ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ברכת המזון והתורה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים עקב Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ט

ברכת המזון והתורה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

שתי ברכות יש להם עיקר מן התורה ברכת המזון וברכת התורה. ברכת המזון היא מצוות עשה מדאורייתא, שנאמר: " ואכלת ושבעת וברכת ". וברכת התורה, לדעת הרמב"ן גם היא מצוות עשה מדאורייתא, ואף לפי הרמב"ם שלא מנה אותה במניין תרי"ג מצוות, אפשר שגם הוא מודה שהיא מן התורה, ומה שלא נמנית כמצווה, מפני שהיא חלק ממצוות תלמוד תורה, (כך משמע ברמב"ן בספר המצוות, שמאריך לבאר מדוע יש למנות אותה כמצווה בפני עצמה, משמע שסובר שאלה שלא מנו מצווה זו סוברים שהיא נכללת במצוות תלמוד תורה).

והנה יש קשר אמיץ בין שתי ברכות אלו, אפשר ללמוד זאת מכך שבברכת המזון עצמה יש להזכיר את ברכת התורה. וכך מובא בגמ' (ברכות מח):
"תניא, רבי אליעזר אומר: כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה, בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים - לא יצא ידי חובתו; נחום הזקן אומר: צריך שיזכור בה ברית. רבי יוסי אומר: צריך שיזכור בה תורה. פלימו אומר: צריך שיקדים ברית לתורה", נמצא שיש חיוב להזכיר בהודיה שבברכת המזון גם ברכה על התורה, והזכרה זו היא לעיכובא, ש"כל שלא הזכיר ברית ותורה בברהמ"ז - לא יצא ידי חובתו".

והנה הגמ' בסוגיה הנ"ל מביאה כמה מקורות לברכת התורה, וז"ל:
"אין לי אלא ברכת המזון, ברכת התורה מניין? אמר רבי ישמעאל: קל וחומר, על חיי שעה מברך - על חיי עולם הבא לא כל שכן? רבי חייא בר נחמני תלמידו של רבי ישמעאל אומר משום רבי ישמעאל: אינו צריך, הרי הוא אומר: (דברים ח') על הארץ הטובה אשר נתן לך, ולהלן הוא אומר: (שמות כ"ד) ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצווה וגו'. רבי מאיר אומר: מניין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה? תלמוד לומר: אשר נתן לך ה' אלוקיך - דיינך, בכל דין שדנך, בין מדה טובה ובין מדה פורענות. רבי יהודה בן בתירה אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: טובה, הטובה; טובה - זו תורה, וכן הוא אומר: (משלי ד') כי לקח טוב נתתי לכם, הטובה - זו בנין ירושלים, וכן הוא אומר: ההר הטוב הזה והלבנון".

ויש לעיין מה פשר הדיון הזה במקורות לברכת התורה כאן בסוגיה העוסקת בברכת המזון, הלא סוגיה ערוכה היא בגמ' ברכות כ"א. ושם לא הובא אף אחד מהמקורות שמובאים כאן, אלא מובא מקור אחר לברכת התורה שלא הובא כאן: "מניין לברכת התורה לפניה מן התורה - שנאמר: (דברים ל"ב) כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלוקינו"?

ולכן נראה לומר, שכל המקורות המובאים כאן קשורים לברכת המזון, ובאו ללמד שחייבים להזכיר הודיה על התורה בברכת המזון. ואכן כל המקורות שנזכרים כאן לומדים את ברכת התורה מברכת המזון, אם זה בק"ו מברכת המזון, או מהפסוק העוסק בברכת הארץ, שנאמר שם "על הארץ הטובה אשר נתן לך", ולמדו בגזירה שווה שהכוונה לנתינת התורה, ועוד אמרו, שאין טוב אלא תורה.

