ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חמישה עשר באב ויום הכיפורים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ט"ו באב Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ט"ו באב תשס"א

חמישה עשר באב ויום הכיפורים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

מובא במשנה שתלמוד בבלי מסכת תענית דף כו עמוד ב':
"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו, כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, משלי ל"א שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל, ואומר: משלי ל"א תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה. וכן הוא אומר שיר השירים ג' צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו - זה מתן תורה, וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו ".

המשנה פירשה את טעם השמחה ביוה"כ, מפני שהוא "ביום חתונתו - זה מתן תורה", ופרש"י שם "זה מתן תורה - יום הכיפורים, שניתנו בו לוחות האחרונות". והיתה בו שמחה גדולה שנמחל להם חטא העגל, ונתנו לוחות שניות. אולם לא נתפרש במשנה מה טעם השמחה בט"ו באב. והרי עיקר חסר מן הספר לפרש שמחה בט"ו באב מה היא עושה? וכבר נשאלה שאלה זו בגמ' (תענית דף ל עמוד ב) "בשלמא יום הכיפורים - משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא?" והגמ' נתנה שבעה נמוקים לשמחה בט"ו באב, אולם עדין קשה מדוע המשנה סתמה, ולא כתבה דוקא את הטעמים לט"ו באב, שהם מחודשים יותר מיוה"כ ובלתי ידועים?

רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל (פרי צדיק) פירש שט"ו באב נרמז במשנה באמור "וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו 1 ", ע"פ המבואר בפסיקתא, שבית המקדש עתיד להבנות בחודש אב, וזהו מה שכתבה המשנה "שיבנה במהרה בימינו". ולכאורה קשה לומר , שכבר עתה נעשה יו"ט על סמך זה שביהמ"ק עתיד להבנות, ועוד יאמר על כך במשנה, שלא היו ימים טובים כמותם 2 ?!

נראה לע"ד לפרש ע"פ היסוד שבדברי ר' צדוק, ועומק הענין טמון בפסוק " צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו", ביחס שבין יום חתונתו ויום שמחת לבו. יום החתונה בו נעשה מעשה הקידושין, וחופת הנישואין, וכל זה נעשה בפרהסיא ברוב עם הדרת מלך, בתרועות שמחה וריקודים, אולם השמחה הזאת בגלל פומביותה אינה מאפשרת את החבור הפנימי בין חתן וכלה, ולכן יום שמחת לבו הוא רק אח"כ כאשר "מביאה לביתו", כך מתן תורה מסיני מסמל את שמחת הנישואין, שנעשתה בפרהסיא ומתוך שמחה גדולה, וגלויה הוא חסרונה, שעדין לא נוצר החבור הפנימי בין כנסת ישראל לקב"ה, ורק בבנין בית המקדש (שיבנה במהרה) 3 , שבו הארון והכלים מכוסים, והשכינה נמצאת שם בצנעא, שם שורה השמחה בפנימיות, ואז מגיעים לדרגה של "יום שמחת לבו". והנה "יום חתונתו" המיוחל היה צריך להיות יום י"ז בתמוז שבו היו אמורים לקבל לוחות ראשונות 4 , וכיון שלא זכו לכך ונשברו הלוחות, נדחה"יום חתונתו" ליוה"כ, שבו נתנו לוחות שניות, ובו נאמר להם "סלחתי כדבריך", והושלמה החתונה בין כנסת ישראל והקב"ה. אולם "יום שמחת לבו" אינו ארוע חד פעמי, אלא מצב של חיבור בין כנסת ישראל לקב"ה, ובבנין המשכן היתה בחינה של "שמחת לבו", (אמרו חז"ל שהיתה שמחה לפניו כיום שנבראו שמים וארץ), אולם עדין לא הגיעו לשמחה המושלמת עד שבאו "אל המנוחה ואל הנחלה" זו ירושלים, ובודאי שבזמן הבית, היתה השראת השכינה בשלמות, אולם גם בזמן חורבנו כאשר מתגלה "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאותם", גם זה "יום שמחת לבו". משל לבני זוג שלאחר שתם טקס הקדושין והנישואין הבעל "מביאה לבתו", ואז הם במצב של שמחה כל חייהם. וכמו שבחיי נשואין יש עליות וירידות, לאחר כל ירידה באה שמחה יתרה, כאשר הם רואים שלמרות הכל הם אוהבים זה את זה. ובשביל שיהיו בשמחה תמיד אין הם צריכים עושר וכבוד, והאהבה מקלקלת את השורה לשמוח בכל מצב שהם ביחד. כך גם ביחס לשמחת לבו של הקב"ה בכנסת ישראל, גם לאחר שנחרב הבית בתשעה באב, באו הנביאים בשם ה' ונחמום "נחמו נחמו עמי", וחזרה השמחה לישראל, כשחשו שהם עדין אהובים, ושכינה ביניהם. ועתיד בית המקדש להבנות במהרה. וממילא אף שלא נבנה עדין הבית ניתן לשמוח על היחוד הזה עם הקב"ה. וזה מהות השמחה בט"ו באב, שהתפייסו עם הקב"ה גם במצב העכשוי, ומאמינים בבנין בית המקדש, שיבנה במהרה. ולפי זה מבואר להפליא איך כל הטעמים שאמרה הגמ' על ט"ו באב כלולים במשנה. טעמים אלו מבהירים איך למרות החטא של ט' באב, שגרם את החורבן והגלות עדין "חביבותא גבן", ושמחו על שעדין שכינה ביניהם.

