ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

זמן ק"ש ותפילת שחרית א' | אתר ישיבה

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה תפילה כיצד מתפללים? Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשס"ד

זמן ק"ש ותפילת שחרית א'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

למבחן עצמי על ההלכות המופיעות בשעור זה לחץ כאן.

א - זמני הבוקר
הזמן הראשון ביום המשמעותי להלכה הוא ' עמוד-השחר ', ובמילים אחרות 'עלות-השחר'. בשעת הדחק אפשר לקרוא קריאת שמע ולהתפלל מ'עמוד-השחר', אבל במצב רגיל - אסור. נחלקו האחרונים מהו בדיוק 'עמוד-השחר': האור הקלוש הראשון שבמזרח (מ"א, פמ"ג), או מעט אח"כ כשהאור הקלוש מתפשט מעט על פני המזרח (א"ר, גר"א).

אחרי 'עמוד-השחר' מגיע זמן ' משיכיר '. שכבר התפשט מעט אור על הארץ, עד שיכול אדם להכיר את חבירו שאינו רגיל לפוגשו ממרחק של ארבע אמות. ובאותו הזמן אפשר גם להבחין בין תכלת ללבן. ומאותה שעה לדעת רוב הפוסקים כבר אפשר לקרוא לכתחילה את קריאת שמע, אבל זמן התפילה לכתחילה עדיין לא הגיע.

הנץ החמה הוא זריחת השמש, כלומר בעת ראיית החלק הראשון של החמה, אז הוא שעת 'הנץ-החמה'. ומאז מתחיל זמן תפילה לכתחילה. והקורא קריאת שמע לפני הנץ ומתפלל מיד עם 'הנץ-החמה', הרי זה מתפלל תפילת ותיקין ששיבחוה חכמים.

וכל המצוות שזמנן ביום, כדוגמת ברית מילה, זמנן מתחיל ב'הנץ-החמה', מפני שזמן היום מוגדר על פי השמש. אולם בדיעבד אם נעשו משעלה 'עמוד-השחר' - יצאו בהן ידי חובה, כי מבחינה מסוימת כבר מתחילת האור מתחיל היום (מגילה כ, א).

ב - חשבון זמני הבוקר
לדעת רבים הפרש הזמן שבין 'עמוד-השחר' ל'הנץ-החמה' בארץ ישראל הוא כשיעור מהלך ארבעה מיל, שהוא כ- 72 דקות. והכוונה שבימי ניסן ותשרי, עוברות 72 דקות משעה שהאיר המזרח עד שהחמה זורחת. וצריך לדעת כי שיעור זמן זה משתנה לפי עונות השנה. בימי ניסן ותשרי (5/10 5/3) מהלך עליית החמה הוא הקצר ביותר, והחמה זורחת כעבור 72 דקות אחר 'עמוד-השחר'. אולם בימי החורף, מסיבות שלא כאן המקום לפרטן, משך עליית החמה הולך ומתארך, עד שבשיא החורף (22/12) עוברות 78 דקות מ'עמוד- השחר' עד 'הנץ-החמה'. ובקיץ הזמן הולך ומתארך יותר, עד שבשיאו (22/6) עוברות 88 דקות מ'עמוד-השחר' עד 'הנץ-החמה'. כדי לחשב את זמן 'עמוד-השחר' בדייקנות לפי שיטה זו, יש לחשב בכל יום את הזמן שבו תגיע החמה ל- 16.1 מעלות מתחת לאופק - ואז הוא זמן 'עמוד-השחר'.

וכל זה לדעה ש'עמוד-השחר', הוא משעה שהאירו מעט פני המזרח, אבל לדעה שהוא משעלה האור הראשון הקלוש שבמזרח, הרי שזמנו מוקדם יותר, כשהחמה מגיעה לכ- 17.5 מעלות מתחת לאופק. אלא שכדי לא להיכנס למחלוקת, ראוי לנהוג כדעה המאוחרת יותר (16.1 מעלות מתחת לאופק), ורק משהאירו מעט פני המזרח מגיע זמן 'עמוד-השחר', ומאז אפשר בשעת הדחק לקרוא את קריאת שמע ולהתפלל 1 .

