ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות ליל הסדר חלק ב' | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים פסח ליל הסדר מהלך הסדר Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשס"ב

הלכות ליל הסדר חלק ב'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

מצוות אכילת מצה ומרור
כב - מצוות אכילת מצה
מצווה מהתורה לאכול בליל ט"ו בניסן מצה, שנאמר (שמות יב, יח): "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת". ומצה זו צריכה להיות שמורה, שנאמר (שמות יב, יז): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת", ויש מהדרים לקיים את המצווה במצה שנעשתה ביד לשם המצווה (עיין לעיל יב, ד). האוכל מצה גזולה לא יצא ידי חובה (שו"ע תנד, ד). ולכן טוב לשלם עבור המצות לפני הפסח, או לפחות להסכים במפורש עם המוכר שהוא מקנה לו את המצות למרות שעדיין לא שילם עבורן, שאם המוכר לא הסכים לתת לו בהקפה, אינו יכול לצאת בהן ידי חובה (מ"ב תנד, טו). 1 וכיוון שאכל כ'זית' מצה שמורה קיים המצווה מהתורה, שכל שיעורי אכילה שבתורה שיעורם בכ'זית'.
מדברי חכמים מוסיפים ואוכלים עוד כשיעור שלושה זיתים מצה. באכילה הראשונה שאחר ברכות 'המוציא' ו'על אכילת מצה' אוכלים לכתחילה כשיעור שני זיתים, כ'זית' אחד מהמצה העליונה לברכת 'המוציא', וכ'זית' אחד מהמצה האמצעית החצויה לברכת 'אכילת מצה'. אח"כ אוכלים עוד כ'זית' ב'כורך' עם המרור, ובסוף הסעודה אוכלים כ'זית' נוסף ל'אפיקומן' (ויש אומרים שטוב לאכול ל'אפיקומן' כשיעור שני זיתים).
לפני שנבאר בפירוט מהו שיעור כ'זית', נבאר את ההלכה למעשה: מוסכם ששיעור כ'זית' הוא כשליש מצת מכונה, וכגודל זה במצת יד. אם כן מיד לאחר ברכות 'המוציא' ו'על אכילת מצה' אוכלים כשני שליש מצת מכונה. ולאכילת 'כורך' אוכלים כשליש מצת מכונה, וכן לאכילת ה'אפיקומן' אוכלים כשליש מצת מכונה (והרוצים להדר לאכול שני זיתים באפיקומן, יכולים להסתפק לשם כך בחצי מצה).
אוכלים את כ'זית' המצה ברציפות, ואם הפסיק באכילתו עד שאכילת הכ'זית' ארכה יותר מזמן 'אכילת פרס' לא יצא. בהמשך נבאר מהו בדיוק זמן 'אכילת פרס', ועתה נציין שכל מי שיאכל את המצה ברציפות, בוודאי קיים את המצווה, ואין צורך להסתכל לשם כך בשעון. כי רק אם שהה כמה דקות באמצע אכילתו יתכן שמשך אכילתו יארך יותר משיעור 'אכילת פרס'.

כג - חשבון שיעור כ'זית' לקיום המצווה מהתורה
בעקבות הגלויות נתעורר ספק מהו שיעור כ'זית', לדעת הרמב"ם הוא מעט פחות מנפח שליש ביצה, ולדעת בעלי התוספות הוא כשיעור נפח מחצית הביצה. למעשה, מחמת הספק נוהגים להחמיר כשיטת התוספות ששיעור כזית הוא כנפח מחצית הביצה. וחישבו נפח מחצית הביצה ויצא שהוא כשליש מצת מכונה, וכגודל זה גם במצות יד קשות, שעוביין דומה לעובי מצת מכונה.
וכן מוסכם על כל חכמי הספרדים ורוב חכמי אשכנז. אולם אחד מגדולי האחרונים האשכנזים, בעל ה'נודע-ביהודה', מתוך חשבונות שחישב, הסיק שהביצים שלנו התקטנו מאוד וכיום נפחם כמחצית מנפח הביצים שהיו בזמן חז"ל, וממילא שיעור כזית אינו מחצית ביצה שלנו אלא כשיעור ביצה שלמה שלנו. והסכים לחשבונו בעל 'חזון-איש'. יוצא אם כן שלשיעור 'חזון-איש', כדי לקיים את המצווה מהתורה צריך לאכול מצה בשיעור נפח ביצה. ואף שבדרך כלל נוהגים לפסוק כשיעור המקובל ולא להתחשב בשיעור 'חזון-איש', מכל מקום לגבי מצוות אכילת מצה, שהיא מצווה מהתורה, ראוי לכתחילה לצאת ידי כל השיטות ולאכול בתחילה כזית מצה לפי שיעור 'חזון-איש', וזה יוצא כשיעור שני שליש מצה.
אלא שאין בזה כל כך חומרה, הואיל וממילא מנהגנו לאכול מיד בתחילה שיעור שני זיתים, אחד בשביל ברכת 'המוציא' ואחד בשביל ברכת 'אכילת-מצה' (שו"ע תעה, א), יוצא אם כן שבאותה אכילה של שני זיתים יש שיעור כזית לשיעור הגדול של 'חזון-איש', וקיימנו את המצווה מהתורה לכל הדעות.
מי שקשה לו לאכול שני שליש מצת מכונה, יכול לאכול שליש מצה, שכן לפי השיעור המקובל יש בשליש מצה שיעור כזית, ואף יברך לפני אכילתו "על אכילת מצה". שכל כך חזק ומבוסס המנהג כשיעור המקובל - עד שאין זה נחשב ספק הגורם לביטול הברכה. 2

כד - מנהג הספרדים בשיעור כ'זית'

מנהג הספרדים שלא לחשוש כלל לשיטת ה'נודע ביהודה' ו'החזון איש', מפני שמסורת השיעורים עברה באופן מסודר מדור לדור בלא שינויים, ואף במצוות מהתורה אין חוששים לשיטת ה'חזון איש'. לפי זה שיעור נפח כזית לכל היותר כשליש מצת מכונה (לפי החישוב שכזית הוא כמחצית ביצה, כתוס').
אלא שכל זה נכון אם הולכים אחר הנפח, אבל למעשה מנהג רוב הספרדים למדוד את השיעורים לפי משקל, מפני שקשה בכל מאכל ומאכל לחשב את נפחו כדי לדעת אם צריך לברך אחריו ברכה אחרונה, שיש מאכלים ארוכים וצרים, ויש עגולים, ויש מרובעים, ויש מאכלים שיש בתוכם חללים שאינם נחשבים לשיעור נפח, וכדי לחשב את השיעורים בקלות נהגו למדוד את השיעורים על פי משקל מים, ויצא שמשקל כזית (היינו כמחצית ביצה) כ-29 גרם, ולפי חשבון מעודכן משקלו כ-25 גרם . כדי לאכול מצה במשקל זה צריכים לאכול קרוב למצת מכונה שלמה. כלומר אם מחשבים שיעור כזית מצה לפי משקל, יוצא שיעורו קרוב לפי שלושה משיעורו לפי נפח.
לפי זה, בליל הסדר צריכים לאכול ארבע מצות מכונה, שתיים אחרי הברכות, ואחת ל'כורך', ועוד אחת ל'אפיקומן'. וכן נוהגים רבים מהספרדים (ויש מחמירים לאכול ל'אפיקומן' שתי מצות).
אולם מעיקר הדין ברור שכל השיעורים עוסקים בנפח ולא במשקל, וכן הורו למעשה כמה מגדולי פוסקי הרבנים הספרדים זכרם לברכה, הרב בן ציון אבא שאול, והרב שלום משאש. וכיוון שחומרת המצה לפי משקל מעוררת בצדק קושי רב ותמיהה גדולה בקרב רבים מהמסובים, אפשר להורות לכל ישראל, ספרדים ואשכנזים, ששיעור כזית הוא כשליש מצת מכונה. 3

כה - שיעור אכילת פרס
אחר שלמדנו, שכמו בכל שיעורי האכילה שבתורה, כדי לקיים את מצוות אכילת המצה צריכים לאכול כשיעור כזית, צריך להוסיף שהאכילה נחשבת לאכילה אחת בתנאי שנעשתה תוך פרק זמן של 'אכילת פרס'. אבל אם אכל כשיעור חצי זית ולאחר עשר דקות אכל עוד חצי זית, נחשב כאילו אכל חצי זית בלבד, ולא קיים את המצווה (שו"ע תעה, ו).
'פרס' הוא חצי בלשון ארמית, והכוונה כאן לחצי ככר. בעבר היו רגילים לאפות ככר לחם שהספיק לאדם אחד ליום, וכיוון שהיו רגילים לאכול בכל יום שתי ארוחות, נמצא שיעור הלחם שהיו אוכלים בארוחה אחת הוא פרס, היינו חצי ככר.
בעקבות הגלויות נחלקו הפוסקים בשיעור 'פרס': לדעת הרמב"ם כנפח שלוש ביצים, ולדעת רש"י ארבע ביצים. כמה מגדולי האחרונים ניסו לשער כמה דקות אורכת אכילת שיעור פרס, ונאמרו בזה דעות רבות: יש אומרים תשע דקות (חתם סופר), ויש אומרים שבע דקות וחצי (ערוך לנר), יש אומרים שבע דקות, ויש אומרים שש דקות, ויש אומרים חמש דקות, ויש אומרים ארבע דקות (ר' חיים נאה וכה"ח).
אלא שכל זה נוגע רק לעניין מצב של בדיעבד, כי לכתחילה צריך לאכול את המצה ברציפות, וכל שאכל את המצה ברציפות בוודאי יצא ידי חובתו. ואין שום צורך להסתכל על השעון בעת אכילת המצה כדי לחשב אם הספיק לאכול כזית בתוך שיעור אכילת פרס, כי כל אדם רגיל שאכל בנחת בלא להפסיק בדברים אחרים ודאי הספיק. ואפילו מי שרגיל לאכול לאט, ברור שאם לא הפסיק בדברים אחרים, אכל כזית בתוך שיעור אכילת פרס. שהרי שיעור אכילת פרס גדול בערך פי שמונה או פי תשעה משיעור כזית, ולא יתכן שמי שאכל כזית ברציפות לא הספיק לאוכלו בתוך זמן שאפשר לאכול שיעור שכפול ממנו פי שמונה או תשעה. 4

