ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מבנה ההגדה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים פסח הגדה של פסח שיעורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כז אדר ה'תשנ"ו

מבנה ההגדה


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

בחג הפסח רואים באופן מיוחד, שההכנות אליו אינן רק אמצעי, אלא במובן רב הן ענין בפני עצמו, וכך יש הלכה שהיוצא מביתו שלושים יום קודם החג חייב לבער חמץ, וכן ישנה שבת הגדול, שבה הרב דורש דרשת הכנה לפסח, מצד ההלכה ומצד האגדה. יש צורך בהכנה רוחנית רבה כדי להגיע מוכנים אל מדרגתו הגבוהה של חג הפסח, ובהמשך ננסה לעשות זאת באמצעות התבוננות על ההגדה. יש דברים רבים שניתן לומר על כל פרט ופרט בה, אך אנו ננסה להתרכז במבנה הכללי, וסביב זה נראה את יסודות החג בכלל.

ליבה של ההגדה של פסח בנוי על פי המשניות שבפרק ערבי פסחים (פסחים דף קטז), כחלק מהלכות הסדר המובאות במשניות שם. כבר אצל הרמב"ם מופיע הנוסח המפורט יותר המצוי אצלנו, והוא ככל הנראה נכתב כבר בסוף תקופתם של חז"ל.

כאמור, המשנה בדף קטז. פותחת בסדר ההגדה בפירוט ארבע הקושיות, כפי הנוסח המקובל בזמן המקדש. כאן מופיע יסוד ראשון בהרכב ההגדה- סיפור יציאת מצרים מתוך שאלה ותשובה .
במשנה בהמשך נאמר עקרון נוסף לגבי אופן הסיפור - "מתחיל בגנות ומסיים בשבח." (לגבי הצורה המדוייקת, באיזו גנות מתחילים, נחלקו אמוראים בגמרא). ועוד נקודה חשובה: "ודורש מארמי אובד אבי , עד שיגמור כל הפרשה כולה" - הסיפור צריך לצאת מתוך הפרשה הזו, שבפרשת "כי תבוא", ולאו דווקא ממעשה יציאת מצרים עצמו, כפי שהור מתואר במקומו בתחילת ספר שמות. מדוע דווקא משם?
ומכאן פורשת המשנה את היסוד המרכזי הבא: "רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הם: פסח, מצה, ומרור ." וכאן מפרטים פסח על שום מה, מצה על שום מה, ומרור על שום מה. ומכאן שאמירת הדברים הללו אינה חלק ממצות האכילה, אלא מעצם המצווה לספר ביציאת מצרים. ולכאורה מה הקשר בין מצוות אלו לעצם הסיפור? וממשיכה המשנה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"- ההדגשה על כך שהגאולה קרתה לכל אחד מאיתנו דורשת הסבר, כיצד זה אנחנו בגופינו יצאנו משם. ואז מציגה המשנה את נוסח הברכה שלפני הפרק הראשון בהלל, כאשר ברצף אחד ובלי התראה מוקדמת נקטעת על ידי כך רשימת ההלכות והמשנה הופכת להיות כעין שירה - " לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם,להדר, לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו...ונאמר לפניו שירה..."-זהו, כאמור, חלק מנוסח הברכה שלפני ההלל. וגם זה דורש ביאור- אותו מעבר חד מסיפור היציאה, שלכאורה נועד רק להציג עובדות, אל השירה הזו. כל אלו נקודות המצריכות מחשבה והתבוננות בענין הסיפור של יציאת מצרים.
נעבור עליהן עכשיו ביתר פירוט.

