יום ד' ט"ז ניסן ה'תשע"ד
Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשס"א

הלכות ליל הסדר חלק א'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

1 - הקדמה
לפני שנתחיל בפרטי הלכות הסדר, נסקור בקצרה את המצוות שאנו מקיימים בליל הסדר.
שני עניינים מרכזיים עומדים במוקד ליל הסדר: הראשון: זיכרון היציאה ממצרים מעבדות לחירות, והתבוננות במשמעות החירות הישראלית. השני: העברת המסורת לדורות הבאים. כל זה כלול במצווה מן התורה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן.
כדי להמחיש את הזיכרון נצטוונו מן התורה לאכול בליל זה: פסח, מצה ומרור. פסח, להזכיר את הנס שהכה ה' בבכורי מצרים ועל בתי ישראל פסח, וניצלו בכורינו. מצה, זכר למצות שאכלו אבותינו כשיצאו ממצרים לחירות. מרור, זכר לעבודת הפרך והשעבוד המר ששיעבדו המצרים את אבותינו במצרים.
כיום שבית המקדש חרב, אין אנו יכולים להקריב את קרבן הפסח, וכזכר לקרבן הפסח אנו אוכלים את ה'אפיקומן'. מן התורה אכילת המרור תלויה באכילת קרבן הפסח, וכשאין מקריבים את הפסח אין מצווה לאכול את המרור, אבל חכמים תיקנו לאכול מרור גם אחר החורבן.
ולגבי מצוות אכילת המצה לא חל שינוי, וגם לאחר חורבן הבית ישנה מצווה מהתורה לאכול כזית מצה.
עוד תיקנו חכמים לשלב בתוך אמירת ההגדה שתיית ארבע כוסות יין, לבטא את השמחה והחירות.
וכן תיקנו לאכול את המצות ולשתות את היין בהסבה דרך חירות.

2 - ההכנות לסדר
אחד משני העניינים המרכזיים של ליל הסדר הוא העברת המסורת של יציאת מצרים לבנים ולבנות. כדי לשמור על ערנותם של הילדים הקטנים אנו משנים בסדר הפסח דברים רבים, ועל ידי כך מעוררים את התעניינותם: מטבילים את הירק פעמיים, נוטלים ידיים פעמיים, נראים כמתחילים לאכול ומפסיקים באמירת ההגדה. בנוסף לכך גם המצוות לאכול מצה ולשתות ארבע כוסות ולהסב, מעוררות כמובן אצל הילדים את השאלה: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות".
עוד אמרו חכמים לחלק לילדים הקטנים בתחילת הסדר אגוזים ומיני מתיקה, כדי שיראו שינוי נוסף וישאלו "מה נשתנה" (שו"ע תעב, טז).
לפני החג משתדלים לקנות לילדים ולכל בני הבית בגדים חדשים כדי לשמחם. ואמנם מצוות השמחה שייכת לכל שלוש הרגלים, ולכן מצווה לקנות לפני כל חג לנשים ולבנות בגדים ותכשיטים, ולחלק לילדים הקטנים בחג מיני מתיקה ואגוזים, ולשמח הגברים בבשר ויין (שו"ע תקכט, ב-ג). מכל מקום לפני פסח מקפידים יותר לקנות בגדים חדשים, שעל ידי לבישתם לפני ליל הסדר מתעוררת התרגשות מיוחדת לקראת הלילה המקודש.

נכון לסדר לפנות ערב את השולחן, הקערה, הצלחות והסכו"ם, כדי שמיד כשיחזרו מן התפילה יוכלו להתחיל בקידוש, בלא לאבד את הזמן היקר שבו הקטנים עדיין ערניים ויכולים להשתתף באמירת ההגדה, באכילת המצה ושתיית הכוסות. אולם אין להקדים את הקידוש לפני צאת הכוכבים, מפני שהקידוש צריך להיות בשעה הראויה לאכילת המצה שהיא בליל ט"ו בניסן, ועוד שכוס הקידוש היא הכוס הראשונה של ארבע כוסות, ואת ארבע הכוסות צריכים לשתות בלילה (שו"ע תעב, א, מ"ב ד).

כשיסדרו את השולחן יכינו כסאות נוחים כדי שיוכלו להסב עליהם, ולכתחילה יערכו על השולחן את הכלים הנאים ביותר. ואף שבימות החול יש למעט קצת בקישוט השולחן בכלים נאים מפני זיכרון החורבן (שו"ע תקס, ב, מ"ב ה), בליל פסח מצווה לפאר השולחן בכלים הנאים ביותר, וזה אחד מביטויי החירות והשמחה (שו"ע תעב, ב, מ"ב ו').

3 - הקערה

לפני תחילת הסדר צריך להכין את ה"קערה" שבה מונחים כל המאכלים המיוחדים של ליל הסדר. סידור הקערה על השולחן אינו רק כדי שכל המאכלים יהיו מזומנים לפנינו, אלא גם מפני שכל מאכל נועד להזכיר ולהדגיש רעיון מסוים, וצריכים אנו שכל המאכלים להיות לפנינו כדי לבטא את עניינו המיוחד של ליל הסדר. ונמנה את המאכלים שצריך להניח בקערה:

שלוש מצות שבהן נקיֵם את מצוות אכילת המצה מהתורה. והטעם שצריך להניח את המצות בקערה, מפני שצריך לומר את ההגדה כאשר המצות והמרור לפנינו, שנאמר (שמות יג, ח): "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה", ודרשו חכמים: בעבור זה - לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. ועוד שהמצה נקראת "לחם עוני" (דברים טז, ג), ודרשו חכמים שעונים (אומרים) עליה דברים הרבה, לפיכך המצה צריכה להיות גלויה בעת אמירת ההגדה. אלא שמפני כבוד המצה, שהיא החשובה ביותר ועליה מברכים המוציא, אין לקדש על היין בשעה שהיא גלויה. לכן מניחים את המצות בתוך מפית, ובשעה שמקדשים על היין או בשעה שמגביהים את הכוס השניה מכסים את המצות, ובכל שאר הזמן שאומרים את ההגדה המצות צריכות להיות מגולות. יש נוהגים להפסיק במפה בין מצה למצה שבשלוש המצות (עפ"י האר"י), ויש נוהגים שלא להפסיק ביניהן (ח"א).

מרור הוא חסה או חזרת, ובזמן שבית המקדש היה קיים, היתה מצווה מן התורה לאכול מרור עם קרבן הפסח, ומאז שחרב בית המקדש המצווה לאכול מרור היא מדברי חכמים.
בזמן שבית המקדש היה קיים היו מניחים על השולחן גם את בשר קרבן הפסח, ואחר שנחרב בית המקדש תיקנו חכמים להניח על השולחן שני תבשילים, אחד זכר לקרבן פסח והשני זכר לקרבן חגיגה שהיו מקריבים בכל יום טוב (פסחים קיד, א-ב). ונהגו שהתבשיל שהוא זכר לקרבן פסח יהיה מזרוע, לרמוז לכך שנגאלנו ב"זרוע נטויה", וצולים את הזרוע על האש כשם שהיו צולים את קרבן הפסח. ונוהגים לקחת ביצה צלויה או מבושלת זכר לקרבן חגיגה, וזאת מפני שרגילים להגיש ביצה לאבלים כדי לנחמם, שגלגל חוזר בעולם, ואף אנו מתנחמים שמהרה יבנה בית המקדש ונוכל להקריב את הפסח והחגיגה. ואף שמה של הביצה בארמית "ביעא" רומז על בקשתנו מאת ה' שירחם עלינו ויגאלנו (שו"ע תעג, ד). את הזרוע הצלויה נוהגים ברוב הקהילות שלא לאכול בליל הסדר (עיין בהלכה 32 על מנהג הצלי).

עוד מניחים כרפס, שהוא ירק שאוכלים לפני אמירת ההגדה, וכן נוהגים להניח שם חומץ או מי מלח כדי לטבול בהם את הכרפס, ועל ידי כך יצטרכו ליטול ידיים פעם נוספת, ויתעוררו הילדים לשאול על כך.
וכן מניחים חרוסת, שהיא רומזת לטיט שהיו מכינים אבותינו כשהיו משועבדים במצרים, ובה טובלים את המרור לפני אכילתו. היין אינו בקערה מפני שאינו מין אוכל אלא משקה.

4 - סידור הקערה
בתלמוד לא נזכרה ה"קערה" אלא אמרו שמביאים לפניו מצה חזרת וחרוסת ושני תבשילים (פסחים קיד, א), והראשונים והשולחן ערוך כתבו להניח את כל המאכלים הללו על קערה. אמנם אין בזה חיוב, אלא העיקר הוא שכל המאכלים הללו יהיו מונחים לפני עורך הסדר. ואין צורך להניח קערה לפני כל משתתפי הסדר, ואף לא לפני כל הנשואים, אלא די להניח את הקערה לפני עורך הסדר (מ"ב תעג, יז). אמנם יש נוהגים להניח לפני כל בעל משפחה קערה. ויש נוהגים להניח מצות לפני כל בעל משפחה, אבל את הקערה כולה מניחים לפני עורך הסדר בלבד.

וכיוון שצריכים להניח בקערה כמה מאכלים, התעוררה שאלה כיצד הדרך הטובה ביותר לסדרם, וכמה דעות נאמרו בזה:
לדעת הרמ"א, הכלל הוא שכל המוקדם בליל הסדר יונח בקערה קרוב יותר לעורך הסדר, כדי שלא להעביר על המצוות, שאם יניח, למשל, את המצות קרוב אליו ואחריהן את הכרפס, נמצא שבבואו לקחת את הכרפס לאוכלו הרי הוא מדלג על המצות, ויש בכך ביזוי מסוים למצות שמדלגים עליהן. על כן לפי הרמ"א יניח את הכרפס ואת מי המלח במקום הקרוב אליו, שאותם אוכלים תחילה עוד לפני אמירת ההגדה. אחריהם יניח את המצות, שאותם אוכלים בתחילת הסעודה. אחריהן יניח את המרור והחרוסת, שכן סדר האכילה שאחר המצות אוכלים את המרור ומטבילים אותו בחרוסת. והרחוקים ביותר יהיו הזרוע והביצה, שעניינם להזכיר את קרבן הפסח ואת קרבן החגיגה.

ויש אומרים שאין צורך להקפיד בסידור הקערה שלא להעביר על המצוות, כי רק כאשר הגיע הזמן לקיים את שתי המצוות, אין ראוי לעבור ולדלג על אחת כדי להגיע אל חברתה הרחוקה יותר. אולם בליל הסדר לכל מצווה יש זמן מסוים, ולכן אין בעיה לדלג על מאכל אחד כדי לקחת את הרחוק יותר שהגיע זמן אכילתו.
ועל פי האר"י ישנו סדר הרומז לעשר ספירות. 1 וכן נוהגים כיום רוב יוצאי ספרד ורוב מתפללי נוסח ספרד-חסידי, ואף בין מתפללי נוסח אשכנז יש שנהגו כאר"י. ויש שנוהגים כרמ"א, ויש נוהגים כגר"א, ובהגדות רבות נדפסו תרשימים של סדר הקערה. וכאמור, לכל מנהג מקום בהלכה.

