יום ו' כ"ה ניסן ה'תשע"ד
Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ט"ו באב תש"ס

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

מובא במשנה (מסכת תענית פרק ד משנה ח), וז"ל:
"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, (משלי ל"א) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל, ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה, וכן הוא אומר: (שיר ג') צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ביום חתונתו - זו מתן תורה, וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן ".

יש לעיין במשמעות הימים הטובים הללו, ט"ו באב ויוה"כ, שחז"ל מציינים אותם כשיא של ימים טובים, שלא היו כמותם, ולצורך באור העניין נעלה כמה שאלות, כדלהלן:
כיצד אפשר לומר שיום הכיפורים הוא יו"ט יותר מן הרגלים, שיש בהם מצות שמחת יו"ט, ואף לפי האומרים (שאגת אריה ועוד) שיש מצות שמחת יו"ט גם בר"ה ויום הכיפורים, ברור שהשמחה בהן אינה באותה דרגה של שמחה כמו ברגלים, שהרי ר"ה ויוה"כ הן ימי דין, "שספרי חיים ומתים פתוחים לפניו", ולכן אין אומרים בהן שירה, ולפיכך אינו מובן מדוע המשנה אומרת שלא היו ימים טובים כיוה"כ? ויתרה מזאת, הואיל ויום הכיפורים הוא יום דין, יש להקשות על המנהג הקדום של בנות ירושלים לחולל בכרמים ביום זה, ולשמחה מה זו עושה ביום הדין?

כמו כן יש להקשות על יחודו של ט"ו באב כיום טוב, למרות שאינו מועד מדאורייתא, ואיך אפשר לומר עליו שלא היו ימים טובים כמותו, יותר מכל הימים הטובים שנקבעו מהתורה? מדוע לא כתבה המשנה את הטעם לשמחה בט"ו באב? יש לציין, שהמשנה מתיחסת לשמחה ביוה"כ, ואומרת שהוא "יום חתונתו - זו יום מתן תורה", ופרש"י שם (תענית דף כו עמוד ב) "זה מתן תורה - יום הכיפורים, שניתנו בו לוחות האחרונות". ומה שכתבה המשנה "וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן", פירש הרע"ב שהכוונה גם כן ליום הכיפורים, שבו חנך שלמה המלך את בית המקדש, ולפי זה אין במשנה זו התיחסות לטעם מדוע ט"ו באב הוא יו"ט. והנה הגמ' עמדה על כך, ומנתה כמה טעמים לשמחת ט"ו באב (ויובאו להלן), ועדין קשה מדוע המשנה סתמה ולא פירשה זאת?

הגמ' נותנת ששה טעמים לשמחת ט"ו באב, ויש אף רמז לטעם שביעי, (יובאו להלן), יש לעיין האם החכמים חלוקים בטעם לשמחת היום? ואם לאו, האם יש קשר בין הטעמים המוזכרים? ומה צורך בריבוי טעמים לשמחת יום זה? מדוע הבנות היו רגישות לשמחה זו יותר מהבנים, והן דווקא היו אלו שחוללו בכרמים? עניין המחולות האלו, אינו מוזכר בכתובים, רק ביחס לט"ו באב ויוה"כ, משמע שרק בימים אלו נהגו כן, וצריך להבין מה יחודן של ימים אלו, שבהן נהגו בנות ישראל לחולל בכרמים? מדוע היו הנשים מתלבשות בכלי לבן דווקא, ולא בכלי מילת צבעוניים שהם יפים יותר? מדוע נקבעו ימים אלו במיוחד לשידוכים?

אמנם המשנה רמזה לנו, שיוה"כ הוא כעין יום חתונתו של הקב"ה, שבו נתנו לוחות שניות, ואפשר לומר שכמו שלמעלה זה יום חתונתו של הקב"ה עם כנסת ישראל, כך גם למטה הוא יום המסוגל לשידוכין, אך עדין צריך להבין את האופי המיוחד שיש לשידוכין אלו, שבהן הכלה מחזרת אחרי החתן, וכלשון המשנה: " ומה היו אומרות? בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך "? המשנה מצטטת את הפסוק " צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ", מה יש ללמוד מזה שנאמר " בעטרה שעטרה לו אמו "?

