בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מבוא למשנת הראי"ה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

שלושת הנערים החטופים

ה' תמוז תשע"ד

קודש וחול חלק ב'

undefined

בשביל הנשמה

ה' תמוז תשע"ד
3 דק' קריאה
נשמת האומה בעקבתא דמשיחא
הַנְּשָׁמָה הַטִּבְעִית שֶׁל הָאֻמָּה, שֶׁנִּתְעַלְּפָה בִּימֵי הַגָּלוּת, צְרִיכָה הִיא לָשׁוּב לְאֵיתָנָהּ.
זֶה הוּא תֹּכֶן הַחַיִּים שֶׁל עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא, הַמְרֻבֶּה בְּכָל כָּךְ צָרוֹת גַּשְׁמִיּוֹת וְרוּחָנִיּוֹת.
וְדַוְקָא בְּעֵת אֲשֶׁר הַחֲלָקִים הַתַּחְתּוֹנִים שֶׁל הַנְּשָׁמָה, בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּהּ, חוֹזְרִים לִתְחִיָּה, מִתְעוֹרְרִים כֹּחוֹת שְׁפָלִים וַחֲרֵבִים רַבִּים לְהִתְרָאוֹת וּלְהִתְגַּלּוֹת בָּעוֹלָם. וּבָעֵת הַהִיא עַצְמָהּ צְרִיכִים הַשְּׂרִידִים, שֶׁאֹמֶץ ד' בְּלִבָּם, לְהָאִיר אֶת הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הַנְּשָׁמָה, בְּאֹפֶן שֶׁהַיְסוֹדוֹת הַתַּחְתּוֹנִים יְשַׁמְּשׁוּ לִהְיוֹת מוֹסִיפִים חַיִל וְכֹחַ רַב אֶל הַיְסוֹדוֹת הָעֶלְיוֹנִים, וְהָיָה הַבִּנְיָן שָׁלֵם.
לְבָאֵר צְרִיכִים, שֶׁעַל יְדֵי הַהִתְגַּבְּרוּת שֶׁל הַכֹּחוֹת הַשְּׁפָלִים לְבַדָּם יְאַבְּדוּ הֵם בְּעַצְמָם אֶת עֶרְכָּם, וְהָאֻמָּה לֹא תִמְצָא לֹא אֶת עַצְמָהּ וְלֹא אֶת מַטְּרַת חַיֶּיהָ. אֲבָל רַק אָז יָשׁוּבוּ הַכֹּחוֹת כֻּלָּם לִהְיוֹת מוּאָרִים בָּאוֹר הַמָּלֵא שֶׁל חַיֵּיהֶם – כַּאֲשֶׁר יִתְקַשְּׁרוּ יָפֶה כֻּלָּם זֶה בָּזֶה, וְלֹא יֹאמַר כָּל אֶחָד לְבַדּוֹ: "רַק אֲנִי אֶמְלֹךְ".
פְּגִימוֹת הַנְּשָׁמוֹת תִּתְמַלֶּאנָה בְּכָל אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ, עַד שֶׁיִּתְיַצֵּב מִכֻּלָּן יַחַד בִּנְיָן אֵיתָן, חֲטִיבָה רַבַּת הַקֹּדֶשׁ וְרַבַּת הָעֹז, מְלֵאָה חַיִּים וּמוֹפִיעָה בְּנֶצַח וָהוֹד.
וְאִם לְשׁוֹנֵנוּ קְצָרָה הִיא לְהַבִּיעַ אֶת כָּל הַחֹסֶן הֶחָבוּי בִּטְמִרִיּוּתָהּ שֶׁל בַּקָּשָׁה שְׁלֵמָה וְעֶלְיוֹנָה זוֹ, נְבַטֵּא גַּם בְּגִמְגּוּם מְעַט מְעַט מֵחֶפְצֵנוּ הַגָּדוֹל, וְהָיוּ דְּבָרֵינוּ כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סָלַע, כִּי דְבַר ד' הוּא, וּמִמְּקוֹר אוֹר הַקֹּדֶשׁ הַמְחַיֶּה כֹּל הֵם הוֹלְכִים וּמְפַכִּים, "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי" (משלי ח, לד).
(מאמרי הראיה ב, נאדר בקודש, א)
___________________________________
שֶׁנִּתְעַלְּפָה – התעלפה. בזמן הגלות האומה הישראלית לא חיה כאומה. לְאֵיתָנָהּ – לבריאותה, לחוזקה. עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא – הזמן הסמוך לימות המשיח. הַנֶּפֶשׁ – ביטוי לחלקים התחתונים המעשיים יותר של הנשמה (נפש-רוח-נשמה). צְרִיכִים הַשְּׂרִידִים וכו' – תלמידי חכמים המעטים שיש להם את הכח הרוחני, לגלות ולהופיע את החלקים העליונים, את נשמת האומה באופן שיהא חיבור בריא בין חלקי הנפש לחלקי הנשמה ואז תופיע האומה בשלמות כוחותיה. הַכֹּחוֹת הַשְּׁפָלִים לְבַדָּם – אם יתגברו הכוחות המעשיים לבדם בלא קישור לכוחות הרוחניים, ערך המעשים יהא נמוך והאומה המופיעה לא תמצא את תוכנה. פְּגִימוֹת הַנְּשָׁמוֹת – החסרונות שבכל חלק יתמלאו מתוך חיבורו לחלקים האחרים של האומה. חֲטִיבָה – יחידה אחת. חֹסֶן – חוזק, עוצמה. מְצָרֵף – מטהר, מזקק. כִּי דְבַר ד' הוּא וכו' – זה הוא רצון ה' באחדות זו, גם הקודש וגם החול ממקור הקודש, מאור ה', הם מופיעים.