תוספת העמקה להבדל בין יוה"כ לט"ו באב. כמו שחתונה היא ההסכם שבין בני הזוג לפי התוכנית האידיאלית, וההכנסה לביתו - היא החיים כפי שהם בפועל, כך יוה"כ הוא יום חתונתו, יום תשובה וקבלת התורה שמחייבת אותנו כלפי הקב"ה, וט"ו באב שהוא יום שמחת לבו, מסמל את החיים בפועל, כיצד אנו מגשימים את האהבה הזאת בחיי המעשה. ולכן נמצא שיוה"כ עוסק בעיקר בתשובה שבין אדם למקום, כפי שבעבר כיפר על מעשה העגל, שהוא עבירה שבין אדם למקום. וגם מה שצריך לפייס את חברו בערב יוה"כ, כדי שיוה"כ יכפר את חלק שבין אדם למקום שבו. ולעומת זאת, ט"ו באב עוסק בתשובה ארצית, לכפר על חטא המרגלים, שכפרו בטובת הארץ, ולא רצו להתמסר לעבודתה. וכן בתיקון מצוות שבין אדם לחברו, שבזה ניכר שהוא מגשים את חיי התורה בענינים של עוה"ז.

עתה נעיין בטעמים המוזכרים בגמ' על ט"ו באב, ולפי ההסבר דלעיל:
בגמ' (שם ל':) נתנו שעין שבעה טעמים לדבר: (נזכיר אותם לפי הסדר הכרונולוגי).
א. "(אמר) רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר דברים ב' ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור". הטעם הזה מראה בעליל איך נתכפר להם חטא המרגלים, בכך שהגזרה הנוראה שימותו במדבר פסקה. יש להדגיש, שאין כאן אמירה משמים "סלחתי כדבריך", אלא מסקנא אישית של ישראל, ולכן היא מלמדת על החיים בפועל שהרגישו שהשכינה שוב עמהם. והגמ' מוסיפה עוד, שחזר הדבור אל משה. ולכאורה קשה, הרי משה רבינו המשיך ללמד את ישראל תורה מפי ה' במשך כל ארבעים שנה שהיו במדבר, ואיך אפשר לומר שה' לא דבר עמו? וכתב רש"י "לא היה הדבור עם משה - ביחוד וחיבה, דכתיב וידבר ה' אלי לאמר - אלי נתייחד הדיבור, ואף על גב דמקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר, איכא דאמרי: לא היה פה אל פה, אלא בחזיון לילה, גמגום". וכבר רש"י הרגיש בגמגום שבדבר. ואולי אפשר לומר, שהדבור של הקב"ה היה מדבר מתוך גרונו, אולם זה לא היה משה עצמו. ורק בסוף ארבעים שנה, כאשר תמו כל הדור ההוא, התחיל לומר ספר דברים "מפי עצמו אמרן", וזה מראה שהיה הדבור עם משה, שנתקדשו דבריו כדברי תורה. וזהו ההבדל בין "יום חתונתו" זה מתן תורה ע"י לוחות הברית, לבין "יום שמחת לבו" שהקב"ה קרבו אליו "הביאני המלך חדריו", ויוכל משה לחדש בתורה.

ב. "אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש במדבר ל"ו זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה". החידוש ההלכתי הזה שטומן בחובו את המסקנה של חכמי ישראל לדרוש את אחדות העם, וזו הערובה לירושת הארץ, והיכולת להגשים את התורה עליה כעם. ולכן היה בכך תקון לחטא המרגלים.