יש לעיין מה הקשר בין הדברים, ומדוע חובה להזכיר ברכת התורה בברכת המזון?
רש"י אומר (ברכות מח:) "צריך שיזכור בה תורה - שאף בזכות התורה והמצות ירשו את הארץ, שנאמר למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ (דברים ח')". וכיון שבזכות נירש את הארץ, לכן צריך להזכיר תורה בברכת המזון, כדי להודות על הסיבה שבזכותה אנו יורשים את הארץ. אך האם די בסברא זו כדי לחייב מן התורה להזכיר את ברכת התורה בברכת המזון? נראה לומר, שרש"י למד זאת מהאמור בתורה ולפי דרשת חז"ל, שנאמר " ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך ", ודרשו חז"ל (ברכות מח:) " על הארץ הטובה אשר נתן לך, ולהלן הוא אומר: (שמות כ"ד) ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצווה וגו' ", היינו שטובת הארץ היא התורה, ולכן התורה היא סיבה שנירש את הארץ.

טעם המצווה לברכת המזון לאחריה וברכת התורה לפניה

התורה חייבה לברך על המזון לאחריו, ועל התורה לפניה, באו חז"ל להוסיפו שעל המזון יברך גם לפניו, ועל התורה יברכו לאחריה. ודרשו זאת מקל וחומר (ברכות דף לה עמוד א)"אשכחן לאחריו, לפניו מניין! הא לא קשיא, דאתיא בקל וחומר: כשהוא שבע מברך - כשהוא רעב לא כל שכן?" , ולמרות שק"ו הוא דרשה של תורה למעשה מקובל אצלנו שהברכה שלפני המזון היא מדרבנן. ולפיכך אומר תוספות שם " לפניו לכ"ש - לאו ק"ו הוא דאם כן תהא ברכה דלפניו מדאורייתא, ולעיל פרק מי שמתו (דף כא.) משמע גבי בעל קרי דלאו דאורייתא הוא ואפי' רבי יהודה לא פליג אלא משום דעשאן כהלכות דרך ארץ (שם ד' כב.)".

וכן אנו מוצאים דרשה נוספת של ק"ו לחייב ברכה לפני המזון ועל התורה לברך לאחריה
"אמר רבי יוחנן: למדנו ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מקל וחומר, וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מקל וחומר; ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מקל וחומר: ומה מזון שאין טעון לפניו - טעון לאחריו, תורה שטעונה לפניה - אינו דין שטעונה לאחריה; וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מקל וחומר: ומה תורה שאין טעונה לאחריה - טעונה לפניה, מזון שהוא טעון לאחריו - אינו דין שיהא טעון לפניו. איכא למפרך: מה למזון - שכן נהנה, ומה לתורה - שכן חיי עולם !",

וצ"ע אם זה אינו ק"ו מה טעם אמרוהו חז"ל, ולמדו ממנו ברכות אלו?
ה"משך חכמה" מתרץ זאת, ואומר: שאכן מצד הכרת הטוב הק"ו נכון, שאם שבע מברך רעב לא כל שכן, ואם על חיי עוה"ז מברך על חיי עוה"ב לא כל שכן, אבל התורה חייבה לברך במקום שבני אדם עלולים לשכוח את החיוב לברך, והדבר מפורש בכתוב בתורה (דברים פרק ח):
"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אלוקיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אלוקיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אלוקיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמיש: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אלוקיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:"

משמע שאחרי האכילה יש חשש שישכח את ה' אלוקיו, שמא ח"ו תאמר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ואז ח"ו תכפור בה' "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקך, ... כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל", חשש זה הוא בעיקר לאחר המזון, ש"אין ארי נוהם אלא מתוך קערה מלאה", וכלשון התורה "וישמן ישורון ויבעט", וכפי שנאמר "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וגו'", ולכן ציוותה התורה שיברך ברכת המזון, להודות לה' נותן המזון, כדי שלא ישכח את ה'. לעומת זאת במצוות תלמוד תורה המצב הוא הפוך, לאחר שכבר למד, המאור שבתורה מחזירו למוטב, והוא מבקש ללמוד עוד ועוד, כפי שאמרו חז"ל על הפסוק "והיה אם שמוע תשמע" - "אם תשמע בישן תשמע בחדש". ורק לפני הלמוד יש צורך בברכה שתעורר את האדם לשקוד על עסק התורה, ולכן מצוות ברכת התורה נאמרה "לפניה".