גם לגבי זמן 'משיכיר' נתעורר ספק, כי למרות שחכמים הגדירו אותו לשעה שאפשר להבחין בין תכלת ללבן, ולהכיר חבר שאין רגילים לראותו ממרחק של ארבע אמות, עדיין יש ספק אימתי בדיוק זמן זה. למעשה מקובל להורות שהוא סביב 50 דקות לפני 'הנץ-החמה'. ועיין בהערה על זמנו המדויק 2 .

ג - זמן קריאת שמע

זמן קריאת שמע של שחרית נלמד מהכתוב: "ובקומך", כלומר בשעה שבני אדם רגילים לקום משנתם. וכיוון שיש אנשים שמקדימים לקום ב'עמוד-השחר' (כ- 72 דקות לפני הנץ)1, מן התורה הוא נחשב זמן קימה, ואפשר לקרוא בו קריאת שמע. והטעם, שנאמר 'בקומך' לשון יחיד, משמע אפילו בעת שיחידים קמים משנתם הוא זמן קריאת שמע. אבל מי שקורא לפני כן קריאת שמע, לא יצא ידי חובתו, הואיל וקרא לפני שהגיע זמן קימה.

וחכמים עשו סייג למצווה, ותקנו שלא יקראו לכתחילה קריאת שמע אלא בשעה שיותר אנשים רגילים לקום ממטתם, שהיא שעה שכבר יש יותר אור על הארץ, עד שיכול אדם להכיר את חברו ממרחק של ארבע אמות (שו"ע נח, א), שהוא זמן 'משיכיר' (כ- 50 דקות לפני הנץ בימי ניסן).2 בשעת הדחק, כשאדם אנוס ואינו יכול לקרוא קריאת שמע אחר זמן 'משיכיר', יכול לקרוא את שמע משיעלה 'עמוד-השחר'. וכן בדיעבד, אם טעה וקרא את שמע באותה שעה - יצא ידי חובתו. אלא שיש בזה הבדל: אם סיבת הקדמתו נבעה מאונס, אפילו אם נאלץ לעשות זאת בכל יום, יצא ידי חובתו; אבל אם הקדים לקרוא מחמת טעות, יצא ידי חובתו רק אם טעותו ארעה באקראי, היינו אחת לחודש. אבל אם טעה בזה יותר, קנסוהו חכמים שלא יצא, ועליו לחזור ולקוראה אחר 'משיכיר' (שו"ע נח, ג-ד, מ"ב נח, יט).

ונמשך זמנה עד סוף שלוש שעות של היום, שכן יש אנשים כדוגמת בני מלכים שרגילים לאחר בשנתם עד שלוש שעות, נמצא שעד סוף שלוש שעות הוא זמן 'בקומך' (ויבואר בהמשך בהלכות: י, יא). והזמן המשובח ביותר לקריאת שמע הוא כ'ותיקין', היינו מעט לפני 'הנץ-החמה' 3 .

ד - זמן תפילה
אנשי כנסת הגדולה תקנו להתפלל בכל יום שלוש תפילות, וקבעו זמנם כנגד התמידים. תמיד של שחר היה קרב משעה שעלה 'עמוד-השחר', ולפי זה גם זמן תפילת שחרית היה צריך להיות לכתחילה מ'עמוד-השחר'. אלא שאמרו חכמים שראוי להתפלל אחר 'הנץ-החמה', שנאמר (תהלים עב, ה): "יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ" (ברכות ט, ב). ואם התפלל משעלה 'עמוד-השחר' יצא, מפני שהתפלל בזמן הכשר להקרבת התמיד של שחר (שו"ע פט, א). והזמן המשובח ביותר לתפילה הוא כ'ותיקין', שהיו מתפללים עמידה ב'הנץ-החמה' 4 .