5 - קדש - קידוש
בתחילת הסדר פותחים בקידוש, ועניינו לציין את קדושת ישראל ואת קדושת חג הפסח. בכל הקידושים של שבתות וימים טובים אנו אומרים: "זכר ליציאת מצרים", משום ששורש קדושת ישראל החל להתגלות ביציאת מצרים, שאז נודע כי עם ישראל נבחר להיות העם שינחיל את הקדושה לעולם ועל ידי כך יביא לגאולתו, וכדי לעמוד על קדושת ישראל והזמנים צריך להיזכר ביציאת מצרים. בקידוש של ליל הסדר מופיע יסוד זה של גאולת ישראל וקדושתו באופן כפול, שהרי זה עניינו של ליל הסדר: לספר ביציאת מצרים, וממילא הקידוש שבו חשוב במיוחד, ובו נפתח הסדר. 2
אכן, שלא כמו בשאר הקידושים שבהם רק המקדש צריך לקדש על הכוס ולשתות את רוב היין שבה, בליל הסדר מוזגים כוס יין לכל אחד מהמסובים, ואחר הקידוש כל אחד מהמסובים מיסב ושותה את רוב היין שבכוסו. וזו הכוס הראשונה מארבע כוסות.

יסוד חשוב בא לידי ביטוי בתקנת חכמים לקדש על היין. בדרך כלל אנשים נוטים לחשוב כי הקדושה מתגלה בעולם הרוח בלבד, בתפילה ובלימוד התורה, וככל שאדם יסגף את גופו יותר, כך יזכה ליותר קדושה. והנה תיקנו חכמים לקדש על היין, ללמדנו שהקדושה מתפשטת ומתגלה גם על ידי האוכל הגשמי, ולא רק על המאכלים הבסיסיים שהכרחיים לקיומו של האדם הקדושה מתפשטת אלא אף על היין שנועד לשמח. אפשר ללמוד מכאן שדווקא על ידי החיים השלמים, שיש בהם אמת של תורה ואמונה עם שמחה וצהלה - אפשר לגלות את שלמות קדושת ישראל, ולכן אנו אומרים את הקידוש על היין המשמח.

בכל יום טוב אנו מברכים "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", מפני שיום טוב הוא מצווה המתחדשת מזמן לזמן, ותיקנו לומר את ברכת "שהחיינו" בסוף הקידוש, שאחר שעמדנו על קדושת היום ראוי לברך ולהודות לה' שהגיענו לזמן המקודש הזה. מי ששכח ולא ברך "שהחיינו" בקידוש - יברך כאשר יזכר, שכל זמן שלא נסתיים חג הפסח עוד אפשר לברך עליו "שהחיינו".

אין לומר אחר הקידוש ולפני שתיית היין "הנני מוכן" או "לשם יחוד" שאומרים לפני קיום מצוות כוס ראשונה מארבע כוסות, כדי שלא להפסיק בין הברכה לשתייה, אלא יאמר "לשם יחוד" לפני הקידוש, וכן בכל כוס וכוס יאמר "לשם יחוד" לפני הברכה על היין (מ"ב תעג, א).

אם חל יום ראשון של פסח בשבת, מוסיפים בקידוש עניין שבת, ואם חל במוצאי שבת מוסיפים בו ברכה על הנר ועל ההבדלה בין קודש לקודש (שו"ע תעג, א).

6 - ארבע כוסות
תיקנו חכמים לשתות ארבע כוסות יין בליל הסדר כדי להרבות בשמחת הגאולה, וכביטוי לחירות. ואמנם בכל יום טוב יש מצווה לשמוח על ידי שתיית יין, אולם בפסח הוסיפו חכמים ותיקנו לשתות ארבע כוסות על סדר ההגדה, כדי שעניין השמחה יבוא לידי ביטוי מוחשי בכל שלביו של ליל הסדר. שכל חלק מחלקי ההגדה נאמר על כוס יין. את הקידוש אומרים על הכוס הראשונה, ולכן מוזגים לכל המסובים את הכוס לפני אמירת הקידוש. את הסיפור ביציאת מצרים והמחצית הראשונה של ההלל אומרים על הכוס השנייה, ולכן מוזגים אותה לפני שמתחילים לומר את ההגדה, כדי שכל ההגדה תאמר על כוס יין. את ברכת המזון אומרים על הכוס השלישית שמוזגים לפני אמירת ברכת המזון. אח"כ מוזגים את הכוס הרביעית, כדי לומר עליה את מחציתו השנייה של ההלל ואת ההלל הגדול, וכשמסיימים אמירתם שותים את הכוס הרביעית. נמצא שכל מה שאנו אומרים בליל הסדר אנו אומרים על כוס יין.

ומי ששתה ארבע כוסות ברציפות, נחשב כאילו שתה כוס אחת בלבד. ואפילו אם שהה בין שתיית כוס אחת לחברתה, לדעת כמה פוסקים (רשב"ם, ר"ן, פר"ח), כל זמן שלא אמר ביניהם דברים מההגדה לא יצא ידי חובה, כי שתיית הכוסות צריכה להיות תוך העיסוק בזיכרון יציאת מצרים (שו"ע תעב, ח, ועיין באו"ה ד"ה 'שלא' שלב"י כל ששהה בין כוס לחברתה בדיעבד יצא).

כמה רמזים אמרו חכמים למניין ארבע הכוסות, שהם כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים, וכנגד ארבע מלכויות ששיעבדו את ישראל אחר היותו לעם, והם: בבל, פרס, יון ורומא, והקב"ה הצילנו מידם. וכנגד ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקב"ה להשקות את רשעי אומות העולם, וכנגד ארבע כוסות של נחמה שעתיד הקב"ה להשקות את ישראל (ירושלמי פסחים פ"י ה"א).

ככלל ראוי לדעת כי המספר ארבע מרמז על הופעה שלמה, שכל דבר בעולם יש לו ארבעה צדדים כנגד ארבע רוחות: מערב ומזרח, צפון ודרום. וכיוון שיציאת מצרים חוללה מהפכה מוחלטת בעולם, היא מופיעה בארבע לשונות של גאולה. שנאמר (שמות ו, ו-ז): "לכן אמור לבני ישראל, אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". שיעבוד ישראל במצרים לא היה רק שיעבוד של אותם ששים ריבוא יהודים, אלא ביטא את השיעבוד של הרוחניות לחומרנות, שכל האפשרות לגלות את הרוחניות בעולם תלויה בעם ישראל, והוא היה משועבד לממלכה החומרנית ביותר - מצרים. וכדי לשחרר את ישראל לחירות, כדי שיוכלו לקבל את התורה ולהאיר את העולם ולתקנו, היה צורך בשבירת כל המחסומים המשעבדים מכל ארבע רוחות העולם, וכנגד זה נאמרו ארבע לשונות של גאולה.

ועוד לשון של גאולה נזכרה שם, שנאמר (שם ו, ח): "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'". וכיוון שאין היא עוסקת ביציאת מצרים עצמה לא תיקנו לשתות כנגדה כוס חמישית, אבל נוהגים למזוג כוס חמישית, והיא הנקראת "כוס של אליהו", ועניינה לרמוז על הגאולה השלמה שמתחילה בכניסה לארץ (עיין בהלכה 36).

7 - היין
אמרו חכמים (פסחים קח, ב) שכדי לקיים את המצווה בשלמות, יש למזוג (למהול) את היין של ארבע הכוסות במים, שאם לא כן יהיה היין כבד ויגרום לשכרות. ואף שגם יין כזה משמח על ידי האלכוהול שבו - המצווה לשתות את היין בדרך חירות, היינו כדרך אנשים עשירים שזמנם בידם ויכולים להרשות לעצמם לשתות את היין הטעים ביותר ולשקוד על מזיגתו כראוי, כך שישמח ולא ישכר. כיום היינות שלנו פחות חזקים ואין הכרח למוזגם, וכשיש צורך למוזגם במים, כבר ימזגום ביקב, לכן אין מצווה למזוג כיום את היין (מ"ב תעב, כט; ויש שנהגו להדר בזה).

לפיכך, ההידור שנועד לבטא את החירות, מתקיים כיום על ידי קניית יין משובח שיש בכוחו לשכר, שעל ידו מתעוררת הרגשת השמחה, השחרור והחירות. אמנם צריך להזהר שהיין לא יהיה חזק מדי ויגרום לכך שלא נוכל להתרכז באמירת ההגדה ובקיום מצוות ליל הסדר, לפיכך צריך לשתות ארבע כוסות של יין באופן כזה שהיין ישמח ולא יעייף או ישכר. ומי שחושש שאם ישתה יין רגיל לא יוכל להתרכז כראוי באמירת ההגדה, יערב את יינו במיץ ענבים, ועל ידי כך מחד, ישתה יין משכר ומאידך יוכל לקיים את כל מצוות ליל הסדר כראוי. ומי שקשה לו לשתות יין שיש בו אפילו מעט אלכוהול, יכול לצאת בשתיית מיץ ענבים (עי' מקראי קודש פסח ח"ב סי' לה).

חולה שקשה לו לשתות יין, או מי שהיין יגרום לו חולי שבעטיו יאלץ לשכב על מיטתו - פטור משתיית ארבע כוסות. אבל מי שהיין אינו טעים לו או ששתייתו תגרום לו כאבי ראש, ישתה מיץ ענבים. ואם גם מיץ ענבים קשה לו לשתות, או שאין ברשותו מיץ ענבים, כיוון שהיין לא יגרום לו לחלות אלא רק לכאבי ראש, חייב לקיים את המצווה ולשתות בליל הסדר ארבע כוסות (שו"ע תעב, י; מ"ב לה).
עוד אמרו חכמים, שמצווה לחזר אחר יין אדום ומשובח (ירושלמי פסחים פ"י ה"א). ובדיעבד יוצאים בכל סוג של יין ואפילו הוא לבן ואינו משובח (שו"ע תעב, יא).
גם נשים מצֻווֹת בשתיית ארבע כוסות, כשם שמצוות בכל מצוות ליל הסדר (שו"ע תעב, יד). ולכתחילה ישתו יין רגיל שיש בו כח לשכר, ואם ירצו ישתו מיץ ענבים. 3

8 - שיעור היין והכוס
כדי לקיים את מצוות ארבע כוסות או כל שתיית כוס יין של מצווה, כגון: בקידוש, הבדלה, ברכת המזון ונישואין, צריך שכמות היין שבכוס תהיה בעלת חשיבות. וקבעו חכמים שצריך להניח בכוס לכל הפחות רביעית הלוג, ואם הניח בכוס פחות משיעור זה, כיוון שלא היה בכוס שיעור חשוב של יין - לא יצא ידי חובתו (פסחים קח, ב).

