בית המדרש

  • מדורים
  • הלכה פסוקה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

פרשנות החוזה

undefined

רבנים שונים

תשע"ב
10 דק' קריאה
לימודיו של תלמיד בישיבה בישראל, המיועדת לתושבי חוץ, הופסקו במהלך שנת הלימודים. הישיבה סירבה להשיב את יתרת שכר הלימוד לתקופה שלא שהה בישיבה, והיא נסמכה על הסכם ההתקשרות שבין הצדדים.
הכרעת הדין היתה תלויה בין היתר בפירוש החוזה. כאשר בין הצדדים נטשה מחלוקת בפרוש החוזה. בחוזה הוסכם שאם התלמיד יעזוב לאחר תאריך מסוים במהלך השנה, הוא לא יהיה זכאי להשבת יתרת התשלום. הצדדים נחלקו האם התנאי מתייחס גם למצב בו התלמיד אינו עוזב מעצמו, אלא עוזב בשל דרישת הצוות החינוכי, דהיינו מסולק מן הישיבה.

בגיליון שבת במדבר, סיכמנו, שהסעיף הקובע שלא יוחזר שכר לימוד לאחר תאריך מסוים, אינו נוגע למצב בו התלמיד עזב ביוזמת הישיבה. על כן, יש לדון מה הדין במצב בו אין הסכמה חוזית מפורשת.

הדין כשאין הסכמה חוזית מפורשת
לכאורה, שכר הלימוד ניתן לישיבה לא במתנה אלא בתמורה ללימודים; כיוון שלא סיפקה לתלמיד את התמורה בסמסטר השני, כשהבן לא למד בישיבה – הרי, לכאורה, מן הדין עליה להחזיר את שכר הלימוד. כספו של התובע הוא.

אמנם, הדברים אינם כה פשוטים. לכאורה ניתן להתייחס למצב זה כאל מצב בו שכר אדם שירות כלשהו, ובמהלך אספקת השירות, נוצר מצב בו לא ניתן לספק את המשך השירות. כך נאמר, שמר -- שכר את הישיבה ללמד בנו תורה, ובמהלך תקופת הלימודים, נוצר מצב בו לישיבה אין אפשרות להמשיך בהתקשרות זו, לאור התנהלותו של יוני. נבהיר, שלדידן, הצדדים העיקריים לחוזה הם מר --והישיבה, ולאור זאת, יש להתייחס להתנהגותו של יוני כמצב של 'אונס', גם בהקשר זכויותיו של מר – (ולא פשיעה, למרות שאולי ההתנהגות אינה ראויה).

בגמרא מצינו שתי סוגיות עיקריות שעוסקות במצבים דומים, בהם מחמת האונס בטלה השכירות עובר לתחילתה, או במהלכה.

הסוגיה הראשונה (בב"מ ע"ח ע"ב – ע"ט ע"א) עוסקת בפועלים שנשכרו להשקות את השדה, ובחצי היום התברר שאין צורך בשכירותם, או מחמת שבא המטר והשקה את השדות, או מחמת שנהר ממנו אמורים היו לדלות את המים פסק מלתת מימיו.

בסוגיה זו, העקרון המנחה הוא, שאם בעל הבית עשה את הבדיקות הנצרכות לפני הזמנת הפועלים, ומודעותם של שני הצדדים לאפשרות שיקרו נסיבות שימנעו את העבודה היתה זהה – הפועלים מפסידים את שכרם.

מאידך, אם בעל הבית לא עשה את הבדיקות הנצרכות, או שהמצב הוא שבעל הבית היה מודע יותר לאפשרות שיווצר מצב שהעבודה תפסק – על בעל הבית לשלם שכרם.