השמחה ביום הכיפורים

הואיל והמשנה סתמה את טעם השמחה המיוחדת בט"ו באב, נראה שיש לעיין תחילה במהות השמחה ביוה"כ. המשנה מפרשת מדוע לא היו ימים טובים לישראל יותר מיוה"כ, מפני שהוא "יום חתונתו" שבו נתנו לוחות שניות. ויש לשאול מה יתרונו של יוה"כ, יותר על חג השבועות שבו נתנו לוחות ראשונות? אלא שלוחות ראשונות נשברו, ולא זכו ישראל לקבלם כמו שהם, רק לאחר שחזרו בתשובה, הוריד משה לוחות שניות ביוה"כ, והן נשארו קבועות בישראל לעולם.

אמרו חכמינו ז"ל (בבא קמא דף נד עמוד ב):
"שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב, ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב? ... אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב אחא ברבי חנינא, ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא: הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי? אמר רב אשי: חס ושלום, פסקה טובה מישראל".

ולכן לא היו ימים " טובים" לישראל כיוה"כ שבו נקבעו הלוחות בתוכן, וזה נקרא טוב. ו"אין שמחה כהתרת הספיקות", כאשר הם הפנימו בתוך לבם את התורה.

והנה אין ספק שביוה"כ הראשון, שמשה נתבשר מאת ה' "ויאמר ה' סלחתי כדבריך", הייתה השמחה גדולה ביותר, וכן בזמן שבית המקדש היה קיים, בשעה שהעם היו רואים את חוט השני שהפך לבן, הייתה השמחה פורצת ו"יו"ט היו עושים לו (לכהן הגדול) בצאתו מן הקודש", ( ויש לציין את יוה"כ בזמן חנוכת בית המקדש בזמן שלמה שהיה יום שמחה שאכלו ושתו בו בהוראת שעה. והדבר מלמד על כך שאין השמחה סותרת מהותו של יום). ואז היה מקום למחולות שחוללו בנות ירושלים לכבוד כפרתם של ישראל. אולם ארבעים שנה קודם החורבן, שכבר לא ארע נס זה, והשני לא הפך לבן, גילויו של יוה"כ היה יותר באווירה של חרדת הדין, והשמחה שבו הייתה מכוסה בחינת "בכסה ליום חגנו", היינו ש"החג" והשמחה שבו היו עצורים "בכסה" בפנימיות הלב, באמונה "שיעשה להם נס" (טור), ויכפר על עונותיהם. נמצא, שיחודו של יום הכיפורים בכך שישראל שבו אל ה' בהתערותא דלתתא מכח מעשיהם ותשובתם, ולכן לא היו ימים טובים לישראל כמותן.

ולפי זה מובן מדוע בנות ירושלים דווקא היו רגישות לשמחה זו יותר מן האנשים, וזה מכמה סיבות:
א. נשים לא חטאו בחטא העגל, (וכן לא חטאו בחטא המרגלים, ולהלן יבואר שט"ו באב היה תיקון חטא המרגלים). ולכן הן הרגישו יותר את השמחה, כאשר ישראל חזרו בתשובה על חטא זה.

ב. כנסת ישראל היא בבחינת כלה לקב"ה שבחר בנו מכל העמים, ככתוב "ישיש עליך אלוקיך כמשוש חתן על כלה", והנה בזמן שנתנו לוחות ראשונות, ההתעוררות לתנם היתה ע"י הקב"ה "החתן", (במדרש אמרו, שבבקר קבלת התורה ישראל ישנו, והקב"ה היה צריך לעוררן). ואפילו מבחינה מסוימת היתה כאן כפיה עליהם, כמו שאמרו בגמ' (שבת פח) "כפה עליהם הר כגיגית", אבל בזמן לוחות שניות ההתעוררות לקבלן היתה מצידם של ישראל "הכלה", ולכן הנשים מיצגות יותר את הפן של "הכלה" שבכנסת ישראל, שמחזרות אחרי הקב"ה, ומכאן השתלשל הדבר גם למטה בשידוכי חתן וכלה, ש"נקבה תסובב גבר", והבנות היו קוראות לבחורים "בחור שא נא עיניך וראה את מי אתה בוחר...".

