ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מדרגות בקדושה ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר קרח Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (30 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (30 ד')

כ"ג סיוון התשע"ד

מדרגות בקדושה


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

במה חטא קרח?
קראנו השבת בפרשה את טענת קרח ועדתו: "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר טז, ג). לכאורה, זו טענה נכונה וצודקת, הרי ה' דבר אל כולם בהר סיני! אך באמת, זה שורש הקלקול, אי ההבנה שיש מדרגות בקדושה. החטא של קרח הוא החטא של המינות, כמו שאומר הרב בספר אורות (ישראל ותחייתו, טו), המינים אומרים שכל העמים כולם קדושים ובתוכם ה', אין שום דבר מיוחד בעם ישראל, כולם יכולים לעבוד את ה', ואין לעשות אפליה. יש דמוקרטיה וכולם אותו דבר.
צריך להכיר שהקב"ה מנהל את עולמו, הוא ברא את העולם, מנהיג אותו וטבע בעולם מדרגות. הקודש הוא גבוה מאוד מאוד והכהונה לא חוצצת בין העם לריבונו של עולם אלא היא זאת שמחברת בין הקב"ה ובין ישראל. הכוהנים הם שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא (ראה נדרים לה, ב), לולי הכוהנים לא היה חיבור, אי אפשר להגיע אל הגבהים העליונים אלא על ידי אותם האנשים שהקב"ה טבע בהם את הסגולה המיוחדת, רק הם יכולים לחבר אותנו אל עבודת ה' הגדולה והעליונה. עבודת ה' שבשיאה היא באה לידי ביטוי בבית המקדש, בעבודת הקרבנות.
אחת מהבעיות הקשות ביותר בדור שלנו היא ההתמודדות עם התפיסה הדמוקרטית, התפיסה שמטשטשת את המדרגות ואת הגבולות. כבר אמרנו מספר פעמים שאסור לעשות אפליה בין שווים, אבל כשם שאסור להבדיל ולהפלות בין שווים - כך גם אסור להשוות בין שונים. יש הבדל בין ישראל לעמים, יש הבדל בין כוהנים, לווים וישראלים, יש הבדל בין אנשים לנשים, לכל אחד יש התפקיד שלו ומיניה ומיניה מופיעה השלמות העליונה. המעלות של אלה הן לא המעלות של אלה, לכל אחד המעלות שלו. כשמטשטשים את המדרגות ואת ההבדלים זה הרס לא פחות גדול, אולי אפילו יותר גדול, מאשר כשמפלים בין שווים. זו נקודה גדולה וחשובה שצריכים לדעת איך להתמודד איתה בדור שלנו. לכאורה הסיסמה שכולם שווים היא סיסמא מאוד מושכת, היא נראית מוסרית מאוד, כל העמים שווים, והטענה: 'מה אתם מתגאים ולמה אתם חושבים את עצמכם יותר מהאחרים?' זו טענה שצריך לדעת איך להשיב עליה. זה נכון, אסור להפלות, אבל רק בין שווים אסור להפלות, לא בין שונים.
"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" (אבות א, א), מדרגתו של משה היא מדרגה מיוחדת, משה היה יכול לקבל במדרגה עליונה, גם הוא לא יכול היה לקבל את הכול, אבל את מה שהקב"ה נתן לו הוא קיבל, ולאחר מכן הוא מסר ליהושע. נבואת משה היא ממש במראה ולא בחידות, "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (במדבר יב, ח), כשיש טעות ומשווים את הנבואות חושבים שגם אנחנו שמענו וגם בנו ה' דיבר, אבל יש מדרגות! התורה מחנכת אותנו: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא), "וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (שם יט, ט), על ידי משה מופיעה התורה בישראל, דבר ה' מפי משה. כך בהמשך הדורות, כל עניינה של התורה שהיא נמסרת מדור לדור, ממשה ליהושע, מיהושע לזקנים ומזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הרמב"ם בפתיחתו למשנה תורה מונה את השתלשלות הדורות ממשה ועד רב אשי, עד המשך כל הדורות. באיגרת רב שרירא גאון יש המשך נוסף, איך התורה משתלשלת מדור לדור עד רב שרירא. אחרי שהרמב"ם מבאר איך המסורת השתלשלה - הוא חוזר ואומר שרב אשי קיבל מרבא ורבא מרבו, והוא מונה אחורה את כל הדורות עד יהושע שקיבל ממשה. למה צריך את החזרה הכפולה הזאת? לדעת שיש מסורת לתורה, התלמיד צריך לשמוע מהרב, הרב מרבו וכן הלאה, יש מסורת, התורה נמסרת במסורת.

