ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מגלות לגאולה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים דברים Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (47 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (47 ד')

מוצאי שבת חזון, התשס"ד

מגלות לגאולה


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
עמרם בן סולטנה

מעלת ארץ ישראל בספר דברים
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים" (דברים א, א). הרבה דברים דיבר משה רבנו אל ישראל, והתורה פותחת את ספר דברים ואומרת: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל". חכמנו זכרונם לברכה אומרים שבכל מקום שכתוב "ואלה" מוסיף על הראשונים, וכל מקום שנאמר "אלה" פסל את הראשונים (בראשית רבה יב, ג). כלומר, יש כאן דברים עוד יותר עליונים ממה שנאמר מקודם. הסיבה לכך היא שאת הדברים האלה דיבר משה אל ישראל בעבר הירדן, ובני ישראל עומדים כבר בכניסה לארץ ישראל. גם עבר הירדן עצמו עתיד להיות ארץ ישראל, אחרי שנכבשה ארץ ישראל המערבית התקדשה גם ארץ ישראל המזרחית. יש לכך כמה ראיות שעבר הירדן הוא חלק מארץ ישראל: היובל לא נהג כל עוד השבטים לא יושבים כל אחד במקומו בארץ ישראל, כולל גם השבטים שישבו בעבר הירדן, והיובל נהג מהתורה כל זמן בית ראשון. גם כשהקב"ה אומר למשה: "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה" (דברים ג, כז), הקב"ה אומר למשה להסתכל גם מזרחה - כלומר שכדי לראות את כל הארץ צריך לראות גם את עבר הירדן המזרחי. אמנם עבר הירדן לא התקדש כל עוד לא התקדשה ארץ ישראל המערבית, ולכן יוצא שמשה רבנו לא נכנס לארץ ישראל. אם כן, משה רבנו עומד לפני הכניסה לארץ ישראל במקום קדוש ולכן הדברים שהוא עומד לומר הם "הדברים". כשהחתם סופר שלח תשובות לארץ ישראל, הוא כתב שכשהתשובה תגיע לארץ ישראל היא תעלה במדרגתה, דברי תורה שנאמרים בחוץ לארץ ומגיעים לארץ ישראל - מתעלים. אם כן, הדברים הללו שנאמרים בעבר הירדן הם בעלי עילוי מיוחד.
הזוהר מוסיף שהדברים שנאמרו בספר דברים הם דברים עליונים שלא נאמרו לפני כן אפילו לא במעמד הר סיני, הם דברים שנאמרים אחרי שישראל עברו ארבעים שנות מדבר, ארבעים שנות חינוך, ארבעים שנות התעלות דרך התמודדויות, נפילות שהביאו לעליות, ישראל הגיעו למדרגה עליונה בערב כניסתם לארץ ישראל, הם כבר ראויים להיכנס לארץ ישראל והדברים שנאמרים בספר דברים הם דברים מיוחדים. הפסוק: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (שם ד, לט), העוסק בייחוד ה', לא נאמר מקודם. כבר נאמר ונזכר עניין מציאות ה', אבל בלשון הזאת ,אין עוד מלבדו, לא נאמר. "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (שם לה), הידיעה הזו שרק ה' נמצא בעולם עדיין לא נאמרה. גם שמע ישראל נאמר רק בספר דברים ולא מקודם, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (שם ו, ד). ייחוד ה', שה' אלוקינו וה' אחד, שמלוא כל הארץ כבודו, לא רק שאין עוד מלך מלבדו, אלא גם שאין מלבדו שום דבר, הכול זו הופעה והתגלות אלוקית. הדברים האלה נאמרים בערבות מואב, בעבר הירדן, במקום שממנו הכניסה לארץ ישראל.