ונמשך זמנה עד סוף ארבע שעות, שכן זמן הקרבת תמיד של שחר לדעת רבי יהודה עד סוף ארבע שעות. ואף שלדעת חכמים זמן הקרבת התמיד נמשך עד חצות היום, הלכה כרבי יהודה, מפני שבמסכת עדויות, שכל משניותיה נבחרו להלכה, מובאת דעתו של רבי יהודה. לפיכך זמן תפילת שחרית עד סוף ארבע שעות (ברכות כז, א). ואע"פ כן לא נדחו לגמרי דברי חכמים, ואם עברו ארבע שעות ועדיין לא התפלל שחרית, יכול בדיעבד להתפלל עד חצות. ואע"פ ששכר תפילה בזמנה אין לו, מכל מקום שכר תפילה יש לו (כפי שיתבאר בהמשך בהלכה יא).

ה - תפילת 'ותיקין' ב'הנץ החמה'
הזמן המשובח ביותר לקריאת שמע ולתפילה הוא כ'ותיקין', שהיו קוראים את שמע מעט לפני 'הנץ-החמה', ומתחילים להתפלל ב'הנץ-החמה'. והטעם לכך, שהמתפלל מאוחר נגרר אחרי טבע העולם, ורק אחר שהשמש כבר זרחה, והחיים מתחילים לפעום במלא שאונם, הוא מתעורר ונוכח שה' הוא האלקים ומקבל על עצמו עול מלכות שמיים ומתפלל. אבל ה'ותיקין' מקדימים ומובילים את הטבע, ועוד לפני שהשמש זורחת והטבע מתגלה במלא יופיו והדרו, הם מקבלים על עצמם מתוך אמונה שלמה עול מלכות שמיים, ותיכף כשהשמש זורחת והיום מתחיל, הם עומדים בתפילה וממשיכים שפע ברכה לעולם 5 .

ואמרו חכמים, שכל הסומך גאולה לתפילה כ'ותיקין' אינו ניזוק כל היום כולו (ברכות ט, ב, ותוס' שם). אבל מי שיודע שאם יקום להתפלל כ'ותיקין' יהיה עייף ולא יוכל ללמוד או לעבוד כראוי, מוטב שיתפלל אחר כך. וכיום שנשתנו סדרי החיים, ופעילויות חשובות מתקיימות בלילה, כדוגמת שיעורי תורה וחתונות, לרוב האנשים יותר טוב להוסיף לישון בבוקר, ולהתפלל אחר זמן 'ותיקין'.

ו - זמן 'ותיקין' ו'הנץ' המדויק
'הנץ-החמה' הוא עת זריחת החמה, ואף שלכאורה הגדרה זו פשוטה וברורה, בפועל אין הדבר כן.
ראשית, משך עליית החמה, מהשניה שרואים את הקצה הראשון של החמה ועד שהיא נראית כולה, כשתי דקות וחצי. ונחלקו הפוסקים מתי הוא בדיוק זמן הנץ: לדעת רוב הפוסקים זמן 'הנץ' מיד כשהחלק הראשון של השמש נראה, ואז צריך להתחיל את תפילת עמידה של 'ותיקין'. ויש אומרים ש'הנץ' הוא בגמר עליית החמה, ויש אומרים שהוא נמשך בכל שתי הדקות וחצי של עלייתה, ויש אומרים שהוא נמשך עוד כמה דקות, כל זמן שקרני השמש עדיין אדומות. למעשה, משתדלים לכוון את תחילת תפילת ה'ותיקין' לעת תחילת עליית החמה, אבל אין מדקדקים בזה יותר מדאי, מפני שמתחשבים גם בדעות האחרות. 6