שאלה ותשובה

חכמים החשיבו מאד את האופן הזה, של שאלות ותשובות בסדר, והדריכו: "על פי דעתו של בן אביו מלמדו". יש אמצעים שונים שהשתמשו בהם כדי להחזיק את התינוקות ערים, כמו קליות ואגוזים שחילקו, חטיפת המצה, ועוד כמה המוזכרים בגמרא (דף קט.). מדוע צריך לשאול? בדרך כלל, כשמופיעה תשובה מתוך שאלה, היא היתה מתבקשת מאליה, וניתן היה להגיע אליה גם ללא השאלה עצמה. אולם בסיפור יציאת מצרים דרושה ההתערבות, ההתעניינות, הדרישה לברר מה מקומה של יציאת מצרים ביחס לחיינו שלנו. אי אפשר רק לעמוד מן הצד ולהשקיף - צריך להתערב, לחקור, לשאול. זה ענין מהותי ביותר. אף על פי שנראה, כי הקושיות כפי שחז"ל סידרו אותן עולות מתוך הסימנים שלפני כן - הטיבולים, ההסיבה וכדומה, ואלו דברים שמעלים תמיהות מצד עצמם - בכל זאת, סודר נוסח מוגדר כדי שגם חסר דעת יוכל לשאול אותן. העיקר, כאמור, הוא ההתערבות בביאור ענין היום, בתחילה - מתוך הסימנים החיצוניים לכאורה, ובהמשך באופן מעמיק יותר, על ידי ארבעת הבנים.

מתחיל בגנות ומסיים בשבח
באופן קשור לענין השאלה ותשובה, מובן גם העיקרון השני - פתיחה בגנות וסיום בשבח. המהר"ל בספרו "נצח ישראל" אומר, כי "ידיעת גודל הדבר נודעת מתוך הפכו", לא תמיד ניתן להכיר דברים גדולים מאוד, מקיפם וכלליים מתוך עצמם.ידיעת גודלם ניכרת מתוך המצב ההפוך, שהיה קיים לולא היו הם קיימים. וכך כאן - כדי להפנים יותר את ערכה הגדול של יציאת מצרים (בדומה לצורך לספר מתוך שאלות ותשובות) יש להבין עד כמה גרוע היה המצב קודם ליציאה.

ועוד יותר מכך- תיאור הגנות מלמד, כי יציאת מצרים אינה רק תוספת מעלה של חופש שזכינו לו. ללא השחרור הזה לא היתה שום משמעות לחיינו הישראליים, לא היה נוצר כלל עם ישראל ו"אילו לא גאל הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה" - עדיין, וכפי שמסביר זאת הרב קוק בפירוש על ההגדה, שעדיין ממש היינו משועבדים לאותו פרעה, גם אחרי אלפי שנים, ודבר לא היה משתנה בעולם, משום שכל התמורות ההיסטוריות, כל המאבקים והמהפיכות שזיעזעו את העולם במרוצת השנים, תפקידם להצעיד את האנושות לבגרותה ושלמותה, בדרך אל מהותו העתידית. עם ישראל הוא המוביל את המהלך הזה, גם אם על פניו השינויים ההיסטוריים אינם נראים קשורים אליו באופן ישיר. וללא יציאת מצרים, ללא עם ישראל, לא היתה משמעות לכל התהליכים הללו, ההיסטוריה היתה נעצרת, העולם כולו היה נתון בקיפאון, ואנו - משועבדים עדיין לאותו פרעה.

לגבי סוג הגנות עצמו נחלקו אמוראים בגמרא: לדעת שמואל, פותחים ב"עבדים היינו", השיעבוד הפיזי. לדעת רב, פותחים ב"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" - שיעבוד רוחני. הירושלמי מוסיף לבאר, שלא נחלקו איזה עניין לומר, ובאמת לכולי עלמא אומרים את שניהם, אלא נחלקו בשאלה מה להזכיר ראשון - את השיעבוד והגאולה הרוחניים, או את אלו הפיזיים. להלכה אכן אומרים את שניהם, ופוסקים כדעת שמואל, שיש לפתוח בצד הפיזי של הגלות והגאולה, ולעבור לצידו הרוחני. יתכן שיש בכך סדר המלמד כיצד נבנית הגאולה לדורות - ראשית יש ההופעה כפי שהיא, בצד החיצוני של הענין, ואחר כך תוולד ההסתכלות בדבר לעומקו, עם המשמעות הנובעת ממנו, בחזרת עם ישראל אל ארצו, שלמותו, חייו הטבעיים המלאים תוכן, קודש ואור, ואז ישוב עם ישראל אל משמעות הגאולה במובן הרוחני שלה. הדברים צומחים בתחילה כפי שהם, ואחר כך נוספת להם המשמעות הרוחנית. ולכן מקדימים את "עבדים היינו" ל"מתחילה עובדי עבודה זרה", למרות שמבחינה היסטורית הסדר הפוך- משום שזהו הסדר שבו נחלצנו מתוך השיעבוד.