כו - סדר אכילת המצה
נוטלים ידיים בברכה, ועורך הסדר מגביה את שלוש המצות שלפניו, וכיוון שהעליונה והתחתונה שלמות, יש לו לחם משנה, ומברך "המוציא לחם מן הארץ". לאחר סיום הברכה ישמיט את המצה התחתונה מידו, כדי שיישארו בידיו המצה העליונה השלמה והאמצעית החצויה, שמבטאת את ה'לחם-עוני', ומברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מצה". ולוקח מהעליונה השלמה כזית, ומהאמצעית כזית, ואוכלם ביחד.
כשיש שם הרבה מוזמנים, טוב לצרף למצה התחתונה עוד מצות, כדי שיוכל לחלק מהן לכל המסובים. ואחר שגמר לחלק מהמצה האמצעית החצויה, שוב אינו צריך לתת לשאר המסובים שני זיתים, אלא זית אחד בלבד. שרק כאשר הוא מחלק מהמצה האמצעית צריך לתת כזית מהמצה החצויה וכזית מהשלמה, אבל כשגמר את המצה החצויה, יתן לכל אחד כזית אחד בלבד. אלא שכבר למדנו, שכדי לצאת ידי הדעה הסוברת שהתקטנו השיעורים טוב שייתן לכל אחד מצה בגודל של שני שליש מצת מכונה, ואין הבדל אם יתן אותו ממצה אחת או מצירוף של שתי מצות.
טוב שעורך הסדר יטעם תחילה מעט מהמצה, כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה, ואח"כ יחלק את המצות לכולם, וכשיגמור לחלק, יסב ויאכל שיעור שני זיתים לשם מצווה.
למנהג ספרדים, כמו בכל השנה, העורך טובל את המצה במלח לפני שיחלק למסובים. ולמנהג אשכנזים אין טובלים את המצה במלח, מפני שכך המצה נראית יותר לחם עוני (שו"ע תעה, א).
יש שנהגו לתת לפני כל אחד מהמסובים שלוש מצות, וכך כל אחד יוכל לקחת לעצמו כזית מהשלמה וכזית מהחצויה, והעורך והמסובים לא יצטרכו להמתין בין הברכה לאכילה עד שיתנו להם את המצה. ורבים נוהגים שעורך הסדר מחלק לכולם, שיש הידור בכך שכולם אוכלים ביחד מברכתו של העורך. ויש נוהגים שאם יש שם כמה בעלי משפחות, שמניחים לפני כל בעל משפחה שלוש מצות, והוא מחלק את המצה לבני משפחתו. ואף שכל המנהגים טובים, עדיף שכל בעל משפחה יחלק את המצות לבני משפחתו.
יאכלו בהסבה, ויכוונו לקיים מצוות התורה, ויזכרו שהמצה זכר למצות שאכלו אבותינו כשיצאו ממצרים לחירות.

כז - מצוות אכילת מרור
מן התורה מצוות אכילת מרור בליל ט"ו בניסן תלויה באכילת קרבן הפסח, שנאמר (במדבר ט, יא): "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". וכיוון שאין אנו יכולים להקריב בזמן הזה קרבן פסח, מצוות אכילת מרור כיום מדברי חכמים (פסחים קכ, א). טובלים את המרור בחרוסת, כדי לבטל את הארס שבו, ומנערים את כל החרוסת שדבקה בו, שאין לאכול מרור עם חרוסת (שו"ע תעה, א; מ"ב יג; כה"ח כג). ומברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מרור", ואוכלים כזית מרור.
אמרו חכמים שחמישה מיני מרור הם: חזרת (חסה), תמכא, חרחבינא, עולשין ומרור. כיום אנו מכירים שני מינים מהם: החזרת היא החסה, ותמכא קרוי כיום חריין, ויש קוראים אותו חזרת. אמרו חכמים שהמין המהודר ביותר למרור הוא החסה, ואף שמו רומז לכך שה' יתברך חס עלינו. ועוד אמרו, ששעבוד מצרים נמשל למרור, מה מרור תחילתו רך וסופו קשה, שבתחילה קלח החסה רך ובסוף נעשה קשה, כך השעבוד התחיל ברכות ולאט לאט הפך להיות קשה ומר יותר (פסחים לט, א).
היו כמה אחרונים שפקפקו שמא אין יוצאים ידי חובת מרור בחסה שלנו, מפני שאין בה כלל מרירות. ולדעת ה'חזון-איש' אפשר לצאת בחסה רק לאחר שנעשתה מרה במקצת. אולם למעשה דעת הפוסקים שאפשר לצאת בחסה גם כשאין בה מרירות, שכך היה השעבוד, בתחילה שעבדו אותם בשפה רכה ושילמו להם שכר על עבודתם, ולאט לאט החמירו את השעבוד עד שהיה מר כלענה. וכן אמרו בירושלמי (פ"ב ה"ה) שהחסה מתוקה בתחילה ואח"כ נעשית מרה. וכך המנהג בכל ישראל להדר לאכול חסה למרור, שאין צריך שהמרור יהיה מר בעת אכילתו אלא צריך שיהיה ממין שלבסוף נעשה מר. ויש מערבים עם החסה מעט חריין כדי להרגיש מעט מרירות באכילתו. 5
וכיוון שמצויים בחסה תולעים, יש לנקותה ולבודקה היטב בערב פסח. כיום נמצאו שיטות לגידול חסה בלא תולעים, וטוב לקנות חסה כזו, כדי לצאת מחשש איסור אכילת תולעים.
יש לאכול מן המרור שיעור נפח כזית, שהוא כנפח מחצית הביצה, ואפשר לשערו בעיניים. וכפי שלמדנו יש שנוהגים למדוד שיעור כזית במשקל, ועולה לכעשרים וחמישה גרם, ובחסה אין כל כך פער בין חשבון המשקל לחשבון הנפח.
כח - כורך
אחר אכילת המרור, כורכים כזית מרור בתוך כזית מצה, טובלים אותו בחרוסת, ויש שגם בזה מנערים מהמרור את כל החרוסת שדבקה בו (מ"ב תעה, יט), ויש שאין מסירים את החרוסת מהמרור של הכורך (כה"ח תעה, לב). ואומרים: "זכר למקדש כהלל..." ואוכלים אותו בהסבה (שו"ע תעה, א). וכבר למדנו ששיעור כזית הוא כשליש מצת מכונה.
בזמן שבית המקדש היה קיים, לדעת הלל הזקן המצווה לאכול את המצה עם המרור, שנאמר (במדבר ט, יא): "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". ולחכמים היו אוכלים את המצות לחוד ואת המרור לחוד. וכיוון שלא הוכרעה הלכה נוהגים כחכמים וכהלל.
אמנם כיום גם הלל מודה שאי אפשר לצאת ידי חובה באכילת המצה עם המרור. מפני שכיום כשאין לנו קרבן פסח, מצוות אכילת מצה מהתורה, ואילו אכילת המרור מדברי חכמים, ואם יאכלם ביחד, אכילת המרור שהיא מדברי חכמים תפגע באכילת המצה שהיא מהתורה. ולכן צריך לאכול תחילה כזית מצה. ואחר כך אוכלים כזית מרור, ואין לאוכלו עם המצה, מפני שכבר יצאנו ידי חובת מצה, ואם יאכל מצה עם המרור, יבוא טעם המצה שכבר אינו מצווה ויבטל את טעם המרור שהוא מצווה מדברי חכמים. ואחר שקיימנו את מצוות אכילת המצה והמרור, כורכים את המצה והמרור, כדי לאוכלם זכר למנהגו של הלל (פסחים קטו, א; תוס' ד"ה 'אלא'; מ"ב תעה, טז). ויש אומרים, שאמנם ברור שלדעת הלל צריך כיום לאכול את המצה לחוד, מכל מקום כדי לקיים את מצוות אכילת המרור מדברי חכמים, צריכים לאוכלו עם המצה. ואם כן באכילת ה'כורך' מקיימים את מצוות אכילת מרור (פר"ח).
מכל מקום, לכל הסברות נכון להיזהר שלא להפסיק בדיבור עד סוף אכילת ה'כורך'. וכן אנו נוהגים שלא לדבר בין ברכת המצה והמרור עד לסיום אכילת ה'כורך', ורק בדברים הקשורים לקיום המצווה מותר לדבר. 6