רביעית הלוג הוא שיעור נפח של ביצה ומחצה. בשפת המדידה שלנו הוא שיעור 86 מיליליטר. כך הוא השיעור המקובל ויסודו בדברי הרמב"ם. כיום נקרא שיעור זה על שם אחד מאחרוני הרבנים, ר' חיים נאה, שעסק בברורו ובתרגומו לשפת המדידה שלנו על פי מטרים וליטרים. אבל אין שיעור זה מוסכם על הכל, מפני שבעקבות הגלויות התעוררו ספקות לגבי עצם שיעור נפח הזית והביצה, ויש מאחרוני הפוסקים האשכנזים (נו"ב, חזו"א) שמחמירים וסוברים כי גודל הביצים של ימינו הינו כמחצית מגודלן של הביצים בתקופת חז"ל. לפיכך, אם שיעור רביעית היה כביצה ומחצה, כיום הוא קרוב לשיעור שלוש ביצים, שהוא כ- 150 מיליליטר, ושיעור זה נקרא כיום שיעור 'חזון איש'.

למעשה העיקר כדעה המקילה, וכן נוהגים הספרדים. אולם לגבי מנהג האשכנזים, כתב בעל המשנה ברורה (רעא, סח; תפו, א) שבמצוות שיסוד חיובם מן התורה, כדוגמת קידוש בליל שבת והבדלה, לכתחילה טוב לחוש לדעה המחמירה. אולם במצוות מדברי חכמים, כמו ארבע כוסות ורביעית לברכה אחרונה, הולכים אחר השיעור הקטן, שהוא כדעת רוב הפוסקים. והרוצים להחמיר, ושמחים בשתיית היין, תבא עליהם ברכה.
עוד צריך להקפיד בכל מה שאמרו חכמים לגבי כוס של ברכה: שהכוס תהיה שלמה ולא שבורה; ושימלאנה ביין, ואפילו אם היא מכילה יותר משיעור רביעית (86 מ"ל), ימלאנה לכבוד המצווה.

וצריך שהכוס תהיה נקייה, שטופה היטב מבחוץ ומבפנים. וכל זה לקראת שתיית הכוס הראשונה, אבל לפני שתיית הכוסות שאחריה, כל זמן שהכוס לא נתלכלכה, אין צורך לחזור ולשוטפה, מפני ששתיית כל ארבע הכוסות נחשבת להמשך אחד, ורק לפני תחילת השתייה צריך לשטוף את הכוס (מ"ב תעג, סח, ועי' כה"ח קמב). 4

9 - שיעור השתייה
לכתחילה טוב להדר לשתות את כל היין שבכוס, וכיוון שהכוס צריכה להכיל שיעור רביעית (86 מ"ל לשיעור הרגיל) ישתה שיעור רביעית. ואם לקח כוס גדולה שמכילה יותר מרביעית, לכתחילה טוב שישתה את כל היין שבכוס, ואם אינו רוצה ישתדל לשתות לפחות את רובה.

ולכל הפחות צריך לשתות רוב רביעית וכ'מלא לוגמיו'. כלומר יש כאן שני תנאים: א' שישתה את רוב היין שצריך להיות בכוס, היינו רוב רביעית (לשיעור הרגיל לפחות 44 מ"ל, ולחזון איש לפחות 76 מ"ל). ב' שכמות זו תהיה כמלא לוגמיו של השותה, היינו כשיעור יין שימלא את חלל פיו כשהוא מנפח לחי אחת, שבשיעור זה מתיישבת דעתו של השותה. ואדם שפיו בגודל בינוני, שיעור 'מלא לוגמיו' מעט יותר מרוב רביעית, ואדם שפיו גדול, שיעור 'מלא לוגמיו' קרוב לשיעור רביעית. ונער בן שלוש עשרה שפיו קטן, ומלא לוגמיו פחות מרוב רביעית, צריך לשתות לכל הפחות שיעור רוב רביעית כדי לקיים את התנאי הראשון (שו"ע תעב, ט; מ"ב ל, ובאו"ה ד"ה 'וישתה'). 5
אף לקטנים שהגיעו לחינוך נותנים ארבע כוסות. (שו"ע תעב, טו). וגיל חינוך הוא, כשאפשר לחנכם להבין את הדברים שנאמרים על הכוס - הקידוש, ההגדה, ברכת המזון, ההלל וההודאה (שו"ע הרב תעב, כה). בדרך כלל בסביבות גיל חמש עד שש מגיעים הקטנים לגיל חינוך. ואין צורך לתת לקטנים לשתות רוב רביעית אלא די שישתו כמלא לוגמיהם (מ"ב תעב, מז).

עוד צריך לבאר שצריך לשתות את רוב הכוס בשתייה אחת, אבל אם ישתה בתחילה חצי מהשיעור, ואחרי זמן רב עוד חצי, ברור שאין שתייה זו נחשבת לשתייה אחת, ונמצא שלא שתה את שיעור היין הנצרך כדי לקיים שתיית כוס אחת מארבע כוסות. אלא שנחלקו גדולי הראשונים והאחרונים בשאלה מהו שיעור הזמן בו נחשבת השתייה לשתייה אחת. לדעת הרמב"ם כיוון שרגילים לשתות ברציפות, תוך הפסקות קלות לנשימה או גמיעה, רק אם שתה את היין ברציפות כפי שרגילים בדרך כלל לשתות רביעית יין - נחשבת שתייתו לשתייה אחת. כלומר זמן שתיית רוב רביעית צריך לקחת לא יותר מהזמן שרגילים לשתות רביעית שלמה. ואם שתיית רוב רביעית ארכה יותר משיעור שרגילים לשתות רביעית, לא קיים המצווה לדעת הרמב"ם. לעומת זאת דעת הראב"ד שכל זמן ששתייתו לא ארכה יותר משיעור 'אכילת פרס', היינו תוך מספר דקות, עדיין שתייתו מצטרפת לשתייה אחת.

לסיכום: לכתחילה יש להחמיר כדעת הרמב"ם ולשתות את רוב הכוס ברציפות, תוך הפסקות קלות לנשימה וגמיעה. ובדיעבד השותה רוב כוס תוך שיעור 'אכילת פרס' (4 - 7 דקות), יצא ידי חובה ואינו צריך לחזור ולשתות שוב רוב כוס, שהואיל ודין ארבע כוסות מדברי חכמים הלכה כדברי המיקל. ויש נוהגים להחמיר. 6

10 - מצוות הסבה
תיקנו חכמים שיסב אדם בליל הסדר בעת אכילת המצה ושתיית היין, משום שבכל דור צריך אדם להראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא עתה לחירות משעבוד מצרים, שנאמר (דברים ו, כג): "ואותנו הוציא משם". וכדי שהרגשת החירות תהיה ניכרת גם בהתנהגות האדם, תיקנו חכמים להסב (רמב"ם חמץ ומצה ז, ו-ז).

אדם שמוטל עליו עול, רגיל לשבת זקוף כדי שיוכל לקום מיד בעת שיצטרך לבצע את מלאכתו, ואף שהישיבה הזקופה דורשת ממנו איזה מאמץ סמוי בשרירי הגב ויוצרת אצלו מתח מתמיד, הצורך להיות נכון לפעולה מחייב אותו לשבת זקוף. אבל מי שאין עליו עול יכול להשען אחורה ולהסב על צידו במנוחה ורגיעה תוך הרפיית כל שרירי גבו, וכך אוכלים בליל הסדר דרך חירות.

אלא שבעבר היו רגילים לשבת על גבי כרים וכסתות, ובצורה זו הישיבה הזקופה אכן דרשה מאמץ, ולעומת זאת ההסבה היתה בתנוחה של בין ישיבה לשכיבה, כאשר כל הגוף נשען על מיטה או על כרים וכסתות, והסבה זו היתה נוחה מאוד וממחישה את תחושת החירות. אולם כיום שאנו רגילים לשבת על כסאות, אין רגילים כלל להסב על מיטות ולאכול בחצי שכיבה, ואם ירצו לאכול בהסבה על מיטות לא יהיה בזה תוספת נוחות אלא הכבדה, לכן לדעת ראבי"ה וראב"ן, שהיו מגדולי הראשונים, אין כיום מצווה להסב.

אולם דעת רוב הראשונים, שהואיל ותיקנו חכמים לאכול בליל הסדר בהסבה, התקנה לא זזה ממקומה, וגם כיום מצווה לאכול את המצה ולשתות את ארבע הכוסות בהסבה (רמב"ם, רא"ש, טור). וכן נפסק למעשה בשולחן ערוך (תעב, ב), שגם בזמן הזה חובה להסב. וההסבה מתבצעת כיום על ידי השענות על גב הכסא תוך הטיה לשמאל.

ואימתי חייב להסב? בעת שיאכל כזית מצה, כזית של כורך, כזית אפיקומן ושתיית ארבע כוסות, ובשאר הסעודה המסב הרי זה משובח, ומי שלא נוח לו להסב - אינו צריך (רמב"ם חמץ ומצה ז, ח). ובעת אכילת המרור אינו צריך להסב (מ"ב תעה, יד, עפ"י הב"י). ובעת אמירת ברכת המזון אין להסב, מפני שמצווה לאומרה באימה וביראה (שו"ע קפג, ט). וכן בשעת אמירת ההגדה נוהגים שלא להסב, כדי לאומרה במלא הריכוז וכובד הראש (מ"ב תעג, עא, עפ"י השל"ה).

11 - כיצד מסבים
כיום אין רגילים להסב על גבי מיטות, ולכן צריך לבאר כיצד יש להסב בליל הסדר על גבי כסא: במקום לשבת זקוף צמוד למשענת, ימשוך את פלג גופו התחתון קדימה אל מרכז הכסא, כך יוכל להשעין את גבו על משענת הכסא, ויטה עצמו לצד שמאל. מי שיכול - יקח לעצמו כסא מרופד עם משענות לידיים. ואם אין בידו כסא נוח ינסה להיטיב את ישיבתו על ידי כרים. מכל מקום כל מי שיש לו כסא עם משענת גב יוצא ידי חובה בזה שישעין גבו עליו כשהוא מוטה לשמאל, שגם בכך יש ביטוי לחירות. שהרי אדם העובד במשרד, למשל, צריך לשבת זקוף בכסאו כדי להיות מוכן לביצוע מלאכתו, אבל מי שמשוחרר מכל עול, רשאי להתרווח בכסאו, להשעין את גבו על משענת כסאו ולנוח דרך חירות.

וטעם ההטיה לשמאל, מפני שכך נוח יותר לאכול, שהיד השמאלית והגב שעונים על הכסא והיד הימנית שבה רגילים להשתמש נשארת פנויה לנטילת המצה והכוס. ועוד שיש אומרים שאם יטה על צד ימינו ישנו חשש שמא יקדים קנה לוושט, ויחנק. ומתוך חשש הסכנה נפסק שאף איטר יד ימינו, שרגיל תמיד להשתמש ביד שמאלו, יסב לצד שמאל וישתמש בליל הסדר ביד ימין. בדיעבד, ימני שטעה והסב על צד ימין לא יצא ידי הסבה, אך אם הוא שמאלי והסב על צד ימין יצא (שו"ע תעב ג, מ"ב י-יא).
מי שיושב לפני רבו או אחד מגדולי הדור, לא יסב בלא שיבקש ממנו רשות, מפני שבהסבה יש ביטוי של חוסר כבוד ויראה כלפי הרב, ומצוות כבוד תורה קודמת למצוות ההסבה, אבל אחר שקיבל רשות מרבו להסב אין בזה יותר פגיעה בכבוד הרב (שו"ע תעב, ה).