עוד ספק התעורר, האם מתחשבים בהרים שבמזרח המסתירים את זריחת השמש או שהולכים לפי הזריחה האסטרונומית (באופק ישר). ברור שהנמצא מתחת לצוק או בניין גבוה שמסתיר ממנו את המזרח, לא יכול לטעון שהזריחה לגביו היא בזמן שהוא עצמו יראה את השמש, כי אז הזריחה שלו עלולה להיות לקראת הצהרים. השאלה היא, מה הדין, למשל, בירושלים העתיקה שהר הזיתים מסתיר לה את האופק במזרח, ועקב כך החמה נראית מספר דקות מאוחר יותר. ואף לעומדים על הר הזיתים, הרי מואב מסתירים את תחילת הזריחה. יש אומרים שזמן 'הנץ-החמה' הוא רק כאשר רואים בפועל את החמה, היינו אחר שתראה מעל הר הזיתים. ויש אומרים שאין להתחשב בהר קרוב כדוגמת הר הזיתים, הואיל ואפשר ללכת אליו ברגל, אבל בהרי מואב הרחוקים צריך להתחשב. ההבדל בין שתי הדעות מסתכם בכמה דקות.

ויש אומרים שאין מתחשבים כלל בהרים שבמזרח, אלא מחשבים את הזריחה לפי אופק ישר, כלומר על פי הזמן שהיה אפשר לראות את זריחת החמה אילו לא היו שם הרים. ישנן כיום תוכנות מחשב המאפשרות לחשב בכל מקום ומקום את זמן הזריחה האסטרונומי המדויק תוך התעלמות מההרים שבמזרח, ורבים נוהגים לקבוע על פי חישוב זה את זמן הזריחה 7 .