נמצא, שמדאורייתא מברך על המזון לאחריו ולא לפניו, אבל מאידך גיסא, נשארה גם דרשת הק"ו, שאם לאחריו מברך לפניו לא כל שכן, כי מצד הרגשת הלב בודאי מקודם יש יותר הרגשת הלב, וזהו הק"ו. אבל התורה אינה קובעת חיוב במקום שאדם עצמו מבין את הדבר בעצמו, ומשאירה זאת להבנתו, אבל ברכת המזון לאחריו, שהלב אינו מבין זאת כל צורכו, הייתה צריכה התורה לחייב לברך.

ברכת המזון- תורה היא!
אמרו חז"ל (משנה מסכת אבות פרק ג משנה ג):
" רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר (ישעיה כ"ח) כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא שנאמר (יחזקאל מ"א) וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' ".

והנה רש"י ור' עובדיה ברטנורא כתבו על המשנה הנ"ל שבברכת המזון יוצאים ידי חובת דברי תורה על השולחן, וכן מובא בפוסקים, ולכאורה איזו תורה יש כאן מלבד הודיה לקב"ה על מזונו?
נראה לומר, על פי הרמב"ם שסובר שיש מצוות עשה יידע שיש בורא, וז"ל (יסודי התורה פרק א):
"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו. וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלוקיך, וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני, וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו ".

והרמב"ם סובר שידיעת דבר זה ע"י התבוננות בטבע, ויתרה מזאת גם אהבת ה' ויראתו באים ע"י ההתבוננות בטבע, וז"ל שם (פרק ב):
" והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלוקים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בעניין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם".

ואם כן כך ובאופן עמוק יותר, אפשר להגיע להכרת הבורא אהבתו ויראתו על ידי התבוננות קבלת ספוק מזונותיו. ולכן כדי להכין את האדם להתבוננות הזאת לכתחילה ראוי שילמד תורה על שולחנו, אבל אפי' לא עשה כן, ולבסוף ברך את ה' כדבעי ליה, הרי השיג את ההשגה המכוונת, ובלשון אחרת , זכה לתורה!
וכך למדנו מפרשת ברכת המזון שבתורה, שעל ידי הברכה יזכור את ה' אלוקיו "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אלוקיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל", ולא ישכחהו "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אלוקיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אלוקיךָ וגו'". החידושי הרי"ם הביא בשם הרבי מקוצק שהתפלא איך אין אדם נעשה ירא שמים מאמירת ברכת המזון, והחידושי הרי"ם עצמו הוסיף שאינו מבין איך לא נעשה ירא שמים מעצם האכילה כי הלא נאמר "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו", ונראה שזה עומק פירוש הכתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", ופירש האר"י ז"ל שעל פי מוצא פי ה' שבלחם יחיה הנשמה שבאדם, והוא על פי הסוד עניין העלאת הניצוצות הקדושות שבלחם, אולם על פי הפשט הכוונה, שבהתבוננות הזאת של מי שנתן לו את הלחם ומחיהו הוא מקשר עצמו עם אלוקיו ובזה מחיה את נפשו.

וכך מצאנו שאברהם אבינו ע"ה ראה "בירה דולקת", ומתוך זה למד שיש אדון לבירה. ובירה דולקת משמעה ארמון מואר ומלא כל טוב ומוכן לדירה, וכך העולם המאיר לדרים בו ברחמים בסיפוק צרכיהם, וכך יכול כל מי שמתבונן בעולם להבין שיש לו מנהיג. ובדרך זו היה אברהם מקרב את האנשים לאמונה בבורא, ע"י שהיה מאכיל ומשקה אותם, ואומר להם ברכו למי שהמזון שלו. נמצא, שעל ידי ברכת המזון זוכים לדעת את ה' וזה עצמו תלמוד תורה.

הקב"ה מתאווה להטיב עם העולם
מובא בגמ' (ברכות לה):
" אמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, שנאמר: משלי כ"ח גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית; ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר (דברים ל"ב) הלא הוא אביך קנך; ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר: (משלי א') שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. מאי חבר הוא לאיש משחית? אמר רבי חנינא בר פפא: חבר הוא לירובעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים".