12 - דין מי ששכח להסב
האוכל כזית מצה בלא הסבה, כיוון שלא קיים המצווה כפי שתיקנוה חכמים, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולאכול כזית מצה בהסבה. וגם אם כבר ברך ברכת המזון, יחזור ליטול ידיו ויברך המוציא ויאכל כזית מצה בהסבה, אבל לא יחזור ויברך "על אכילת מצה", מפני שלדעת הראבי"ה וראב"ן כבר יצא ידי מצוות מצה בכזית שאכל בלא הסבה (שו"ע תעב, ז, מ"ב כב).

ואם שכח לאכול הכורך בהסבה, אינו צריך לחזור לאכלו בהסבה, מפני שממילא יש אומרים שאין צריך לאכול הכורך בהסבה מפני שיש בו מרור, ואף שלכתחילה אנו נוהגים להסב בכורך, מכל מקום כששכח, יכול לסמוך על הפוסקים שאין צריך להסב. ואם אכל האפיקומן בלא הסבה, אם יכול בקלות לשוב ולאכול עוד כזית מצה לאפיקומן בהסבה - יחזור לאוכלו, ואם קשה לו, כיוון שמצוות אכילת אפיקומן מדברי חכמים, יכול לסמוך על הראבי"ה והראב"ן שסוברים שאין צריך להסב בזמן הזה. 7

ואם שתה אחת מארבע כוסות בלא הסבה, נחלקו הפוסקים אם צריך לחזור לשתותה. לדעת בעל השולחן ערוך, צריך לחזור ולשתות הכוס בהסבה. ולדעת הרמ"א, מתעוררת בעיה, שאם יחזור וישתה עוד כוס יראה כמי שמוסיף על הכוסות, ותיקנו חכמים לשתות ארבע כוסות ולא חמש. לפיכך אם שתה את הכוס השנייה שלפני הסעודה בלא הסבה, יחזור וישתה בהסבה, שבאותה כוס אינו נראה כמוסיף על הכוסות שהרי אפשר לשתות בסעודה עוד כוסות יין. אבל אם טעה ושתה בלא הסבה את הכוס הראשונה או השלישית או הרביעית, לא יחזור וישתה כוס נוספת כדי שלא יראה כמוסיף על הכוסות. ויסמוך בזה על הראבי"ה ושאר הראשונים שסוברים שבזמן הזה, שגם אנשים נכבדים אינם רגילים להסב, אין צריך להסב בליל הסדר (שו"ע תעב, ז; מ"ב כא).
וכל זה לכתחילה, שיחזור לשתות בהסבה (לשו"ע ארבע כוסות, ולרמ"א בכוס שנייה), אבל מי שקשה לו לחזור ולשתות עוד כוס יין בהסבה, בכל הכוסות יכול לסמוך על מה ששתה בלא הסבה (עיין כה"ח תעב, מו). 8
נשים לכתחילה יאכלו המצה וישתו ארבע כוסות בהסבה, אבל אם שכחו אינן צריכות לחזור. ונשים נכבדות ששכחו לאכול מצה בהסבה, טוב שיחזרו ויאכלו המצה בהסבה. 9

13 - האם מותר לאכול או לשתות אחר כוס ראשונה?
מן הדין הרוצה לשתות אחר הכוס הראשונה עוד יין רשאי, אך לכתחילה ראוי להזהר שלא לשתות יין בין כוס ראשונה לשנייה, כדי שלא ישתכר עד שלא יוכל לקרוא את ההגדה בריכוז הראוי. אבל מותר לשתות משקים שאינם משכרים, כמו מיץ ענבים או כל מיץ אחר (שו"ע תעג, ב; מ"ב טז).
ואם חשב בעת שברך על היין לשתות משקים נוספים, אינו צריך לברך לפני שתייתם "שהכל", מפני שברכת היין פוטרת את כל המשקים. וגם אם לא חשב לשתות משקים אחרים, אם המשקים היו מונחים לפניו על השולחן, והיה סיכוי מסוים שירצה לשתותם, אין צריך לברך לפני שתייתם, שהברכה על היין פטרתם (עיין שעה"צ תעג, יח). 10

בכור שצם בערב פסח, וכן אדם שרעב עד שקשה לו לומר את ההגדה בריכוז, יכול לאכול אחר הקידוש מיני מאכל שונים, כגון: ביצה, פירות, תפוחי אדמה, וקטניות לנוהגים לאוכלם בפסח. ולא ירבה באכילה, כדי שישאר רעב לקראת אכילת המצה. וכל זה רק כשיש צורך גדול, אבל כשיכול להתאפק ולא לאכול, מוטב שלא יאכל דבר עד הסעודה, מפני שהאוכל אחר הקידוש נכנס לבעיה אם לברך ברכה אחרונה (ואם אכל, יברך ברכה אחרונה). 11

וכל מה שמותר לו לשתות או לאכול הוא עד שמזג את הכוס השנייה והתחיל לעסוק בהגדה, אולם אחר שהתחיל לומר ההגדה אין להפסיק בשתייה או אכילה, שאמירת ההגדה היא כתפילה שאין להפסיקה באמצעיתה (באו"ה תעג, ג, עפ"י רמב"ן ור"ן, אמנם ציין שהמאור והתוס' מתירים).

14 - רחץ - נטילת ידיים לפני אכילת הכרפס
אחר הקידוש אוכלים את הכרפס, שהוא מין ירק, ותיקנו לאוכלו כדי ליצור שינוי שיעורר את הילדים לשאול מדוע בכל הלילות אין רגילים לאכול ירק לפני הסעודה והלילה הזה אנו אוכלים ירק לפני הסעודה (רש"י ורשב"ם פסחים קיד, א). ועוד טעם אמרו, שדרך בני חורין לפתוח את הסעודה בירק כדי לעורר את התאבון, וכן נוהגים בליל הסדר (ב"ח תעג, ח).

ותיקנו להטביל את הירק במשקה, שאז צריכים ליטול ידיים לפני אכילתו, ואף נטילה זו יוצרת שינוי. שבכל סעודה רגילים ליטול ידיים פעם אחת לפני אכילת הלחם, ואח"כ אוכלים את כל מיני המאכלים, ואף אם מטבילים אותם במשקים לא צריך ליטול ידיים שנית, מפני שהנטילה שלפני אכילת הלחם מועילה לכל הסעודה. וכאן נוטלים פעם ראשונה לפני אכילת הירק, ופעם שנייה אחר אמירת ההגדה לפני אכילת המצה, ויתעוררו הילדים לשאול מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שנוטלים בו ידיים פעמיים (טור וב"י תעג, ו). ועוד, שטבילת הירק במשקה מבטאת את החירות, שאנו אוכלים אותו בצורה המשובחת ביותר, לא רק פותחים את התאבון על ידי ירק, אלא אף מתפנקים בטבילתו במי מלח או חומץ שמוסיפים בו טעם ומעוררים את התאבון.

לא כאן המקום להרחיב בבאור דין זה, רק נציין שבמשקים יש יותר כח לטמא מאשר מאכלים יבשים, ולכן תיקנו חכמים ליטול ידיים לפני אכילת דבר שהטבילוהו במשקה. לדעת רוב הראשונים, דין נטילת ידיים זו ממש כדין נטילת ידיים לפני אכילת לחם שנתקנה מפני סרך טומאה. ואף היום שאין דיני טומאה וטהרה נוהגים, התקנה לא זזה ממקומה, ולכן כשם שצריך לברך על הנטילה שלפני הלחם "על נטילת ידיים", כך צריך לברך על נטילה שלפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, וכן דעת הרמב"ם והרא"ש. אולם לדעת מהר"ם מרוטנבורג ובעל העיטור והתוספות (פסחים קטו, א) ישנו הבדל בין הנטילות, שהנטילה שלפני הלחם נתקנה גם משום קדושה וניקיון, ולכן גם בזמנינו ראוי לקדש הידיים ולנקותם לקראת הסעודה, וממילא על נטילה זו צריך לברך. אבל דין נטילת ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה הוא רק מפני סרך טומאה, וכיוון שהיום אין דין טומאה וטהרה נוהג, אין צורך ליטול ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה. 12

למעשה, נוטלים ידיים לפני אכילת הכרפס בלא ברכה, וזאת כדי לצאת ידי כולם, מצד אחד נוטלים ידיים כדעת המחייבים נטילה זו, ומנגד אין מברכים עליה מפני שיש סוברים שכיום אין צורך ליטול ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה (שו"ע תעג, ו).
ומי שטעה וברך על נטילה זו, אין בידו עוון של ברכה לבטלה הואיל ונהג כדעת רוב הפוסקים הסוברים שאכן צריך לברך על נטילת ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, וכן הורו למעשה בעל הלבוש והגר"א, אלא שלכתחילה ההוראה שלא לברך, שכך הוא הכלל, שבכל ספק הנוגע לברכות הלכה כמקל ואין לברך. 13

ואף אם ברך בטעות על הנטילה הראשונה, לא נפטר מהנטילה השנייה, וצריך לחזור ולברך עליה, מפני שאין רגילים לדקדק בשמירת הידיים בין שתי הנטילות. ועוד, שמשך זמן אמירת ההגדה מהווה הפסק בין שתי הנטילות, ולכן תיקנו חכמים ליטול את הידיים פעמיים בליל הסדר (עי' כה"ח תעג, קז, ובאו"ה תעה, א, ומקראי קודש פ"ז הערה ח').

15 - כרפס
כפי שלמדנו, תיקנו חכמים לאכול אחר הקידוש ולפני אמירת ההגדה מין ירק טבול במשקה, כדי ליצור שינוי בסדרי הסעודה, שתמיד רגילים לאכול הירקות בתוך הסעודה אחר שנטלו ידיים, ואילו בליל הסדר אוכלים מעט ירק לפני אמירת ההגדה ולפני הנטילה לסעודה, ועל ידי כך נוצרים שני שינויים, א' שאוכלים מין ירק לפני הסעודה, ב' שנוטלים ידיים פעמיים בליל הסדר (רש"י ורשב"ם פסחים קיד, א, וטור תע"ג). ועוד, שעל ידי אכילת הירק לפני אמירת ההגדה מקבלת סעודת ליל הסדר חשיבות מרובה, שכן בסעודות החשובות ביותר רגילים לפתוח את הסעודה במאכל שמעורר את התאבון, ואח"כ להפסיק זמן מה בדברים אחרים, ורק אח"כ להתחיל בסעודה (עפ"י הב"ח).