כט - המתקשים לאכול שיעורי המצות
כפי שלמדנו, שיעור כזית הוא כשליש מצת מכונה, ובליל הסדר צריכים לאכול ארבעה או חמישה זיתים. אחר ברכת 'המוציא' וברכת 'על אכילת מצה' אוכלים שיעור שני זיתים, האחד לברכת 'המוציא' והשני לברכת 'אכילת מצה', וגם כדי לצאת ידי השיעור המחמיר ('חזון-איש') הסובר שכזית הוא כפול מהשיעור המקובל. ול'כורך' אוכלים עוד כזית, ול'אפיקומן' צריך לאכול עוד כזית, ויש מהדרים לאכול שני זיתים, אחד זכר לקרבן הפסח ואחד זכר למצה שהיתה נאכלת עימו. נמצא שיש לאכול בפסח ארבעה זיתים (מצה ושליש), ויש מהדרים לאכול חמשה זיתים (כמצה ושני שליש).
מי שמתקשה לאכול את כל השיעורים הללו, באכילת מצת מצווה שאוכלים בתחילה ישתדל לאכול שני שליש מצה, כדי לקיים את המצווה לפי שיטות כל הפוסקים, אבל אח"כ יכול להסתפק בחמישית מצה לאכילת ה'כורך', וחמישית מצה לאכילת ה'אפיקומן'. ואם גם זה קשה לו, יוכל להקל לאכול לשם מצוות מצה כשיעור שליש מצה, שהוא כזית על פי השיעור המקובל, ויברך עליו. נמצא שבכל ליל הסדר יאכל שליש מצה ועוד שתי חמישיות. 7
מי שקשה לו ללעוס את המצה, כגון שנשרו שיניו, יכול לפורר את המצה ולאוכלה פירורים (באו"ה תסא, ד). ואם גם באופן זה לא יוכל לאכול, אפשר להשרותה במים ולאוכלה. אבל אם בישלו את המצה, או ששרו אותה זמן רב עד שנימוחה, כיוון שנתבטל ממנה טעם המצה - אין יוצאים בה ידי מצווה (שו"ע תסא, ד; מ"ב יט-כ).
אין להשרות את המצה ביין או מרק או משקים אחרים שיש להם טעם, מפני שיש סוברים שהם מפיגים את טעם המצה. ויש אומרים שאפילו לטבול את המצה במשקים אלו אין נכון. אבל חולה או זקן שאינו יכול לאכול את המצה, וגם אם ישרוה במים לא יוכל לאוכלה, אם הדבר יועיל לו, יוכל להשרותה במשקים ולברך עליה ולאוכלה. ואדם רגיל שאכל מצה שהושרתה במשקים - יחזור לאכול שוב כזית מצה (מ"ב תסא, יח; שעה"צ לב; כה"ח מז-מח). 8

ל - איזה חולה פטור מאכילת מצה ומרור
אדם שאינו יכול לאכול שיעור כזית (שליש מצה) בשום דרך, ישתדל לאכול מצה בשיעור זית של ימינו, שיש סוברים שזהו שיעור זית. אבל לא יברך עליו "על אכילת מצה", משום שלדעת הרבה פוסקים אינו יוצא בזה ידי מצוות אכילת מצה. ואם גם כשיעור זית של ימינו אינו יכול לאכול, טוב שבכל זאת יאכל מעט מצה כפי יכולתו. 9
נחלקו הפוסקים לגבי מי שיודע שאכילת המצה תגרום לו שיחלה וייפול למשכב, או שתגביר את חוליו, אבל אין באכילתה סכנת נפשות. לדעת ר' שלמה מווילנא (בניין שלמה מז), הוא פטור מאכילת מצה בפסח. ולדעת מהר"ם שיק (או"ח רס), רק כאשר יש סכנת נפשות החולה פטור ממצוות אכילת מצה. והמנהג להורות כדעה המקילה. (לעניין מרור ויין לארבע כוסות, שמצוותם מדברי חכמים, מוסכם שמי שייפול למשכב בעקבות אכילתם פטור מהם, כפי שהתבאר בהלכה ז).
לפי זה, רוב חולי צלייק חייבים לאכול כזית מצה בליל הסדר, מפני שאכילת כזית מצה לא תגרום להם לחלות, ואף אם יגרם להם עקב כך סבל מסוים, אין זה נחשב כמחלה. אבל חולי צלייק קשים, היודעים שאכילת המצה עלולה לגרום להם לתגובות קשות - פטורים ממצוות אכילת מצה. כיום יש מצות משיבולת שועל או כוסמין, שטובים יותר לחולי צלייק. 10

לא - זמן אכילת המצה המרור והאפיקומן
זמן אכילת המצה והמרור הוא עד חצות הלילה, ואם לא הספיק לאכול את המצה והמרור לפני חצות, יאכלם לאחר חצות בלא ברכה. ואף את ה'אפיקומן' צריך לכתחילה לאכול לפני חצות הלילה.
היסוד לכך נעוץ במחלוקת תנאים, שלדעת רבי אלעזר בן עזריה, זמן אכילת הפסח הוא עד חצות הלילה בלבד, שאז הוכו מצרים בבכוריהם והחלו להיחפז לשלוח את ישראל ממצרים. ולדעת רבי עקיבא, זמן אכילת הפסח כל הלילה עד עמוד השחר, שאז נחפזו ישראל לצאת ממצרים (פסחים קכ, ב).
מבחינה רוחנית צריך לבאר כי על ידי הקרבת קרבן הפסח ואכילתו התגלתה סגולת ישראל, ולכן הוא היה ההכנה לגאולה. לפיכך בכל שנה אוכלים את בשר קרבן הפסח עד זמן תחילת הגאולה. השאלה היא על איזה שלב בגאולה מדובר, לדעת רבי אלעזר בן עזריה הגאולה התחילה בחצות, כשהוכו בכורי מצרים, שאז נשבר כוחם של מצרים ולא יכלו יותר לשעבדנו, ולכן זמן אכילת הפסח עד חצות. אולם לרבי עקיבא הגאולה השלמה היתה רק בבוקר כשיצאנו לחירות, לפיכך כל הלילה הוא הכנה לגאולה, וממילא אפשר לאכול את בשר קרבן הפסח כל הלילה.
נחזור להלכה, זמן אכילת הפסח קובע גם את זמן אכילת מצה ומרור, מפני שאת המצה והמרור היו אוכלים עם הפסח, שנאמר (במדבר ט, יא): "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ", וממילא זמן אכילת המצה כזמן אכילת הפסח. ואף את ה'אפיקומן' שהוא זכר לקרבן הפסח צריך לאכול בזמן הכשר לאכילת הפסח. ונחלקו גדולי הראשונים כמי ההלכה. לדעת הרמב"ם ובעל העיטור, הלכה כרבי עקיבא, שכך הוא הכלל, שהלכה כרבי עקיבא כאשר הוא חולק על אחד מחבריו. ממילא זמן אכילת הפסח כל הלילה, ואם כן אפשר לאכול את המצות והמרור וה'אפיקומן' כל הלילה. מנגד, לדעת רבנו חננאל והרא"ש, הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, מפני שבכמה משניות נאמר שזמן אכילת הפסח הוא עד חצות. וכיוון שלא נזכרה באותן המשניות דעה חולקת, אפשר ללמוד שבסוגיה זו הכריע רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שהלכה כרבי אלעזר בן עזריה, שזמן אכילת הפסח, המצות והמרור הוא עד חצות.
כיוון שהדבר שנוי במחלוקת, צריך לאכול את הכזית מצה לפני חצות, מפני שלסוברים שזמן אכילת הפסח עד חצות, האוכל את המצה לאחר חצות הפסיד את מצוות התורה לאכול מצה. וכן את המרור צריך לאכול לפני חצות, ואף שמצוות אכילתו לאחר החורבן מדברי חכמים בלבד, ולכאורה היה אפשר לנהוג כדעה המקילה, מכל מקום כיוון שמברכים עליו "על אכילת מרור", צריך לאוכלו בזמן הכשר לכל השיטות. ומי שהיה אנוס ולא הספיק לאכול את המצה והמרור עד חצות, יאכל אותם אחר חצות, כדי שלפחות יקיים את המצווה לפי הסוברים כרבי עקיבא. אבל לא יברך עליהם, "על אכילת מצה" ו"על אכילת מרור", כדי שלא יכנס לספק של ברכה לבטלה, מפני שלדעת הסוברים כרבי אלעזר בן עזריה, כבר הפסיד את המצווה, וממילא אסור לו לברך (מ"ב תעז, ו; כה"ח י).
וכן לגבי ה'אפיקומן' שאוכלים בסוף הסעודה, לכתחילה צריך להיזהר לאוכלו קודם חצות, כדי לקיים את המצווה לפי כל הפוסקים (שו"ע תעז, א). וכן לגבי ההלל, לכתחילה צריך לסיימו קודם חצות, מפני שהוא שייך להגדה שצריכה להיאמר בשעה הכשרה לאכילת מצה (רמ"א שם).
היו תלמידי חכמים שנהגו לכתחילה לאכול את ה'אפיקומן' לאחר חצות, שהואיל ועצם אכילת ה'אפיקומן' מדברי חכמים, אפשר לסמוך על השיטה המקילה הסוברת שאפשר לאוכלו אחר חצות. אבל לגבי אכילת הכזית מצה שמצוותה מהתורה, והמרור שמברכים עליו, אין להקל, וחובה לאוכלם לפני חצות. 11