וכן פסקו המחבר והרמ"א , סי' שלד סע' א:
השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר, ופסק הנהר בחצי היום, אם אין דרכו להפסיק, או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר, פסידא דפועל ואין בעל הבית נותן לו כלום, אף על פי שגם בעל הבית יודע דרך הנהר. אבל אם אין הפועל יודע דרך הנהר, ובעל הבית יודע, נותן לו שכרו כפועל בטל.
הגה: וכן בכל אונס שאירע לפועל, בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא או ששניהן אינן יודעין, הוי פסידא דפועל . אבל אם בעל הבית יודע והפועל אינו יודע, הוי פסידא דבעל הבית.
הסוגיה שניה (בב"מ ע"ט ע"א) עוסקת באדם ששכר ספינה להובלת מטען, וזו טבעה באמצע הדרך.
החידוש בסוגיה זו, הוא שנפסק להלכה כדעת רבי נתן, הסובר :
אם נתן לא יטול, ואם לא נתן לא יתן
דהיינו, אם מזמין העבודה שילם מראש, הוא לא מקבל החזר כספי.
התוספות במקום, מציגים את השאלה מדוע אם נתן לא יטול, באופן הבא:
וא"ת דמכל מקום אם נתן כל השכירות אמאי לא יטול השוכר שכר דחצי הדרך שלא הלך וכי בשביל שמשכיר מוחזק ירויח?
דהיינו, לכאורה העובדה המקרית ששולם הכסף, לא צריכה לפעול לרעת מזמין ההובלה.
בראשונים מצאנו שתי שיטות, מדוע יש להבחין בין מצב בו שולם הכסף, לבין מצב בו לא שולם הכסף (לא כל השיטות מתייחסות באופן ישיר לסוגיית 'אם נתן לא יטול', אך מכללן ניתן להסיק את טעמי הדין).

א. אומדן הדעת
שיטת התוספות היא, כי הדברים מבוססים על אומדן דעת:
וי"ל כיון שנתן לו שכרו נתרצה שיהא שלו לאלתר אע"ג דאינה משתלמת אלא לבסוף לדעת כן נותנו שיהא שלו לאלתר אם לא ישאר בו.
ב. המוציא מחבירו עליו הראיה
הרא"ש (ב"מ פרק ו סי' ג) כתב, בהתייחסו לסוגיה הראשונה, שהיסוד הוא "המוציא מחבירו עליו הראיה". כלומר, הפועלים צריכים להוכיח שבעל הבית שכר אותם גם על דעת מקרה של אונס, ולכן במקרה שבעל הבית אינו אשם, הפועלים מפסידים את שכרם.
לפי זה יוצא, שבמקרה ההפוך, אם שולם הכסף מראש – הפועלים אינם חייבים להחזיר את הכסף, משום שכאן הם יאמרו לבעל הבית "המוציא מחברו עליו הראיה", והוא יצטרך להוכיח שהוא שכר אותם רק על דעת זה שלא יקרה אונס.
במלים אחרות, שיטה זו אינה מקבלת את ההנחה שהפועל הוא זה שאחראי להתנות על אונסים, ובהחלט ייתכן שבעל הבית שכר את הפועלים גם על דעת מקרה שיהיה אונס.
מדברי תרומת הדשן (סי' שכט) נראה גם כן שבמקרה שקיבל הפועל את שכרו מראש – אין הוא חייב להשיבו:
וא"כ הואיל ותרווייהו לא הוו להו לידע… - פסידא דפועלים. ומפרשים התוספות ושאר המחברים התם, דכל מלתא דלא ידיע לתרווייהו או דידע לתרווייהו פסידא דפועלים אי אתי ההוא אונס, דהמוציא מחבירו עליו הראייה, ואינהו הוי להו לאתנויי עם בעל הבית דאי מתיליד אונס שלא ירצו להפסיד שכרן 1. …
ואם כן בנידון דידן, אם לא קבל שמעון כלום משכרו לא היה חייב ראובן לתת לו כלום על אותם ב' חביות שלא עשה מחמת צווי וגזירת אדונו של הכפרי, משום דאותו אונס לתרווייהו הוה בשוה דלא הוו להו לידע.
מפורש מדבריו, שאם קבל שמעון 'כלום משכרו' – היה חייב ראובן לתת לו. כלומר לא היה חייב להחזיר.
המחבר פסק (סימן שיא סע' ד2) כפשטות הגמרא שבעל הספינה אינו צריך להחזיר את הכסף:
אמר לו ספינה זו אני משכיר לך, ושכר השוכר להוליך בה יין זה. אם נתן השכר – אינן יכול להחזירו, ואם לא נתן – לא יתן, שאין זה יכול להביא הספינה עצמה, ולא זה יכול להביא יין עצמו.
ההתייחסות היחידה של הרמ"א לתשלום מראש ביחס ל"פועל" מופיעה בהקשר לשכירות בתים, וכפי שנבאר להלן, נחלקו הראשונים מה הדין כאשר מת שוכר במהלך תקופת השכירות:

הרשב"א בתשובה (ח"א סימן אלף כ"ח) מתייחס למקרה בו שוכר מת במהלך תקופת השכירות. בני השוכר מבקשים שלא להמשיך את השכירות, והמשכיר, טוען שיש להמשיך את השכירות לכל התקופה שנקבעה.
השיב שהראב"ד פסק שהדין עם המשכיר. דכיון ששכר שמעון הבית הרי הוא כמכר גמור ונתחייב בדמים בין ידור בין לא ידור . ואף על גב דקיימא לן ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. מכל מקום אין השוכר רשאי לצא' משם בכל יום ויום ולחשוב עמו לשעות. אלא מחוייב הוא שלא להניח ביתו לפני זה עד זמנו. ואפילו באומר לו טרח והבא דיורין אחרים לאו כל כמיניה. דאדרב' במשכיר סתם לשנה אין השוכר רשאי להניח לו ביתו אלא אם כן הודיעו מתחלה לפי שהוא בית או חנות או מאותם הנזכרים במציעא בפרק השואל.
לפי דעה זו, חייבים בני השוכר להמשיך לשלם למשכיר עבור תקופת השכירות גם אם הכסף לא שולם מראש .

אך המהר"ם מרוטנבורג (ד"פ סי' תתרב; הובא במרדכי, ב"מ סי' שמה3) סבר אחרת:
אם לא נתנה כל השכירות – היורשין פטורין מכל מה שלא דרה בו כיון שנאנסה, כדאמרינן פרק האומנין: האי מאן דאגר אגירא לדוולא ואתא מיטרא – פסידא דפועלים. פי' כיון דהבעל הבית אניס ולא צריך לאתנויי. ...ואם נתנה כל השכירות – יש כוח ביד היורשים להושיב בתוה דיורים דכוותה.
עולה מדבריו, שהשוכר אינו חייב לשלם עבור הזמן שלא שהה בבית המשכיר.

הרמ"א (סימן שלד סעיף א) הביא את שתי השיטות והכריע:
מי ששכר בית לדור בו, ומת בתוך זמן השכירות, אין צריך לשלם לו רק מה שדר בו, דבעל הבית הוי כפועל והוי ליה להתנות. מיהו יש חולקין.
לכן אם קבל השכר כולו, אין צריך להחזיר כלום, כן נראה לי .
הגר"א (סי' שלד, ס"ק ה) פרש בדעת הרמ"א , שפסק זה שבעל הבית לא חייב להחזיר את הכסף תקף דווקא בשכירות בתים. וזאת, משום שכאמור ישנה מחלוקת בין הראשונים אם הוא צריך להחזיר את הכסף אפילו אם לא שולם מראש4. לכן במקום שכבר שולם – אין להוציא מיד בעל הבית.
אך בשכירת פּועֵל, נקט הרמ"א ד"הוי ליה להתנות", וכיון שהפועל לא התנה שיקבל את שכרו גם במקרה של אונס – הוא חייב להחזיר את הכסף אפילו אם בעל הבית שילם מראש.
בכך מסביר הגר"א מדוע הרמ"א הביא חילוק זה רק לגבי שכירות בתים, ולא הזכירו בריש הסעיף ביחס לשכירת פועל:
…אלא דהרב סובר דטעמא משום דהוה ליה להתנות…ולכן לא חילק ברישא בדין דפועל באם נתן או לא, ואם כן אפילו נתן – יחזיר , וזהו שכתב "לכן…" – ר"ל הואיל והוא פלוגתא דרבוותא.
בניגוד לגר"א, פרש הסמ"ע (סי' שלד ס"ק ג) את דברי הרמ"א כדעת הרא"ש דלעיל, שהסיבה שאונס הוי פסידא דפועלים, היא לא משום שהפועלים היו צריכים להתנות אלא משום הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".
דבעל הבית הוי כפועל כו' [=והוי ליה להתנות] – פירוש: כמו דבפועל אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה , הכי נמי הבעה"ב הבא להוציא מבאי כוחו דהמת…".
ואם כן, גם במקרה של אונס של פועל שאינו קשור דווקא לשכירות בתים – לא יצטרך הפועל להחזיר את הכסף במקרה שזה שולם מראש, כפי שהתבאר לעיל.