וזה הטעם שהיו לובשות כלי לבן לרמז לתשובה, כפי שנאמר "אם יהיו חטאכם כשנים כשלג ילבינו", וכמו הכהן הגדול בעבודתו המיוחדת ביום הכיפורים שהיה לבוש לבן.

וכך אפשר להסביר את המשמעות של אותה העטרה שהטרה לו אמו זו כנסת ישראל להקב"ה. כיון שלוחות שניות נתנו בזכות התשובה של ישראל, הרי זה כאלו הם יזמו והכתירו את הקב"ה בעטרת מלכות על העולם.
אמרו במדרש (שמות רבה (וילנא) פרשה נב ד"ה ה ד"א ויביאו):
" רשב"י שאל את ר' אלעזר ברבי יוסי איפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו, א"ל הן משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר מדאי והיה קורא אותה בתי לא זז מחבבה עד שקראה אחותי ועד שקראה אמי, כך הקב"ה בתחלה קרא לישראל בת שנאמר (תהלים מה) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, לא זז מחבבן עד שקראן אחותי שנא' (שיר השירים ה) פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה, לא זז מחבבן עד שקראן אמי שנאמר (ישעיה נא) הקשיבו אלי עמי ולאמי אלי האזינו כי תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע, עמד רשב"י ונשקו על ראשו".

נראה שחז"ל תמהו הכיצד אפשר לומר שכנסת ישראל היא בחינת אמו של הקב"ה, וכאילו עומדת מעליו? ותירצו שיש כאן ביטוי לדרגות חיבה של הקב"ה לישראל, שהן תלויות ביחס לפעולות של ישראל ושל הקב"ה כלפיהם, כאשר הקב"ה משפיע על ישראל הרי הם בחינת "בתו", מצב זה מתאים להאמר על יציאת מצרים, שאז אמר הקב"ה "בני בכורי ישראל", ובמתן תורה בסיני מתאים התאור של "אחותי", מפני שהוא בחר בנו ואנו בחרנו בו, ככתוב "את ה' האמרת" "וה' האמירך לו להיות לו לעם", אבל ביוה"כ שהם חזרו בתשובה והיו יוזמים ומחזרים להמליכו הם בבחינת "אמו", ולכן ביוה"כ שאנו ממליכים אותו יתברך, הרי הוא אומר "בעטרה שעטרה לו אמו".

האחדות ביום הכיפורים - היא הסיבה למתן לוחות שניות
המשנה אומרת שביוה"כ, בנות ירושלים היו שואלות את בגדיהם אחת מחברתה, שלא לבייש את מי שאין לה, כל זה היה מראה על האחדות שהיתה בישראל באותו היום, מפני שיוה"כ מכפר רק כאשר ישראל באחדות אחת. כמה הלכות מלמדות על כך:
א. יוה"כ אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו עד שירצהו, ומנהג ישראל לבקש מחילה זה מזה בערב יוה"כ (שו"ע).
ב. וכן יחודו של יוה"כ בעבודת הקטורת, שאתה נכנס הכה"ג לפני ולפנים, והקטורת מלשון "קטירא", היינו קשר בין כל מיני הריחות, ואף החלבנה שריחה רע היתה מעורב בקטורת, ובמצב זה גם ריחה היה הופך לשבח, כך גם ישראל, כאשר הם מאוחדים מתגלת מעלתם.
ג. וכך אנו אאומרים בתפילה "כי לכל העם בשגגה", היינו כאשר מדובר על כל העם בכללו הזדונות הופכות לשגגות, ולכן אנו אומרים בהקדמת התפילה שאנו מתירים להתפלל עם העבריינים.
ד. אמרו חכמינו ז"ל (מנחות דף כז עמוד א) " וכן ישראל בהרצאה עד שיהו כולן באגודה אחת, שנאמר: עמוס ט' הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה! ".

