ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבע דנחמתא - במה תתנחם ציון | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים שבעתא דנחמתא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ג

שבע דנחמתא - במה תתנחם ציון


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

אנו קוראים השבת את הפטרת הנחמה "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה", מפתיחה זו משמע שלאחר כל הניחומים שאמרו הנביאים ציון אינה מתנחמת, וכן משמע ממה שקראנו בשבת שעברה "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וה' שְׁכֵחָנִי", שציון מרגישה עזובה ושכוחה. עמדו על כך בפסיקתא רבתי, ובארו את סדר הפטרות הנחמה כדו שיח בין הקב"ה לכנסת ישראל, לפיהן הקב"ה שולח את נביאיו לנחם את ציון, אולם היא לא מתנחמת מהם עד שהקב"ה בעצמו בא ומנחם אותם. וכך נשמעים הדברים לפי סדר ההפטרות, "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם", ה' מבקש מאבות האומה לנחם את ציון, אבל היא לא מקבל את ניחומיהם, כפי שנאמר "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וה' שְׁכֵחָנִי", וכיון שהיא אינה מקבלת ניחומים הרי היא "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה", ולכן אומר הקב"ה אני עצמי אבוא ואנחם את ציון "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם", ורק אז "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה", כאשר הקב"ה מאיר להם בעצמו "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח", ולבסוף שש אתם משוש, כמשוש חתן על כלה, כפי שנאמר "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹקַי".

בלשון אחרת נאמר בילקוט שמעוני (ישעיהו רמז תמ"ג)
"א"ל הקב"ה לאברהם: לך נחם את ירושלים, שמא מקבלת ממך תנחומין, הלך אברהם ואמר לה: קבלי ממני תנחומין, אמרה לו: היאך אקבל ממך תנחומין, שעשיתני כהר, שנאמר: 'בהר ה' יראה', הלך יצחק וא"ל: קבלי ממני תנחומין, א"ל: היאך אקבל ממך תנחומין, שיצא ממך עשו הרשע, שעשאני שדה ובניו שרפוני באש. הלך יעקב וא"ל: קבלי ממני תנחומין, אמרה לו: היאך אקבל ממך תנחומין, ששמתני כלא הייתי, 'אין זה כי אם בית אלקים', הלך משה ואמר לה: קבלי ממני תנחומין, א"ל: היאך אקבל ממך תנחומין, שכתבת עלי קללות וגזירות קשות, שנאמר: 'מזי רעב ולחומי רשף', מיד הולכים כלם לפני הקב"ה ואומרים: רבש"ע! אינה מקבלת ממנו תנחומין, שנאמר: 'עניה סערה לא נחמה', א"ל הקב"ה: אני ואתם נלך וננחמנה, הוי: 'נחמו נחמו עמי' ".

מדוע ציון אינה מקבלת תנחומים רק מן הקב"ה בעצמו? על כך נשתדל לענות מעיון במדרשים.

הקושי להאמין בקביעות השראת השכינה בישראל
נראה שזה תוכן הדברים במדרש הנ"ל, שלא קבלו תנחומים מאברהם שקרא למקום המקדש הר, ולא ליצחק שקראו שדה, ואף לא ליעקב שקראו בית. הדברים מתבארים על פי המדרש (ילקוט שמעוני מיכה רמז תקנ"ב) "לא כאברהם שכתוב בו 'בהר ה' יראה', ולא כיצחק שקראו שדה, שנאמר 'ויצא יצחק לשוח בשדה', אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר: 'ויקרא למקום אל בית אל' ". ההר יש לו גובה, ומסמל את כח השפעתו של אברהם למרחוק, אבל הוא פרוץ לכל רוח, ואינו מצב של קביעות. השדה גדור יותר מההר, ומתאים ליצחק שהיה עולה תמימה, ולא יצא מן הארץ, אבל גם השדה אינו בית קבוע, ועובדה שיצא ממנו עשו הרשע, שזרעו החריב את המקדש ועשאו "שדה יחרש", ואף יעקב שקראו בית - "בית אל" לשון קביעות, כיון שמצא את המקום באקראי, ואמר " אין זה כי אם בית אלקים " וראה בו מקום ארעי הרי " ששמתני כלא הייתי ". וכן משה רבנו "איש האלוקים" הדגיש בפניהם את מידת הדין, ובמידת הדין אינם יכולים להתקיים, ולכן כנסת ישראל לא קבלה מהם ניחומים.