במשנה ובתלמוד לא נזכר כלל השם 'כרפס', אלא שאוכלים לפני ההגדה מין ירק (פסחים קיד, קטו), אבל כמה ראשונים (מהרי"ל, ראב"ן) כתבו לקחת 'כרפס', מפני ששמו רומז לששים ריבוא גברים שעבדו בעבודת פרך במצרים - "ס' פרך". ואף שאין זה מעכב, מכל מקום כתבו האחרונים שטוב לקחת כרפס (שו"ע תעג, ו; מ"ב יט, כה"ח מט). אלא שנתלבטו מהו 'כרפס', יש שכתבו שהוא סלרי, וכן המנהג הרווח אצל הספרדים, ויש שכתבו שהוא פטרוזיליה, וכן נוהגים מקצת האשכנזים. אבל רוב האשכנזים אינם לוקחים סלרי או פטרוזיליה לכרפס, משום שיש ספק מה יברכו עליהם, אלא רגילים ליקח תפוחי אדמה מבושלים. וכל משפחה תמשיך במנהגה. 14

טובלים את הכרפס במי מלח או חומץ, ומברכים בורא פרי האדמה, ומכוונים בברכה לפטור גם את המרור שיאכלו אחר כך בסעודה. ואין צריך להסב בעת אכילת הכרפס, מפני שיש אומרים שהוא מרמז על צער השיעבוד, ולכן אין צורך לאוכלו דרך חירות.

עוד צריך לציין שצריך לאכול מהכרפס פחות משיעור נפח כזית, ואף שלדעת כמה ראשונים (רמב"ם) אוכלים מהכרפס יותר משיעור כזית, כדאי להמנע מזה. משום שאם יאכל יותר מכזית יכנס לספק ברכה אחרונה, שלדעת ר"י צריך לברך אחריו ברכה אחרונה, ואילו לדעת הרשב"ם לא יברך, משום שברכת הכרפס מכוונת גם למרור שאוכלים בסעודה. ולכן מוטב שלא לאכול ממנו כזית. ואם אכל מהכרפס יותר מכזית, לא יברך אחריו ברכה אחרונה, שספק ברכות להקל (מהרי"ל, שו"ע תעג, ו). 15

16 - יחץ - חציית המצה האמצעית
מסדרים בקערה שלוש מצות, ולאחר אכילת הכרפס וקודם אמירת ההגדה, עורך הסדר וכל מי שהניחו לפניו שלוש מצות חוצה את האמצעית שבהן, את החלק האחד שומרים לאפיקומן ואת השני משאירים בין שתי המצות השלמות (שו"ע תעג, ו).

הטעם לכך, מפני שאחת המשמעויות של המצה לרמז על העוני והשעבוד שלנו במצרים, שעל כן היא נקראת "לחם עוני". ומדרכם של עניים לאכול חצאי לחמים, כי אין להם יכולת לקנות את הלחמים השלמים. וכדי לבטא את העוני חוצים את המצה לשניים. ועושים זאת לפני תחילת ההגדה, מפני שיש לומר את ההגדה בשעה שהמצה לפנינו, שכן המשמעות הנוספת של "לחם עוני" היא שעונים עליה דברים הרבה, ואם כן צריך שהמצה כפי שתאכל תהיה מונחת לפנינו בעת אמירת ההגדה, לפיכך צריך לחצותה לפני תחילת ההגדה.

עם זאת, כמו בכל שבת וחג ישנה מצווה לברך "המוציא" על לחם משנה, לכן עורכים שלוש מצות, ואת המצה האמצעית חוצים, והיא באה לבטא את "לחם העוני", והמצה העליונה והתחתונה נשארות שלמות ללחם משנה. (אח"כ כשיברך "המוציא" יאחז את שלושתם כדי שיהיה שם לחם משנה, וכשיברך "על אכילת מצה" יניח התחתונה מידיו, ויברך על העליונה והאמצעית, כדי לבטא יותר את המצה החצויה). 16
את המחצית הגדולה מייעדים ל'אפיקומן'. ונוהגים לעטוף ה'אפיקומן' במפית, זכר למה שנאמר "משארותם צרורות בשמלותם". ויש נוהגים להניח את ה'אפיקומן' מעט על הכתף, זכר ליציאת מצרים, שנשאו המצות על כתפיהם (מ"ב תעג, נט).
אח"כ מחביאים את ה'אפיקומן' ושומרים אותו לאכילה שבסיום הסדר שהיא זכר לאכילת קרבן פסח (עיין בהל' 33-34).
בהרבה בתים נהגו הילדים ל"חטוף" את ה'אפיקומן' ולשומרו עד סיום הסעודה, ואז מחזירים אותו תמורת מתנה, ועל ידי כך הם נשארים ערים במשך כל הסדר.

17 - מגיד - פתיחת ההגדה
אחר חציית המצה האמצעית, מסירים את המפית שעל המצה העליונה, ועורך הסדר מגביה את המצות כדי שהמסובים יראום. וכשאפשר מגביהים את כל הקערה ביחד. ופותחים באמירת "הא לחמא עניא", ומבארים משמעות המילים למסובים (שו"ע תעג, ו).

ואז מצווים להסיר את הקערה ממקומה כאילו סיימנו את הסדר, כדי שיתמהו הילדים וישאלו: למה מסירים המצות והקערה. ומתוך כך ישאלו "מה נשתנה", ואחר "מה נשתנה", לפני שמתחילים "עבדים היינו", מחזירים הקערה למקומה, כדי לומר ההגדה כשהמצות והמרור לפניו (שו"ע תעג, ו-ז).
אחר הסרת הקערה מוזגים כוס שנייה, ואף זה מעורר תמיהה אצל הילדים, שאין רגילים בכל יום למזוג שתי כוסות לפני הסעודה. ובנוסף לכך אנו רוצים שכל ההגדה, כולל השאלות שלפניה, יאמרו על כוס יין.

ועדיף שלא למזוג לכוסותיהם של ילדים קטנים, מפני שיקשה עליהם לשמור על היין שלא ישפך במשך הזמן הארוך של אמירת ההגדה, ואם ישפך יין על השולחן, יגרם צער למסובים ויפגם כבודו של החג שצריך לכבדו במפה נקייה ושולחן ערוך. ולכן מוטב למזוג להם יין לקראת סיום ההגדה, סמוך לזמן שצריך לשתות את הכוס השנייה.

לאחר מזיגת הכוס השנייה שואלים הילדים "מה נשתנה", ואחר כך מחזירים את הקערה, ומתחילים לענות להם בסיפור יציאת מצרים. וכבר למדנו בהלכות ההגדה שמצוות הסיפור ביציאת מצרים היא מגמת ליל הסדר, ועיקר המצווה לספר לילדים, וגם כשאין ילדים מצווה מן התורה לספר ביציאת מצרים (הלכה 1). ומצווה לפתוח הסיפור בשאלה (הלכה 3-4), וצריך לבאר לכל בן לפי יכולת הבנתו (הלכה 5), וכן למדנו שדרך הסיפור היא, שפותחים בגנות ומסיימים בשבח (הלכה 7). ושהמגמה של ליל הסדר היא לא רק לספר ביציאת מצרים, אלא ללמד את המגמה הכללית של עם ישראל, לדבוק בה' ולעובדו, ולזכות בטובה וברכה מאת ה', ולקדש בזה את שמו בעולם (הלכה 6).
וכדי שנדייק בסיפור ולא נשמיט שום יסוד, תיקנו חכמים נוסח להגדה. ומצווה לבאר ולהרחיב ולהעמיק סביב נוסח ההגדה, שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.

18 - דיני אמירת ההגדה
המהרהר את ההגדה בליבו, לא יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים, שנאמר: "והגדת", הרי שצריך להוציא את הסיפור בפיו. אבל אין צורך שכל אחד מהמסובים יאמר את ההגדה בפיו, שהעיקר הוא שעורך הסדר או אדם אחר יאמר בקול והשאר ישמעו. וכך היה המנהג, שגדול המסובים קורא את ההגדה ומבארה והשאר מקשיבים, שכך הוא דרך סיפור, שאחד מספר והשאר שומעים (עי' פסחים קטז, ב).
וכדי לשתף את כל המסובים באמירת ההגדה, נוהגים כיום שעורך הסדר אומר ההגדה בקול רם, והשאר מצטרפים אליו בקול שקט יותר. ויש נוהגים שכל קטע יקרא אדם אחר, ואין יוצאים בקריאתו אלא אם הגיע לגיל מצוות.

ואף כאשר יושבים שם הורים ובניהם, אין חובה שכל אב יספר לבנו לחוד, אלא די בזה שעורך הסדר או אחד המסובים יאמר את ההגדה בקול רם. שכל זמן שהאב דאג שבנו ישמע הסיפור - קיים מצוות "והגדת לבנך". ואם ירצה להדר, בהפסקות שבאמירת ההגדה ובסעודה, יוסיף לבאר לבנו עניין יציאת מצרים.

כדי לצאת ידי מצוות סיפור יציאת מצרים, צריכים לכל הפחות לומר או לשמוע את עניין הפסח, המצה והמרור, ובתוך כך מתבאר שהיינו עבדים במצרים וה' גאלנו. לכן אם רואים ההורים שילדיהם עייפים ואינם מסוגלים להישאר, צריכים לומר להם שלושה דברים אלו: פסח, מצה ומרור ומשמעותם. וכן כאשר אחד המסובים חולה יקפיד לומר שלושה דברים אלו. וכן המארחים יהודים שאינם שומרי מצוות כראוי, ישתדלו שלכל הפחות ישמעו את תמצית הסדר דהיינו שלושה דברים אלו (ועיין בהלכות ההגדה 8).

19 - מנהגי אמירת ההגדה
כאמור, אין נוהגים לומר את ההגדה בהסבה, משום שצריך לאומרה מתוך כובד ראש ויראת שמים (מ"ב תעג, עא, עפ"י השל"ה). אמנם בתוך הרצינות של אמירת ההגדה יש חדווה ושמחה, על שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו (ע' כה"ח תעג, קנב).
וכבר למדנו שבמשך כל אמירת ההגדה צריכה המצה להיות מגולה, כדרשת חז"ל על הפסוק: "לחם עוני", לחם שעונים עליו דברים הרבה (פסחים קטו, ב). וזה יסוד המצווה לאכול מצה בליל הסדר כדי להמחיש את סיפור היציאה ממצרים.