באופן דומה, גם לפי התוספות דלעיל, לפיהם תשלום הכסף מראש מורה על אומדנא מצד בעל הבית לתת את הכסף לפועל גם במקרה של אונס, אין מקום לחלק בין שכירות בתים לפועל, ובכל מקרה שהכסף שולם מראש – לא יצטרך הפועל להחזירו.
דברי התוספות הללו הובאו להלכה בסמ"ע סי' שיא ס"ק ה ובש"ך סי' שלד סוף ס"ק ב:
מיהו אם כבר קיבל שכירות – אין צריך להחזיר מטעם דכיון דנתן לו שכרו – נתרצה לו שיהיה שלו אפילו יארע אונס, וכמ"ש התוספות
יצוין שגם הגר"א עצמו (שם) ציין שדברי הרמ"א (לפי פרשנותו) אינם מתיישבים עם דעת הרא"ש והתוספות הללו. ומשמע שהגר"א נקט בעצמו להלכה דלא כרמ"א(לפי הבנתו) , וכפסק הסמ"ע והש"ך שנקטו להלכה כרא"ש והתוספות.
לסיכום, מדברי ראשונים (ביניהם: התוספות, הרא"ש, מהר"ם מרוטנבורג ותרומת הדשן) ופוסקים רבים (רמ"א – לפי פרשנות הסמ"ע, הסמ"ע עצמו, הש"ך והגר"א עצמו) עולה, שאם פועל קיבל תשלום מראש – הוא אינו חייב להחזיר את הכסף ששולם לו במקרה שהעבודה בוטלה מחמת אונס, והמוציא מחבירו עליו הראיה.

דעת המיעוט – כיוון שנתן לא יטול
בנדון דידן, לדעת אחד הדיינים, יש להחיל את הדין של 'אם נתן לא יטול על פי שיטת התוס' הנ"ל, שיסודה בטענה שיש לאמוד דעתו של המשלם סכום מלא שהוא נוטל על עצמו את הסיכונים של אונס, וכן על פי שיטת הרא"ש הנ"ל שיסוד הדין הוא המוציא מחבירו עליו הראיה, יש להחזיק את הממון ביד הישיבה, וכפי שסוברים רוב האחרונים כמו שהתבאר.

דעת הרוב: על הישיבה להשיב את שכר הלימוד עבור התקופה בה לא למד בישיבה.
לדעת הרוב, יש לדחות טענות אלו, ואת הדמיון לסוגיות פועל שלא השלים עבודתו מחמת האונס, בשל מספר טעמים.