הקושי לקבל שאפשר לשכוח החטא ולזכור הזכות כאחד

נעמיק עוד בדבר, מדוע לא קבלו ניחומים לפי המדרש הבא: (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז ת"ע):
" דבר אחר, 'ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני', היינו עזובה היינו שכוחה, אמר ר' אלעזר: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע! אדם נושא אשה על אשתו זוכר מעשה ראשונה ואתה עזבתני, אמר לה הקב"ה: בתי! י"ב מזלות בראתי ברקיע כנגד י"ב שבטים, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל, ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים ריהטון, ועל כל ריהטון בראתי לו שלשים לגיון, ועל כל לגיון בראתי לו שלשים גסתרא, ועל כל גסתרא בראתי לו שלשים קירטון, ועל כל קירטון בראתי לו שס"ה כוכבים כמנין ימות החמה, וכולם לא בראתי אלא בשבילך, ואת אומרת שכחתני ועזבתני. 'התשכח אשה עולה', כלום אשכח עולות ופטרי רחמים שהקרבת לפני!? אמרה לפניו: רבש"ע! הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמר לה: 'גם אלה תשכחנה', אמרה לפניו: רבש"ע! הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה הר סיני? א"ל: 'ואנכי לא אשכחך'.

יש להבין מהו הנמשל למשל המוזכר על אדם שנשא אשה על אשתו? מצאנו שישראל חשבו שהקב"ה גרש אותם "איזו היא ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה", אבל היכן מצאנו שיש הוה אמינא שהקב"ה בחר באומה אחרת להיות לו לעם סגולה? נראה שהכוונה כאן היא לצבא השמים, וזאת לאחר העיון בהמשך המדרש, " י"ב מזלות בראתי ברקיע כנגד י"ב שבטים, וכו' וכולם לא בראתי אלא בשבילך ", וכאן יש הוה אמינא לומר, שהקב"ה נחם על שנתן תורה לישראל, והחזירה למקומה הראשון בשמים, כמו שמלאכי השרת קטרגו בזמן מתן תורה ואמרו "תנה הודך על השמים", ועתה אחרי שישראל חטאו התברר לכאורה שהם צדקו, והקב"ה עתה בודאי יחזיר את התורה לשמים. אמר להם הקב"ה, שכל צבא השמים נברא רק לכבודם של ישראל, ולכן לא יתכן שהקב"ה ימיר אותם בהם.

אולם עדין יש לכנסת ישראל קושי הגיוני בקבלת הניחומים, שכן מבטיח להם שישכח להם את מעשה העגל, משמע שפועלת עליו מציאות של שכחה, ואם כן בודאי ישכח להם גם מעמד הר סיני, ועל זה אומר להם הקב"ה "גם אלה תשכחנה', כלומר את מעשה העגל, שבו הם אמרו " אלה אלהיך ישראל" הקב"ה ישכח, אבל את מעשה הר סיני, שבו אמרו נעשה ונשמע, והקב"ה נתגלה להם בדבור " אנכי ה' אלקיך" לא ישכח, וזהו ' ואנכי לא אשכחך' היינו את המאמר "אנכי" שנתקבל ברצון לא ישכח לנו. ובאור הדבר, מפני שמעשה העגל לא היה חטא בעצם פנימיות נפשם, והוא כמו רוח שטות של קטנות הדעת, כפי שאמרו חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות", אבל מה שאמרו "נעשה ונשמע" היה מעומק נפשם, ובזה נקשרה נפשם בקב"ה ולכן את זה לא ישכח לנו "ואנכי לא אשכחך" 1 .

עתה מובן מדוע כנסת ישראל אינה מקבלת בקלות תנחומים, כיון שהסתירה הפנימית בין הזיכרון והשכחה של המעשים אינה מתיישבת אצלם בדרך ההיגיון, ורק כאשר הקב"ה בעצמו יופיע ויתגלה להם באהבת קדמונים, יתיישבו ההדורים וינוחמו.

אנו מוצאים שגם אומות העולם אינם מאמינים שהקב"ה ישוב לעמו ישראל, ורק כאשר הקב"ה ישרה שכינתו ביניהם במשכן, יראו ויבינו זאת, אמרו חכמי המדרש (שמ"ר שמות פרק לח)
"כיון שעשו ישראל את העגל, היו סבורים אומות העולם שאין הקב"ה מתרצה עוד לישראל כיון שעשו המשכן והשרה שכינתו ביניהם ונהיה להם לעדות שנתרצה להם הקב"ה, משל למטרונית שנשאת למלך כעס עליה ופירש הימנה, אמרו שכינותיה שוב אינו מתרצה לה, לאחר ימים נתרצה לה, ובא לפלטין שלה, והיה אוכל ושותה עמה, ולא היו שכינות מאמינות, עד שהיו מריחים ריח הקטורת, כן ישראל והשכינה ".