השמחה בט"ו באב
ראינו לעיל את יחודו של יוה"כ כיום סליחה וכפרה, יום שישראל זכו מכח מעשיהם ללוחות שניות. וא"כ זה מלמד גם על ט"ו באב שהוא הוא של כפרת עוונות, ותיקון רוחני של ישראל בכח מעשיהם.
נעיין בטעמים שנאמרו בגמ' על ט"ו באב. ואלו הם:
א. אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש במדבר ל"ו זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.
ב. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר שופטים כ"א ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. מאי דרוש? אמר רב: ממנו, ולא מבנינו.
ג. (אמר) רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר דברים ב' ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור.
ד. עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצו יעלו.
ה. רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שנתנו לקבורה.
ו. רבה ורב יוסף דאמרו תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. (תניא) מסורת הש"ס: דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל.
ז. מכאן ואילך, דמוסיף - יוסיף, ודלא מוסיף - (יאסף) מסורת הש"ס: יסיף. (תני רב יוסף): מאי יאסף? אמר רב יוסף: תקבריה אימיה.

יש לעיין האם החכמים חלוקים בטעם לקביעת ט"ו באב ליום טוב? או שכל אחד מהחכמים הוסיף מהמסורת שיש לו נופך נוסף לשמחת היום, ומד אמר חדא, ומד אמר חדא, ולא פליגי? החיד"א מוכיח שאין מחלוקת אלא החכמים משלימים זה את דברי זה, שכן ט"ו באב נהג בזמן הבית, והראיה שהברייתא אומרת (תענית דף לא עמוד א) "תנו רבנן: בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן, ובת סגן מבת משוח מלחמה, ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלין זה מזה, כדי שלא יתבייש את מי שאין לו". משמע שט"ו באב היה יו"ט בזמן הבית שהיה מלך, ומאידך גיסא, אחד הטעמים המוזכרים הוא, שבו הובאו מתי ביתר לקבורה, וזה היה אחרי החורבן. וצריך לומר שבמהלך הדורות נוספו טעמים נוספים לשמחת יום זה. וכל הטעמים נכונים ומשלימים זה את זה.

נראה להביא הוכחה נוספת לכך, שהטעמים משלימים זה את זה, וכולם ארעו באותו התאריך. אנו מוצאים מקור קדום למנהג מחולות כאלו בספר שופטים. שנאמר (שופטים פרק כא):
"ויאמרו הנה חג ה' בשלו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העלה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה ויצו ויצוו את בני בנימן לאמר לכו וארבתם בכרמים: וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחלות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימן":

מתי היה החג הזה, שבו היה נהוג מימים ימימה, שבנות שילה היו יוצאות לכרמים וחולות במחולות?
הרד"ק שם כותב:
"והנראה בעיני, כי החג היה בשילה מימי' ימימה, ופירושו משנה לשנה, ואמר בו התרגום מזמן לזמן ממועד למועד, ואפשר כי מפסח לפסח היה זה או מסכות לסכות שהיה זמן שמחה, או ביום הכיפורים שהיו בנות ישראל יוצאות וחלות בכרמים, כדברי רז"ל ".

פירושו הראשון, שכך היה המנהג לשמוח ברגלים, לכאורה הוא קשה, שכן לא מצאנו רמז לכך במקום אחר בתנ"ך, ואף לא בדברי חז"ל. ולכן נראה יותר לומר שהיה ביום הכיפורים, שבו נאמר במשנה שבנות ירושלים היו חולות בכרמים. אולם יותר מזה היה נראה לומר שהמחולות הללו היו בט"ו באב, כפי שאמרה המשנה שגם ביום זה היו מחולות, שכן מצוין במשנה שהן היו מחוללות בכרמים, משמע שמדובר בזמן בציר הכרמים, ואם בתמוז (זמן הליכת המרגלים בארץ ישראל) הוא בימי בכורי ענבים, הרי שאמצע חודש אב הוא זמן בציר הענבים, והוא הזמן המתאים למחולות בכרמים.