הבסיס להחזקת הממון: אומדן דעת הצדדים
הן שיטת התוספות והן שיטת הרא"ש מבוססות על כך שמחד, אין חובה לשלם על שירות שלא ניתן, ומאידך, יש להעריך שכאשר ניתן תשלום מראש, הוא ניתן בלא תנאי גם במקרה של אונס (לדעת התוספות), או שיש ספק בתנאי ההסכם (לדעת הרא"ש, והממע"ה).
כיוון שהבסיס לדין הוא אומדן הדעת, העניין צריך להבחן בכל מקרה לגופו. לדעת הרוב, בנדון דידן, עצם התשלום מראש אינו מורה על הסכמה לתשלום גם במקרה של אונס, ואף אין במצב כדי לעורר ספק. השיקולים אותם נביא להלן, הם שביססו דעתנו שאומדן דעת הצדדים בהסכם זה הוא שאם הישיבה היא זו שתדרוש מתלמיד לעזוב, תשיב לו את שכר הלימוד.

הבחנה בין "אונס" לבין הפעלת שיקול דעת
לדעת הרוב, אין לדמות נדו"ד למקרה של "אונס" בחצי היום. הישיבה מיוזמתה החליטה לסיים את ההתקשרות בינה ובין התלמיד. הרי זה דומה לפועל שחוזר בו בחצי היום, שמקבל שכר על מה שעשה, אך בוודאי לא מקבל תשלום עבור חלק היום שלא עבד ולא עשה. כאן לא התלמיד חלה, אלא המלמד לא הסכים ללמדו עוד. אכן, מותר לישיבה לסלק תלמיד כזה משורותיה, כפי שקבענו לעיל; אבל אין היא חייבת לעשות זאת, וממילא אין לראות את הדבר כאילו נבצר ממנה מלהמשיך ללמד את הבחור. מקרה זה שונה ממצב בו יש אונס אובייקטיבי, בו ניתן לומר, שהמשלם מראש קיבל על עצמו את האפשרות שיפסיד. לכן, אין ללמוד מדברי הראשונים שקבעו שבמצב כזה הממון ישאר ביד הפועל, ומסתבר יותר, שאין חובה לשלם למלמד, שכן במצב זה חוזרים להנחות הבסיס, שאין לשלם אלא עבור שירות שניתן בפועל, וכלשון התוס': " וכי בשביל שמשכיר מוחזק ירויח"?

אכן, גם לדעת הרוב, יתכן מקרה קיצוני תיאורטי בו הישיבה נאלצת לסלק תלמיד משורותיה אילו עסק, נניח, בסחר בסמים וכיו"ב; מקרה כזה הוא "אונס" אובייקטיבי. החלטת הישיבה להדיח תלמיד במקרה כזה אינה בחירה שלה אלא יישום הכרחי של החלטתו שלו להתנהג בדרך מסוימת. אך לא נטען שהמצב דנן היה דומה; כאן מדובר, בסופו של דבר, בהפעלת שיקול דעת המסור לישיבה. מסתבר כי אומד דעתם של הצדדים היה שאם תדיח הישיבה את הבן מהישיבה על פי שיקול דעתה, תחזיר את כספו.

החריג עשוי ללמד על הכלל
אפשר גם, כי החריג יצא ללמד על הכלל. העובדה שיש בחוזה סעיף המפרט 'מדיניות החזר' מוכיחה שהנחת היסוד הבסיסית היא שאם התלמיד עוזב, כספו מגיע לו בחזרה (ודלא כפי המצב ביחס לשכירות ספינה על פי התוס'). על רקע זה בא סעיף מדיניות ההחזר לקבוע את המקרים החריגים בהם נשללת, או מוגבלת, הזכאות להחזר כספי מקום שאין החריג חל, יש תחולה לכלל, כלומר, יש להשיב את הכסף.