שכינה מדברת מפי משה

יש להתייחס כאן לעוד ביטוי: "אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה", חז"ל אומרים שאת ספר דברים אמר משה מפי עצמו (מגילה לא, ב). מה פירוש "מפי עצמו"? הרי כל התורה כולה היא מפי ה'! אם מישהו יגיד שאות אחת מהתורה לא ניתנה מהשמים אלא נאמרה בידי אדם הוא כופר! אלא שאין הכוונה שהדברים לא היו מפי ה', אלא לומר שמשה רבנו הגיע למדרגה עליונה כזאת שמה שהוא אומר זה דבר ה'. הוא כל כך בטל לדבר ה' עד שכל מה שהוא אומר זה דבר ה'. אנו מוצאים לכך ביטוי בפרשה השנייה של שמע, בהתחלה כתוב: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא, יג), משה רבנו הוא זה שאומר את הפרשייה הזאת, בהתחלה הוא מדבר בלשון נוכח, "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם", עובר לנסתר: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם" וחוזר עוד פעם לנוכח, "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם". משה רבנו מדבר אל עם ישראל, מדבר על ה', ואחר כך ממשיך ועובר לגוף ראשון ואומר "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם", כאן הוא מדבר בשם ה', הקב"ה מדבר מתוך פיו. "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל", דבר ה', ומשה מפי עצמו אמרה.
את כל הדברים הללו משה אומר, "אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" (שם א, ד-ה). סיחון ועוג מלך הבשן אלו שני מלכי האמורי שעמדו בגבול ארץ ישראל והתפקיד שלהם היה למנוע מישראל להיכנס לארץ ישראל. כשמשה בא ואמר לסיחון מלך האמורי שיתן לישראל לעבור בארצו, סיחון ענה שהתפקיד שלו הוא לבלום את כניסתם של ישראל לארץ ישראל! בניצחון על שני המלכים העצומים והחזקים האלה מתגלה הגדולה האלוקית. כאן מתגלה הסייעתא דשמיא, ישראל נלחמים ומנצחים בעזרת ה'. המלחמה עם שני המלכים הללו לא הייתה רק מלחמה גשמית, היא הייתה גם מלחמה רוחנית, מלכי האמורי מייצגים דרך אחרת, השקפת עולם אחרת, תרבות אחרת, שאיפה לעניינים חומריים וגשמיים, עבודות אלילים. על זה המאבק והמלחמה, על זה הרצון של מלכי האמורי לעצור את ישראל מלהיכנס לארץ ישראל. ישראל מנצחים ניצחון רוחני וגשמי, ומתוך כך משה מבאר את דברי התורה הזאת. עכשיו אתם יכולים לשמוע, ניצחנו ופתחנו את הדרך, עומדים להיכנס לארץ ישראל. כל ספר דברים הוא ספר הכנה לקראת הכניסה לארץ ישראל. עם ישראל יצא ממצרים במגמה הזאת, להגיע לארץ ישראל, להגיע לירושלים, להגיע לבית המקדש.