ר' צדוק הכהן מלובלין בספר "פרי צדיק" מוכיח זאת מהכתוב בספר שופטים "הנה חג ה' בשלו מימים ימימה", ולפי המשנה בט"ו באב הותר שבט בנימין לבוא הקהל, ביום זה, ע"י העצה שנתנו לבני בנימין לבוא למקום המחולות ולקחת להם נשים, ובפשטות נראה שזה היה באותו יום, שהשמחה והמחולות בו, והן עוררו את חכמי הדור להיתר זה. זאת ועוד, הכתוב אומר "הנה חג ה' בשלו מימים ימימה", ואם המכוון היה לחג מן התורה, היה הכתוב מציין זאת שמדובר בסוכות או בחג אחר, יתרה מזאת, לא מצאנו שהחגים יקראו "חג ה'", ובאמת במקום אחד נוסף נזכר הביטוי הזה חג לה', בקשר לחטא העגל, היה זה ערב ירידתו של משה מן ההר להוריד להם לוחות ראשונות, וישראל לא רצו להמתין יותר ובקשו לעשות את העגל, נאמר בתורה (שמות לב) " ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר ", מובא במדרש (ויקרא רבה (וילנא) פרשה י ד"ה ג רבי ברכיה):
"ד"א וירא אהרן מה ראה אם בונין הם אותו זה מביא צרור וזה אבן ונמצאת מלאכתם כלה בבת אחת מתוך שאני בונה אותו אני מתעצל במלאכתי ורבינו משה יורד ומעבירה לע"ז ומתוך שאני בונה אותו אני בונה אותו בשמו של הקב"ה הה"ד (שמות לב) ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר חג לעגל מחר אין כתיב כאן אלא חג לה' מחר ".

בסופו של דבר ביום זה י"ז בתמוז נשברו הלוחות, ואמר האריז"ל שאע"פ שלא נתקיימו באותו זמן דברי אהרן שאמר "חג לה' מחר", יש מחר שלאחר זמן, ועתיד להיות לעתיד לבוא. ולכן כאשר תקנו את החטא בתשובה, נקרא היום הזה בשם "חג ה'". וא"כ בט"ו באב נהגו בנות שילה לחולל בכרמים מימים ימימה לפני הזמן שהותרו שבט בנימין לבוא בקהל, וצ"ל שהשמחה הקדומה בו היתה בגלל הטעם הקדום יותר שפסקו בו למות מתי מדבר.
ועתה נראה מה הצד המשותף לכל הטעמים הנ"ל:
הטעם הראשון לפי הסדר הכרונולוגי, היה לפי שבו פסקו למות מתי מדבר, וזה מלמד שביום זה נתכפר להם חטא המרגלים. והנה בני ישראל במדבר חטאו בשני חטאים מרכזיים: חטא העגל וחטא המרגלים. ונראה שבזה פגמו בשני הכתרים שקבלו בסיני אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. חטא העגל היה קלקול הנעשה. כפי שאמרו במדרש (שמות רבה (וילנא) פרשה כז ד"ה ט ד"א וישמע)
"ד"א שמעו דבר ה' משל למלך שאמר לעבדיו שמרו לי ב' כוסות הללו והיה דיאטריטא, א"ל הוי זהיר בהם עד שהוא נכנס לפלטין היה עגל אחד שרוי על פתח הפלטין נגח העבד ונשבר אחד מהם, והיה העבד עומד ומרתית לפני המלך אמר לו למה מרתית אמר שנגחני עגל ושבר אחד משני הכוסות, א"ל המלך א"כ דע והזהר בשני כך אמר הקב"ה שני כוסות מזגתם בסיני נעשה ונשמע שברתם נעשה עשיתם לפני עגל הזהרו בנשמע ".

