תקס סע' א. כה"ח שם ס"ק י ועיין משנ"ב ס"ק ג).


ג. אין חיוב להשאיר אמה על אמה, אלא רק בחדר אחד בכל הדירה - בחדר הכניסה. ועיין משנה ברורה (שם ס"ק ב') שהשאיר בצריך עיון על מה שנהגו להקל בזה ועיין כה"ח בשם הגר"ח פלאג'י על הנזק מזה. (שם ס"ק ה, יא).

ד. מי שיש לו שתי כניסות לבית, וכל כניסה נפתחת לחדר אחר, צריך להשאיר בשניהם אמה על אמה, מפני הרואים.

ה. יש לשייר אמה על אמה בין אם צבעו את הקירות או ציפו אותם בטפט. ואין לצבוע את מקום ה"אמה על אמה" אפילו לא בצבע שחור. (כה"ח שם ס"ק ח, ט).

ו. בקיר המכוסה בטפט יש להשאיר בו אמה על אמה שבה לא רק שאין טפט, אלא גם הסיד מגורד.

ז. מי שקנה או שכר מיהודי דירה מסוידת, שאין בה אמה על אמה "זכר לחורבן" - חייב לקלוף את הקיר. וכל שכן אם בנה או סייד את ביתו ולא השאיר אמה על אמה בשוגג או במזיד - חייב לקלוף. (עיין שו"ע תקס סע' א. כה"ח שם ס"ק יב, טו).

ח. מי שקנה או שכר מגוי דירה מסוידת, יש אומרים שלא חייב לקלף את הסיד. (כה"ח שם ס"ק יב ומשנ"ב ס"ק ד).

ט. קירות גבס של היום, הינם זולים וזמניים ואין מפתחים בהם פיתוחים ליופי, על כן אין דינם כקירות גבס שבזמן חז"ל, אלא דינם כסתם קירות כמבואר לעיל וצריך לשייר בהם אמה על אמה.

י. בבתי כנסת ובתי מדרש, אין צריך לשייר אמה על אמה (כה"ח תקס ס"ע ב).

יא. סוכה שתולה בה וילונות יפים, פסק כף החיים, שאין צריך לשייר בה אמה על אמה, אלא אם כן גר בה גם בשאר ימות השנה (כה"ח שם).

יב. בחורי ישיבה אינם יכולים, על דעת עצמם, לגרד אמה על אמה בחדריהם כיון שיש לחדרים דין בית מדרש ועוד שמא כל הפנימיה דינה כבית אחד.

יג. חייל בצבא אינו יכול לגרד על דעת עצמו אמה על אמה בחדר שגר בו כיון שהוא שוכר זמני ולא יכול לגרד שלא ברשות בעל הבית (אחרונים).

סעודה
יד. תקנו חז"ל שכשאדם עורך סעודה לאורחים צריך הוא להשאיר מקום פנוי על השולחן כדי לזכור את חורבן ירושלים. ואם יש רשימת מאכלים שרגילים להגיש - יש להחסיר מנה שאז יהי ניכר "זכר לחורבן". וצריך שיהיה המקום ניכר בלי צלחת והטוב ביותר הוא לקפל את המפה או להשאיר מקום פנוי שאז ניכר יותר ה"זכר לחורבן". (שו"ע שם. כה"ח שם ס"ק חי ומשנ"ב ס"ק ו ז ועיין לביאור הלכה שכתב "וצ"ע שאין נוהגים").


טו. יש שכתבו לעשות כן גם בסעודת מצווה אך נהגו לעשות "זכר לחורבן" רק בסעודת הרשות ולא בסעודת מצוה. גם בשבת ויום טוב אין משנים מאומה (רמב"ם. שו"ע שם סע' ב. כה"ח שם ס"ק טז, טוב, חי ומשנ"ב ס"ק ה).

יז. כתוב בזוהר הקדוש:
"מאן דאתעדן על פתוריה ומתענג באינון מיכלין - אית ליה לאדכרא ולדאגא על קדושה דארעא קדישא, ועל היכלא דמלכא דקא אתחריב. ובגין ההיא עציבו דאיהו קא מתעצב על פתוריה, בההוא חדוה ומשתיא דתמן קודשא בריך הוא, חשיב עליה כאילו בנה ביתיה ובנה כל אינון חרבי דבי מקדשא. זכאה חולקיה". עכ"ל. (תרומה קנז ב. מובא בכה"ח תקס ס"ק יט).

תרגום- מי שמתענג על המאכל ליד שולחנו צריך לזכור ולדאוג על קדושת הארץ שחוללה ועל היכל המלך שנחרב. ובזכות הצער והעצב שהוא מביא על עצמו באמצע שמחתו ששם שורה השכינה נחשב לו כאילו בנה את בית ה' וכל מה שנחרב עם חורבן בית המקדש. זכאה חולקיה.

יח. תכשיטין - תיקנו חז"ל שאשה לא תתקשט בכל תכשיטיה בפעם אחת. וההינומה שמכסים בה את הכלה לא יהיה בה חוטי כסף או זהב. (שו"ע שם סע' ב, ד שה"צ בשם מו"ק).