לב - מנהגי הסעודה - צלי, ביצים
בתקופת המשנה היו מקומות שנהגו שלא לאכול צלי בליל פסח, מפני שקרבן הפסח היה נאכל צלי, והיה זה נראה כאילו אוכלים מבשר הפסח מחוץ לחומות ירושלים. והיו מקומות שנהגו לאכול צלי בליל פסח, ורק נזהרו שלא לצלות שה שלם, מפני שזה אכן היה נראה ממש כמי שעושים את הפסח שלא בבית המקדש. ואמרו חכמים שיש תוקף למנהג המקומות, ובמקום שנהגו שלא לאכול צלי - לא יאכלו, ובמקום שנהגו לאכול - יאכלו (פסחים נג, א). למעשה, עולי תימן נוהגים לאכול צלי בליל פסח, אבל כל עולי אשכנז ורוב עולי ספרד נהגו שלא לאכול צלי בליל פסח (וכ"כ בא"ח ש"ר צו ל; חזון עובדיה עמ' קעה), ונבאר פרטי האיסור:
איסור צלי חל על כל סוגי הבשר, אפילו על בשר עגל או עוף שאינם כשרים לקרבן פסח, אבל דברים שאינם טעונים שחיטה, כדוגמת דגים וביצים, מותר לצלות (שו"ע או"ח תעו, ב). וכן אסור לצלות את הבשר בתוך קדרה, ואף שאת בשר קרבן הפסח היו צולים על האש ולא בקדרה, מכל מקום כיוון שצלי קדרה נראה כצלי אש, גם צלי קדרה אסור. וכן אם בישלו את הבשר ואח"כ צלוהו, כיוון שנראה צלוי אין לאוכלו. ובשר שנצלה בתחילה, מותר לבשלו ולאוכלו בליל פסח, מפני שנראה מבושל (מ"ב תעו, א; כה"ח ד'). 12
יש נוהגים לאכול בסעודה ביצים, שהן סימן אבלות להזכיר את החורבן, ועוד שבכל שנה אותו היום שבו חל ראשון של פסח הוא היום שבו נופל ט' באב (רמ"א תעו, ב). והגר"א באר שהביצים הן זכר לקרבן חגיגה שהיו אוכלים בליל הסדר לפני אכילת הפסח, ולכן נוהגים לאכול בסעודה את הביצה שבקערה שהונחה שם כזכר לקרבן חגיגה (מ"ב תעו, יא; כה"ח כה-כו). ויש שנמנעו מלאכול את הביצה שבקערה, כדי שהקערה תישאר שלמה, ורק למחרת ביום אוכלים אותה (מאמ"ר תעג, א). אבל המנהג הרווח, לאכול בסעודת ליל הסדר את הביצה שבקערה.
ככלל, כמו בכל חג יש להכין לליל הסדר סעודה מכובדת, בכלים נאים ומאכלים טעימים ומשמחים. ומותר לשתות בסעודה יין, ואין זה נחשב כמי שמוסיף על הכוסות, אלא שיש להיזהר שלא לאכול ולשתות יותר מדי, כדי שיוכל לאכול בסוף הסעודה את האפיקומן לשובע (כפי שיבואר בהלכה הבאה), וכדי שיוכל אח"כ להמשיך באמירת ההלל והפיוטים ולהוסיף לספר ביציאת מצרים בלא שיהיה עייף מחמת האוכל.

לג - צפון - אפיקומן
בסיום הסעודה אוכלים שיעור כזית (כשליש מצת מכונה) מן המצה החצויה ששמרו מתחילת הסדר, והיא נקראת 'אפיקומן'. ואין אוכלים אחר ה'אפיקומן' דבר עד השינה, כדי שטעם המצה ישאר בפה (שו"ע תעז, א; תעח, א). כשאין במצה החצויה ששמרו ל'אפיקומן' שיעור כזית לכל אחד מהמסובים, יתן העורך לכל אחד מהמסובים מעט מהמצה ששמר ל'אפיקומן' ויוסיף להם עוד מצה שמורה לשיעור כזית. ואם אין במצה ששמר כדי לתת מעט לכל המסובים, יכול לתת להם מצה שמורה ויאכלוה ל'אפיקומן'. וכן כשה'אפיקומן' אבד, אפשר לקחת מצה שמורה אחרת ל'אפיקומן' (רמ"א תעז, ב).
מותר לשתות מים לאחר אכילת ה'אפיקומן', שכל איסור האכילה אחר ה'אפיקומן' הוא כדי שטעם ה'אפיקומן' ישאר בפיו, וכיוון שאין למים טעם, מותר לשתות מהם לאחר אכילת ה'אפיקומן' (שו"ע תעח, א; מ"ב ב).
משמעותו המקורית של השם 'אפיקומן' הוא מיני מתיקה או פרפראות שהיו רגילים לאכול בסיום הסעודה. ובליל ט"ו בניסן צריך לאכול בסיום הסעודה מבשר קרבן הפסח, וזהו מה שאמרו חכמים במשנה (פסחים קיט, ב): "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", שאין להגיש אחר אכילת קרבן הפסח מיני מתיקה ופרפראות, כדי שטעם הפסח ישאר בפה.
כיום שאין אנו יכולים להקריב את הפסח, תיקנו חכמים כזכר לקרבן הפסח לאכול מצה בסיום הסדר, ואין לאכול אחריה דבר, כדי שטעמה ישאר בפה. וכיוון שסעודת ליל הסדר נחתמת באכילת המצה, הרי שהמצה היא ה'אפיקומן' - היינו המאכל שאוכלים בסיום הסעודה. ולכן אנו קוראים לחלק המצה שאנו שומרים לסיום הסעודה 'אפיקומן'.
כיוון שאכילת ה'אפיקומן' היא זכר לקרבן הפסח, כשם שאכלו את קרבן הפסח על השובע כן צריך לאכול את ה'אפיקומן' (שו"ע תעז, א). על השובע פירושו שכבר יהיה שבע אך עדיין ירצה לאכול עוד. אבל אם שבע עד שאין לו רצון לאכול עוד, אינו מקיים את המצווה מן המובחר, הואיל ומצד עצמו היה מעדיף שלא לאכול יותר. ואם שבע כל כך עד שנפשו קצה באכילה, והכריח את עצמו לאכול את ה'אפיקומן', הרי זו אכילה גסה שאינה נחשבת לאכילה, ולא יצא ידי מצוות אכילת 'אפיקומן' (מ"ב תעו, ו; כה"ח טז).
צריך לאכול את ה'אפיקומן' במקום אחד, שהואיל והוא זכר לפסח, צריך לאוכלו כמו שאכלו את הפסח במקום אחד, שנאמר (שמות יב, מו): "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל" (רמ"א תעח, א, מ"ב ד).

לד - שני טעמים לאכילת האפיקומן - שני זיתים
כפי שלמדנו, לדעת רבים אכילת ה'אפיקומן' היא זכר לקרבן פסח שהיה נאכל בסוף הסעודה (רז"ה, רמב"ן, או"ז, רא"ש ועוד). אולם צריך להוסיף שלדעת כמה מגדולי הראשונים (רש"י, רשב"ם) באכילת ה'אפיקומן' מקיימים את עיקר מצוות אכילת מצה שצריכה להיות בסיום הסעודה, שכן צריך לאכול את המצות עם קרבן הפסח, וכיוון שאת הפסח צריך לאכול על השובע, כך גם את המצה. ואף שמברכים על המצה בתחילת הסעודה, מכל מקום עיקר הכוונה לצאת ידי מצוות מצה צריכה להיות לדעתם בסיום הסעודה בעת אכילת ה'אפיקומן'.
לכתחילה טוב לכוון בעת אכילת ה'אפיקומן' לשני הטעמים: זכר לקרבן פסח, ולשם אכילת המצה. ולשני הטעמים יש לאכול את ה'אפיקומן' בהסבה, אלא שאם שכח להסב, לטעם שהוא זכר לקרבן פסח אין צורך לחזור ולאוכלו בהסבה, אבל לדעה שאוכלים את ה'אפיקומן' לשם מצת מצווה - ההסבה מעכבת. ולכן לכתחילה יש לחזור ולאכול את ה'אפיקומן' בהסבה. אבל מי שכבר שבע וקשה לו לאכול עוד כזית מצה, אינו צריך לחזור ולאכול את ה'אפיקומן' בהסבה, שיכול לסמוך על הטעם העיקרי שה'אפיקומן' זכר לקרבן פסח. ועוד, שגם לדעת הרשב"ם, כיוון שהתכוון לצאת ידי חובת אכילת מצה בתחילת הסעודה, אף שזה לא הזמן הראוי לכוון לפי דעתו, מכל מקום כבר יצא ידי חובתו, ולכן ההסבה ב'אפיקומן' אינה מעכבת.
יש נוהגים לאכול שיעור שני זיתים מה'אפיקומן', או מפני שרוצים לבטא בזה את החביבות של המצה, ולכן אוכלים ממנה שיעור חשוב שיש בו כדי לסיים את השביעה (מהרי"ל), או מפני שרוצים לרמז בזה כנגד שני הטעמים, כזית אחד זכר לקרבן פסח, וכזית אחד לשם אכילת מצה (ב"ח). אבל אין זה חיוב, ומי שאינו רוצה לאכול שיעור שני זיתים, יאכל שיעור כזית, ויכוון בו כנגד שני הטעמים.
בפשטות למדנו ששיעור כזית הוא כשליש מצת מכונה, ושני זיתים הם כשני שליש מצת מכונה. אלא שכל זה חושב לפי השיטה המחמירה (תוספות), אבל כיוון שאכילת ה'אפיקומן' היא מצווה מדברי חכמים, ואכילת שני הזיתים שנויה במחלוקת, אפשר בשעת הצורך לקיים את מצוות ה'אפיקומן' באכילת שליש מצה או אפילו חמישית מצה. וכבר למדנו שכל האוכל את המצה ברציפות, בודאי הספיק לאכול בזמן של אכילת פרס. 13