תוצאה הוגנת כשיקול פרשני
כפי שקבענו לעיל, לישיבה ניתן שיקול דעת רחב לבחור האם ומתי להדיח תלמיד משורותיה. בעת בה אין תלמיד עומד בציפיות הישיבה ובתכניתה, חלק מתפקיד הישיבה הוא להחליט האם ניתן להשפיע עליו חינוכית ולהתמודד בדרכים אלו ואחרות עם חריגה ממסגרות הישיבה, או להוציא את התלמיד מן הישיבה. הישיבה הפעילה שיקול דעת זה. דווקא משום רחבו הגדול של שיקול הדעת, לא מסתבר שתוכל גם לעשות זאת וגם ולהשאיר את שכר הלימוד בכיסה. על כן, גם אילו הנחנו שמבחינה לשונית יש שתי אפשרויות תיאורטיות לפרשנות הסעיף – וכפי שראינו לעיל, הדבר אינו כך - יש להעדיף את הפירוש היוצר תוצאה הוגנת יותר (איננו נכנסים כאן לשאלה האם סעיף תיאורטי, שבו נאמר במפורש שלישיבה שיקול דעת מוחלט להדיח תלמיד ובה בעת לשמור לעצמה את שכר הלימוד, הוא בגדר "תנאי מקפח בחוזה אחיד", שעל פי החוק הישראלי דינו להיבטל, ולשאלת תוקפו של החוק האמור על פי ההלכה, בהיותו מעין "תקנה" הבאה להגן על לקוחות ולמנוע עוול. שאלות אלה אינן טעונות הכרעה במקרה דנן). שכן, האפשרות, שהאב היה מתרצה להסכים לעסקה במסגרתה רשאית הישיבה, בבחירתה ועל פי שיקול דעתה, לבחור להדיח את בנו מן הישיבה ובה בעת להחזיק את כספו בידיה, אינה עולה בקנה אחד עם הסבירות, דאם כן, לא שבקת חיי לכל בריה. בסופו של יום, במקום שיש שתי אפשרויות פרשניות, יש להעדיף את הפרשנות שיוצרת תוצאה הוגנת, כיוון שיש להניח שלפירוש זה הצדדים התכוונו.

הנושא הוא סבוך ומורכב. בית הדין לא יכחד מן הצדדים כי התלבט קודם הכרעתו, וכפי שראינו לעיל, הדעות בקרבו חלוקות. בסופו של יום, לאור ההתרשמות הכוללת מן הסיטואציה והטיעונים, ואחרי בחינת השיקולים השונים שנידונו לעיל, הגענו, ברוב דעות, למסקנה שיש לדחות את טענת הישיבה בנושא החזר שכר הלימוד עבור התקופה בה יוני לא למד בישיבה. לפיכך, הנתבעת חייבת להחזיר לתובע את שכר הלימוד של התקופה בה לא למד בישיבה.


החלטה
1. עמותת הישיבה תשלם לתובע, מר __ סך של 6,000 דולר תוך ארבעה עשר יום מיום מתן פסק הדין.
2. אגרת בית הדין בסך כולל של 500 ש"ח תשולם על ידי שני הצדדים בחלקים שווים.
3. פסק הדין ניתן ביום ראשון ‏יד' בשבט תשס"ט, 8 בפברואר 2009.

_______________ _______________ _______________
הרב דוד בס, אב"ד הרב ידידיה כהנא הרב מנחם קופרמן


__________

מניסוח זה של תה"ד יש לסתור לכאורה את פרשנות הגר"א דלעיל בדעת הרמ"א, ולומר שגם הרמ"א, כאשר כתב "דבעל הבית הוי כפועל והוי ליה להתנות" התכוון גם הוא לסברת "המוציא מחברו עליו הראיה", וכניסוחו של תה"ד שאיחד את הסברות. ואכן, כך פרש הסמ"ע (שלד, ס"ק ג) את דברי הרמ"א : "דבעל הבית הוי כפועל כו' [= והוי ליה להתנות ] – פירוש: כמו דבפועל אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה , הכי נמי הבעה"ב הבא להוציא מבאי כוחו דהמת…".
2 עפ"י הרמב"ם, הל' שכירות פרק ה הל' ג.
3 הציטוט כאן מדברי המרדכי.
4 על בסיס הסברא ששכירות בתים היא סוג של מכר לזמן, משא"כ לכאורה בפועלים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il