אלא שבעת שמגביהים את כוס היין באמירת הפרקים: "והיא שעמדה", "לפיכך אנחנו חייבים להודות", ובברכת הגאולה שלפני שתיית הכוס השנייה, יש לכסות את המצות. מפני שהמצה חשובה מהיין, ולכן בכל עת שאוחזים בכוס היין ומקדימים אותה על פני המצה, יש לכסות את המצה (שו"ע תעג, ז, מ"ב עג). וזו גם הסיבה לכיסוי הלחם בעת הקידוש על היין בכל שבת ויום טוב.
כשאומרים "מצה זו שאנו אוכלים" ראש המסובים מגביה את המצה להראותה לכל המסובים כדי לחבב עליהם את המצווה, וכשאומרים "מרור זה שאנו אוכלים" מגביה את המרור. אבל כשאומרים "פסח זה" אין מגביהים את הזרוע, מפני שאין הוא מבשר קרבן הפסח אלא רק זכר לפסח, ואם יגביה את הזרוע יראה כמי שעושה קודשים בחוץ (פסחים קטז, ב; שו"ע תעג, ז).
נהגו לזרוק מעט יין מן הכוס באמירת 'דם' 'ואש' 'ותימרות עשן', וכן באמירת 'דצ"ך' 'עד"ש' 'באח"ב', ובאמירת עשר המכות. סך הכל שש עשרה פעמים. יש נוהגים להטיף את היין באצבע, ויש נוהגים לשפוך מעט מהכוס לכלי שבור (רמ"א תעג, ז; שעה"צ פא; כה"ח קסג-קסד)

20 - מצוות אמירת ההלל בליל הסדר
בזמן שבית המקדש היה קיים היו אומרים הלל בעת הקרבת קרבן הפסח, וכן היו אומרים הלל בעת אכילתו (פסחים צה, א). ועיקר אמירת ההלל בליל פסח הוא כדי לומר שירה, שכל יהודי צריך לראות את עצמו בליל פסח כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, וממילא צריך לשיר ולהודות לה' על גאולתנו. ובזה יחודו של הלל זה, שבכל החגים אנו אומרים הלל לשם שבח והודיה, ואילו בליל פסח אומרים אותו כשירה (שם צה, ב).

ותיקנו חכמים לומר חציו לפני הסעודה וחציו לאחר הסעודה, כדי שקרבן הפסח יאכל בתוך אמירתו. וגם כיום שאין אנו זוכים לאכול קרבן פסח, אכילת המצה היא במקום אכילת קרבן הפסח (מהר"ל גבורות ה' סו"פ סב). בנוסף לכך, בחציו הראשון אומרים את הפרק "בצאת ישראל ממצרים" (תהלים קיד), והרי זה המשך לסיפור ההגדה, ולכן בסופו אומרים את הברכה על הגאולה ממצרים. ואילו חציו השני הנאמר אחר הסעודה הוא שיר כללי על כל הגאולות שהיו ושעתידות להיות (לבוש).
ועוד טעם לחלוקת ההלל, שעל ידי כך אנו שותים את כל ארבע הכוסות בהידור תוך אמירת שירה. את הכוס הראשונה אנו שותים על הקידוש, השניה על חציו הראשון של ההלל, השלישית על ברכת המזון, והרביעית על חציו השני של ההלל (המנהיג צ'). 17

נחלקו הראשונים בשאלה, האם צריך לברך על אמירת ההלל בליל הסדר, ודעות רבות נאמרו, יש אומרים לברך פעמיים, לפני אמירת כל חצי הלל, ויש אומרים לברך פעם אחת. ונחלקו גם לגבי נוסח הברכה, אם לומר "לקרוא" או "לגמור". ויש אומרים שאין לברך כלל על ההלל שבליל הסדר, או מפני שחולקים אותו לשניים, ובאופן זה אין לברך על אמירת ההלל (רא"ש), או מפני שכבר ברכו על ההלל שאמרו בבית הכנסת (רשב"א), או מפני שהלל זה בחינת שירה, ואין צריך לברך עליו (רב האי גאון). למעשה, המנהג שלא לברך על ההלל שאומרים בליל הסדר, ויש מבארים שהברכה על הגאולה עולה גם על ההלל.17

בכל השנה אומרים הלל בעמידה, מפני שהוא עדות לשבחו של מקום, ועדות נאמרת בעמידה. אבל בליל הסדר לא הטריחו לומר את ההלל בעמידה, מפני שכל מעשי לילה זה דרך חירות (ב"י או"ח תכב, ז). ומכל מקום אין לקרוא את ההגדה בהסבה כשהוא מוטה על צידו, אלא בכובד ראש (של"ה).
נוהגים לקרוא את ההלל בקול רם, בשירה ונעימה (כה"ח תפ, ג).

21 - כוס שנייה - לשו"ע לא יברך לפניה ולרמ"א יברך
המחלוקת המעשית והמשמעותית היחידה שבין מנהגי העדות השונות בדיני ליל הסדר היא בשאלת ברכת "בורא פרי הגפן" לפני שתיית הכוס השנייה והרביעית.
לדעת הרבה ראשונים צריך לברך "בורא פרי הגפן" לפני שתיית כל אחת מארבע הכוסות, ואף שאין מסיחים את הדעת בין שתיית כוס אחת לחברתה, הואיל וכל אחת מהן מצווה בפני עצמה, נקבעה לכל אחת ברכה. וכן דעת רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון והרי"ף והרמב"ם, וכך פסקו הרמ"א ומהרי"ץ (מגדולי רבני תימן) שעל פיהם נוהגים האשכנזים והתימנים הנוהגים על פי הרמב"ם.

אבל דעת הרא"ש, שיש לברך "בורא פרי הגפן" על הכוס הראשונה והשלישית בלבד. שהואיל ואין היסח דעת בין שתיית הכוס הראשונה לשנייה, ברכת הראשונה פוטרת את השנייה. ועל הכוס השלישית מברכים, מפני שהיא כוס של ברכת המזון. וכמו בכל סעודה, מברכים על הכוס ששותים אחר ברכת המזון, למרות שכבר ברכו על היין בסעודה, וזאת מפני שברכת המזון מהווה ברכה אחרונה ליין ששתו בסעודה, ולכן צריך לברך שוב "בורא פרי הגפן" על הכוס של ברכת המזון. והברכה על הכוס השלישית פוטרת גם את הכוס הרביעית. וכן דעת רבנו יונה והרשב"א, וכן פסק בעל השולחן ערוך, וכן נוהגים הספרדים.

גם לגבי ברכה אחרונה על היין יש דעות בראשונים, אולם למעשה מוסכם שאין לברך אחר שתיית כל כוס וכוס ברכה אחרונה, אלא ברכת המזון עולה על היין ששתו בשתי הכוסות הראשונות, ולאחר שתיית הכוס הרביעית מברכים מעין שלוש: "על הגפן ועל פרי הגפן", וברכה זו עולה על מה ששתה בכוס השלישית והרביעית. 18