^ 1. נחלקו בתלמוד פסחים צג, ב, צד, א, בשאלה, כמה זמן עובר בין עמוד השחר ל'הנץ- החמה', לעולא הוא כשיעור מהלך חמשה מיל, ולר' יהודה ארבעה מיל. ונחלקו הראשונים בשאלה, מהו שיעור מהלך מיל: י"א 18 דקות (רמב"ם בפהמ"ש ברכות א, א), וי"א 22.5 דקות, וי"א 24 דקות (ע' שו"ע או"ח תנט, ב, ובאו"ה שם). למעשה, ישנן שתי שיטות עיקריות בזה: א' - 72 דקות, כשיעור מהלך ארבעה מיל (וכל מיל 18 דקות). ב' - 90 דקות (כל מיל 22.5). וכך כתוב בהרבה לוחות. ועיין בספר הזמנים בהלכה כא, ו-ט, לרב חיים בניש.
למ"א ופמ"ג עמוד השחר הוא עליית האור הראשון במזרח, ולא"ר והגר"א, עמוד השחר הוא קצת אח"כ, כשהאירו פני המזרח, ולזה נוטה בבאו"ה נח, ד, וסי' פט, א. ויש לדעת שלשתי הדעות מדובר באור קלוש מאוד שנראה במזרח, ומי שעומד במקום שיש בו תאורת חשמל, או שהיה במקום מואר, אישוניו מצומצמים, והוא אינו יכול להבחין בשינויים הללו שבמזרח. וכן מי שאינו רגיל להסתכל על 'עמוד-השחר' אינו מבחין באור הקלוש הראשון, ואף לא בהאירו מעט פני המזרח.
השיטה של 72 דקות מובנת היטב, מפני שבירושלים בימי ניסן ותשרי, 72 דקות לפני הנץ מאיר פני המזרח. ואז החמה נמצאת 16.1 מעלות מתחת לאופק. ולפי מצב החמה באותם ימים צריך לחשב בכל השנה, כפי שכתבתי למעלה. ואמנם יש סוברים ששיעור 72 דקות הוא קבוע לכל השנה, וראייתם מהגמ' פסחים שנתנה שיעור קבוע - ד' מיל. אלא שקשה עליהם, שהארת המזרח היא הקובעת, שהיא 'עמוד-השחר', ולא חישוב הזמן. וכיוצא בזה כתב בבאו"ה רסא, ב, ד"ה 'שהוא". ולכן חייבים לומר שההפרש שבין 'עמוד-השחר' ל'הנץ' משתנה לפי עונות השנה. ועיין בספר הזמנים בהלכה פרק יז, ושם בפרק טז הסביר את סיבת השינוי לפי העונות.
יש לציין שכל החישובים הללו הם בירושלים, ובכל המקומות שבאותו קו רוחב, וככל שמתקרבים לקטבים, כך ההפרש בין 'עמוד-השחר' ל'הנץ' מתארך. ואף בארץ ישראל יש הבדלים, ובצפת שהיא צפונית יותר, משך ההפרש ארוך בכדקה וחצי לעומת ירושלים.
בלוחות רבים חישבו את עמוד השחר לפי 90 דקות לפני הנץ בימי ניסן ותשרי, שאז החמה 19.75 מתחת לאופק, והמשיכו לפי חישוב זה, ויצא שבשיא הקיץ עמוד השחר הוא 112 דקות לפני הנץ. וקשה עליהם מאוד, מפני שבכל הזמנים הללו אין רואים שום אור במזרח. ולפי חשבון האסטרונומים, לפני שהחמה מגיעה ל- 18 מעלות מתחת לאופק אפילו מיטיבי הראות אינם יכולים להבחין באור כלשהו, קל וחומר כאשר היא נמצאת 19.75 מעלות מתחת לאופק. לפיכך קשה מאוד לסמוך על הלוחות הללו למעשה.
אמנם את הדעה הסוברת ששיעור ארבעה מיל הוא 90 דקות אפשר להסביר שהתכוונו לשיא הקיץ, שאז בערך 90 דקות לפני הנץ מאיר המזרח. עוד אפשר לומר, שלשיטה זו עמוד השחר הוא האור הראשון שבמזרח, שהוא נראה כשהחמה בערך 17.5 מעלות מתחת לאופק, ובימי ניסן ותשרי הוא כ- 78 דקות לפני הנץ, ובשיא החורף - 85 דקות לפני הנץ, ובשיא הקיץ - 96 דקות לפני הנץ. ואולי הכוונה שהזמן הממוצע של ראיית האור הראשון הוא בערך כ- 90 דקות לפני הנץ. (ויתכן שבנוסף לכך הלכו לפי השיטות המאחרות בכמה דקות את הנץ, מפני שמתחשבים בהרים, עיין בהלכה ו, ואז אכן 90 דקות לפני הנץ הוא הזמן הממוצע של כל השנה. גם את השיטה הסוברת שמיל הוא 24 דקות, וארבעה מיל 96 דקות אפשר להסביר שדיברו בשיא הקיץ).