קטרוג האומות פועל על הגיון מחשבת ישראל והם אינם מקבלים תנחונים עד שהקב"ה בעצמו ישכון בתוכם בפלטין, וריח הקטורת יעיד על החבור הגמור ביניהם. (הקטורת מלשון קטיר קשר וחבור)

הקושי לקבל תנחומים לאחר כל הייסורים שעברו
אחד הסיבות שקשה לקבל תנחומים, הוא הקושי להתמודד עם הייסורים, וגם לאחר שחלפו נשאר טעמם המר, ועל כן לא פלא הוא שכנסת ישראל מרגישה עזובה ושכוחה, כיצד יש להתמודד עם זה?

וכך מפרשים חז"ל את האמירה "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וה' שְׁכֵחָנִי", (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תע):
"א"ל הקב"ה: תורעמנין בני תורעמנין, אדם הראשון עסוק אני עמו לעשות לו עזר, שנאמר: 'אעשה לו עזר כנגדו', והוא מתרעם עלי: 'האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי'. יעקב, אני עסוק עם בנו להמליכו על מצרים, 'ויוסף הוא השליט על הארץ', והוא מתרעם לפני ואומר: 'נסתרה דרכי מה'', אף בניו עשו כן במדבר, אני עסוק עמהם לבור להם לחם קל כדרך שהמלכים אוכלים, שלא יהא אחד מהם (גוסס) [גוסא] ודלריה אוחזתו, והם מתרעמים לפני ואומרים: 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל' אף ציון כך היא עושה לי, אני עסוק להעביר את המלכיות מן העולם, [ולא] כבר [עברתי] בבל מדי ויון, ועומד אני להעביר מלכות הרביעית, והיא מתרעמת לפני ואומרת עזבני ושכחני".

מהדוגמאות שהמדרש מביא, אפשר ללמוד עד כמה כל מה שהקב"ה מביא עלינו הוא לטובה, אלא שאנו קצרי עין לראות זאת, יש ללמוד מהדוגמה של האשה שאף אם היא נראת "כנגדו" הרי היא "עזר כנגדו", יוסף שהורד למצרים נעשה שליט ומשביר לאחיו, וכן הגלויות כולן עם כל חומרתן, הקב"ה כל הזמן עסוק בלהעבירן מן העולם, וכנראה אי אפשר להעבירן מן העולם בלא שישראל יגלו אליהן ויבררו אותן.

וכך נראה להסביר את המדרש הבא: (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תעז) "'רני עקרה'. אמר לה מינאי לברוריא: משום דלא ילדה רני? א"ל: שטיא שפיל לסופיה דקרא, 'כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'', אלא רני כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם כוותייכו " ( אמר לה מין לברוריה אשת ר' מאיר: מדוע נאמר "רוני עקרה לא ילדה", משום שלא ילדה 'רוני'? אמרה לו: ראה את סוף הפסוק, שבו נאמר שבסופו של דבר תלד, ועוד הוסיפה: רוני עקרה שאינה יולדת בנים לגהנם כמותכם).

לכאורה קשה, וכי המין עצמו לא ידע שסוף הפסוק מסביר את פשר השמחה של העקרה שלבסוף ילדה? אלא שלמרות זאת הקשה מדוע נסמכה הרינה ל"עקרה", ומוטב היה לומר "רוני כשילדה", ואכן ברוריה מיישבת זאת ואומרת שיש כאן רמז לכך שגם העקרה יש לה לשמוח שאינה יולדת בנים לגהנם, ונראה שזה בגלל הייסורים שמחזירים אותה למוטב.

האם אנו מסוגלים לבנות מקדש שתשרה בו שכינה
מובא תלמוד בבלי (בבא בתרא דף עה עמוד א):
"(ישעיהו נח) 'ושעריך לאבני אקדח' - כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש: עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלשים על שלשים, וחוקק בהן עשר על עשרים ומעמידן בשערי ירושלים. לגלג עליו אותו תלמיד, השתא כביעתא דציצלא לא משכחינן, כולי האי משכחינן? לימים הפליגה ספינתו בים, חזא מלאכי השרת דיתבי וקא מינסרי אבנים טובות ומרגליות שהם ל' על ל' וחקוק בהן עשר ברום עשרים, אמר להו: הני למאן? אמרו ליה: שעתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלים. אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: דרוש, רבי, לך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי. אמר לו: ריקא! אלמלא ראית לא האמנת, מלגלג על דברי חכמים אתה, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות".

במדרש יש השלמה נוספת לספור זה )ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תע"ח)
"מעשה בחסיד אחד, דהוה מטייל בשוניתא דימא דחיפא, והרהר בלבו ואמר: תאמר שהקב"ה עתיד לעשות שער המזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפשיו אבן אחת של מרגליות, מיד יצתה בת קול ואמרה: אלולא שאתה חסיד גמור כבר היתה מדת הדין פוגעת באותו האיש, העולם כלו בראתי בששה ימים דכתיב כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ושער המזרח של בית המקדש אי אפשר לעשות הוא ושני פשפשים אבן אחת של מרגליות!? מיד בקש רחמים על עצמו ואמר: רבון העולמים! אע"פ שבלבי הרהרתי בשפתי לא דברתי, מיד נעשה לו נס ונבקע הים לו וראה מלאכי השרת מסתתין בו מגלפין בו מסרגין בו, ואמר להם מה הוא זה, אמרו לו זה שער המזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפשין אבן אחת של מרגלית".