ביאורים
בפסקה זו מברר הרב מדוע בעת תחיית עם ישראל מתעורר עיסוק גדול בחיי החומר, עיסוק שמגלה לעיתים צדדים אפלים ועכורים. לנשמת ישראל יש פנים רבות. היא עמוקה ורחבה ומתגלה ברבדים שונים. הגלות גילתה את הפנים הנצחיות של ישראל – אלה פני הקודש, ההתרוממות מעל לחיי העולם הזה, ההישרדות העל טבעית בין שבעים זאבים כנגד כל הסיכויים. בפנים אלה כמעט ולא מתגלה ומופיעה המדרגה הטבעית – הארצית, של ישראל. אלו הרבדים הנמוכים יותר של נשמת ישראל. אך עם ההתעוררות הזו, מתעוררים החלקים החיצוניים של כוח החיים הטבעי – החיוני הזה. אלה הקליפות שמתלוות לפרי הטוב של החול, וזהו חלק בלתי נפרד מתהליכי התחייה הלאומית. מהו תפקידם של אנשי הקודש – 'השרידים שאומץ ה' בליבם' בשעה זו? הרב מסביר שתפקידם הוא להאיר את הנשמה בצורה כזו שתביא להבנת ההשלמה בין מדרגת החול למדרגת הקודש. עליהם לברר ראשית כל שמושג הקודש הינו רחב ומקיף תחומים רבים ושהחול בלא הקודש יגרום לכך שבטווח הרחוק חיי האומה יאבדו את משמעותם, ערכם וייעודם ובכך ילכו ויתדרדרו. מצב זה – בו הקודש והחול מבקשים שלטון בלעדי בלא שיתוף פעולה, מכונה בלשון הרב על פי מקורות חז"ל 'רק אני אמלוך'. רק כאשר יתקיים שיתוף פעולה בין קודש לחול ייבנה בניין יציב המכיל קומות בסיסיות טבעיות, ועל גביהן קומות עליונות של קודש.

הרחבות
החומריות השיבה לארץ ישראל ו'דרך הישר'
"רַק אֲנִי אֶמְלֹךְ". יש קשר גדול בין היחס הנכון לחומריות לבין הגאולה. במאמר הדור הרב קוק מרחיב על כך שקיימות שתי דרכים כלליות בעבודת ה': ה'כובש' וה'ישר'. בדרך ה'כובש' האדם כובש את היצרים החומריים המסוכנים, ובדרך ה'ישר' האדם אינו פוחד מדחפים אלו, אלא הוא מכוונם לטובה. האדם ה'ישר' "לא יכבוש שום כוח מכוחות נפשו (אפילו הדחפים החומריים) שיהיו אסורים וכלואים, שלא יעשו מאומה, כי אם ייקחם וישעבדם אל הטוב ואל היושר" [אדר היקר עמ' קיב (הציטוט עם דילוגים קלים)]. בהמשך דבריו הרב כותב שדרך ה'ישר' עדיפה, אולם היא אינה אפשרית בחו"ל. שם "רעל אוויר ארץ העמים... מזהם את הלב והמוח הישראלי, מחלישו ומטמטמו, על כן רק דרך הכבישה הכללית היא הדרך היותר אפשרית..." [שם קיד]. אם כן, אנו מבינים כי עיסוקו של הרב קוק בכתביו בנושא החומריות קשור מאוד לעיסוקו הרב בגאולה ובשיבה לארץ ישראל. מכיוון ששבנו מהגלות ואנו צריכים להתעלות ל'דרך הישר', עלינו לשנות את היחס אל החומר (ראה עוד 'שפת אמת' [כי תבוא תרל"ד], שם מפורש כי רק בארץ ישראל אפשר לקרב את הגשמיות אל הקדושה).

שאלות לדיון
"עַל יְדֵי הַהִתְגַּבְּרוּת שֶׁל הַכֹּחוֹת הַשְּׁפָלִים לְבַדָּם יְאַבְּדוּ הֵם בְּעַצְמָם אֶת עֶרְכָּם"- תן דוגמא מהמציאות כיום.
מדוע קשה לנו כל כך לבטא את האידיאל של איחוד כוחות הקודש והחול?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il