נמצא אם כן לסיכום שהדין נקבע לפי מצב השמש, ויש שתי שיטות: האחת, משהאיר המזרח, כשהחמה 16.1 מעלות מתחת לאופק, ובימי ניסן ותשרי הוא 72 דקות לפני הנץ. השניה, מהאור הראשון, כשהחמה 17.5 מעלות מתחת לאופק, ובימי ניסן ותשרי הוא 78 דקות לפני הנץ. וכתבתי לעיקר כסוברים ש'עמוד-השחר' הוא משהאיר המזרח, כשהחמה 16.1 מעלות מתחת לאופק, מפני שלכך נוטה הבאו"ה, וכ"כ ביחו"ד ב, ח, עפ"י הרמב"ם ושו"ע. ובנוסף לכך, לעניין ק"ש ותפילה, הנוהג לפיה יוצא ידי כולם, שאז ודאי התחיל היום, אבל לפני כן הוא זמן ששנוי במחלוקת. וכדי לחשב במדויק זמנים אלו בכל מקום ומקום אפשר להעזר בתוכנת "חזון שמיים" של הרב איתן ציקוני.
^ 2. בספרי ההלכה האחרונים נזכרו כמה דעות, אימתי הוא זמן 'משיכיר': ביחו"ד ב, ח - 66 דקות לפני הנץ, לכה"ח יח, יח - 60, ובירושלים נהגו 50-55 דקות לפני הנץ, ובכמה מקומות בבני ברק 45 דקות לפני הנץ. למעשה בספרים רבים כתבו שהוא כ- 50 דקות לפני הנץ. וכ"כ בתפילה כהלכתה ג, ד, ואש"י יח, א. אלא שכבר למדנו שיש שינויים בין עונות השנה, וקשה שהתעלמו מההבדלים הללו. ואולי חלק מהפוסקים שכתבו זמנים שונים לא נחלקו כלל, וכל אחד מדד בתקופה אחרת בשנה. ועיין ב'הזמנים-בהלכה' כג, ו.
ולפי תצפיות שונות, יש שהכירו כשהחמה הגיעה ל- 12 מעלות מתחת לאופק, ויש שהכירו ב- 11 מעלות, ויש שהכירו רק ב- 10 מעלות מתחת לאופק. למעשה נראה לחשב לפי מצב החמה כשהיא מגיעה ל- 11 מעלות מתחת לאופק. והוא בימי ניסן ותשרי 48 דקות לפני הנץ, ובשיא החורף (22/12) 52.5 לפני הנץ, ובשיא הקיץ (22/6) 58 דקות לפני הנץ. הרי שרוב השנה הוא סביב 50 דקות. ומ"מ לכתחילה טוב לאחר את זמן 'משיכיר' בעוד כחמש דקות, ובשעת הדחק אפשר להקדים בכחמש דקות.
עוד יש להוסיף, כי בעבר, כשלא היו שעונים, בודאי הלכו לפי הראייה, ואם היה יום מעונן איחרו כדי לצאת מהספק. אולם אחר שיש לנו שעונים, כתב בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ב קסב, שהולכים לפי השעון.
יש לציין כי לדעת רוה"פ זמן משיכיר את חברו וזמן משיכיר בין תכלת ללבן הוא אותו הזמן, וכ"כ במ"ב נח, ב.
^ 3. לדעת רוב הפוסקים, זמן ק"ש משיכיר ועד שלוש שעות, והזמן המובחר כותיקין, וכך דעת תר"י, תוס', הרא"ש, הרשב"א, וכן נפסק בטור ושו"ע או"ח נח, א. וכך כתבתי למעלה. אמנם יש דעות נוספות: לדעת ר"ח ור"ת זמן ק"ש מאחרי הנץ ועד סוף שלוש שעות, ואף הנוהגים כותיקין לדעתם אינם עושים כהלכה, כי קוראים ק"ש מעט לפני הנץ. ונראה שגם לדעתם בשעת הדחק אפשר לקרוא ק"ש לפני הנץ (ורק לשיטת המאור אין יוצאים ידי ק"ש לפני