נמצא, שבחטא העגל הם קלקלו את "הנעשה", ונראה שבחטא המרגלים היה קלקול "הנשמע", מפני שהם היו צריכים לרשת את הארץ בדרך הטבע, וזה תלוי בבחירה ובאמונה בקב"ה שיוכלו לרשת אותה, ובמקום שהדבר תלוי בהם מתגלה כח תורה שבע"פ, שהוא חלק "הנשמע" שבתורה. ועוד, הואיל ואחרי שיכנסו לארץ, יפסק מתן התורה שבכתב ע"י משה, שהעביר עליהם את תורה ה' בצורה גלויה ומפורשת, ומעתה "לא בשמים היא", וה' אמר ליהושע שהדבר תלוי בלמוד התורה שלו "והגית בו יומם ולילה", וכאשר יתעוררו ספיקות "לך וטורדן במלחמה" (תמורה), היא מלחמתה של תורה. והנה התיקון לחטא העגל שבו נשברו הלוחות, היה ביוה"כ, שבו נאמר למשה "סלחתי כדבריך", ונתנו לו לוחות שניות. והתיקון לחטא המרגלים היה בט"ו באב, שבו פסקו למות מתי מדבר.

חזר הדבור אל משה
והנה ההשלכה של הפסקת מתי מדבר על משה היתה שחזר אליו הדבור. ולכאורה קשה וכי כל ארבעים שנה לא היה משה מתנבא ומלמד תורה מפי ה'? וכך הקשה רש"י בגמ' תענית שם "לא היה הדבור עם משה - ביחוד וחיבה, דכתיב וידבר ה' אלי לאמר - אלי נתייחד הדיבור, ואף על גב דמקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר, איכא דאמרי: לא היה פה אל פה, אלא בחזיון לילה, גמגום". רש"י עצמו מתקשה בתירוץ זה ואומר שהוא גמגום.

ונראה לומר שמה שמשה התנבא במשך כל ארבעים שנה היה, באופן שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו, והוא עצמו היה בטל באותה נבואה, ולכן היא לא היתה תלויה כ"כ בו, אבל הנבואה שאנו מדברים עליה בסוף ארבעים שנה, היתה נבואה שלו, כדיוק הכתוב " וידבר ה' אלי " היינו אליו אישית, וכמו כל ספר דברים שמשה מפי עצמו אמרן, אלו היו חדושי תורה שלו, שבאר התורה באר היטב בשבעים לשון, אלא שאחר כך הקב"ה קדש את דבריו וחברם לתורה. ונבואה כזאת יכולה להאמר מקודם, מכמה סיבות:
א. נבואה לא יכולה להאמר רק מתוך שמחה, ולא היתה אפשרית כל זמן שמתו מתי מדבר. (רמז - מתי מדבר - שהדבור של משה מת).
ב. וכן בגלל שישראל דברו לשון הרע, וזה עכב את משה מלחדש חדושי תורה משלו.
ג. ועוד שהיו כגולים מארץ ישראל, אין נביא מתנבא אלא בה או בעבורה.

הטעמים הנוספים לט"ו באב
הטעמים הנוספים שנאמרו בט"ו באב מלמדים על אחדות שזכו לה באותו היום.
" שהותרו השבטים להינשא זה לזה ", הוא חידוש הלכתי, שיש בו העזה גדולה הואיל והוא עומד בניגוד לדברי הקב"ה שיינשאו רק בני אותו שבט זה לזה "ולא תיסוב נחלה ממטה למטה", החידוש הזה מלמד שהגיעו לדרגה של "נשמע" לחדש בתורה שבעל פה. יסוד החידוש הזה נובע מן השאיפה לאחדות בקהל ישראל, שהוא נרכש מכוחה של ארץ ישראל, שמביאה לאחדות ישראל, והלכה היא שרק בה צבור ישראל נקרא קהל! (לעניין פר העלם דבר של צבור). וכן האחדות נחוצה לכבוש הארץ, שכבוש יחיד לאו שמיה כבוש.

" שהותרו שבט בנימין לבא בקהל ", גם זה חידוש הלכתי שנבע מן השאיפה לאחדות ולכך שלא יכרת שבט מישראל. וכן " יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים ", מה שבטל הושע בן אלה את השומרים על הדרכים המובילות לירושלים, הוא תיקון למחלוקת שעשה ירובעם בן נבט עם מלכות בית דוד.