לה - אמירת הלל והלל הגדול וברכת השיר
לאחר ברכת המזון שותים כוס שלישית, ולאחר מכן מוזגים כוס רביעית, כדי לומר עליה את ההלל והלל הגדול. ועוד לפני ההלל אומרים: "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ..." ויש נוהגים לפתוח את הדלת להראות שהלילה הזה משומר מן המזיקים, ואיננו מפחדים משונאינו, ובזכות אמונה זו יבוא המשיח וישפוך חמתו על הרשעים שונאי ישראל (רמ"א תפ, א). יש נוהגים לעמוד בעת אמירת "שפוך חמתך" (ערוה"ש שם, וכך נהג הראי"ה). לאחר אמירת "שפוך חמתך" סוגרים את הדלת.
לאחר מכן ממשיכים לומר את חציו השני של ההלל (עיין בהלכה כ). בחלק זה ישנם פסוקים שמצווה לומר כזימון, היינו שגדול הבית יאמר את הפסוק תחילה, ואחר כך שאר המסובים יחזרו אחריו. ואלו הם הפסוקים: "הודו לה' כי טוב", "יאמר נא ישראל", "יאמרו נא בית אהרן", "יאמרו נא יראי ה'", ו"אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא". ומצווה לחזר אחר שלושה מבוגרים כדי לומר כך את הפסוקים הללו (רמ"א תעט, א). וכל זה הוא למצווה לכתחילה, אבל ברור שגם יחיד שאומר את ההלל לבדו מקיים את המצווה. ואם אין שם אלא שניים, יאמרו ביחד את הפסוקים (מ"ב תעט, י-יא).
אחר כך אומרים הלל הגדול, שהוא פרק קל"ו בתהלים, ואחריו אומרים 'נשמת', וחותמים בברכת השיר. וישנן דעות לגבי נוסח הברכה, הספרדים מסיימים בברכת 'יהללוך' שבסיום ההלל, והאשכנזים מסיימים בברכת 'ישתבח' שבסיום פסוקי דזמרה. לאחר מכן ממשיכים לומר פיוטים שונים שנתחברו בתקופת הראשונים. (עיין בהלכה ל"א שטוב לסיים את הברכה קודם חצות).
בפשטות, מקום שתיית הכוס הרביעית הוא מיד לאחר ברכת השיר, שהיא החותמת את סדר ההגדה שתיקנו חז"ל בימי המשנה, ואילו הפיוטים שאומרים לאחר מכן אינם אלא מנהג. אמנם יש נוהגים לשתות את הכוס הרביעית אחר כמה פיוטים נוספים, כדי שאף הם יאמרו על הכוס, ואף הם יכללו בסדר ההגדה (עיין במ"ב תפ, ו). וכל משפחה תמשיך במנהגה.
למנהג ספרדים אין מברכים לפני כוס רביעית, ולמנהג אשכנזים מברכים (כמבואר בהלכה כא). לאחר השתייה מברכים ברכה אחרונה 'על הגפן'.

לו - כוס חמישית - כוס של אליהו
ספק גדול התעורר בהלכה לגבי הכוס החמישית. יש אומרים שמצווה מן המובחר לשתות כוס חמישית, וישתה את הכוס הרביעית בסיום ההלל, ואת הכוס החמישית בסיום הלל הגדול והברכה שאחריו. ויש אומרים שרק הרוצה לשתות עוד יין מצאו לו חכמים עצה היאך ישתה עוד כוס. ויש אומרים שאסור לשתות כוס חמישית. 14
למעשה נוהגים שלא לשתות כוס חמישית, אבל נהגו למזוג כוס חמישית וקוראים אותה כוס של אליהו. ובאר הגאון מווילנא, שהיא נקראת כוס של אליהו מפני שבכל ספק שאיננו יכולים לפטור, אנו אומרים, כשיבוא אליהו הנביא יפשוט את הספק, ולכן אנו מוזגים כוס חמישית לכבודו, וכשיבוא יאמר אם צריך לשתות אותה.
ואפשר לפרש, שארבע כוסות שתיקנו חכמים הן כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי (שמות ו, ו-ז). ושם נזכרה עוד לשון גאולה: " וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ". וכיוון שאין היא קשורה לעצם היציאה ממצרים, לא חייבו חכמים לשתות כנגדה כוס חמישית, אבל אמרו שיש מצווה לשתות כוס חמישית כדי לרמוז לגאולה השלמה, שתחילתה בעלייה לארץ. ויתכן שהספק נובע מהשאלה האם לאחר חורבן הבית והגלות אנו ראויים לשתיית הכוס החמישית. שאולי רק את הכוסות הרומזות לעצם היציאה של עם ישראל משעבוד מצרים אפשר לחגוג אחר החורבן, שכן גאולת מצרים ניכרת בנו תמיד. וגם בזמן שאומות העולם משעבדות את גופנו, נשמתנו בת חורין, שכן מאז יציאת מצרים נתברר שאנו עם סגולתו, וקיבלנו את התורה, וכל הצרות שעברו עלינו לא שברו את אמונתנו בה' גואלנו, ולכן שותים ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולת מצרים. אבל הכוס החמישית אינה כנגד היציאה לחירות בלבד, אלא היא רומזת לגאולה השלמה שתלויה בכניסה לארץ, שבארץ ישראל דבר ה' מתגלה בכל תחומי החיים, בתורה ובנבואה, וגם בברכת ה' השורה בבניין האומה והארץ. וזה עניינו של בית המקדש, לחבר שמים וארץ ולגלות את אחדותו יתברך המחיה את הכל. ואכן המספר חמש רומז על הנקודה הפנימית האחדותית שבתוך ארבע רוחות השמיים. ואולי שורש הספק נובע מהשאלה, האם היום לאחר שנחרב הבית שייך לשתות את הכוס החמישית הרומזת לגאולה השלמה.
והפתרון, למזוג כוס חמישית ולא לשתותה כאחת מהכוסות עד אשר יתגלה אליהו הנביא, ובעצם התגלותו נדע כי הגיע הזמן לשתות את הכוס החמישית על גאולתנו השלמה.
נוהגים למזוג כוס של אליהו אחר שתיית הכוס השלישית, שאז מוזגים לכולם כוס רביעית, ומוסיפים למזוג כוס נוספת לאליהו. ונוהגים לשמור את הכוס של אליהו מכוסה עד הבוקר, ואז מחזירים את היין לבקבוק, וממנו לוקחים יין לקידוש היום. 15

לז - האם מותר לשתות קפה או מיץ אחר סיום הסדר?
כבר למדנו שתיקנו חכמים לאכול בסיום הסעודה את ה'אפיקומן' זכר לקרבן הפסח שהיה נאכל על השובע, וכשם שאסור היה לאכול אחר בשר הפסח דבר אחר, כדי שיישאר טעמו בפיו, כן אסרו חכמים לאכול אחר ה'אפיקומן'. 16
וכן אסור אז לשתות יין, וכמה טעמים לכך: אם עדיין לא סיים את אמירת ההגדה, יש חשש שמא ישתכר מהיין ולא יוכל לסיים את אמירת ההלל כראוי. ועוד, שעל ידי שתיית כוס יין נוספת יראה כמי שמוסיף על הכוסות יותר ממה שתיקנו חכמים.
גם לאחר סיום הסדר אסור לשתות יין, מפני שיש מצווה לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים עד שתחטפנו שינה, ואם ישתה יין או משקה משכר אחר, לא יוכל לעסוק בזה (רבינו יונה ורא"ש). ועוד, שאם יוסיף וישתה עוד כוסות, למרות שכבר נסתיים הסדר, עדיין יש לחשוש שיראה כמי שמוסיף על הכוסות או כמי שמתחיל סדר שתייה חדש (רמב"ן ור"ן).
ואף לשתות קפה או מיץ לאחר אכילת ה'אפיקומן' אסור לדעת כמה פוסקים, מפני שלדעתם כל מאכל או משקה בעל טעם - מפיג את טעם המצה מפיו, וכשם שאסור לאכול לאחר ה'אפיקומן' כן אסור לשתות דבר בעל טעם לאחר ה'אפיקומן'. ואמנם אחר ה'אפיקומן' שותים עוד שתי כוסות יין, מכל מקום כיוון שהן חלק מהמצווה, אין הן נחשבות כמפיגות את טעם המצווה. לדעה זו רק מים מותר לשתות לאחר סיום הסדר.
אבל לעומתם דעת הרבה פוסקים שמותר לשתות קפה או מיץ, מפני שרק דברי מאכל נחשבים כמפיגים את טעם מצת ה'אפיקומן', אבל שתייה אינה כלולה באיסור.
למעשה, הרוצה לשתות אחר סיום הסדר קפה או מיץ רשאי, שכן דעת רוב הפוסקים, ולכתחילה טוב להחמיר שלא לשתות דבר חוץ ממים. ומי שמגמתו בשתיית הקפה כדי שיוכל להמשיך לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, אף לכתחילה יכול לשתות קפה. 17

לח - מצווה לספר וללמוד את ההלכות כל הלילה
יש נוהגים לקרוא אחר ההגדה שיר השירים, שהוא רומז לאהבה שבין הקב"ה וישראל.
ואף שכבר יצאנו ידי חובת הסיפור ביציאת מצרים באמירת ההגדה, מצווה להרבות בכל ליל ט"ו בניסן בסיפור יציאת מצרים ובניסים ובנפלאות שעשה ה' לאבותינו, עד שתחטפנו שינה. וגם לימוד הלכות פסח בכלל זה (שו"ע תפא, ב, מהר"ל גבורות ה' פ"ב). אבל עיסוק בפלפולים אינו בכלל המצווה (דרשות חת"ס דף רסה).
עדיף שלא להאריך באמירת ההגדה שלפני הסעודה, כדי שהילדים וכל המסובים ישארו ערניים עד סוף שתיית כוס רביעית. ונראה שעיקר מה שאמרו חכמים שכל המרבה בסיפור יציאת מצרים כל אותו הלילה הרי זה משובח, הכוונה ללימוד שלאחר סיום הסדר.
מי שחושש שאם ישאר ער עד מאוחר בלילה לא יוכל אחר כך להתפלל כראוי תפילת שחרית, עדיף שילך לישון יותר מוקדם (סידור יעב"ץ). אבל ישתדל לפחות להאריך בסיפור יציאת מצרים עד לאחר חצות הלילה (כה"ח תפא, יא).
נוהגים בליל פסח לומר לפני השינה קריאת שמע וברכת המפיל, אבל לא את שאר הפסוקים, מפני שבכל הלילות הם נאמרים לסגולה כנגד המזיקים, ולילה זה משומר מן המזיקים ומזומן לגאולה (רמ"א תפא, ב; ועיין בא"ח צו לח).
ויהי רצון שכשם שזכינו ללמוד הלכות ליל הסדר כהלכתו, ככל משפטו וחוקתו, כן נזכה לעשותו.