ופרש"י שם גוזל להקב"ה את ברכתו, ולכאורה היה צריך לומר גוזל את פירותיו? אלא צריך לומר שהקב"ה ברא את עולתו במטרה להעניק לאדם כל טוב כדי שיודה לו, ואם אינו מברך הרי הוא גוזל מהקב"ה את התכלית של אכילת הפירות. וכמו כן השוו אותו לאיש משחית, לירובעם בן נבט, שעבד ע"ז, מפני שאם אינו מברך הרי הוא כופר בקב"ה, נותן לחמו ומימיו.

ברכת המזון שלפניה- על הפת במקום שיקרמו פניה
מובא בסנהדרין בקשר לשלושה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא, שרב אשי היה דורש באותה משנה ואמר: "מחר נדבר בחברנו מנשה וכו'" וצריך להבין מהי החכמה העמוקה הטמונה בהלכה זו שבוצעים לברכת "המוציא" מהיכן שיקרמו פניה של הפת? (עיין במהר"ל נצח ישראל). ונראה לומר שאפית הפת מסמלת את יתרון האדם על הבהמה, כמו שאמרו בפסחים שבשעה שנגזר על האדם לאכול עשב הארץ אמר: עתה אני וחמורי נאכל מאבוס אחד?! ואז אמר לו הקב"ה שיאכל לחם. ולכאורה הלחם נעשה בעשר מלאכות שיש בהם יגיעה, ו"בזיעת אפיך תאכל לחם" ואעפ"כ נחה דעתו של אדה"ר, מפני שביגיעה זו נעשה ברור עמוק יותר בהשגחת ה' בעולמו, ובעובדה של "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", וכך נהפכת הקללה לברכה.

והנה המקום שהפת נאפת ביותר הוא מקום שנקרמו פניה ראשונה, היא מסמלת את השיא ביצירת האדם. ודווקא בזה ראוי לברך "המוציא לחם מן הארץ", לומר שמכל עמלו של שעמל תחת השמש, הוא למד שהכל בא לו מאת ה', ממי שהו למעלה מן השמש. (כך שאל טונוסטרופוס הרשע את רבי עקיבא מעשה מי יפים יותר, ור"ע הוכיח לו מגלוסקאות שמעשה אדם עדיפים כביכול על מעשה ה', שזוהי תכלית האדם לשפר את עולמו של ה', וע"י כך להכיר יותר את השגחתו יתברך עליו).

ולפי זה מובן להפליא מדוע מנשה עסק בסוגיה זו, שכן כל עניין עבודה זרה הוא שהאדם בכוחו יכול לבחור אף את אלוהיו, ולהשתמש בו לצרכיו, הגאווה וגסות הרוח דוחקת רגלי השכינה מן הארץ, ו"מקום שיקרמו פניה" - מוכיח שמעשי אדם עדיפים על מעשי הקב"ה, ויש מקום לטעות ולשכוח את ה', כמו שנאמר בפרשה "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת וגו' ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (דברים ח' י"ב - י"ד). והתיקון לכך בברכת המוציא שלפניה, ובברכת המזון שלאחריה, אזי "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

ברכת המזון - עיקרה ברכת הארץ
והנה מתוך הלכות ברכת המזון אפשר ללמוד שעיקרה ברכת הארץ;
א. לפי רש"י נשים פטורות מברכת המזון כיון שלא קבלו חלק בארץ.
ב. לדעת רש"י, מ"ד שברכת המזון היא שתי ברכות סובר שכל ברכת המזון מתחילה מ"נודה לך"- שהיא ברכת הארץ.
ג. לדעת רש"י, בורא נפשות לא נחשבת לברכה חשובה כיון שאין בה ברכת הארץ.
ד. וכן אמרו בגמ' כל שלא הזכיר בברכת המזון "ארץ חמדה טובה ורחבה" לא יצא ידי חובתו.
ובאמת כך מדוייק בכתוב "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". וכל זמן שלא נכנסו לארץ, לא נתחייבו לברך רק על על לחם שמים, ועל זה התקין משה ברכת הזן. וכשנכנס יהושע לארץ נוספה גם ברכת הארץ.