בהמשך מגיעים מתוך הגנות הזו להכרה בחשבון האלוקי הגדול, "ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא, שהקדוש ברוך הוא חישב את הקץ לעשות כמה שאמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם...וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול..."עכשיו, ביציאה, מתברר שהתקימה ההבטחה לאברהם אבינו להצמיח פה גאולת עולם, עכשיו נוצר העם מתוך מצב השיעבוד והעוני שבגלות הקשה, וכבר אז, בזמן ההבטחה, ראה הקב"ה כיצד הירידה תוביל ליציאה, וכל אלו יובילו את העולם למצב מתוקן יותר.

ארמי אובד אבי
העובדה שהפסוקים שמתוכם באים חז"ל בדרשותיהם לתאר את יציאת מצרים הם דווקא מפרשת "ארמי אובד אבי" - הנאמרת בשעת הבאת הביכורים, אומרת לנו שדווקא נקודת השיא הזו של השמחה הראשונית, הטבעית והרעננה שבהתחדשות יבול הפירות והעלתן בפאר והדר, שירות ותשבחות אל בית המקדש תוך אמירה: "הגדתי היום.... כי באתי "אל הארץ" - היא המסוגלת יותר לחוש מתוכה את טוב טעמה השלם של יציאת מצרים שהיא חרות עולם - המתגלה בשלימותה רק בחיים הבריאים והטבעיים של עם ישראל בארץ ישראל ובית המקדש בתוכם. דווקא נקודת השלמות הזו יכולה לחבוק בתוכה את הנקודה הנמוכה השפלה של הגנות יחד עם רוממות השבח ולראותן כאחת כמעשה ה' השלם והאחדותי.

פסח מצה ומרור
המצה מבטאת את החירות, עצמיות טהורה שאיננה תלויה בדבר חיצוני לצורך קיומה. המרור בטעמו מבטא את השיעבוד, ועד כמה הוא עלול להטעות בתחילה: "...מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה וסופן קשה".(פסחים לט, א) הפסח מייצג את עצם המעשה שעל ידו נחלצנו מתוך המרור והגענו אל המצה, אל החירות והעצמיות. וכפי שמבארת המשנה "על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים". ורק הקב"ה בעצמו יכול היה לעשות זאת, משום שבריאתם של ישראל קדמה לזו של העולם, זה היסוד שכל העולם כולו תלוי בו ועומד עליו, ולפיכך לא היה יכול לגאול אותם אלא הבורא בכבודו ובעצמו: "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח". אלה המשמעויות של שלושת הדברים הללו. הלל ראה ששלושתם קשורים זה בזה, שגם המרירות שבגלות היא חלק מן הגאולה, ולפיכך היה כורך את הפסח עם המצה והמרור יחד, גם זו היתה חלק מתהליך היצירה של ישראל כעם. שלושת אלו מבטאים בתמציתיות את המשמעות של החידה והיצירה הרוחנית של ישראל- מהשיעבוד, דרך הגאולה אל החירות העצמית שלנו. ולכך מתכוון הרשב"ם, כשמפרש את המשנה "כל שלא אמר" במובן של לא הבין את המשמעות של המצוות. תכלית האמירה היא להבין את הענין שבמצוות אלו, וזה מה שקושר אותן לסיפור, שלא רק פורש בפנינו את העובדות היבשות, אלא צריך לגרום לנו להבין אותו היטב, על כל המשמעויות שלו. יותר מכך, שלוש המצוות הללו הן באכילה, וזה עוד שלב באמצעותו מתחברים ומתמזגים עוד יותר עם מדריגתו המיוחדת של סיפור יציאת מצרים.