ימי בין המצרים כהכנה לגאולה
אנחנו נמצאים בימי בין המצרים, הפרשיות הן פרשיות של ניצחונות, מטות, מסעי, דברים, ואילו ההפטרות מדברות על פורענות. אולי יש בזה רמז, שבעצם הימים האלה הם ימים של גאולה, כך רואים מהפרשיות. בפרשת מטות מוזכר הניצחון על המדיינים, בפרשת מסעי גבולות הארץ ופרשת דברים מספרת על הניצחונות של ישראל על סיחון ועוג.
ההפטרות הן הפטרות של פורענות, בפרשה שלנו ההפטרה היא חזון ישעיהו בן אמוץ, "אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם... שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו א, א-ב). שמעו שמים והאזיני ארץ - אלה העדים שהעמיד משה רבנו, "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים לב, א), ועכשיו העדים האלה הם המעידים על מעשה ישראל. כעת מגיע הזמן של הדיון. מעמידים את העדים בזמן שקובעים את התנאים - משה רבנו העמיד עדים בזמן שהוא נתן את התורה, ומעמידים את העדים גם בזמן שיש תביעה האם התנאים התקיימו או לא - את זה עושה ישעיהו. חז"ל אומרים שישעיהו נוקט בלשון אחרת ממשה, משה רבנו היה קרוב אל השמים ולכן הוא אמר "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי", ואילו ישעיהו קרוב אל הארץ ולכן הוא אומר הפוך: "שמעו שמים והאזיני ארץ", משה רבנו מדבר על מתן תורה שניתנה מהשמים ואילו ישעיהו מדבר על קיום התורה בפועל, בארץ.
"בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי, יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן". "בנים גידלתי ורוממתי", ישראל נקראים כאן בנים, יש שלוש מדרגות - בנים, ישראל ועם. בנים הוא שם המשקף את עניין הסגולה, "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (שם יד, א), ובבנים יש מדרגות מדרגות - יש מדרגה של בנים, בנים הם אלה שעובדים מאהבת ה', והם פשעו. יש כאלה שעובדים את הקב"ה מיראה, "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ ", שור יודע מי הבעלים שלו - "יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע"! גם אלה שצריכים לעבוד את הקב"ה מיראה ירדו ממדרגתם. "וחמור אבוס בעליו" חמור נאמן לאדונו בגלל שהאדון הוא זה שנותן לו אוכל, בגלל השכר שהוא מקבל. שור מכיר את אדונו ועושה את רצונו, וחמור מכיר את אבוס בעליו. "עמי", אלה שעובדים לשם קבלת שכר, זוהי מדרגה נמוכה, וגם הם "לֹא הִתְבּוֹנָן". כך מבאר הגר"א את הפסוקים הללו. גם אלה שעובדים את ה' מאהבה, גם אלה שעובדים מיראה וגם אלה שעובדים לשם קבלת שכר - כולם ירדו ונפלו.
גם בלומדי התורה יש בחינות שונות, יש לומדי תורה שלומדים את סודות התורה ונכנסים לפני ולפנים, כמו הבנים שרשאים להיכנס לחדרי החדרים של אביהם ולראות את כל הדברים שטמונים בחדרים לפנים. בנים הם אלה שעוסקים בסודות התורה, "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי", גם אצל אלה יש ירידה. ישנם כאלה שעוסקים בלימודה של תורה ולא בסודות התורה, בחינת ישראל, וגם הם לא ידעו. יש כאלה שרק עוסקים בקיום המצוות בפועל, הרי כל העם צריך לקיים את המצוות, גם הם "עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן". הזכרנו בליל שבת ששורש הירידה מתחיל בגדולים, "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי", אלה שעוסקים לפני ולפנים, אלה שהיו במדרגה של חיבור גדול לריבונו של עולם ירדו ממדרגתם. התוצאה היא שגם אלה שפחות מהם ירדו ממדרגתם, כל העם כולו התדלדל, החכמים הפכו לסופרים, הסופרים לחזנים, החזנים לעם והעם הלך והתדלדל. שורש הקלקול מתחיל בראשים. זה גם צריך להיות שורש התיקון, התיקון צריך להתחיל בשורש, במקור, כשהראש מתרומם נמשך איתו כל הגוף. הרגלים יכולות להתרומם בעצמם אבל גם הם לא יחזיקו מעמד אם לראש לא תהיה יכולת להחזיק אותן. לכן האחריות הגדולה ביותר מוטלת דווקא על עוסקי התורה לשמה, על אלה שנקראים בנים.
כל ישראל נקראים בנים, אבל יש מדרגות, אנחנו פוסקים כרבי מאיר שאף על פי שישראל חטאו הם קרויים בנים (קידושין לו, א), יש בזה מחלוקת, רבי מאיר סובר שקרויים בנים ורבי יהודה חולק ואומר שלא קרויים בנים. כשיש מחלוקת יש צדדים לכאן ולכאן, השאלה היא איך להכריע. אנחנו אומרים שההכרעה היא כרבי מאיר, אף על פי שחטאו קרויים בנים, כך אומר המיימוני אביו של הרמב"ם, כך נמצא בתשובות הרשב"א, שהלכה כרבי מאיר ואף על פי שחטאו קרויים בנים. כך גם הלכה למעשה, גם מי שחוטא בכל חטא שיהיה עדיין נקרא ישראל - נפקא מינה למי שהיה נשוי לאשה ועזב את עם ישראל, אשתו עדיין נחשבת אשת איש ולא פקעה ממנה האישות. אם אדם נפטר ונשאר לו רק אח שהוא מומר, אשתו חייבת בייבום כי אף על פי שחטא ישראל הוא. בכל זאת, אין להתעלם מכך שיש בזה מחלוקת, הם בנים מבחינה מסויימת, וגם אם הבחינה הזאת מכריעה, עדיין הוא לא בן מכל הבחינות. כשישראל עושים את רצון המקום בשלמות הם בנים מכל הבחינות, ובבנים האלה, עוסקי התורה שלא חוטאים, שמחוברים לקדושה ולאמונה - בהם תלוי התיקון. הם נושאים באחריות הגדולה של תיקון החורבן. "על מה אבדה הארץ, על שלא ברכו בתורה תחילה" (בבא מציעא פה, ב), אלה הדברים שאנחנו מודרכים על ידי חז"ל להתבונן בהם בימים האלה.
זוהי גם שבת האחרונה של הזמן, שבת של פרידה ממספר תלמידים שיוצאים לצבא לתקופה, כולנו מברכים אותם בברכת חזק ואמץ, שה' ישמור צאתם ובואם לחיים ולשלום מעתה ועד עולם, שה' ייתן להם את האפשרות להגשים בפועל את המצווה דאורייתא לכבוש את ארץ ישראל ולהשאירה בידיים שלנו. לא רק לסרב (השיחה נאמרה כשנה לפני עקירת יישובי גוש קטיף וצפון ושומרון), גם זו זכות, אבל הזכות העיקרית היא בעז"ה להרחיב את הגבולות גם לעבר הירדן ולמילוי ההבטחה האלוקית לאברהם אבינו על ירושת ארץ עמון ומואב - הבטחה שעדיין צריכה להתקיים.