יט. שידוכין - האשכנזים נוהגין לשבור קדירה שלימה בשעת כתיבת התנאים אחר קריאתן, זכר לחורבן, ויש נוהגין ליקח קדירה שבורה. והספרדים כיום לא נהגו בזה. (עיין כה"ח שם ס"ק כב ומשנ"ב ס"ק ט).

חופה
כ. נוהגין כיום שהחתן שובר כלי זכוכית תחת החופה זכר לחורבן, ואומר בצער "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". כלי זה יהיה שלם, לא שבור או סדוק. ויש נוהגין שהחתן קודם חופתו נותן אפר על ראשו במקום הנחת תפילין. (עיין בא"ח שופטים יא מנהג אחר. עיין כה"ח תקס ס"ק כא ומשנ"ב ס"ק ט).


כא. יש שמשבחין את החתן ואומרים לו "מזל טוב" אחר שבירת הכוס ואינם מעלים על דעתם כי שבירת כוס זו היא "זכר לחורבן" ובאה כדי למעט את השמחה, וה' הטוב יכפר. על כן טוב לומר לחתן לפני שבירת הכוס ששבירת הכוס היא זכר לחורבן ועל כן ישברנה בשברון לב (אחרונים).

כב. מצווה לשורר ולנגן לשמח חתן וכלה. אמנם אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה אפילו בשמחה של מצווה, שנאמר: "אז ימלא שחוק פינו" (תהלים קכו ב - עיין כה"ח שם ס"ק טל. ובבן איש חי שופטים יח, שהזהיר מליצנות ומריקודים מעורבים ואפילו של נשים לחוד ללא מחיצה. ולעומת זאת כתב ששכר המשמחים את החתן והכלה כדין הוא גדול עד מאוד).

שמחה שאינה של מצוה
כג. שמחה של יהודים שאינה שמחה של מצווה אסורה כיוון שהיא משכחת את החורבן והיא מושב ליצים (שם ס"ע ג).


כד. הרואה שמחתם של גויים, יאנח ויצטער על חורבן ירושלים ויתפלל לקב"ה שיבנה אותה במהרה.

שירה
כה. וכן גזרו חז"ל שכאשר שותים יין לא לשורר ולא לשמוע שום שיר, אפילו שרים בפה ללא כלי נגינה, ואפילו שהוא שיר של חולין ולא של איסור, ואפילו בשמחה של מצווה. אמנם אם שרים שירי הודאה ושבח לה' - מותר. (שו"ע שם סע' ג).


כו. במקום שלא שותים יין מותר לשורר שירים אך לא שירי איסור. וגם שירי חול אלה אסור לשורר או לשמוע בכלי נגינה רדיו או הקלטה, אמנם לצורך מצווה - מותר (עיין שו"ע תקס סע' ג והחונים עליו).

כז. לדעת המג"א אסור לשיר באורח קבע כל היום אפילו שירי קודש אלא אם כן זה בסעודת שבת.

כח. הרכבת מילים של קודש על מנגינות של שירי עגבים - אסורה.

כט. מותר לאשה לשיר "שירי ערש" לבנה בשני תנאים: א. שאין אנשים זרים בבית. ב. שיהא שיר קודש ולא שירי עגבים או שירים אסורים.

הרואה את מקום המקדש
ל. בידי הישמעאלים צריך לומר: "בית קדשנו ותפארתינו אשר הללוך בו אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה" וקורע בגדו כמו אבל. ואומר בלי שם ומלכות "ברוך דיין אמת כי כל משפטיו צדק ואמת וכו'". ומשתחווה ואומר אחר כך "מזמור לאסף" (תהילים עט עד סופו).


לא. כשרואה את שער הרחמים אומר "טבעו בארץ שעריה". משרואה את כיפת הזהב קורע ואין צריך שיראה את קרקע העזרה. ואם הזדמן שרואה רק את הכותל ולא ראה כלל את מקום המקדש - אין צריך לקרוע.

לב. אם עברו שלושים יום שלא ראה המסגדים הבנוים על מקום המקדש שנמצאים בידי הישמעאלים - חוזר וקורע.

לג. מי שגר בירושלים אינו חייב לקרוע (שו"ע תקסא סע' ב והחונים עליו משנ"ב יז וכה"ח כז).

לד. הבא בשבת - אינו קורע. אם בא פעם נוספת תוך שלושים יום - אינו קורע. נהגו שהבא ביום שישי אחר חצות או בר"ח או בחול המועד - אינו קורע, ואפשר להקל בכגון זה (מנהגי ירושלים. ועיין שו"ע תקסא סע' ב, ה והחונים עליו).

לה. מהדין אם הרואים חסים על בגדיהם ומחליפים חולצות ביניהם אינם צריכים לקרוע. ואין זו הדרך הראויה, שראוי לאדם להיות מצר על חורבן ירושלים ולהתאבל ולהתאונן עליה, כי כדאי הוא בית אלוקינו לאבד עליו חולצה אחת, וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.

לו. הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר "ערי קדשך היו מדבר" וקורע ואינו חייב לקרוע אלא כשמגיע סמוך להם כמו מן הצופים לירושלים.

לז. עיר מערי יהודה המיושבת בגויים ושולטים שם ישמעאלים וחיילי צה"ל אינם יכולים להכנס אליה - נקראת "חרבה", והרואה אותה - קורע (משנ"ב ס"ק ב וכה"ח ס"ק ד).
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il