מדרגות בתלמידי חכמים

יש כאלה שלא מבינים שגם בין תלמידי חכמים יש מדרגות, וזה יוצר משבר. קשה לדבר על הפרשה הזאת, משום שמצד אחד צריך שיהיה אמון מלא של תלמידים ברבותיהם, והנה בפרשה אנחנו מוצאים נשיאי העדה קרואי שם, אנשים חשובים שגם היו להם הרבה תלמידים, כמו שרואים ממספר האנשים שהלכו אחריהם. והאנשים החשובים האלה, תלמידי חכמים, חשבו שהם מושלמים ומתוקנים, התלמידים שלהם האמינו בהם - ופתאום מתברר שהאדם שהכרת בתור תלמיד חכם, בתור איש חינוך, איש של תורה, הוא לא בסדר. זו פרשה לא פשוטה, איך להבחין בין קודש לקודש, להבין בעומק העניין מיהם תלמידי החכמים האמתיים, יש פה חיוב על כל בן תורה לתקן את המידות שלו וליישר אותן, להיות אמתי. הרבה פעמים אנחנו נפגשים עם מחלוקות שהן כביכול לשם שמים אבל בפנים זה לא בדיוק כך. צריך לטהר את הלב בטהרה גדולה, לחפש באמת את הצדק והאמת - ולבקש מריבונו של עולם שתהיה הסייעתא דשמיא. שאדם לא יחשוב לעצמו שהוא באמת עושה לשם שמים, ובעצם הוא מרמה את עצמו. ככל שעולים במדרגות התורה, צריך להתעלות, לתקן את המידות ולעבוד עליהן. ענווה, יראה ואהבה, כבוד לכל אדם, לא להיות אנוכי ואגואיסטי, לא להיות בעל גאווה - אלו דברים איומים ונוראים שהורסים את כל ההתעלות האמיתית של תלמיד חכם. אנחנו רואים שהיה כאן קלקול כי לא הייתה פה רק הביקורת על חלוקת התפקידים, אלא גם תלונות על זה ש 'לא הבאתם אותנו לארץ זבת חלב ודבש, ולהיפך, עזבנו את ארץ זבת חלב ודבש - מצרים, ולא הגענו לארץ זבת חלב ודבש'. יש כאן זלזול והשוואה בין מצרים לארץ ישראל, אולי אפילו מעריכים יותר את מצרים.
הרב צבי יהודה היה חוזר ואומר הרבה פעמים שארץ ישראל השתבחה בביטוי של "ארץ זבת חלב ודבש", והוא מביא את הגמרא במסכת בכורות (ו, ב) האומרת שדם נעכר ונעשה חלב, כלומר הדם מתהפך ונעשה חלב. דם זה דבר אסור והחלב מותר , מותר בוודאי חלב האם לתינוקות, (ראה רמב"ם הלכות מאכלות אסורות ג, ה, שו"ע יו"ד פז, ד). כנראה שגם אצל שאר בעלי החיים זה ככה, דם נעכר ונעשה חלב. הרב צבי יהודה היה אומר שזו המעלה של ארץ ישראל, שכאשר אדם שב בתשובה במדרגה מאוד גדולה, מדרגה של אהבה - הזדונות נהפכות לזכויות, הרע מתהפך לטוב. זה כוחה של ארץ ישראל, היא מעלה את המציאות לגבהים כאלה שהדבר האסור הופך להיות מותר. גם דבש, אמנם כשהתורה מדברת על "ארץ זבת חלב ודבש" בדרך כלל הכוונה היא לדבש תמרים ולא דבש של דבורים, אבל המילה דבש כוללת את כל הדברים המתוקים, גם דבש דבורים. גם בדבש דבורים יש חידוש של התורה, הרי כל היוצא מן הטמא הוא טמא, הדבורה היא בעל חי טמא שאסור לאכול אותה, ולכאורה הדבש צריך להיות אסור באכילה, כמו שחלב של בהמה טמאה אסור! יש כאן חידוש של התורה, שהאיסור מתהפך להיתר (ראה בכורות ז, ב). לארץ ישראל יש כוח עצום לרומם מאוד מאוד את החיים.
הרב אומר מעין הרעיון הזה, שכשישראל נמצאים במלחמה על ארץ ישראל הם יכולים לאכול אפילו "כתלי דחזירי" (חולין יז, א), יש מפרשים שזה בשר אסור. מותר בעת המלחמה לאכול גם דברים אסורים. אפשר לפרש שזה הכרח מחמת המלחמה, אין אפשרות לבדוק מה מותר ומה אסור, עסוקים וטרודים במלחמה, זה מצב של פיקוח נפש ולכן מה שמוצאים אפשר לאכול. הרב מבאר באופן יותר עמוק בהגדה של פסח, שכשנמצאים במלחמה על ארץ ישראל, נכנסים לארץ וזוכים בקדושתה של ארץ ישראל - מגיעים למדרגות רוחניות כאלה שיש כוח להפוך גם את הדברים האסורים למותרים. זה לא מין היתר של כורח המציאות, זה כוח קדושה שמסלק את כל הקלקולים, כוח שמרומם את הכול.