צער השכינה מהחורבן
אנחנו נכנסים לשבוע שחל בו תשעה באב, שיא האבלות. שלושת השבועות הם בחינה של שלושים ימי האבלות, לא מתגלחים ולא מסתפרים, שבוע שחל בו זה כמו אבלות של השבעה, האבלות הגדולה על החורבן, אין אבלות גדולה ממנה. הגמרא במסכת ברכות מביאה שרבי יוסי אומר (ג, א):
פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים... שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות.
רבי יוסי מספר את זה לאליהו הנביא, ואליהו הנביא אומר לו:
ואמר לי חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.
זהו מפגש מיוחד במינו, רבי יוסי פוגש את אליהו הנביא, נמצא במדרגה של גילוי אליהו, ליד חורבה מחורבות ירושלים, מקום קדוש אבל חרב. רבי יוסי שומע בת קול שמנהמת כיונה, הזכר של היונה מנהם, משמיע קולות של כמיהה וגעגועים לבת זוגו. היונים נאמנים לבני הזוג נאמנות גמורה, וכשהיונה מתרחקת הזכר משמיע קולות, מנהם כיונה. כך כביכול בת קול נשמעת מהשמים, הקב"ה מנהם, "אוי לי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות".
רבי יוסי שמע את זה באופן חד פעמי, איזה בת קול עליונה ומיוחדת במינה, ואליהו הנביא אומר לו שזה לא משהו חד פעמי, אלא תמיד, שלוש פעמים ביום. יתרה מכך, בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים "יהא שמיה הגדול מבורך" הקב"ה מצטער על החורבן. אנחנו אומרים "יהא שמיה הגדול מבורך" בארמית כדי שהמלאכים לא יבינו, מברכים את ריבונו של עולם "יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא", בכל העולמות! יש ארבעה עולמות, העולם הזה הוא ההמשך מהעולם הרביעי הנמוך ביותר, מעולם העשייה. לעולם ולעלמי עלמיא, בכל ארבעת העולמות. האמירה הזאת היא אמירה בעלת משמעות גדולה, כמו שאמרו חז"ל שכל האומר "יהא שמיה רבה מברך" קורעים לו גזר דין של שבעים שנה (ראה שבת קיט, ב), אדם שמשבח את הקב"ה שבח כל כך גדול ועצום ועליון - זה קורע את גזר דינו, מבטל גזר דין של כל החיים. כשהקב"ה שומע את השבח הגדול הזה הוא אומר "אשרי המלך שמקלסים אותו בביתו כך", אין אושר גדול יותר מזה, אבל אוי לו למלך שהגלה את בניו. הצער הגדול של השכינה, שהשבח היה יכול להופיע בצורה כל כך שלמה בביתו - ואוי לו למלך שבניו גלו מביתו.
בעצם, אליהו הנביא מתכוון להסביר לרבי יוסי שהצער הגדול על החורבן, הצער שמתמשך יום יום, שעה שעה, מתפרץ במיוחד בשעות מיוחדות של שבח שמשבחים את הקב"ה, אבל זה הצער הקבוע והמתמשך של השכינה, יום יום ושעה שעה. תקופת השיא של גילוי האבלות על החורבן הם הימים האלה, אבל כמובן הדברים נמשכים כל השנה כולה.