ג. "אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר שופטים כ"א ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. מאי דרוש? אמר רב: ממנו, ולא מבנינו". כאן ענין האחדות מקבל העמקה מחשבתית, מפני שמתברר להם, שהפרוד בין השבטים הביא את המשבר של פלגש בגבעה, והחידוש ההלכתי הזה שלא יכלה שבט מישראל הוא תיקונו של החטא.

ד. "עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצו יעלו". העליה לרגל מאחדת את העם מסביב ירושלים, וזה בא ללמדנו שהאיחוד האמיתי של העם יהיה ע"י ירושלים, "עיר שחוברה לה יחדיו" "שעושה כל ישראל חברים זה לזה. וע"י זה זכו ששכינה עמהם.

ה. "רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שנתנו לקבורה". טעם זה הוא הראשון שנאמר לאחר החורבן, ביתר נחרבה לאחר ירושלים, וכל זמן שלא נפלה ביתר היתה תקוה לגאולה. ר' עקיבא חשב שבר כוכבא הוא משיח, שיהיה פתח תקוה לישראל, אולם הוא הכזיב ונלכדה ביתר, והיה זה כחורבן נוסף של המקדש. וכיון שהובאו הרוגי ביתר לקבורה, ראו בזה חכמינו אות, שהקב"ה לא עזבנו גם לאחר החורבן הגדול. וגם זה עושה את היום הזה ל"יום שמחת לבו".

ו. "רבה ורב יוסף דאמרו תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. (תניא) מסורת הש"ס: דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל". יש להבין מה השמחה הגדולה בכך? נראה שיש כאן טעם סמלי, עצי המערכה הם מקור האש של המזבח, וכאשר תשש כוחה של חמה, שמסמלת את אומות העולם שחיים חיי טבע, בא הזמן להעלות אש על המזבח מעצי המערכה שאנו הכנו. וזה מראה על כוחם של ישראל לעובדו יתברך, וכשמתגלה הכח של מטה הרי זה "יום שמחת לבו".

מכאן ואילך, דמוסיף - יוסיף, ודלא מוסיף - (יאסף) מסורת הש"ס: יסיף. (תני רב יוסף): מאי יאסף? אמר רב יוסף: תקבריה אימיה". היינו, שבלילות הארוכים יש להוסיף בתורה, "דלא איברי ליליא אלא לגירסא". וזה מראה על כך שישראל יכולים להאיר את הלילות החשוכים באור תורה, היא תורה שבעל פה שמוכיחה שהשכינה שורה בישראל. עוד יש לעיין מהו המשל "תקבריה אימיה" ומה צורך בו? נראה לומר, הואיל והפסוק שהמשנה הזכירה מדבר על העטרה שעטרה לו אמו, ואמרו חז"ל "זו כנסת ישראל", שמעטרת להקב"ה שהשלום שלו, לכן מופיע הביטוי "תקבריה אימיה". שמחתה של כנסת ישראל בקב"ה היא הגורמת ליום שמחת לבו של הקב"ה.


^ 1 הברטנורא פירש גם את האמור "וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש וכו'", על יוה"כ שבו חנך שלמה את בית המקדש, כמבואר בגמ' מוע"ק, ולפי דבריו אין כל הסבר לשמחה בט"ו באב.
^ 2 אמנם, רעיון כזה שאנו שמחים עתה מכח העתיד מצוי בכתבי ר' צדוק, כגון ביחס לר"ח שהשמחה בו יונקת מן העתיד לבא שבו תהיה אור הלבנה כאור החמה, ויתוקן החטא הקדמון.
^ 3 חז"ל ראו כך את היחס בין מתן לוחות ראשונות, שנתנו בפרהסיא, ללוחות שניות, שנתנו בצנעה. ופרש"י שבראשונות שלטה בהן העין ונשברו. היינו, שהפרהסיא הופכת מתן התורה לדבר חיצוני, ולכן עלולה להתקלקל. ואותו יחס יש בין יוה"כ לט"ו באב. יוה"כ הוא יום מתן לוחות שניות. וט"ו באב הוא יום מחילת עוונות בהתכסיא ממש.
^ 4 הלוחות נמשלו לכתובה. ומשה שבר את הלוחות, כשחטאו בעגל, כדי שיחשבו כפנויה.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il