" הרוגי ביתר הובאו לקבורה ", עניין זה דומה לפסקו מתי מדבר למות, שעל ידי זה הבינו שנתפכר להם חטא המרגלים, וכן העובדה שהרוגי ביתר הובאו לקבורה היתה בשבילם נחמה פורתא על הגלות וחורבן הבית, שמזה למדו " כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב ", ונתכפר להם אותו עוון.

" יום שפסקו מלכרות עצים למערכה", מה השמחה בכך שפסקו לכרות עצים למערכה? נראה לומר, שהאש הראשונה של המזבח ירדה משמים, ומאז היה צריך לשמרה שלא תכבה, שנאמר "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", וא"כ העצים מסמלים את ההתעוררות של מטה לליבוי האש. ומסופר על כך בגמ' תענית שהיו גזירות שמנעו מהם להביא עצים למערכה, וכן שהיו זמנים שארץ ישראל היתה חרבה ולא היו עצים, וקמו כמה משפחות ומסרו נפשם על כך, ולכן נתן להם זמן שהם תמיד באותו זמן יביאו עצים, והיו מקריבים קרבן עצים.

וכך מובא במסכת תענית דף כח עמוד א':
"תנו רבנן: למה הוצרכו לומר זמן עצי כהנים והעם? אמרו: כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה, ועמדו אלו והתנדבו משלהם. וכך התנו נביאם שביניהן: שאפילו לשכה מלאה עצים - יהיו אלו מתנדבין משלהן, שנאמר נחמיה י והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים הלוים והעם להביא לבית אלהינו לבית אבותינו לעתים מזמנים שנה בשנה לבער על מזבח ה' אלהינו ככתוב בתורה".

תנו רבנן: מה היו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות? אמרו: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יביאו עצים למערכה, ושלא יביאו בכורים לירושלים, והושיבו פרוזדאות על הדרכים. כדרך שהושיב ירבעם בן נבט שלא יעלו ישראל לרגל. מה עשו כשרין (שבאותו הדור ויראי חטא) מסורת הש"ס: ויראי חטא שבאותו הדור? הביאו סלי בכורים וחיפום בקציעות, ונטלום ועלי על כתפיהן. וכיון שהגיעו אצל פרוזדאות, אמרו להם: להיכן אתם הולכין? אומרין להם: לעשות שני עגולי דבילה במכתשת שלפנינו, ובעלי שעל כתפינו. כיון שעברו מהן - עיטרום בסלים והביאום לירושלים. תנא: הן הן בני סלמאי הנתופתי" ויש עוד דוגמאות לכך בגמ'.

ולפי זה יובן להפליא העניין הנוסף המובא שם בגמ' בסוף הנושא של ט"ו באב, "מכאן ואילך, דמוסיף - יוסיף, ודלא מוסיף - (יאסף) מסורת הש"ס: יסיף. (תני רב יוסף): מאי יאסף? אמר רב יוסף: תקבריה אימיה". שמכאן והילך יש להרבות בתורה, ולכאורה אינו מובן מה הקשר בין זה לט"ו באב? אומר ר' צדוק הכהן מלובלין, ע"פ הדברים הנ"ל שהיום זה תוקן היסוד של תורה שבע"פ והוא תיקון ה"נשמע", לכן מכאן והילך יש להרבות בתורה שבע"פ שנלמדת בלילה, שהיא לגלות אורה של תורה מתוך האפילה, בחינת " העם ההולכים בחושך ראו אור גדול ".