להתרומם אל הטוב
אני רוצה להזכיר כאן עוד נקודה. בסוף הפרשה נאמר: "וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ" (במדבר יח, לב). הלשון הזאת נשמעת לשון של שלילה, "לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ", להרחיק אותנו מהלא טוב. הרב צבי יהודה היה עושה כאן דיוק מעניין: הביטוי 'לא אור' יותר חריף מאשר 'חושך', בכלל אין אור, לגמרי, לעומת חושך שיכול להיות יחסי. הרב צבי יהודה דקדק כך גם מדברי דוד המלך: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" (תהילים כב, ז), גדר של ביטול יותר גדול מכל הביטולים, לעומת מה שאמר אברהם אבינו: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז), משה ואהרן אומרים: "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז, ז) - ודוד אומר: "וְלֹא אִישׁ", שלילה גמורה, לגמרי, כלום. 'לא יש' הוא ביטוי שנמצא הרבה בסגנונו של הרב. לא שאין, אלא 'לא יש', ביטוי שמחזק את החריפות. אם כן, כאן: "וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ", הרב צבי יהודה היה מדייק לצד השני - עוז של קדושה יופיע כשתרימו את חלבו ממנו, כשלא תחללו את קדשי בני ישראל יופיע עוז של קידוש ה'. לא תחללו במובן העוצמה החיובית, לא יהיה שום צד של חילול אלא רק קדושה, ולא תמותו - יופיע עוז של חיים, עוצמות של חיים יופיעו מתוך העבודה הנכונה והצודקת הזאת. זאת לא אזהרה שלא לעשות דבר כדי שלא לקבל עליו עונש, להפך, מתוך הביטוי הזה יש להבין שהכוונה היא שתתרוממו ותתעלו, ולא שתרדו. כשמסתכלים על ביטויים לפעמים אפשר לראות אותם מהצד השלילי - לא ליפול, ואפשר להסתכל עליהם מהצד החיובי שלא ליפול פירושו להיות למעלה למעלה. זו הסתכלות חיובית.