הלל ושירה
רק בליל הסדר אנו אומרים הלל בלילה, ולא ביום. זו תופעה מיוחדת. מיוחדותו של ההלל הזה ניכרת גם בצד הלכתי נוסף בו: יש דיון בראשונים העם לברך על ההלל שלפני הסעודה, משום שאנו מפסיקים בו באמצע על ידי האכילות של פסח, מצה, מרור ושאר הסעודה, ואם יש מצווה לברך על ההלל- לכאורה לא היה מקום להפסיק. הר"ן אומר, שיש לברך על ההלל הזה, משום שהוא בעיקרו נאמר על האכילה דווקא, על עצם עשית המצוות המיוחדות של פסח, מצה ומרור, לא על הניסים שהיו. השירה היא על אכילת הפסחים הללו, וממילא אין האכילה נחשבת כהפסק, אלא להיפך, זה שיא ההלל. היא גוף ההשתייכות שלנו בעצמנו ליציאת מצרים ושירת ההלל היא הביטוי של השיוך הזה ועל כן - כל שאר ההלל שאומרים כל השנה הם נטפים מההלל הזה, שנאמר על עצם היציאה ממצרים, שלקח אותנו הקב"ה לו לעם, ובכל ליל סדר אנו נוצרים מחדש - ועל כך אומרים שירה.

לדעת המאירי, ההלל הוא חלק מסיפור יציאת מצרים. זה איננו רק סיפור עובדתי, זהו שבח, ומכאן מובנים דברי המשנה "לפיכך אנו חייבים להודות, להלל וכו'", אשר אינם קוטעים את הלכות סיפור היציאה, אלא ממשיכים אותו לשלב השירה שבו, כחלק מהותי מן הסיפור עצמו. אם הסיפור מסתיים בשירה, מובן מכך שכולו למעשה היה שירה.

הריטב"א בפירושו על הלכות פסח וההגדה כותב, שחייב אדם לומר את ההגדה בנעימה ובכל כחו. עיקר המצווה שבסיפור יציאת מצרים צריך להיות בצורה של נעימה, של שיר. (אם כי ישנו גם הצד הדרשני, כפי שכותב הרמב"ם, שכל המוסיף ומאריך בדרש פרשת "ארמי אובד אבי" הרי זה משובח).

פרטי המבנה
לאחר תיאור הגנות של "עבדים היינו", ופירוט החיוב לספר ביציאת מצרים, מוצגים ארבעת סוגי הבנים ואופן הסיפור לכל אחד- "כפי דעתו של בן אביו מלמדו". ואז מתארים את הגנות של "מתחילה עובדי עבודה זרה", לאחר שתיארנו את הגנות הפיזית והיציאה ממנה, להראות שיציאת מצרים הפיזית היא השחרור של עם ישראל מכל הגלויות, עד למצב של "להביא לימות המשיח", כפי שדורשים חכמים במשנה בברכות המובאת גם היא בהגדה. אז אומרים את הענין של "ברוך שומר הבטחתו", אותו חישוב הקץ, אותה העמקה בענין, וכך מתחילים להבין שליציאת מצרים יש משמעות רוחנית של תוכן עליון, של לימוד והעמקה, מהו עם ישראל בעולם, מה קרבתו אל הקב"ה, מהי חירות ישראלית אמיתית. ואז "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו", ההבטחה המיוחדת שניתנה לאברהם אבינו, לגאול את עם ישראל מכל מצב שהוא שבו יהיה נתון.

אז מתחילים בפועל לדרוש בפרשת "ארמי אובד אבי", כשכל משפט שדורשים הוא נדבך בפני עצמו, שיש הרבה מה להרחיב בו. "וירעו אותנו... ויוציאנו ה' ממצרים - לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח" - כאן מגיעים לגוף ההבנה שיציאת מצרים היתה על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, וכבר הסברנו קודם לכן מדוע היו הדברים מוכרחים להיות כך מפאת מדרגתם של ישראל שקדמו לעולם. דרש פרשה זו אינו מקפל בתוכו עובדות בעלמא שבסיפור היציאה, אלא מהויות ממש, ויתכן שגם מסיבה זו נבחרה דווקא פרשה זו, ולא תיאור המאורעות עצמם שבספר שמות, בתור המקור לסיפור.
"ביד חזקה - זו הדבר... בזרוע נטויה - זו החרב... ובמורא גדול - זו גילוי שכינה... ובאותות - זה המטה... ובמופתים - זה הדם" - על פניו נראה, שחרב אינה מופיעה בפרשת המכות. אך מטרת דרשה זו היא להציג את כל אותם צדדים שונים של התגלות הכל האלוקי, שנרתמו לצורך הוצאתנו ממצרים, כל הכוחות שבהוויה, כולל גילוי שכינה - פגישה שלימה עם הקב"ה.

