בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מבוא למשנת הראי"ה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

שלושת הנערים החטופים

כ"א סיוון תשע"ד

ארץ ישראל חלק ד'

undefined

בשביל הנשמה

כ"א סיוון תשע"ד
4 דק' קריאה
ברכת הארץ
" כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. כְּדֵי שֶׁתִּתֵּן טַעַם בַּפֵּרוֹת " (מעשר שני ה, יג) – יַחַשׂ* אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לְהַבְטָחַת הָאָבוֹת הוּא מְכֻוָּן מְאֹד, כִּי לְעַם שָׁפֵל* אֵין צָרִיךְ הַרְחָבַת הַחַיִּים וְעוֹד תַּזִּיק לוֹ בִּרְכַּת הַטֶּבַע הַיְתֵרָה וְהַגְּדוּשָׁה, שֶׁתִּתְּנֵהוּ לָנוּם בְּחֵיק הָעַצְלוּת בַּאֲשֶׁר אֵין לוֹ מְעוֹרֵר הֶכְרֵחִי, אוֹ שֶׁתּוֹצִיאֵהוּ לְתַרְבּוּת רָעָה*.
אֲבָל עַם נַעֲלֶה וְגוֹי קָדוֹשׁ רָאוּי הוּא שֶׁיִּחְיֶה חַיִּים שֶׁל הַרְחָבַת הַדַּעַת•, לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ כִּי אִם עַל כָּל בִּרְכַּת ד', חַיֵּי הַתַּעֲנוּג הַנִּלְקָח לִתְעוּדַת* רוֹמְמוּת הַנֶּפֶשׁ*, הוּא מְרוֹמֵם גּוֹי*, עַל כֵּן לְאוֹת עַל מַצַּב יִשְׂרָאֵל הָרָם שֶׁלְּסוֹף כָּל סוֹף* יַגִּיעוּ אֵלָיו, בָּאָה הַהַבְטָחָה כִּי אַרְצָם תִּהְיֶה בְּרוּכָה אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ.
וּבָזֹאת נִתְבַּשְּׂרוּ הָאָבוֹת שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵיהֶם אֲנָשִׁים רָמֵי מַעֲלָה, שֶׁבִּרְכַּת ד' הָרוּחָנִית תִּתְגַּבֵּר בָּהֶם עַל יְדֵי חַיֵּי הַשַּׁלְוָה וְהָעִדּוּן. אַף עַל פִּי שֶׁבְּאַשְׁמַת הַדּוֹרוֹת שֶׁהֵרֵעוּ בְּחִירָתָם נִתְקַיֵּם בַּעֲווֹנֵינוּ "וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דברים לא, כ), מִכָּל מָקוֹם זֹאת הִיא מַחֲלָה עוֹבֶרֶת, וְיִתְעַכֵּל הָרַע עַל יְדֵי צֵרוּף הַגָּלֻיּוֹת* וְכוּר הַצָּרוֹת שֶׁעָבְרוּ עָלֵינוּ, אֲבָל הַגּוֹי שֶׁנּוֹצַר לִגְדוֹלוֹת יִשָּׁאֵר עַל אָפְיוֹ, לִהְיוֹת מָלֵא זִיו הַחַיִּים, וְעַם הַנּוֹצָר לְחָכְמָה וָדַעַת, וּלְהָפִיץ אוֹרָה וּבִינָה רַבָּה בָּעוֹלָם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיִּחְיֶה חַיִּים שֶׁל צִמְצוּם בְּאֵין דָּבָר הַמַּרְחִיב דַּעְתּוֹ, וְכֵן זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִיא גְּזֵרָה לְהַקִּישׁ* עַל יֶתֶר נֹעַם הַחַיִּים כְּפִי הַדָּרוּשׁ לְנֶפֶשׁ גְּדוֹלָה שֶׁל עַם גְּדֹל דֵּעוֹת, וּפוֹנֶה רַק לְמַעְלָה, וְכֵן אָמְרוּ חֲזַ"ל "מְתִיקָה*, מַרְגֶּלֶת אֶת הַלָּשׁוֹן לְתוֹרָה" (ירושלמי תענית פרק ד, הלכה ה).
עַל כֵּן יְסוֹד אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֵינוֹ מְצַיֵּן אֶת הָרִבּוּי הַכַּמּוּתִי* שֶׁל הָעֹשֶׁר הַחָמְרִי, שֶׁעֲדַיִן אֵין בּוֹ מְפֹרָשׁ הַיִּתְרוֹן שֶׁל הָעָם הַצָּרִיךְ לִבְרָכָה זוֹ, כִּי אִם הַיִּתְרוֹן הָאֵיכוּתִי, שֶׁתִּתֵּן טַעַם בַּפֵּרוֹת, כְּלוֹמַר טַעַם נָאֶה וְעָרֵב, מְעַדֵּן אֶת הַנֶּפֶשׁ וּמְשַׂמְּחָהּ.
זֶהוּ דָּבָר גָּדוֹל וְעִקָּרִי בָּעָם אֲשֶׁר פְּנִיָּתוֹ הַיּוֹתֵר אַדִּירָה הִיא שְׁלֵמוּתוֹ הָרוּחָנִית, הַשְׂכֵּל וְיָדוֹעַ אֶת ד', שֶׁזֹּאת הָיְתָה מְגַמַּת שְׁבוּעַת ד' לָאָבוֹת.
(עולת ראיה א עמ' רפח)
___________________________________
יַחַשׂ וכו' – ישנו קשר בין העובדה שה' הבטיח את הארץ לאבות ולזרעם לבין העובדה שהארץ היא משובחת בריבוי חלב ודבש.
שָׁפֵל – מבחינה מוסרית ורוחנית. לְתַרְבּוּת רָעָה – של שקיעה בחומר ובתאוות. לִתְעוּדַת – למען, לצורך. רוֹמְמוּת הַנֶּפֶשׁ – העונג יכול "להרחיב דעתו של אדם" ולהביאו לרגשות עדינים ואציליים. מְרוֹמֵם גּוֹי – יכול להביא להתרוממות לאומית רוחנית. שֶׁלְּסוֹף כָּל סוֹף – לעתיד לבוא. צֵרוּף הַגָּלֻיּוֹת – הגלות מזככת את ישראל כאש המצרפת את הזהב מסיגיו. גְּזֵרָה לְהַקִּישׁ – ניתן להשליך וללמוד ממנו דברים נוספים. מְתִיקָה – מאכל טעים. הָרִבּוּי הַכַּמּוּתִי – בכמות השפע של ברכת הארץ.