^ 1. כך הוא הסדר לאר"י: מניחים למעלה את שלוש המצות, כנגד ספירות חכמה בינה ודעת. תחתיהן מצד ימין הזרוע כנגד חסד, והביצה בצד שמאל כנגד גבורה. ומתחתם באמצע מרור לברכה כנגד תפארת. ומתחתם בצד ימין חרוסת כנגד נצח, וכרפס משמאל כנגד הוד, ותחתיהם באמצע המרור לכורך כנגד יסוד. והקערה עצמה כנגד מלכות (עיין בכה"ח תעג, נח, שהעתיק דבריו). עיין בספ"כ ע' י"ז, ומקראי קודש ע' קיא, ציור הקערה.
^ 2. בשבת ברור שהקידוש מן התורה, שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו". לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים יוצאים מן התורה ידי חובת זכירת השבת בתפילת ליל השבת, וחכמים תיקנו לאומרו גם על הכוס בליל שבת. ולדעת כמה ראשונים מצווה מהתורה לקדש על היין. אולם לגבי הקידוש ביום טוב נחלקו הפוסקים בשאלה אם יסודו מהתורה או מדברי חכמים. המגיד משנה על הל' שבת כט, יח, כתב, שכל יסודו מדברי חכמים, וכ"כ המ"א רעא, א, ורוב האחרונים. אולם לדעת הרבה ראשונים יסודו מהתורה, שנאמר: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש", וכך נראה מדעת השאלתות ובה"ג וראבי"ה ומהר"ם מרוטנבורג. ועיין בשו"ת חזון עובדיה סי' ב' שסיכם השיטות.
^ 3. עיין במקראי קודש ח"ב סי' ל"ה ע' קל, שכתב בהררי קודש, שאפשר ללמד זכות על נשים שיוצאות במיץ ענבים, שעיקר המצווה לשתות יין משכר הוא כדי לקיים מצוות השמחה, וכפי שמובא בפסחים קט, א, "חייב אדם לשמח ברגל… אנשים בראוי להם - ביין, ונשים… בבבל בבגדי צבעונין, בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין". וכן נפסק לעניין שמחה בשו"ע תקכט, ב, ובבאו"ה שם, ומשמע שמצוות השמחה ביין שייכת לגברים. מ"מ בפשטות נשים חייבות בארבע כוסות כגברים, אלא שצריכות להזהר יותר שלא להגיע לשכרות, שהיא גנאי לנשים יותר מלגברים, כמבואר בכתובות סה, א. לכן יערבו יותר מיץ ענבים ביין, ואם חוששות מהשפעת האלכוהול, ישתו לכתחילה מיץ ענבים.
^ 4. אמנם בכה"ח תעב, א, כתב עפ"י הזוהר שראוי לשטוף לפני הכוס של ברהמ"ז. והבן איש חי צו כט כתב לשטוף הכוס לפני כל שתייה. אך כאמור העיקר כדעת רובם המוחלט של הפוסקים שאינם מחייבים שטיפה בכל פעם. ובכל בית ימשיכו לנהוג כפי שהיו רגילים.
^ 5. לדעת הרמב"ן שמובא כדעת יש אומרים בשו"ע תעב, ט, לעיכובא שישתה רוב כוס אפילו היא גדולה, ולמעשה דעת רוב הפוסקים שבדיעבד כל ששתה רוב רביעית וכמלא לוגמיו יצא, אלא שלכתחילה טוב לחוש לשיטתו כמבואר במ"ב לג.
והרוצה לצאת ידי כולם בהידור, יקח לכתחילה כוס שמכילה 150 מיליליטר, וישתה את רובה, ובזה בוודאי יצא ידי כולם, כי במה שישתה בוודאי יהיה שיעור מלא לוגמיו, וכיוון שישתה רוב כוס יצא גם לפי דעת הרמב"ן. ויצא גם ידי שיעור חזו"א. ואמנם אם קשה לו לשתות את מלא הכוס כשיעור חזו"א (150 מ"ל), יפסיד את ההידור לשתות את כל הכוס, וכבר למדנו שאפשר לצאת לכתחילה על פי השיעור המקובל, מ"מ הרוצה להדר נראה שיותר טוב שיצא תחילה ידי חובת כל השיטות מאשר יהדר בשתיית כל הכוס ולא יצא ידי שיטת חזו"א. ואם הוא שמח בשתיית היין, הטוב שישתה כוס מלאה כשיעור חזו"א (150 מ"ל), ואם יחשוש שמא היין ישכרו, יערב בו מיץ ענבים, וכך יוכל לשתות.
^ 6. ביתר הרחבה, שיעור אכילת פרס הוא שיעור הזמן המצטרף לאכילה. המחלוקת היא האם דין שתייה כדין אכילה, לדעת הרמב"ם כיוון שרגילים לשתות מהר יותר, דין שתייה שונה, ורק שתייה רצופה מצטרפת. ולדעת הראב"ד דין שתייה כדין אכילה, וכל ששתה במשך שיעור 'אכילת פרס' נחשבת שתייתו לשתייה אחת. ועיין בהמשך בהלכה 24 מהו שיעור פרס.
לכתחילה כמובן שצריך לשתות ברציפות כדברי הרמב"ם. ואם שתה בתוך שיעור אכילת פרס, לרמב"ם לא יצא ולראב"ד יצא, אלא שלפי הכלל ספק דרבנן לקולא אין צריך לחזור ולשתות. וכ"כ בערוה"ש תעב, יג, ובשו"ת חזון עובדיה סי' יב. יתר על כן, יש אומרים שדברי הרמב"ם נאמרו רק לגבי שתיית איסור, שלוקה אם שתה ברציפות, אבל לעניין ברכת הנהנין הרמב"ם יודה שגם בשיעור אכילת פרס מצטרף הואיל ונהנה, וכך דעת כנה"ג והגר"ז והחת"ס, ואולי לפי זה גם כאן לדעת הרמב"ם יצטרף. אלא שמצינו בכמה מקומות שכשאפשר בקלות לצאת ידי כולם, גם בספק דרבנן יש מורים להחמיר, ולכן כתבו המ"א והגר"ז תעב, כ, והמ"ב תעב, לד, שאם זה היה בכוס השנייה יחזור וישתה, אבל אם זה היה בשתיים האחרונות לא יחזור כי יראה כמוסיף על הכוסות, אלא יסמוך על דעת הראב"ד שיצא גם כאשר הפסיק, בתנאי שלא עבר שיעור אכילת פרס. (ולגבי כוס ראשונה עיין מ"ב תעב, כא). ולסוברים כשו"ע שאין חשש שיראה מוסיף על הכוסות, ראוי להחמיר בכל ארבע הכוסות לחזור ולשתות, וכ"כ הבן איש חי צו כ"ט, וכ"כ בחזון עובדיה ח"ב ע' קכז, (וסתר עצמו מדבריו בשו"ת סי' יב). ולכן כתבתי שיש מחמירים, למרות שהוא ספק ספיקא דרבנן, שלראב"ד ודאי יצא, ואף לרמב"ם יתכן שיצא.
עוד עיין בהמשך בהלכה 24 ובהערה לגבי הדעות השונות מהו משך זמן אכילת פרס, והשיעור הממוצע הוא כשש עד שבע דקות, אבל לכתחילה נוהגים כשיעור המחמיר שהוא ארבע דקות. ובדיעבד עד תשע דקות.
^ 7. הכלל, שבספק הנוגע לקיום מצווה מהתורה צריך להחמיר, ולעומת זאת בספק במצווה דרבנן מקילים. ואכילת הכזית מצה מדאוריתא, ואמנם ההסבה מדברי חכמים, אלא כיוון שהיא נוגעת למצווה דאוריתא יש להחמיר ואם אכל בלא הסבה יחזור ויאכל בהסבה. ואכילת כורך ואפיקומן מדברי חכמים. ולכן מעצם הספק, שלראבי"ה וראב"ן אין צריך להסב בזמן הזה, אם אכלם בלא הסבה לכאורה אין צריך לחזור לאוכלם. אלא שדעת רוב רובם של הפוסקים שצריך להסב, וכך הלכה, ועוד שלפעמים גם במצווה דרבנן אם קל לקיימה שוב, מהיות טוב חוזרים לקיימה.
אלא שלעניין כורך לדעת הרוקח ושיבולי הלקט אין צריך להסב מפני שיש בו מרור, וכתב הטור תעה, ב, שהר"ר יחיאל הסתפק בזה, ודעת המנהיג להסב בכורך. וכן דעת רוב הראשונים. וכן הסכים בב"י, ויתר על כן כתב שאין צריך להסב במרור אבל אין איסור להסב במרור, וכן פסק בשו"ע תעה, א. אבל אם אכל הכורך בלא הסבה כתב בכה"ח תעה, לו, עפ"י הפר"ח והגר"ז ועוד שיצא.
ולעניין אפיקומן, כתב בשו"ע תעז, א, שצריך לאוכלו בהסבה. אולם כתב הפר"ח שמשמע מהירושלמי והרמב"ם שלא צריך הסבה באפיקומן, ועפ"י זה כתב במ"ב תעז, ד, שאם שכח ואכלו בלא הסבה וקשה לו לחזור לאכול עוד כזית, שאין צריך לחזור לאוכלו. וכ"כ בכה"ח תעב, מה, וסימן תעז, ז. ולדעת הח"א קל, יג, אפילו כשיכול לאכול עוד כזית מצה אין לחזור לאוכלו, שאסור לאכול פעמיים אפיקומן. והביאו המ"ב תעב, כב. ולכאורה המ"ב סותר עצמו. ואולי צריך לומר שאם מיד נזכר ימשיך לאכול עוד כזית בהסבה, אבל אם כבר סיים אכילתו ונטל מים אחרונים, לא יחזור לאכול, שבזה הוא אוכל אפיקומן פעמיים. וכ"כ בס' הלכות חג בחג כב, ה.
^ 8. בגמ' פסחים קח, א, מבואר שיש ספק באיזה כוסות צריך להסב, אם בשתים הראשונות או בשתים האחרונות. וסיכמה הגמ' למעשה שיסב בכל הכוסות. ויש מהראשונים שהקשו, הרי שתיית ארבע כוסות מדברי חכמים ולכאורה היה צריך להקל בספק ולא לחייב הסבה בכל ד' הכוסות. ותרצו מהר"ם חלאוה, והרשב"ץ ועוד, שהואיל ואין בזה קושי, מוטב לשתותם בהסבה, ולפי דעתם יוצא שאם כבר שתה בלא הסבה ספקא דרבנן לקולא ואין צריך לחזור ולשתות. מנגד דעת הרא"ש שאם שתה בלא הסבה לא יצא וצריך לחזור, ולפי דעתו כנראה הכריעו חכמים להצריך כל ד' הכוסות בהסבה ואין כאן יותר ספק, וכן דעת השו"ע תעב, ז. אלא שלמעשה כיוון שדעת הראב"יה והראב"ן שכיום אין צריך כלל להסב, מצטרף כאן עוד ספק, ולכן על פי כללי ההלכה, ספיקא דרבנן לקולא. וכ"כ בברכ"י תעב, ח, וכ"כ בכה"ח תעב, מו. אמנם בחזו"ע סי' י"ג כתב כדברי השו"ע, ורק למי שקשה לחזור ולשתות הקל. לסיכום: לכתחילה הספרדים נוהגים כשו"ע וחוזרים לשתות כל הכוסות בהסבה. והאשכנזים נוהגים כרמ"א וחוזרים רק בכוס שנייה, אבל הרוצה להקל, בין ספרדי בין אשכנזי, כיוון שהוא ספק דרבנן ואולי אף ספק ספיקא - רשאי.
^ 9. בגמ' פסחים קח, א, אשה אצל בעלה לא צריכה הסבה, ואם היא אשה חשובה צריכה הסבה. וכ"כ בשו"ע תעב, ד. ויש דעות מהו גדר אשה חשובה, שאינה כפופה לבעלה או שהיא עשירה או מיוחסת או שאין בעלה מקפיד עליה. וכתב הרמ"א שכל הנשים שלנו נקראות חשובות אלא שנהגו להקל ולא להסב על פי דעת הראבי"ה הסובר שכיום לא צריך להסב. ולמעשה ראוי שכל הנשים מכל העדות ישתדלו להסב, כפי שכתב כנה"ג, וכה"ח כח, וכן נוהגות נשים רבות מיוצאי אשכנז. אלא שאם לא הסבו אינן צריכות לחזור לאכול ולשתות, שדין הסבה דרבנן ויש סוברים שהן פטורות או מפני שאינן חשובות או כי נהגו כראבי"ה. ועיין בחזו"ע סי' יד. מ"מ נראה שבאכילת כזית מצה שחיובו מהתורה, ראוי לנשים הרואות עצמן נכבדות להחמיר ולא לסמוך על שיטת הראבי"ה.
^ 10. לדעת שו"ע הרב תעג, יג, אם רוצה לשתות "חמר מדינה" ולא חשב עליו מתחילה כך שצריך לברך לפני שתייתו, אסור לשתותו, מפני שנראה כמוסיף על הכוסות, שהרי בדיעבד יכול לצאת ידי ארבע כוסות ב"חמר מדינה". ודעת החמד משה לאסור אף שאר משקים, ואחר שהביא בכה"ח תעג, מ, דברי רוה"פ המתירים שתיית משקים שאינם משכרים, הזכיר דעת החמד משה. ויתכן שחומרתו רק כאשר יצטרך לברך לפני אותו משקה שרוצה לשתות, שאז יכול להראות כמוסיף על הכוסות. (וצ"ע אם גם למנהג הספרדים שאין מברכים על כל כוס יש מקום לחומרה זו).