^ 1.. יש מהדרים שבעל הבית יקנה את המצות עבור האורחים ובני ביתו הגדולים, כדי שהמצות תהיינה שלהם. עיין בסידור פסח כהלכתו ח"ב ח, ג. מ"מ למעשה כל שאוכל ברשותו של בעל הבית יצא ידי חובתו, ואף שלא עשה פעולת קנייה, אין צורך בזה, שגם במצה שאולה יוצאים כמבואר במ"ב תנד, טו.
^ 2.. סוגיית שיעור כזית ארוכה ונתבארה בפניני הלכה ברכות י, ה-ו, ובהרחבות שם, וזו תמציתה: בשו"ע תפו, א, כתב לעניין אכילת מצה כדעת התוס' שכזית הוא כחצי ביצה. ובשועה"ר תפו, א, כתב שלעניין מצוות דאורייתא צריך להחמיר כתוס', ובמצוות דרבנן, כעירוב, מקילים כרמב"ם שכזית הוא מעט פחות משליש ביצה. וכתב מ"ב תפו, א, שגם במקום שצריך לברך, כגון בברכה אחרונה על אכילת כזית, יש להחמיר כתוס', שספק ברכות להקל. ולכתחילה אין להיכנס לספק, ויאכל או פחות משליש ביצה ואז לכו"ע לא יתחייב בברכה אחרונה, או יותר מחצי ביצה ואז לכו"ע יתחייב בברכה אחרונה. ואם כן לגבי כזית המצה, צריך להחמיר כתוס'. וכן לגבי אכילת מרור, הואיל ומברכים עליו. ואילו לגבי הכזית 'כורך' והכזית ל'אפיקומן' אפשר להקל כרמב"ם. וכ"כ במ"ב תפו, א.
ושיטת ה'נודע ביהודה' נתבארה בבאור הלכה לסי' רעא, יג. וכתב במ"ב תפו, א, עפ"י שע"ת, שבמצוות דאורייתא ראוי להחמיר כ'נודע ביהודה', וכן במצוות שיסודם מדאורייתא כקידוש. אבל במצוות דרבנן כארבע כוסות אין להחמיר כ'נודע ביהודה'. ואף לעניין ברכה אחרונה כתב במ"ב שם שאין צריך לחשוש לדעת ה'נודע ביהודה' אלא יברך אחר שאכל שיעור חצי ביצה, כתוס'. ומנהג הספרדים שלא לחוש כלל לשיטת ה'נודע ביהודה', מפני שמסורת השיעורים נמשכה בארצות הסמוכות לארץ ישראל בלא הפסקה, ובכל עת שחישבו את השיעורים הגיעו לאותה תוצאה.
עוד צריך לדעת שיש שתי דעות בשיטת ה'נודע ביהודה' הסובר ששיעור כזית לפי התוס' הוא כשיעור ביצה שלנו, לדעת המ"ב הכוונה ביצה עם קליפתה וחלל האויר שבה, ולחזו"א בלי קליפתה. ההפרש ביניהם כעשרה אחוזים.
כל השיעורים הללו נמדדים בנפח, ורק כאשר יש חללים גדולים צריך למעכם, אבל את המרקם הטבעי של המאכל אין צריכים למעך. ולכן פעמים ששיעור כזית שוקל יותר ופעמים פחות, הכל תלוי בדחיסות המאכל, וכ"כ במ"ב תפו, ג (פניני הלכה ברכות י, ו).
לפי המדידות, יצא ששיעור כזית לפי התוס', שהוא כחצי ביצה שלנו, לכל היותר כשליש מצת מכונה. ואם כן, אם נכפיל את השיעורים לפי שיטת ה'נודע ביהודה' לפי הסברו המחמיר של המ"ב, ששיעור כזית הוא כשיעור ביצה שלמה עם קליפתה, יצא שיעורו קרוב לשני שליש מצת מכונה. ולשיטת ה'חזון איש' יתכן שמספיק לאכול כחצי מצת מכונה, ויש שמדדו לפי שיטתו וצריך לאכול מעט יותר מחצי מצת מכונה. מכל מקום האוכל כשני שלישי מצת מכונה, לכל החשבונות, יצא על פי השיעור המחמיר ביותר (משקל מצת מכונה כשלושים ושלושה גרם). ועיין בספר סידור פסח כהלכתו ח"ב ח, ד, שפרט את החישובים למעשה.
ואוכלים שיעור שני זיתים אחר הברכות, כפי שכתב בשו"ע תעה, א, עפ"י הרא"ש והמרדכי, כזית אחד מהמצה העליונה השלמה לברכת 'המוציא', וכזית אחד מהמצה האמצעית החצויה לברכת 'אכילת מצה'. ואמנם בבאו"ה תמה על כך, ששאר הראשונים לא כתבו שצריך לאכול אחר הברכות שני זיתים. מ"מ כך נוהגים עפ"י מה שנפסק בשו"ע. אלא שאין צריך להחמיר בשיעור שני זיתים אלו, ולכן אם אכל שיעור כזית לפי ה'נודע ביהודה' כבר אכל שני זיתים לפי השיעור המקובל לתוס', ויותר משלושה זיתים לרמב"ם.
מי שקשה לו לאכול שיעור שני שליש מצת מכונה, יכול לאכול כשליש מצת מכונה, ואף לברך "על אכילת מצה". שכבר למדנו שהעיקר כשיעור המקובל, ואפילו לעניין ברכה אחרונה אין חוששים לשיעור 'חזון איש' (זולת תלמידי החזון איש). ולעניין שצריך לאכול שני זיתים אחר הברכות, כבר למדנו שאין הדין מוסכם על כל הראשונים. בנוסף לכך, בשליש מצת מכונה יש כפי הנראה שני זיתים לפי הרמב"ם. ואם כן יקח כשליש מצה - חלק מהמצה השלמה העליונה וחלק מהמצה האמצעית החצויה.
^ 3.. דעת הראשונים רובם ככולם שהשיעורים מחושבים לפי נפח, וכן פסק למעשה ביחו"ד ד, נה, לעניין שיעור חלה. ועיין בקונטרס 'שיעור כזית' שבסוף ספר מקראי קודש לרב הררי, חלק ד, וחלק ו, ג, ופניני הלכה ברכות י, ו, 7, ובהרחבות. אלא שנהגו אחרוני הספרדים לחשבו במשקל, וכ"כ החיד"א במחב"ר קסח, ו, ועוד אחרונים, והביאם בכה"ח קסח, מה-מו, ובסי' תפו, א' וג'. וכן הורו הגרע"י והגר"מ אליהו. ויש שהעלה סברה שמן הדין צריך למדוד במשקל, כי אולי הכוונה בנפח של מאכל דחוס, וכל מאכל שידחסו לגמרי, שיעור כזית שלו יהיה כמשקל מים. אמנם למעשה ברור שהטעם לחישוב על פי משקל, כדי להקל על החישובים. ולכן, גם ספרדי שרגיל למדוד לפי משקל, רשאי לחשב את המצה לפי נפח. וכן דעת הרב בן ציון אבא שאול והרב שלום משאש, שלכתחילה מחשבים לפי נפח.
עוד נוסיף, שכיוון שנוהגים לאכול בתחילה שני זיתים, ממילא יוצא שאוכלים כשני שליש מצת מכונה, ואף אם מחשבים לפי משקל יש בזה שיעור כזית לשיטת הרמב"ם.
יש לציין שלפי חישובים עדכניים של שיטת הרמב"ם, יוצא ששיעור משקל של חצי ביצה הוא כ-25 גרם, ולא 29 או 28 או 27 כפי שחישבו ההולכים בשיטת ר' חיים נאה. ועיין בפניני הלכה ברכות י, 6, 11. אמנם העיקר שהולכים אחר הנפח, ובחשבון שליש מצה יוצאים מכל ספק. ועיין בספ"כ ח"ב ח, ד. וגם ספרדים שאוכלים מצת יד עבה ורכה, יכולים לשער לפי נפח, שכך העיקר להלכה. אמנם במצה זו קצת יותר קל לאכול לפי שיעור משקל. ויחשבו 25 גרם לשיעור כזית, ובתחילה שמהדרים לאכול כשיעור שני זיתים, יכולים לשער לפי הרמב"ם, שכל זית פחות משליש ביצה, ואזי יצאו בכ-30 גרם.
^ 4.. כפי שלמדנו לרש"י שיעור פרס ארבע ביצים, ועל פי תוס' שיעור כזית מחצית ביצה, נמצא שבפרס יש שיעור שמונה זיתים. ולרמב"ם שיעור פרס שלוש ביצים, ובכל ביצה יותר משלושה זיתים, נמצא שבפרס יותר מתשעה זיתים. (ואם נצרף שיטת רש"י ורמב"ם יצא בפרס יותר משנים עשר זיתים. ואם נצרף שיטת תוס' ורמב"ם יצא בפרס ששה זיתים).