ביאורים
התורה מדגישה שארץ ישראל היא זבת חלב ודבש. אם הערך העיקרי של ארץ ישראל הוא המעלה הרוחנית שבה, למה זה חשוב שהפירות שלה יהיו מתוקים?
ארץ ישראל מלמדת אותנו על היחס שצריך להיות בין עם ישראל לבין הטבע. שפע גשמי עלול להיות מסוכן עבור מי שעמוד השדרה הרוחני שלו אינו יציב. אוכל טעים והרבה כסף עלולים להסיט אותו מדרך הישר ולגרום לו להתנהג בצורה שאינה מוסרית. בנוסף, הם יכולים לגרום לו לניוון ושקיעה בשגרה, מהסיבה שאין שום מצוקה ומחסור שמעוררים אותו לעסוק בעבודה רוחנית.
הקדושה והרצון אצל עם ישראל לעבוד את ה' מובנים עמוק בתוכו. זו המטרה שלשמה הוא נמצא כאן בעולם, והוא אינו יכול לזנוח אותה. לעם כזה, מנה גדושה של גשמיות לא תגרום נזק, אלא אדרבה, תרחיב את דעתו. הוא יוכל להתפעל מהיופי של עולם הטבע ולהתענג על המתיקות שלו, ובהתאמה ייפתחו גם האפיקים הרוחניים שלו. הוא לא יחוש איום וסתירה בין קיום המצוות לבין המציאות בעולם עמוס בחומריות, אלא יחיה איתם בהרמוניה. החיים שלו יזרמו בטבעיות בלי צורך להתנזר ממנעמי העולם, כך שכל כוחות החיים שלו משוחררים ולא מכווצים. השפע הגשמי שארץ ישראל התברכה בו מלמד על הגודל הרוחני של העם שיזכה בארץ הזו, ולכן חשוב כל כך להדגיש אותו.
זה נכון שהיו תקופות במהלך ההיסטוריה, שבו עם ישראל השתעבד לרווחה חומרית ושקע בתאוות, אבל זו היתה מעידה זמנית שאינה מצביעה על חוסר התאמה. יש זמנים של חולשה, אבל כשנלמד להתגבר ולהתמודד מול הפיתויים – נוכל להתחבר אל הטבע המלבב של ארץ ישראל, ויחד איתו לעבוד את ה' בשמחה וברוחב לב.

הרחבות
•תורת הרחבת הכוחות
אֲבָל עַם נַעֲלֶה וְגוֹי קָדוֹשׁ רָאוּי הוּא שֶׁיִּחְיֶה חַיִּים שֶׁל הַרְחָבַת הַדַּעַת. הרב קוק מחדש כאן שהמצב הבריא של עם ישראל הוא בנתינת דרור לכוחותיו ולא בצמצומם.
בתהלים נאמר "הרחב פיך ואמלאהו" [פא, יא] ומבאר רש"י: "הרחב פיך: לשאול ממני כל תאוות לבך. ואמלאהו: ככל אשר תשאל – אמלא" אם כן, אפילו תאוותיו של האדם הינם דבר חיובי שניתן לקשרו בעבודת ה'. הדרכה בנושא זה ניתן למצוא בדברי הרב קוק : "והנה זה ישכיל כל אדם שהרחבת הרגשות הסוערים בלבב האדם אל הענינים החומריים וכל השייך להם, אין טוב לאדם כי אם כשיהיו מודרכים על פי משפט דעת התורה הנותנת צדק בכל אֹרחותיה ומדרכת את האדם בדרך טובה וישרה. אמנם, בהעזב נפש האדם לשאיפותיה הטבעיות החומריות וכל התלוי בהן בלא מסורת התורה, הלא יפול בנופלים וידרך דרך אבדון ומות." [עין איה שבת א, ז]. כלומר: היחס החיובי אל החומריות צריך להיות מודרך על פי התורה. אולם כאן מתעוררת השאלה: מדוע התורה מחשיבה בכלל את רצונותיו של האדם? הרב קוק מבאר: "עיקר תכלית מציאות עולם הזה הוא בשביל הבחירה כדי שיהיו אנשים בעלי בחירה עושים רצון השם יתברך והטוב בעיניו בבחירתם" [מדבר שור עמ' קמה].
עלינו להרחיב את הדעת ולהיות עובדי ה' בכל הכוחות כולם.

שאלות לדיון
במה שונה היחס המתואר בפסקה מהיחס הסטנדרטי לעיסוק במותרות החומר?
מדוע מצווה לענג את הגוף ברגל?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il