האבל סמוך למקום המקדש
אנחנו עומדים כאן קרוב להר הבית, קרוב מאוד מאוד. היינו שבת שלמה סמוכים למקום המקדש, והתחושות מורכבות. הזוהר על איכה אומר שבני בבל אומרים לבני ארץ ישראל שאנו מצטערים על החורבן והגלות יותר כי אנו גלינו מהארץ והתפזרנו בין הגויים, הצרה שלנו היא יותר גדולה ! בני ארץ ישראל עונים להם שאנחנו צריכים להצטער יותר ממכם, אנחנו שרואים לנגד עינינו את ההר שחרב ושועלים הילכו בו, אנחנו רואים שהשכינה לא מוצאת מנוח לכף רגלה, לנו יש הצער היותר גדול. בני בבל מודים לבני ארץ ישראל, אכן, כשרואים את החורבן לנגד העיניים הצער יותר גדול. הצער בחוץ לארץ הוא מאוד גדול, אבל כאן הוא הרבה יותר מוחשי כשעומדים ורואים את הבניין החרב, תחת הבניין נמצא בניין זר שזרים הילכו בו, זה יותר גרוע מאשר שועלים ילכו בו - לשועלים אין דעת וכאן הולכים זרים שמחללים את מקום המקדש, הלב רואה ודואב.
בדורות האלה, כשאנחנו נמצאים בתהליך של התקדמות לקראת הגאולה, כבר חזרנו לשלוט בארץ ישראל ובירושלים עיר הקודש, וגם הר הבית בידינו, התחושות משתנות, התקוות גדלות. ואולי היא הנותנת, ככל שמתקרבים ומתקדמים אבל עדיין רחוקים מהשלמות הגדולה - הצער גדול עוד יותר. כמו באוכל כשמתכוננים לארוחה ורואים איך שמגישים את המאכלים לשולחן - הרעב מורגש יותר. רואים את מקום הבית, שולטים עליו - ומנועים מהיכולת להחזיר אותו אלינו במלואו, וללא יכולת למנוע מאחרים להיות שם, ובלי אפשרות לבנות את הבית הגדול והקדוש מחדש. התחושות מורכבות, גם צער יותר גדול וגם תקווה יותר גדולה, אלה התחושות שאנחנו מרגישים בתקופה הזאת.
אנחנו באים אל הכותל בתשעה באב, כל כך הרבה אנשים באים, הלב מאוד שמח לראות הרבה אנשים שבאים ובוכים ליד הכותל, פעם אפילו הזכות הזאת לא הייתה לנו. שמעתי מישהו שאמר שהוא לא הולך בליל תשעה באב לכותל כי יש שם אווירה חגיגית, כשכל כך הרבה אנשים באים זה מרומם את הנפש. זאת ממש טעות, כולנו מתקבצים ביחד, היחד הזה מחזק, וככה צריך להתקבץ כשיש שעה של צרה כדי להתחזק. לא צריכים להישבר, המטרה שלנו היא להיבנות ולצאת מהשבר הזה, וככל שרואים יותר אנשים שכואבים ומשתתפים בכאב הגדול - זה יותר מעודד ויותר מנחם. כך גם כשבאים לנחם אבלים, אם באים הרבה אנשים נוצרת אווירה טובה ומרוממת, זה התפקיד של ניחום אבלים. ביום תשעה באב אנחנו באים אל הכותל כדי לנחם ולהתנחם, ולכן כולנו צריכים להתאסף שם. אם כל עם ישראל היה מתאסף יחד הנחמה הייתה ממש גדולה. באים לנחם ולהתנחם, אומרים את תפילת 'נחם', מצד אחד מלאים בצער נורא אך עם זאת יש גם ציפייה לנחמה. אלו התחושות שלנו בימים האלה. אנחנו מבקשים ומתחננים לפני ריבונו של עולם שיגאלנו גאולה שלמה.