הנץ). למעשה אין מתחשבים בדעתם להלכה. ודעת הרי"ף והרמב"ם שעיקר זמן ק"ש כותיקין, היינו מעט קודם הנץ, ואם לא קרא בותיקין יכול לקרוא עד שלוש שעות. והזמן שלפני כן כשר בשעת הדחק. ועיין בב"י שם, ובבירור הלכה לברכות ח, ב ציון ב-ג; ושם ט, ב, ציון א; ושם י, ב, ציון ד. בהלכות ז ח יבואר עד כמה ניתן למעשה להקדים את תפילת שחרית. (לכס"מ להל' ק"ש א, יג, זמן ק"ש מהתורה נמשך כל היום, כי בקומך הוא כל זמן שרגילים להיות ערים, ומדברי חכמים עד שלוש שעות, כדי להצמידה ולהקדימה לתפילת שחרית. ולא נתקבלו דבריו, אלא הספק בשלוש שעות נחשב ספק דאורייתא כמובא בהלכה יא).
^ 4. עיין בב"י פט, א, ובשו"ע הרב פט, ב, ובבירור הלכה כו, א, ציון ח. לסיכום, ישנן שלוש שיטות עיקריות: א) לרמב"ם ור"ח, עיקר תקנת התפילה מהנץ ועד ארבע שעות, ורק בדיעבד אפשר להתפלל מעמוד השחר, וכך נפסק בשו"ע פט, א, ומ"ב ד. ב) לרא"ש מה שלמדו מהגמ' הוא שזמן ותיקין הוא המובחר, שנאמר: "ייראוך עם שמש", אבל הזמן שלפני הנץ והזמן שאחר הנץ עד ארבע שעות שווה, שכל הזמן הכשר להקרבת התמיד כשר לתפילת שחרית. (לפי הפמ"ג דעת הרא"ש שבעמוד השחר אפשר להתפלל רק בשעת הדחק, ואילו משהאיר המזרח אפשר להתפלל לכתחילה, מפני שכך היה בתמיד שעיקר זמנו מעמוד השחר, אבל תיקנו להמתין מלהקריבו עד שיאיר המזרח, כדי שלא יבואו לידי טעות, וכן דעת הפר"ח למעשה. ובמ"ב ובאו"ה פט, א, באר שיש מחלוקת מהו עמוד השחר, אור ראשון או האיר המזרח, וכתב להחמיר). ג) לרבינו ירוחם, מעמוד השחר ועד משיכיר הוא זמן תפילה בדיעבד, ומשיכיר ועד הנץ - לכתחילה, כמו הזמן שאחר הנץ. (יש שהבינו מרש"י ל, א, ומראב"ן, שבשעת הדחק אפשר להתפלל שחרית אף לפני עמוד השחר, ולא נתקבלה דעתם אף בשעת הדחק).
^ 5. מהגמ' ברכות ט, ב, משמע שעיקר 'ותיקין' הוא לצורך התפילה שתהיה עם 'הנץ'. וכך משמע מהרבה ראשונים ואחרונים. אמנם מהמשנה בברכות כב, ב, משמע שיש עניין לקרוא את שמע לפני 'הנץ'. הרי שמעלת הותיקין היא משני צדדים, ק"ש ותפילה. ואכן יש שהקפידו שאף כשאינם יכולים להתפלל בותיקין, לפחות יקראו ק"ש לפני 'הנץ', כמובא בשו"ע הרב נח, ד, ואפילו שעדיין לא הניחו תפילין. ובכה"ח נח, ח כתב, שאם לא הניח תפילין לא יקרא לפני 'הנץ'. ודין זה תלוי גם במחלוקת שבסי' מו, ט - לב"י ולרמ"א אפשר לכתחילה לצאת בק"ש בלא ברכותיה, ולרא"ה ולגר"א הוא בדיעבד.
^ 6. לדעת רוה"פ הנץ הוא תחילת זריחת החמה, וכ"כ בבאו"ה נח, א, ד"ה 'כמו', וכ"כ בשארית יוסף ח"ב ע' רנג. ובאיש מצליח כתב שהוא סוף עליית השמש, ולדעת המאור הוא כל משך עליית החמה. וי"א שגם מעט אח"כ, כל שהשמש סמוכה לארץ, עדיין הוא "ייראוך עם שמש" ועת דמדומי חמה, וכך משמע מהרמב"ם בתשובה רנה. (עיין הזמנים בהלכה כד, ג-ד).