לאחר כל זה מגיעים אל המכות, עשר המכות עצמן,סימניו של רבי יהודה, ומחלוקת התנאים לגבי חישוב המספר שלקו במצרים ועל הים, חמישים, מאתים, מאתים וחמישים. לשם מה הריבוי הזה במכות מעבר לפשט הכתובים? ושוב, יש להסתכל על יציאת מצרים כמשקפת את הגאולה לדורות: לעומת המכות במצרים, שהיכו וסילקו את כוחות הטומאה, התפנה מקום למציאותם של ישראל, שיוכלו להתפתח ולהרחיב ולקלוט עוד ועוד כוחות אל הקודש, בכל הדורות כולם. יכולתם זו של ישראל להתרחב ולהתפתח, כל מה שעם ישראל ספג לקרבו במשך הדורות, כבר היה גנוז באותן פעולות של דחיית הרע במצרים, ועומק משמעות היציאה משם היא שכל אותם כוחות שהוחנקו בגלל השיעבוד יוכלו לבקוע החוצה ולפרוח עם הכאתה וסילוקה של הטומאה במצרים ועל הים. ככל שהוכו יותר-כך היו יותר כחות חיוביים שיכלו לצאת ולפרוח.

"כמה מעלות טובות למקום עלינו" - זהו מעין סיכום של מה שקיבלנו ביציאת מצרים,חמש עשרה מעלות כעין החמש עשרה שבמקדש) אך גם מה שנמשך ממנה עד להשלמתו של המהלך - מתן תורה, הכניסה לארץ ישראל ובנין בית הבחירה - זהו גמר ההבנה של מהותה של יציאת מצרים, וללא בית המקדש והכרת מעמדו בגאולה לא ניתן לגשת להודות כראוי על היציאה, בלי זה אין הודאה.

"פסח, מצה ומרור" - כפי שכבר אמרנו, זהו השיא שבסיפור, התחברות מוחלטת עם הגאולה ממצרים גם דרך האכילה, והפגישה על ידי האכילה איננה הפסק בסיפור ואיננה מנותקת ממנו - זהו ליבו של הענין. כך כל אחד ואחד ברגע האכילה נמצא ממש באופן אישי ברגע היציאה ממצרים. ולאחר שהובן הענין והתחברנו אליו באופן אישי-פנימי, אומרת ההגדה על פי המשנה כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים... לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה, אלא אף אותנו גאל עמהם " - שוב, כל זה הוא חלק מנוסח הברכה, חלק מן הצורך להודות, על שאותנו גאל עמהם, ממש כפשוטו. "ולפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם , להדר,לברך,לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ו לנו את כל הניסים האלו"-פשט נוסח הברכה הוא לא על העבר הרחוק, הודאה על אותו מאורע היסטורי, מעין "בימים ההם בזמן הזה" שבחנוכה - ההודאה היא על עצם גאולתנו - אנו שבכל דור ודור, וכפי שמודגש עוד יותר בברכה שבסוף חלקו הראשון של ההלל: "אשר גאלנו וגאל את אבותינו"- ראשית כל ההודאה על הגאולה שלנו, הנובעת מזו של אבותינו. הדגש הוא על כך שהקב"ה הוא גואל מתמיד. ובסיומו של עיקר ההגדה מודים על הגאולה המקורית, ומבקשים על בנין המקדש, שבלעדיו אין הברכה שלמה: "כן ה' אלוקינו ואלקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מו הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו ..." ואז יהיה השיר שלם.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il