צריך להבין מדוע לא האמין אותו תלמיד שהקב"ה יכול לעשות נפלאות ולבנות את המקדש באבן גדולה של מרגלית? אנו מוצאים שגם החסיד לא האמין בכך בלבו, וכי לא פשוט היה לו שהקב"ה שברא את העולם יכול גם לעשות זאת? וכן מה המשמעות הדבר שמלאכי השרת בונים את שערי בית המקדש?

נראה שמלאכי השרת שבונים את המקדש פועלים מכח המצוות של ישראל, כפי שאמרו חז"ל שמכל מצווה נברא מלאך טוב, וכן אמרו חז"ל "כל דור שבית המקדש לא נברא בימיו כאילו נחרב בימיו", והקשה "שפת אמת" וכי אפשר שכל צדיקי הדורות שלא זכו לראות את בנין הבית כאילו החריבו אותו? אלא שכל דור אמור לבנות נדבך רוחני של בית המקדש, עד שלבסוף כשיגמר הבנין הרוחני יבנה בית המקדש בפועל. ואם ח"ו לא עשו זאת כאילו נחרב בימיהם בית המקדש. ולפי זה אפשר לומר שאותו חסיד לא האמין שאנו במעשינו מסוגלים לבנות בית מקדש כל כך מאיר באור יקרות שנראים כאבני אקדח ומרגלית, ועל זה הקפיד ר' יוחנן ואמר לו " אלמלא ראית לא האמנת" , שצריך להאמין שהמעשים הפשוטים של המצוות סגולתן גדולה עד מאד 2 , "נעשה גל של עצמות" מפרש המהרש"א עצמות בלא נשמה, שרוקן אותו מרוחניותו, ולפי דברינו מובן שזה מידה כנגד מידה על שלא האמין בנשמת המצוות.

הרצון לראות את הקב"ה ולא להסתפק בסימני הגאולה
ההפטרה האחרונה "שוש אשיש בה'" מדמה את היחס בין כנסת ישראל והקב"ה כחתן וכלה, היא המצב האידיאלי שינחם את בת ציון. וזו התשובה מדוע כנסת ישראל אינה מקבלת תנחומים מפי נביאיה, מפני ש"רצוננו לראות את מלכנו", בלא מתווכים ובלא סימנים שיעידו על קיומו, וכך אמרו במדרש (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תק"ה)
" שוש אשיש בה'. כתיב זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, אין אנו יודעים במה לשמוח אם בהיום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך, וכן הוא אומר שוש אשיש בה'. משל למטרונא שהלך בעלה ובנה וחתנה למדינת הים אמרו לה באו בניך אמרה להם ישמחו כלותי, הרי חתניך ישמחו בנותי, כיון שאמרו לה הרי בעליך אמרה להם הא חדו שלמה, כך הנביאים אומרים לה לירושלים, בניך מרחוק יבואו והיא אומרת ישמח הר ציון, ובנותיך על צד תאמנה היא אומרת תגלנה בנות יהודה, וכיון שאמרו לה מלכך יבא לך היא אומרת הא חדו שלמה שוש אשיש בה".

ממוצא הדברים, שכל הישועות שיהיו לא ישמחו את ציון, מפני שהיא תחפוץ בשלמות האמיתית שתהיה רק עם גילוי השכינה בישראל, שתשכון בתוכנו לנצח נצחים.


^ 1 כתוב בספרי פנימיות ש"אנכי" הוא מי שאנכי, כלומר עצמות הקב"ה, ומרמז על קשר "עצמי" שיש לו עם ישראל.
^ 2 וכך משמע מהמשך הפרק "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ", שהבנים למודי ה' הם שבונים את הבית. וכן מהמחלוקת בין החכמים מהו "שמשותיך"? "ושמתי כדכד שמשותיך, א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן פליגי בה תרין מלאכי ברקיעא ומאן אינון מיכאל וגבריאל, ואמרי לה תרין אמוראי במערבא ומאן אינון יהודה וחזקיה בני ר' חייא, חד אמר של שוהם, וחד אמר של ישפה, אמר להם הקב"ה יהון כדין וכדין". ומפרשים שם (מהרש"א ועוד) ששני האבנים הללו מרמזות ליוסף ובנימין, ואם כן מדובר כאן על בנין רוחני של חומות ירושלים.


חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il