^ 7. בספר דברי יוסף כתב שהדין תלוי בהראות החמה בפועל, ולכן צריך להתחשב גם בהסתרת הר הזיתים. ואילו לדעת מהרי"ל דיסקין שהובאה בספר נברשת, אין מתחשבים בהסתרת הר הזיתים, הואיל והוא קרוב פחות ממהלך יום אחד, אבל מתחשבים בהסתרת הרי מואב (אמנם לעניין שבת בנוגע לשקיעה, לא הכריע). עוד נסתפקו בעיר שיש בה הרים, האם הולכים בכל שכונה ושכונה לפי גובהה או שהולכים אחר השכונה הגבוהה שבעיר, שבה השמש נראית ראשונה. והמנהג לילך אחר השכונה הגבוהה. ושוב התעורר ספק, אם בנו בעיר גורד שחקים, וקרני השמש הראשונות מנצנצות בראשו דקה לפני שיראו את הזריחה על הקרקע, לפי מה הולכים. וכן אם העיר גדולה מאוד, האם גם אז הולכים אחר המקום הגבוה שבה או שמחמת גודלה מוגדר כל אזור לעצמו. ועיין בספר הזמנים בהלכה פרק ז שהזכיר את הדעות והספקות הללו.
גם לשיטה שמחשבים את הזריחה והשקיעה באופק ישר, יש ספק לפי איזה גובה מחשבים. משום שככל שהמקום גבוה יותר, כך ניתן לראות את השמש בזריחה מוקדם יותר, ובשקיעה מאוחר יותר. למשל, בגובה של 800 מטר מעל פני הים ממשיכים לראות את השמש בשקיעה כ- 4.6 דקות מאוחר מאשר בגובה פני הים, ובזריחה כ- 4.6 דקות מוקדם. ואכן שיטה זו מתחלקת לשלוש שיטות. יש אומרים שהולכים לפי הזריחה באופק ישר לפי גובה המקום. ועדיין יש ספק מה הדין בעיר שיש בה הרים ועמקים, האם הולכים בכל מקום ומקום לגופו או אחר המקום הגבוה שבעיר. ודעת שו"ע הרב שהולכים בכל המקומות לפי הזריחה בגובה של שמונה מאות מטר מעל פני הים, כמו גובה ירושלים. וכ"כ באג"מ או"ח א, צז. (כלומר גם כשהמתפללים נמצאים במקום שטוח שבגובה פני הים, תהיה שעת הנץ שלהם 4.6 דקות לפני שיוכלו לראות בפועל את השמש). ויש מי שאומר שהולכים אחר הזריחה האסטרונומית בלא להתחשב כלל בהרים, אלא כפי שהיתה נראית בגובה פני הים (שמכסים את רוב העולם) בלא הרים, וכ"כ הרא"ז מלצר. ועיין על כל זה בזמנים בהלכה פרק ז.
בתוכנת 'חזון שמים', ניתן לקבל את זמן הזריחה האסטרונומי המדויק בכל מקום ובכל יום, לפי קווי אורך ורוחב וגובה המקום. וכיוון שהתוצאה בתוכנה שכזו מדויקת מכל החישובים שנעשו על ידי תצפיות, רבים נוהגים לחשב באופן זה את זמן הזריחה. וכן נראה למעשה לכל המתגוררים בגב ההר, שאינם צריכים להתחשב בהרים ובגאיות שממזרח להם, שאם יתחשבו בהם יצטרכו לחשב לכל בית זמן אחר, לפי גובהו ולפי ההרים המסתירים ממנו את המזרח בכל עונה לפי מקום עליית השמש. ולכן יש לילך לפי האופק האסטרונומי, על פי המקום הגבוה שבאזור. ואמנם בעבר כשחיו בסביבה פתוחה, הזריחה היתה מוחשית, והעיקר היה תלוי בראייה ממש. אולם כיום כשרוב האנשים בין בניינים, ואינם רואים את הנץ, ומנגד שיטות החישוב נעשו קלות, מבחינתנו הזריחה היא לפי האופק האסטרונומי, ובאותה שעה רואים גם את קרני השמש במקומות הגבוהים שבאזור. אמנם כשיש בצד מזרח של אותו מקום רכס של הרים רחוקים המכסים בשווה את כל המזרח, כמו למשל בשפלת החוף, והם מעכבים את ראיית השמש מכל האזור במספר דקות, נראה לענ"ד שצריך להתחשב בהם ולאחר את זמן הנץ.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il