הקב"ה מחכה לנו
אנחנו יודעים שיש לנו תפקיד בדבר הזה, אנחנו מחכים לקב"ה והוא מחכה לנו. אולי הוא מחכה לנו מפני שאם הוא יביא את הגאולה לפני שכולנו נהיה מוכנים לא נוכל לקלוט אותה, ויהיו כאלה שיישארו מחוץ לגאולה. הגאולה תהיה מרוממת כל כך, שלב חדש של הופעה אלוקית, ומי שלא ראוי אליה לא יוכל להיות באותה השעה, לא מבחינה רוחנית ואולי גם לא מבחינה גשמית, זה מעבר לשלב חדש. כמו שאומר הראב"ד בהלכות בית הבחירה (ו, יד), שבית המקדש השלישי יהיה קדוש בקדושה עליונה יותר מקדושת הבית הראשון והבית שני, והוא מוסיף ואומר שזה נודע לו מסוד ה' ליראיו. השפע הגדול של אור הקדושה שיהיה בבית המקדש השלישי עוד יותר גדול ועליון ממה שהיה בשני בתי המקדש. הרב ב"דעת כהן" מביא את הדברים שמקורם מהסוד, שלעתיד לבוא בזמן הגאולה תהיה ההנהגה מאור החכמה המאיר בבינה מאור הכתר.... מדרגות עליונות שלא היו. כדי שנוכל להיות שייכים למדרגות האלה צריכים להיות מוכנים, ואם לא מוכנים הקב"ה ממתין. מוטל עלינו להתכונן, כל אחד צריך לעשות רק את מה שבידו, לא מוטל עליו לעשות מעבר למה שהוא יכול - אבל כל אחד יכול לעשות הרבה.
העיקר הוא כמו שאמרנו, הברכה בתורה תחילה, ההתקשרות הפנימית לאמונה, לימוד התורה בשקידה גדולה עם שייכות, עבודת ה' עם עומק, תפילה מקירות הלב, תיקון המידות והמעשים הבסיסיים שהם התנאי ההכרחי ליכולת הקליטה. אם עם ישראל יתגבש יחד כולו למציאות אחת, זה כלי שלם ללא חללים ואפשר להשפיע עליו שפע של קדושה, אם יש בכלי סדקים הקדושה לא יכולה להיקלט בו כי הכלי לא שלם. האחדות לא תלויה דווקא בשוליים של הציבור, אלא בכוחות הפנימיים שמכירים בעובדה שעם ישראל מאוחד. כמו שנאמר על אברהם אבינו שהוא איחה את העולם, עשה את העולם אחד. מה פירוש? בתקופת אברהם אבינו הייתה אחדות מיוחדת בין כל העמים בעולם - לא! אברהם בתוך תוכו הכיר בעובדה שהעולם הוא אחד, שכל העולם שייך לריבונו של עולם. אברהם היה עיקרו של עולם וכשהוא ידע את הידיעה הזו כל העולם כולו ידע, כי הוא המייצג את ההכרה האמיתית של העולם. גם אם לא כולם ידעו את זה - הם לא אלה שעומדים במרכז וקובעים מהי ההסתכלות של העולם. כשאנשי הקודש והאמונה מסתכלים במבט עמוק על אחדות ישראל, בהכרה שכולנו מחוברים למרות כל ההבדלים, שכל השיבושים והטעויות חיצוניים ובתוך תוכנו אנחנו עם אחד ומציאות אחת, כשאנחנו מכירים בזה בעצמנו זה נקרא שעם ישראל מכיר, אז זה נקרא שעם ישראל אחד ומאוחד.
חזק ונתחזק, שמבין המצרים נצא למרחבים, שנזכה שהימים הללו יתהפכו לימי ששון ושמחה ומועדים טובים, בעזרת ה' במהרה בימינו.




^ 1.. שנת תשס"ד.
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il