ר' צדוק הכהן מלובלין מחדש שט"ו באב הוא הזמן המסוגל לבנין בית המקדש, כיון שבו תוקן חטא המרגלים, שגרם לגלות. וכך מוכיח מהפסיקתא שבחודש אב יבנה הבית, ואומר שמסתמא יהיה זה בט"ו באב. וכך מפרש את המשנה בתענית הנ"ל " וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן ". שהכוונה לט"ו באב שהוא "יום שמחת לבו", וזה מפני שט"ו באב הוא בדרגה יותר מיום הכיפורים, כי יוה"כ הוא יום חתונתו, אבל יום שמחת לבו הוא מדרגה עליונה יותר, פנימית יותר, שתהיה כשיבנה בית המקדש, וזה יהיה בט"ו באב. ולפי זה מיושב, שהמשנה התיחסה בדבריה גם לט"ו באב ולא רק ליוה"כ, ויש בה הטעם לשמחה בט"ו באב.

ויש להביא סימוכין לדבריו מהמדרש (שמות רבה (וילנא) פרשה נב ד"ה ה ד"א ויביאו), וז"ל: "ד"א ויביאו את המשכן, הה"ד (שיר שיר השירים ד) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, אימתי נאמר הפסוק הזה ביום שעמד המשכן שהיתה שמחה גדולה בישראל שהקב"ה שורה אצלם".

ולפי זה מובן מדוע יוה"כ הוא יו"ט מהתורה, וט"ו באב אינו יו"ט אף לא מדרבנן, אלא שכך נהגו לעשותו יו"ט. מפני שחטא העגל כבר תוקן, וה' אמר לו שסלח להם, אבל חטא המרגלים עניין לא תוקן בשלימותו, ותעיד על כך "הבירה" (המקדש) שעדין לא נבנתה, וכל ריבוי הטעמים שנאמרו על ט"ו באב, יונקים את כוחם מן העתיד להיות ביום זה. ולעתיד לבוא יהיה יו"ט בהתגליא, וכפי שהגמ' בתענית סיימה שם, וז"ל:
"אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר ישעיהו כה ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".

המחול הזה של הצדיקים מזכיר את המחול של בנות ירושלים שאומרות לבחור שא נא עיניך וראה מה אתה בוחר. מחול מלשון תחילת עוונות. והנה המשנה אומרת שהבנות אומרות " אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, (משלי ל"א) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל", ולכאורה קשה שאומרות תן עיניך המשפחה ולבסוף מובא ראיה לסתור, שאף לא במשפחה אלא רק יראת ה' היא תתהלל?

ונראה שהמשנה קצרה והגמ' שם משלימה את המאמר. וז"ל:
"תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות - תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות - תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהם מה היו אומרות - קחו מקחכם לשום שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים ".

ואם נחבר את המובא במשנה למה שמובא בגמ', יצא שיש מעלה גם ליפיפיות, שכן גם היפיפיות אומרות תן עיניך ביופי, משמע שיש ל ערך, וצריך לומר שמדובר כאן ביופי רוחני, אלא ממה שהמשנה אומרת אל תתן עיניך ביופי תן עיניך במשפחה, משמע שיש מעלה גדולה מיופי, והיא יחוס המשפחה, אלא שהמשנה מסיימת "אשה יראת ה' היא תתהלל", משמע שיש מעלה יתרה ממשפחה, והיא יראת שמים, ולפי הסדר המובא בברייתא נראה שקוראים לאותן נשים "מכוערות", וראיתי בספר "עבודת ישראל" מקוז'ניץ שפירש שהמכוערות אלו שאינן באות מכח מעשיהן, ומבקשות לזכות ליותר ויותר יראת שמים, וזהו "שתעטרונו בזהובים", ולפי דבריו היפיפיות באות בזכות מעשיהן, ולכן למעלה מהן אלו שתולות את מעלתן בזכות אבות, אבל עדין על כל אלו אמרו "שקר החן והבל היופי", ומעולה שבכולן היא זאת שחושבת עצמה ל"אין" ומבקשת תמיד חכמה ויראת ה'.

היסוד הזה הוא יסוד העמוק מי ימצאנו, של מעלת ט"ו באב, שבא בהתערותא דלתתא, בשאיפה אדירה של ישראל להתקרב לאביהם שבשמים ולבנות לו בית דירה בעולם הזה, ומי יתן ונזכה לכך במהרה בימינו אמן.

חזרה למעלה