מבט כללי ומבט קרוב
כעת אני רוצה להתייחס קצת למאורעות הימים שאנחנו נמצאים בהם. אנחנו נמצאים בניסיון קשה ומתמשך, בכל יום נוסף הקושי יותר גדול. אי הבהירות מה קורה עם שלושת הנערים החטופים, שלושת בני הישיבות שנחטפו על ידי אויבנו, מכאיבה ללב (השיחה נאמרה בזמן החיפושים אחר החטופים: אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל-עד שאער הי"ד, לפני שנודע על רציחתם). לפעמים גם מתעוררות שאלות: למה הבחורים האלה, מה הם עשו, בני תורה, אנשים צעירים בתחילת גידולם החיובי והטוב. השאלות האלה מגיעות, לא על ידי בני הישיבה שלנו, אבל על ידי בני נוער אחרים שלא יודעים להבין את ההשגחה האלוקית. השאלות הללו מכבידות.
הקב"ה נעלה, גבוה מעל גבוה, מחשבותיו גבוהות ממחשבותינו, אנחנו לא יכולים להבין את ההנהגה האלוקית, היא עליונה ונישאת. אם מסתכלים במבט מקיף וגדול, לא בפרט של כאן ועכשיו - קל יותר להבין את הסדר האלוקי העליון, אבל בדרך כלל הנטייה של האדם היא להסתכל על פרט מסוים להתמקד בו ולא לראות את כל המציאות. ריבונו של עולם ברגע זה משגיח על העולם כולו, על כל ישראל, על כל הבריאה כולה, הוא נותן מזון לכל בריותיו אשר ברא, הוא משגיח, רופא חולים, מתיר אסורים, ופוקח עיוורים, מרעיף על העולם הרבה חסדים ודברים טובים, הוא גם פועל פעולות גדולות בקירוב ישראל לארץ ישראל, לגאולתם ולתשובה, וגם... האירוע הזה קרה. האירוע הזה הוא חלק ממהלך גדול של הנהגה אלוקית כללית. אי אפשר להקיף את כל ההנהגה האלוקית הגדולה, אבל ככל שאפשר להגדיל את המבט ולראות במבט של ריבונו של עולם - אז התמונה נראית אחרת לגמרי. יש כאן שיקולים של הרבה צדדים שאנחנו לא יודעים לשקול, אנחנו יודעים שריבונו של עולם שוקל את כל המציאות כולה ומוביל אותה למגמה העליונה שלו, וזה שיקול מאוד רחב.
מצד שני, אי אפשר לאבד את ההסתכלות המקומית, צריך גם לראות את מה שקורה כאן ועכשיו. להביט בשתי ההסתכלויות האלה. אי אפשר להתרומם למבט כללי ולא להרגיש כאב. להרגיש רק שהקב"ה טוב בלי להרגיש את הצער הנורא שצורב ומזעזע, אבל עם זאת לזכור שהכול מונהג על ידי ריבונו של עולם. זה כואב מאוד מאוד, אבל לזכור מיהו המכאיב. לזכור שהקב"ה עשה לנו את הכאב הזה, והקב"ה יודע מה שהוא עושה ואם הוא עשה את הכאב הזה, הוא לטובה. אנחנו לא מבינים איך זה לטובה, זה לא נראה כך, אבל צריך לזכור שריבונו של עולם הוא המנהל את עולמו וכל מה שקורה הוא על ידי ריבונו של עולם. "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס, א). במבט היותר גדול נראה, שלא רק שאנחנו נצא מזה, אלא גם שהכאב ישפר אותנו לטובה. אנחנו לא יכולים לדעת מה יהיה ואיך זה יהיה לטובה, זה לא התפקיד שלנו. מכיוון שכך, הפנייה צריכה להיות כלפי שמיא, התקופה הזאת צריכה להיות תקופה ממש מכוננת, תקופה שמחזקת אותנו באמונה גדולה, המבחן הוא מבחן של אמונה. כשמתרוממים מעל הקושיות האמונה מתחזקת, כשלא מבינים ובכל זאת נאמנים לרצונו של הקב"ה האמונה מתעמקת ומתחזקת, אברהם אבינו נתנסה בעשרה ניסיונות, ועל ידי הניסיונות שהוא עבר הוא היה לאברהם אבינו. אחד מהניסיונות היה שלקחו לו את אשתו, הוא לא ידע מה יהיה בהמשך ובכל זאת הוא המשיך והאמין שהכול יהיה לטובה. כל המפרשים אומרים שלא היו לו רק עשרה ניסיונות אלא הרבה יותר, אלא שהיו עשרה ניסיונות כלליים שכוללים עוד הרבה ניסיונות יום יומיים.
ויש לשאול: מצד אחד אנחנו מבקשים "אל תביאנו לידי ניסיון", ומצד שני נאמר "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם" (אבות ה, א)? הרב מבאר (עולת ראיה א, עמוד עז) שהכוונה בתפילה של "אל תביאנו לידי ניסיון" היא שכשיבוא ניסיון נדע להתמודד אתו. לא שלא יהיה ניסיון, אלא שגם כשיקרה משהו לא נאבד את העשתונות, נזכור תמיד שריבונו של עולם מנהל את העולם, ואם הוא נתן מכה צריך לקחת אותה ולראות איך נבנים על ידה, במה מתקנים ובמה משתפרים. זהו ניסיון להורים, ניסיון לחברים וניסיון לכל ישראל, וכשעומדים בניסיון עולים מדרגה.
מכאן לכל הניסיונות שאנחנו מתנסים בהם יום יום, לדעת שכל קושי אובייקטיבי, שלא אנחנו גרמנו - ואפילו אם הוא בגללנו, אם בדיעבד נפלנו באיזה קושי - לדעת שכל קושי הוא ניסיון, כל מכה היא מבחן, לא להתעצב ולהתייאש אלא להיבנות. מכל דבר צריך להיבנות, זה עניינה של המכה וזו סיבת הניסיון.
נתפלל לריבונו של עולם ונעשה את כל המאמצים, צריכים להרבות בהרבה זכויות, עיקר הזכויות היא שקידת התורה, אין כמו שקידת התורה. לכוון שהזכויות של שקידת התורה יהיו גם אל הטוב שיצא מכל המאורע הזה, בעזרת ה'. אנחנו גם עושים מאמצים שכל זה יגרום לאחדות גדולה. הדבר הזה קרה בפרשיות שלח וקרח - אולי אפשר ללמוד מכך שיש כאן קשר לעניין, גם לתקן את היחס לארץ ישראל וגם את היחס למחלוקות. יש מחלוקות גדולות גם בתוך ציבור שומרי התורה והמצוות וצריכים להתגבר עליהן. אנחנו עושים ניסיון לארגן תפילה של תלמידי החכמים הגדולים מכל החוגים ביחד, להתפלל שהקב"ה יושיע אותנו,שנשמע ממנו בשורות טובות, שהכול יהיה לטובה ולברכה.



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il