ולפי מה שאמרנו לעיל שהברכה באה להפוך את יגיעת האדם שנתקלל בה "בזיעת אפך תאכל לחם", לברכה של אמצעי להכרת ה', הרי המקום המסוגל לכך הוא דווקא בארץ ישראל "ארץ אשר אשר עיני אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

מובא ב"דגל מחנה אפרים" (נכד הבעש"ט) "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה", מדוע אכילת הלחם באר"י לא תהיה במסכנות? מפני שלא תחסר בה מידת "כל". מידה זו רומזת לאמונה וביטחון בהקב"ה, כי שאמר יעקב אבינו לעשו "יש לי כל"- היינו כל צרכי, לעומת עשו שאמר "יש לי רב אחי", "ובטן רשעים תחסר"- שהרבה עדין אינו כל צרכו ויש לו מנה רוצה מאתים וכן אברהם נתן את "כל אשר לו ליצחק" היינו מידת "כל" - האמונה, וממילא אינו חסר דבר. ואפשר לומר שמידה זו היא מסגולותיה של אר"י שההשגחה של הקב"ה גלויה בה.

לחם מן הארץ - כנגד תושבע"פ
התורה נמשלה ללחם כפי שנאמר "לכו לחמו בלחמי", וכתבו הספרים, (ר' צדוק הכהן מלובלין ועוד), שבמדבר היה מאכלם לחם שמים, כיון שלמדו תורת שמים, ובארץ ישראל שאכלו לחם מן הארץ, הוכשרו גם ללמוד תורת הארץ, היינו תורה שע"פ מחדשים החכמים ביגיעתם. ועל כן אפשר לומר שהיחס בין ברכת התורה לברכת המזון, הוא בכך שברכת התורה היא יותר על תורה שבכתב (ובגמ' חלקו אם משנה וגמרא צריכים ברכה), וברכת המזון יותר ברכה על עמל הארץ תושבע"פ. ולכן בפרשת עקב שמוזכר בה ברכת המזון, יש בה גם פרשה שניה שבק"ש שהיא קבלת עול מצוות, שהיא הצד המעשי שבתורה, ויותר תושבע"פ מפרשה ראשונה שבק"ש.

ברית ותורה בברכת המזון
הזכרנו לעיל שיש להזכיר ברית ותורה בברכת המזון, ופרש"י מפני שבזכות הברית והתורה ינחלו את הארץ. וכך מצאנו שיהושע מל את ישראל מיד בכניסתם לארץ וכך אמר להם (בראשית רבה פרשה מו)
"וזה הדבר אשר מל יהושע, דבר אמר להם יהושע ומלן, אמר להם מה אתם סבורין שאתם נכנסין לארץ ערלים כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו' על מנת ואתה את בריתי תשמור, ואתה את בריתי תשמור ".

וצריך להבין מדוע בזכות הברית ירשו את הארץ? נראה להסביר זאת עם המדרש הבא (בראשית רבה פרשה מח) "(איוב יט) 'ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה', אמר אברהם אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באו להדבק בזאת הברית, 'ומבשרי אחזה אלוק', אילולי שעשיתי כן מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי, 'וירא אליו ה'". היינו, אחרי הסרת העורלה המכסה את הבשר ניתן לראות את האלוקים מבשרו, וכך ניתן לראות אלוקים מתוך אכילה ושתייה, ובדרך זאת קרב אברהם אבינו את אורחיו לאמונה באלוקים, וזה הקשר של הברית עם ברכת המזון ועם ברכת הארץ.

ועומק יותר, כמו שהברית היא שכלול אנושי של הגוף, כך גם הלחם הוא שכלול אנושי של המזון, ומשני המקרים האלו הוכיח רבי עקיבא לטונוסטרופוס הרשע שמעשה מעשה אדם כביכול גדולים יותר, ואעפ"כ הכול נובע מהקב"ה שנתן לאדם את היכולת לשכלל את מעשה הבריאה. ועל ידי הברית זוכים לנחול את הארץ ולהכיר את הבורא אלוקי הארץ.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il