^ 11 בפשטות צריך לברך, שכן האוכל לפני הסעודה, כיוון שאכילה זו אינה חלק מהסעודה, צריך לברך עליה ברכה אחרונה, ואח"כ יתחיל את הסעודה, וכ"כ הבא"ח נשא ד' בזה, וכ"כ בכה"ח קעז, ז, ואול"צ יב, ז. וככלל גם המ"ב קעו, ב, סובר כך, אלא שכתב עפ"י כמה פוסקים, שאם הוא דבר שאינו נפטר בסעודה על ידי ברכת המוציא, כמו למשל פירות, אם מתכוון לאכול גם בסעודה פירות, לא יברך ברכה אחרונה, שעל ידי הברכה שברך על הפירות לפני הסעודה יפטור את הפירות שיאכל בסעודה. ובברהמ"ז תוך שפוטר את הפירות שאכל בסעודה פוטר גם את הפירות שאכל לפני הסעודה. וממילא כאן מתעורר ספק, שהרי לדעת הרשב"ם ברכת "בורא פרי האדמה" שעל הכרפס נועדה לפטור את המרור, וכדי שלא לברך אחר הכרפס "בורא נפשות" פסק השו"ע שלא לאכול ממנו כזית. ואם יברך ברכת "בורא נפשות" אחרי המאכלים שיאכל אחר הקידוש, ברכתו תעלה גם על הכרפס וברכת הכרפס כבר לא תועיל למרור. ואולי יוכל לכוון בבורא נפשות שלא לפטור את הכרפס אלא רק את שאר המאכלים, וצ"ע אם כוונה זו מועילה. ואולי אפשר לומר שכיוון שאוכל אחר הקידוש, אכילתו נחשבת כחלק מהסעודה, וברכת המזון תועיל לו, ואינו צריך לברך "בורא נפשות" על מה שיאכל אחר הקידוש. אלא שמנגד דעת הרבה פוסקים שאין ברכת המזון פוטרת את מה שאכל לפני הסעודה, וכ"כ כה"ח ובא"ח כמובא לעיל. בנוסף לכך, גם לסוברים שברכת המזון פוטרת מה שאכל לפני הסעודה, עיין יחו"ד א, ב, כאן שיש הפסק ממושך בין האכילה שאחר הקידוש לסעודה, נראה שהכל יסכימו שברכת המזון לא תועיל למה שיאכל אחר הקידוש. ואמנם ברכת המזון מועילה ליין ששותים בכוס הראשונה, אלא שאותו יין אכן שייך לסעודה, שהוא הקידוש שעל ידו אפשר לאכול את הסעודה, אבל מה שאוכלים אחר הקידוש אינו שייך לסעודה. סוף דבר, נראה שלמעשה האוכל אחר הקידוש צריך לברך אחריו "בורא נפשות". ועיין במקראי קודש לרב הררי פרק ד' הערות קמא, קמב.
^ 12. דין דבר שטיבולו במשקה בכל השנה מובא בשו"ע או"ח קנח, ד, ופסק שם שצריך ליטול ידיו בלא ברכה. אמנם כתב המ"א בשם הלחם חמודות שרבים נוהגים שלא ליטול ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה, ויש להם על מה לסמוך, על מקצת הראשונים הסוברים שכיום אין דין זה נוהג. וכתב בשו"ע הרב קנח, ג, שאין למחות בידם, אבל יותר נכון לנהוג ליטול ידיים, וכ"כ במ"ב קנח, כ, שהרבה אחרונים החמירו בזה. אמנם בפועל רבים נוהגים להקל, וביניהם אף תלמידי חכמים, וזה כפי הנראה על פי הכלל ספיקא דרבנן לקולא, שדין נטילת ידיים מדרבנן. וקשה, מדוע בפסח משנים המנהג ונוטלים ידיים, ועיין בט"ז תעג, ו, שהקשה כך ומזה הוכיח שבכל השנה צריך להחמיר. אמנם הנצי"ב בהגדתו אמרי שפר כתב, שאין בזה קושיה, שכן בליל הסדר עושים כמה דברים זכר לפסח שהיה בזמן המקדש ואף נטילה זו בכלל.
^ 13 אם ברך בטעות, טוב להקפיד לאכול מהירק הטבול במשקה שיעור כביצה, שרק על שיעור כזה של אכילה נוטלים ידיים בברכה, כמבואר בשו"ע או"ח קנח, ב. ועיין כה"ח קנח, כ, ובדעת הרשב"ץ שם.
^ 14. עיין בס' מקראי קודש לרב הררי ע' קפד-קפז, וסידור פסח כהלכתו ח"ב ה, ג, על הדעות והמנהגים באכילת כרפס. ככלל, היתרון שבמנהג לאכול סלרי או פטרוזיליה, בנוסף לכך שהם 'כרפס' שהם נאכלים חיים ומעוררים התאבון, ועוד שרגילים לאכול מהם מעט, וכך קל יותר לאכול מהם פחות מכזית, כפי שיבואר בהמשך. מנגד, אם אין רגילים לאוכלם חיים, נכנסים לספק כיצד לברך עליהם. ויתכן שבארצות המזרח רווח יותר המנהג לאוכלם חיים, וממילא אפשר לברך עליהם "בורא פרי האדמה", אבל באשכנז לא היו רגילים לאוכלם חיים, וממילא יש בזה ספק, ולכן נהגו לאכול תפוחי אדמה מבושלים, שעליהם בודאי מברכים "בורא פרי האדמה".
יש להוסיף, שאין לאכול לכרפס מינים שרגילים לאכול מחוץ לסעודה, כמו מיני פירות, אננס ובננות, מפני שלא ניכר שבאו לפתוח את התאבון לסעודה, אלא הם נראים כמינים נפרדים שאוכלים אותם לעצמם, וממילא לא נראה מזה שינוי, ולא מתעוררת השאלה. אבל מיני ירק רגילים לאכול בסעודה, וכאן השינוי שאוכלם לפני הסעודה.
^ 15. מחלוקת זו תלויה בשאלה האם צריך לברך על אכילת המרור "בורא פרי האדמה", לדעת רשב"ם צריך לברך, משום שברכת "המוציא" שברך על המצה פוטרת את כל מה שבא מחמת הסעודה, היינו כל מה שאוכלים עם המצה כדי לשבוע, אבל המרור שאינו נאכל לכוונה זו אינו נפטר בברכת "המוציא", לפיכך צריך לכוון בברכה על הכרפס להוציא גם את המרור, ועל ידי כך לא יצטרך לברך עליו "בורא פרי האדמה". אולם לדעת ר"י אין צריך לברך לפני אכילת המרור "בורא פרי האדמה", מפני שהוא נחשב כדבר הבא מחמת הסעודה, וממילא ברכת "המוציא" פוטרתו, וממילא אם אכל מהכרפס כזית, חייב לברך עליו "בורא נפשות". ואין לומר שימתין לצאת ידי ברכה אחרונה בברכת המזון שאחר הסעודה, מפני שברכת המזון מועילה רק למאכלים שנאכלו בתוך הסעודה, אבל לא למה שנאכל לפניה, נמצא שאם אכל כזית כרפס ולא ברך אחריו ברכה אחרונה, לדעת ר"י ביטל את ברכתו.
מ"מ בדיעבד, אם אכל מהכרפס יותר מכזית, לא יברך אחריו ברכה אחרונה שספק ברכות להקל, ואולי הלכה כרשב"ם שהכרפס פוטר את המרור, וכיוון שברכת המזון פוטרת את המרור, גוררת אחריו גם את הכרפס שאכל לפני כן ופוטרת את שניהם. (ועיין בבאו"ה תעג, ו, בשם הגר"א שצריך לברך, ונשאר בצ"ע, אולם למעשה לא יברך מספק). ואם אכל כזית וברך אחריו "בורא נפשות", לא יברך לפני המרור "בורא פרי האדמה", כי ספק ברכות להקל, ואולי הלכה כר"י שסובר שברכת "המוציא" פוטרת את המרור.
על עצם הדין לאכול פחות מכזית יש להקשות, שאם כן מדוע צריך ליטול ידיים לפני אכילתו, שכן למדנו בסימן קנח, ג, שאפילו בלחם, לדעת הרבה פוסקים האוכל פחות מכזית אינו צריך נטילה. ולעניין דבר שטיבולו במשקה, ק"ו שיש להקל. ואכן לדעת הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ח, ב) ועוד הרבה ראשונים יש לאכול מהכרפס כזית, וכפי הנראה לדעתו יברך אחריו בורא נפשות. וכן נהג הגר"א ועוד כמה אחרונים. ובבאו"ה תעג, ו, נשאר בזה בצ"ע. ואולי על פי דברי הנצי"ב שהוזכרו בהערה 12 אפשר לומר שהנטילה היא זכר למקדש, שאז נהגו בנטילה משום סרך טומאה ואכלו יותר מכזית, ולא היה להם ספק ברכה, מפני שידעו אם הלכה כר"י וצריך לברך "בורא נפשות" או כרשב"ם ואין צריך לברך. והיום כשאיננו יודעים צריכים לאכול פחות מכזית כדי שלא להכנס לספק ברכה, ואף שאין צריך ליטול ידיים על פחות מכזית, נוטלים זכר למה שהיה נהוג בזמן המקדש. עוד עיין בכה"ח קנח, כ, שיש שלמדו מדין הכרפס שדין דבר שטיבולו במשקה שונה מדין פת, שבדבר שטיבולו במשקה נוטלים גם על פחות מכזית.
^ 16 לרמב"ם עורכים שתי מצות בלבד, ואת התחתונה חוצים, ואין צורך בשתי מצות שלמות, משום שזה העניין בליל הסדר לאכול לחם עוני, ולכן את האחת חוצים. וכן מנהג התימנים הנוהגים כרמב"ם.
^ 17. אמירת חציו הראשון של ההלל לפני הסעודה מובאת במשנה פסחים קטז, ב, ושם קיז, א, מבוארת מצוות אמירת הלל על הניסים. ועיין במבוא להגדה תורה שלמה פרק כ"ז בסיכום הדעות הסוברות שצריך לברך על ההלל והסוברות שלא לברך. ובכה"ח תעג, קס-קסא, ועיין עוד בס' הסדר הערוך פרקים קג-קה.
^ 18. כאן המקום להוסיף שנוהגים להאריך באמירת ההגדה, ואפילו אם הדבר יארך יותר משעה וחומש שהוא זמן עיכול הנחשב כזמן הפסק, ששוב אי אפשר לברך ברכה אחרונה על מה שאכל. ואם כן לכאורה אם ישהה באמירת ההגדה יותר משבעים ושתים דקות לא תחול ברכת המזון על הכוס הראשונה, ונמצא שלא ברך ברכה אחרונה על הכוס הראשונה. ועוד, שלדעת המ"א קפד, ט, אם שהה זמן כזה בין השתייה הראשונה לשנייה, חייב לחזור ולברך לפני שישתה שוב, וקשה על מנהג השו"ע שלא לברך "בורא פרי הגפן" על הכוס השנייה כי נפטרים בברכה שעל הכוס הראשונה. ועוד קשה לפי דעת הרשב"ם הסובר שברכת "בורא פרי האדמה" שעל הכרפס פוטרת את המרור שאוכלים בסעודה, ואם יש הפסקה, הברכה על הכרפס לא תועיל, והשו"ע חושש לדעת הרשב"ם כמובא בשו"ע תעג, ו. ועוד, שאולי השהייה בין הכוס הראשונה שהיא הקידוש לסעודה מהווה הפסק, ושוב אין הקידוש נחשב במקום הסעודה. ואכן מחמת סיבות אלו, היו שכתבו שטוב להזדרז לומר את ההגדה בפחות משיעור שבעים ושתיים דקות. עיין בסידור פסח כהלכתו פ"ג ט'. אולם למעשה רבים נוהגים להדר ולהאריך באמירת ההגדה יותר משבעים ושתיים דקות. ועיין בזה במקראי קודש פסח ח"ב סי' ל', והל' חג בחג כ, ה, ושו"ת חזו"ע סי' י"א, שבארו עניין זה על פי סברות שונות, כגון, שאם הברכה האחרונה חלה על הכוס הרביעית, ממילא גם עולה על הכוס הראשונה. ונראה לענ"ד שכל דיני הפסק חלים רק כאשר עוסקים בדברים אחרים (אף כשאין היסח דעת), אבל כאן אין עוסקים בדברים אחרים, אלא בענייני הסדר וההגדה, וכיוון שמוזגים מיד בתחילת ההגדה את הכוס השנייה, אין כלל הפסק בין הכוס הראשונה לשנייה, וכל ההתעכבות באמירת ההגדה קשורה לכוס השנייה שעליה אומרים את ההגדה. ואין בזה הפסק בין הקידוש לסעודה, שכל ההגדה היא מצרכי סעודת ליל הסדר, שבליל זה אוכלים מצה שעונים עליה דברים הרבה. וכן לגבי המרור, כל עניין ההגדה קשור לאכילת המרור, ולכן אין הזמן של אמירת ההגדה נחשב להפסק בין אכילת הכרפס לאכילת המרור.
חזרה למעלה