אמנם יש שמדדו ומצאו שלא הצליחו לאכול כזית בכדי אכילת פרס, אלא שיצא להם כך מפני שצרפו שני חשבונות שסותרים זה את זה. את הכזית החשיבו לפי החשבון הגדול ביותר, היינו לפי משקל על פי שיעור חזו"א, ומנגד במדידת אכילת פרס הלכו לפי השיעור הקטן ביותר, היינו בנפח לפי שיטת הרמב"ם שהוא שלוש ביצים. ואלו חשבונות שסותרים זה את זה, שהכזית לפי המשקל הוא כ-50 גרם, ואילו נפח מצות כשיעור שלוש ביצים הוא כ-54 גרם. וכיוון שהמצה קשה ללעיסה, ושיעור אכילת פרס נמדד לפי משך זמן אכילת לחם שקל ללועסו ולבולעו, לא הצליחו להספיק לגמור את אותו 'כזית'. ולמנהג הספרדים שאוכלים שני זיתים בתחילה על פי משקל, צריך לאכול כ- 58 גרם לשני הזיתים הראשונים, בתוך זמן אכילת שלוש ביצים, שמשקלם כאמור כ- 54 גרם, וזה ודאי בלתי אפשרי באכילה רגילה. אלא שצריך לחשב את שיעור הכזית ואכילת הפרס לפי אותו חישוב, שאם מחמירים בגודל הכזית לפי משקל צריך גם להגדיל את חשבון הביצים לפי משקל, וממילא משך זמן אכילת פרס צריך להיות כרבע שעה ויותר.
לכן, כל מי שאוכל בנחת, בלא להפסיק או להתעצל במיוחד באכילתו, ודאי הספיק לאכול כזית בכדי שיעור אכילת פרס, ולכן אין צורך להסתכל כלל בשעון.
מכל מקום מי שאכל והפסיק בתוך אכילתו, ולא גמר שליש מצה בתוך שיעור ארבע דקות, ראוי להחמיר ולחזור לאוכלו. ואף שלפי הסברה, כיוון ששיעור אכילת פרס נקבע על פי ממוצע האנשים, כיוון שמצינו שיעורים שונים, היה מקום לומר ששיעור אכילת פרס הוא כשיעור הממוצע שבשיעורי האחרונים, כשש עד שבע דקות. אולם כיוון שמדובר במצווה דאורייתא, ראוי להחמיר ככל השיטות. ועיין בפניני הלכה ברכות י, ז, 8.
עוד נציין, כי לדעת המנחת חינוך, ושו"ת תורת חסד או"ח לב, מודדים אכילת פרס בכל מאכל ומאכל לפי קלות או קושי אכילתו, לפי זה שיעור אכילת פרס במצה צריך להיות ארוך יותר, מפני שקשה ללועסה ולבולעה. אולם רוב הפוסקים שקבעו שיעור באכילת פרס הבינו שהוא שיעור קבוע הנמדד לפי אכילת לחם רגיל.
^ 5.. דברי החזו"א באו"ח סי' קכד לפסחים לט, א. והרידב"ז כתב שאולי החסה אינה מרור כלל. אבל דעת רוב הפוסקים שהחסה היא המרור המשובח ביותר, שכן הגמ' דרשה רמזים בשמו, ובטבעו הוא רומז לשעבוד שהתחיל ברכות ומתיקות, וכ"כ מהר"ם חלאוה והתשב"ץ, וכן נפסק בשו"ע תעג, ה, וכ"כ הפר"ח תעב, ה, ושועה"ר תעב, ל. ועוד שלדעת הראבי"ה והגה"מ, וכ"כ הטור ושו"ע, כל הכתוב בתחילה במשנה עדיף למצוות מרור, ואם כן החסה (שהיתה נקראת אז חזרת) כתובה ראשונה. ובשו"ת חזו"ע סי' ל"ה האריך בזה.
עוד נוסיף שבברייתא בפסחים לט, א, מובאת דעת אחרים, שכל ירק מר שיש לו שרף, היינו כשנחתך יוצא ממקום החיתוך מעט מוהל לבן, ופניו מכסיפים, שאינו ירוק לגמרי אלא נוטה מעט ללובן, הוא מרור. ונחלקו הראשונים, לדעת הריא"ז מהר"ם חלאוה ועוד, אכן כל ירק שעומד בסימנים הללו כשר למרור. ולדעת הסמ"ק אלו הסימנים של חמשת המינים שנזכרו במשנה, אבל אין יותר מחמישה מינים שכשרים למרור. והרי"ף והרמב"ם לא הזכירו סימנים אלו, או מפני שסוברים שרק חמשת המינים כשרים, וממילא אין משמעות לסימנים, או שסוברים שאין אנו בקיאים בסימנים הללו ולכן אין לנו דרך לקבוע על פיהם איזה מין ירק נוסף כשר למרור. למעשה, מי שאין לו חסה או חריין, יקח מין ירק אחר שעונה לסימנים הללו, אבל לא יברך עליו, שמא איננו בקיאים בסימנים, ושמא אינו מחמשת המינים הכשרים למרור. וכ"כ במ"ב תעג, מו, ובבאו"ה שם.
^ 6.. עיין בס' הלכות חג בחג טז, ד, ובס' הסדר הערוך פרק צב, סיכם שלפי הלל, אם טעה ואכל כל אחד לחוד, לרשב"ם ורמב"ן לא יצא, ולתוס' ובעל המאור יצא בדיעבד. ולחכמים אם אכלם ביחד, לרשב"ם אליבא דר' יוחנן ולמאור לא יצא, ולרשב"ם אליבא דרב אשי ולרמב"ן יצא לכתחילה.
^ 7.. בהערה 20 נתבארו יסודות הדברים, ושם למדנו כי זית לדעת הרמב"ם מעט פחות משליש ביצה, ולתוס' כחצי ביצה, ובמצוות דאורייתא מחמירים כתוס', ולכן אוכלים לכל כזית שליש מצה. אבל לגבי 'כורך' ו'אפיקומן' שהם מדרבנן, מי שקשה לו לאכול כזית לפי התוס', יכול להקל כרמב"ם ולאכול כחמישית מצה, שהוא כשליש ביצה. ואף הרוצים לאכול ל'אפיקומן' שיעור שני זיתים, יכולים להסתפק באכילת חמישית מצה, שיש בה שיעור שני זיתים לפי שיטת הרבה גאונים וראשונים (עיין פניני הלכה ברכות י, 6), שסוברים ששיעור זית הוא כשיעור זית שלנו. ולגבי ההידור לאכול מה'אפיקומן' כשיעור שני זיתים אין צורך להחמיר כשיעור זית הגדול.
^ 8.. לעניין מי שאינו יכול לאכול בלא שרייה במשקים, שיברך, עיין עוד במקראי קודש לרב הררי פ"ז מ', הערה קג, שזו המסקנה גם למחמירים.
^ 9.. משמע מהרבה גאונים וראשונים שכזית הוא כשיעור הזית הרווח אצלנו, והוא כשיעור 7.5 סמ"ק. וכן העידו בשם ר' חיים מוולוזין וה'אבני נזר', שסברו כך הלכה למעשה. ועיין בפניני הלכה י, ה, 6, ובהרחבות, ובקונטרס שבסו"ס מקראי קודש (הררי) ה. אלא שההוראה הרגילה להחמיר כדעת התוס' שכזית הוא כחצי ביצה, כמבואר בהערה 20. ואף כשאינו יכול לאכול כזית לפי שום שיטה, מוטב שיטעם טעם מצה, כפי שכתבו במחזיק ברכה תעה; ערוה"ש תעז, ג, וכ"כ במ"ב תעג, מג, לעניין מרור.
^ 10.. לעניין גדר חולה הפטור, עיין במקראי קודש לרב פרנק ח"ב לב, שהזכיר את שתי הדעות. ובחזו"ע א, לג, וציץ אליעזר יד, כז, שהקלו. וכ"כ במקראי קודש (הררי) פ"ז הערה קי, בשם הרב אליהו.
^ 11.. תוספת ביאור: בשלושה מקומות סתמה המשנה כר' אלעזר בן עזריה: ברכות ב, א; פסחים קכ, ב; זבחים נו, ב. אולם מנגד במגילה כ, ב, סתמה כר' עקיבא. וכתב הרא"ש (פסחים פ"י לח) שאולי לא יהיה בשלוש פעמים סתם יותר כח מפעם אחת, אלא שיתכן שגם ר' עקיבא הסובר שמהתורה מצוות אכילת פסח כל הלילה, מודה שמדברי חכמים צריך לאוכלו עד חצות. ולכן הרא"ש הכריע לאכול את ה'אפיקומן' עד חצות, וכ"כ בשו"ע תעז, א. אמנם סיפרו על ה'חתם-סופר' והנצי"ב ועוד תלמידי חכמים שלא הקפידו לאכול את ה'אפיקומן' קודם חצות. וכיוון שזו מחלוקת בדברי חכמים, אפשר להקל. ואף את דברי השו"ע אפשר לבאר שהתכוון לומר שלכתחילה טוב להיזהר לאכול ה'אפיקומן' קודם חצות, אבל אין זה חיוב גמור. ובשו"ת אבני נזר שפ"א הציע, שאם רואה באמצע סעודתו שזמן חצות מתקרב, יאכל כזית מצה בהסבה ויתנה, אם הלכה כר' אלעזר בן עזריה יהיה כזית זה לשם 'אפיקומן', ואם הלכה כר' עקיבא, הכזית שיאכל בסוף הסעודה אחר חצות יהיה 'אפיקומן'. וחידש שהחיוב שיישאר טעם מצה בפיו הוא רק בזמן המצווה, נמצא שלראב"ע האיסור לאכול אחר ה'אפיקומן' נמשך רק עד חצות, ואח"כ יוכל להמשיך לאכול לכו"ע.
אבל לגבי מצוות אכילת כזית מצה בוודאי צריך להחמיר לאכול קודם חצות, שספק במצווה דאורייתא לחומרא. ואף במרור צריך להחמיר, שאם יאכלנו לאחר חצות לא יוכל לברך עליו. וכ"כ במ"ב תעז, ו, ובבאו"ה שם הרחיב בזה. ואף שבשו"ת משכנות יעקב קל"ט רצה להוכיח שהלכה כרמב"ם, וכ"כ עוד כמה אחרונים. מ"מ מידי ספק לא יצאנו, ואין לברך על המצה והמרור אחר חצות, וכן יש להיזהר לקיים את מצוות אכילת מצה מהתורה לפני חצות. עוד כתב במ"ב שאם התאחר עד שאין לו זמן לומר את ההגדה לפני חצות, מיד אחר הקידוש יאכל מצה ומרור ויברך, ואח"כ יאמר את ההגדה. וכ"כ בכה"ח תעז, י, אלא שהחמיר גם לגבי ברכת "אשר גאלנו" שבסוף ההגדה ולפני הסעודה שלא לאומרה אחר חצות משום ספק ברכות להקל. ועיין בחזו"ע ח"ב ע' קסו, שהסכים לדברי המ"ב, והקל לברך את ברכת הגאולה אחר חצות. וכן לגבי ברכת השיר שאחר ההלל, דעת המ"ב תעז, ז, שעה"צ ו, עפ"י חק יעקב, שגם אחר חצות יאמרה. ועיין במקראי קודש (הררי) פרק ו, הערה ע, שהביא סימוכין לכך שבדיעבד יברך "אשר גאלנו" אחר חצות. וכן לגבי ברכת השיר.
^ 12.. בשר בגריל או מעושן נחשב צלוי ואסור. לגבי בשר אפוי, כתב בס' מקראי קודש לרב הררי עמ' תפח שיש דעות אם הוא נחשב צלוי. מטוגן לדעת רוה"פ אינו נחשב צלוי, וכ"כ בערוה"ש תעו, ד.
^ 13.. בשו"ע כתב לאכול כזית ל'אפיקומן'. ובדרכי משה כתב דברי המהרי"ל לאכול שני זיתים, וכ"כ במ"ב תעז, א: "לכתחילה טוב שייקח שני זיתים", וכ"כ בכה"ח תעז, א. ומספר החינוך כ"א משמע שאפשר להסתפק בפחות מכזית, וכתב בערוה"ש תעז, ג, שבשעת הדחק אפשר להסתפק בפחות מכזית, שה'אפיקומן' רק נועד להזכיר הפסח. ובשו"ת חזו"ע מ"ד הרחיב בהבאת הדעות, וסיכם שהמצווה לאכול כזית, והמחמיר תע"ב. וכמה אחרונים כתבו שיכול לכוון שהזית האחד שאוכל יעלה לשתי הכוונות.
לגבי שיעור כזית, עיין בהלכה כג והערה 20 ו-25, שמפני הספק במצוות מהתורה או במצוות שמברכים עליהם אנו מחמירים כדעת התוס' הסוברים שכזית הוא כנפח חצי ביצה, אבל במצוות דרבנן שאין מברכים עליהן, כדוגמת אכילת 'אפיקומן', אפשר לילך על פי הרמב"ם, ששיעור זית הוא פחות משליש ביצה, שהוא כחמישית מצת מכונה. ואף ידי ההידור לאכול שני זיתים אפשר בשעת הצורך לצאת בשיעור כזה, שכן למדנו שלשיטת הרבה גאונים וראשונים זית הוא כשיעור זית שלנו, ואזי בחמישית מצה יש כמה זיתים. לגבי שיעור אכילת פרס, עיין בהלכה כה והערה 22.
^ 14.. תמצית הסוגיה: לגירסת רש"י ורשב"ם אין בגמרא שום התייחסות לכוס חמישית, וממילא ברור שאסור לשתותה, שאין להוסיף על הכוסות. אולם לגירסת ר"ח, רי"ף ורמב"ם בפסחים קיח, א, מובא בברייתא: "חמישי (כלומר כוס חמישי) אומר עליו הלל הגדול דברי ר' טרפון". למאור, ר' טרפון חולק על המשנה (פסחים צט, ב) שמחייבת לתת לעני צדקה כדי שישתה ארבע כוסות, משמע שאין כוס חמישית, והלכה כסתם משנה, ולכן אין לשתות כוס חמישית. והרא"ש פירש שלגירסת הרי"ף, לר' טרפון חובה לשתות כוס חמישית ולחכמים רשות. ולר"ן לא נחלקו, אלא חובה לשתות ארבע כוסות, ורשות ואולי אף מצווה לשתות חמש כוסות. ולראב"ד (על המאור) וכך משמע מהרמב"ם, מצווה לשתות חמישית. ולמרדכי, העיקר לשתות ארבע כוסות, אלא שעשו חכמים תקנה לרוצים לשתות עוד יין, שיאמרו את ההלל על כוס רביעית, ואת ההלל הגדול על כוס חמישית. וכ"כ הרמ"א תפא, א. בשו"ע לא הזכיר כלל כוס חמישית, וכתב כה"ח ו, שמשמע שסובר כדעת האוסרים לשתותה.
^ 15.. יש נוהגים להחזיר את היין שבכוס של אליהו לבקבוק אחר סיום הסדר (מנהג לובביץ'). ויש שמצרפים את היין שבו לכוס רביעית, עיין בפסקי תשובות תפ, א.
כתבתי שכוס חמישית רומזת למדרגה יותר גבוהה, וכך כתב המהר"ל בסוף ספר גבורות ה' בסוף הלכות פסח בקצרה, וכתב שהיא רומזת לפרנסה שבאה מאת ה'. ועיין במאמרו של הרב גורן בספרו תורת השבת והמועד עמ' 145-154 שביאר שהיא כנגד מצוות ישוב הארץ הדורשת מסירות נפש מצידנו, וכתב שאינה חיוב כי מדרגתה גבוהה ממדרגות החיוב הרגילות, ועודד להנהיג שתיית כוס חמישית בימינו שאנו עוסקים בישוב הארץ.
^ 16.. אם שכח ואכל אחר ה'אפיקומן', כל זמן שלא ברך ברכת המזון יחזור ויאכל מצה שמורה נוספת ל'אפיקומן', מ"ב תעח, א. ואם כבר בירך ברכת המזון, אינו צריך לחזור ליטול ידיים ולאכול 'אפיקומן', מ"ב תעז, יב, ומבואר במקראי קודש לרב הררי פ"ט הערה נ.
^ 17.. לדעת המאור ועוד כמה ראשונים, אחר סיום הסדר מותר לשתות עוד יין אף אם ישתכר. מנגד, המרדכי והגה"מ הזכירו דעה שאסור לשתות אפילו מים. ורוב הפוסקים האחרונים סוברים שהאיסור הוא לשתות יין או 'חמר מדינה', שמא ישתכר ולא יוכל להמשיך לעסוק בענייני הפסח (רא"ש), ושמא יראה כמוסיף על הכוסות (רמב"ן). ויש שפסקו כדעת הרי"ף ומהר"י וויל שסוברים שרק מים מותר לשתות כי אין להם טעם ולא יפיגו את טעם ה'אפיקומן'. וכ"כ כנה"ג ומאמ"ר לאסור שתיית קפה ושאר מיצים אחר הסדר. לעומת זאת יש מהאחרונים שסוברים שגם לפי דעת מהר"י וויל משקה שיש בו טעם חלש מותר לשתות, והאיסור רק על משקה בטעם חזק, וכ"כ מ"א תפא, א. וצ"ע לפי דעה זו מה הדין בקפה. מ"מ לשיטת רוב הראשונים מותר לשתות קפה ומיצים, שאין הם משכרים ואין הם נראים כתוספת על הכוסות. והעידו על החתם סופר שהיה שותה בכל שנה אחר הסדר קפה. ובשועה"ר תפא, א, ומ"ב תפא, א, ובן איש חי צו ל"ה, כתבו לכתחילה להחמיר שלא לשתות קפה ומיצים שיש להם טעם, ובמקום צורך גדול התירו. ובחזו"ע ח"א נ' האריך בסוגיה זו והיקל לשתות קפה. ונראה שמי שהקפה יועיל לו שיוכל ללמוד תורה, לכתחילה טוב שישתה.
כתב חק יעקב תפא, א, שהואיל ועיקר הטעם לאסור שתיית משקה חריף כדי שלא תחטפנו שינה, אחר שחטפתו שינה - מותר לשתות הכל. והביאו דבריו כמה אחרונים. גם בשועה"ר הרב תפא, א, הזכיר דבריו, והוסיף שעל פי האוסרים שתיית משקה מפני שהוא מפיג את טעם האפיקומן, נמצא האיסור כל הלילה. לפי זה ברור שאכילה אסורה כל הלילה, שאכילה לכל הדעות מפיגה טעם ה'אפיקומן'. ובשעת הדחק אפשר יהיה להקל על פי סברת האבני נזר או"ח שפא, הסובר שלפי ראב"ע שזמן אכילת הפסח עד חצות, האיסור לאכול אחר האפיקומן נמשך עד חצות בלבד, ובשעת הדחק הואיל וזה איסור דרבנן אפשר לסמוך על שיטת האבנ"ז לפי ראב"ע ולאכול אחר חצות.
מי שרוצה לשתות מים בין כוס שלישית לרביעית, למנהג ספרדים שאין מברכים על הכוס הרביעית, ממילא ברכת 'הגפן' שעל הכוס השלישית פוטרת את כל המשקים, ואם המים היו לפניו או שחשב לשתותם - אינו צריך לברך לפני המים 'שהכל'. ולמנהג אשכנזים שאין ברכת הכוס השלישית פוטרת את הכוס הרביעית, אם מזג את הכוס הרביעית, אפילו אם המים לפניו צריך לברך 'שהכל' לפני שישתה מהם, שכבר הסיח דעתו מברכת 'הגפן' שבירך על הכוס השלישית.
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il