ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

לראות ולהראות | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים ראה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"א

לראות ולהראות


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

ראיה אישית
פרשתנו פותחת " ראה אנכי נֹתֵן לפניכם היום ברכה וקללה", בפסוק זה נמצא יסוד הבחירה החופשית של האדם ויכולתו לראות ולבחור בטוב או במוטב. ויתרה מזאת, הפסוק פותח בלשון יחיד "ראה", ומסיים בלשון רבים "לפניכם", מפרש הספורנו " ראה - הביטה וראה, שלא יהיה עניינך על אופן בינוני, כמו שהוא המנהג ברוב , כי אמנם אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה והם שני הקצוות וכו'". משמע, שיש לאדם יכולת לראות ולבחור את דרכו הייחודית (לא בינוניות) בצורה נכונה ועל פי התורה. הראיה משמעה הבנה, ולכן נקראים הסנהדרין "עיני העדה", (כפי שנאמר (במדבר פרק טו) "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה"), משום שתפקידם לראות את השאלות שמתעוררות, ולתת להם את התשובות אמיתית על פי התורה. וכך בירושלמי רגילים לומר "תא חזי", כלומר בא וראה, במובן של ראה והבן.

ראית ה'
מאידך, נראה ללמוד רעיון הפוך מהמקדש, (שהוא נושא מרכזי בפרשתנו), התורה אומרת (דברים פרק י"ב): "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו : כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלוקיך נתן לך:". כלומר, לא תוכלו להקריב בכל מקום שישר בעיניכם ככל הגויים, כפי שיהיה עד שתבחר ירושלים, (המנוחה זו שילה והנחלה זו ירושלים, שהיא נחלה ללא הפסק), אלא " והיה המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצווה אתכם, וגו' ". כלומר, הקב"ה בוחר בשבילכם את המקום שבו תעבדוהו, אין זה תלוי בכם. וכך נאמר בסוף הפרשה (דברים פרק טז פסוק טז) "שלוש פעמים בשנה יֵּרָאֶה כל זכורך את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר וגו'", כלומר עליך לבוא למקום אשר יחבר ה', אל המקום אשר יֵרָאֶה לו ולא לך. הרעיון הזה, שהמקום לעבודתו יתברך נבחר על ידו הוא מיסוד הבנת עבודת הקרבנות, כפי שמצאנו בפרשת העקדה (בראשית פרק כ"ב) "ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך ".

וכך גם בקשר לקרבן שיקריב שם, כאשר יצחק שואל את אביו "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה?" עונה לו אברהם " ויאמר אברהם אלוקים יִרְאֶה לו השה לעלה בני וגו'", אפשר להבין זאת כתשובה מתחמקת, כדברי חז"ל "השה לעולה" או "לעולה בני", אולם נראה שיש כאן תשובה מהותית, היינו, שה' הוא זה שיראה ויקבע מה יהיה הקרבן, שממהות עבודת האלוקים הוא לבטל דעתו לגמרי לקב"ה, כל זמן שהוא מרגיש ישות ועצמיות הרי זה חסרון בהמלכת ה' עליו וכמוה כע"ז, ובזה החלוק בין עבודת האלוקים לעבודה זרה, שעובדי ע"ז בוחרים לעצמם את אלוקיהם ואת הדרך שיעבדו להם, ובזה הם מעמידים עצמם מעל אלוהיהם, וכך אמרו חז"ל (בראשית רבה (וילנא) פרשה סט) "א"ר יוחנן הרשעים מתקיימין על אלוקיהם (בראשית מא) ופרעה חולם והנה עומד על היאור, אבל הצדיקים אלוקיהם מתקיים עליהם , שנאמר והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלוקי אברהם". ולכן קורא אברהם את " שם המקום ההוא ה' יִרְאֶה אשר יאמר היום בהר ה' יֵּרָאֶה ", היינו שה' הוא שיראה ויבחר את המקום והקרבן, ולכן יאמר לדורות בהר ה' " יֵּרָאֶה ". כפי שנצטוונו לדורות " יֵּרָאֶה כל זכורך את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר ", כלומר אנו נראה על ידו. וכיון שאברהם עמד בניסיון נאמר לו "כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני", "ירא" הוא הראיה והיראה, היינו שמי שיכול לומר ה' יראה סימן שהוא ירא ה'.

לראות ולהראות

למרות האמור לעיל שֶּׁיֵרֶא ה' אומר ה' יִרְאֶה, ביטוי של ביטול עצמי גמור, אנו מוצאים שאברהם נצטווה ללכת ולחפש את המקום הנבחר, ובסופו של דבר לראות את המקום, ולהבחין בו כמקום שבו שורה השכינה. כפי שנאמר "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחק ". ואמרו חז"ל (בראשית רבה (וילנא) פרשה נו" " מה ראה? ראה ענן קשור בהר, אמר דומה שאותו מקום שאמר לי הקב"ה להקריב את בני שם ". היינו, שהבין שזהו ההר הנבחר. מובא שם שאברהם שאל:
"אמר ליצחק בני רואה את מה שאני רואה א"ל הין, אמר לשני נעריו רואים אתם מה שאני רואה אמרו לו לאו, אמר הואיל וחמור אינו רואה ואתם אין אתם רואים. שבו לכם פה עם החמור".

אפשר ללמוד מכאן, שלאחר שאברהם עמד בכל הניסיונות, ובטל דעתו לדעת הקב"ה לעשות כרצונו, זכה לראות בעצמו את המקום. וכן ראה מהו הקרבן הנדרש על ידי ה' "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם וייקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו ". והבין שהקב"ה רוצה בשה לעולה במקום בנו. וכך גם נצטווינו לדורות בעניין " המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם בו לשכן שמו שם", מובא בילקוט שמעוני (תורה פרשת ראה רמז תתעט):
"כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם מכל שבטיכם, דרוש על פי נביא, יכול תמתין עד שיאמר לך נביא, ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה, דרוש ואתה מוצא ואחר כך יאמר לך נביא. וכן את מוצא בדוד זכור ה' לדוד וגו' אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום לה', שלא תעשה אלא על פי נביא שנאמר ויבא גד (החוזה) [אל דוד] ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי, ואומר ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלם בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו".

נמצאנו למדים, שלמרות שמקום המקדש אינו תלוי בבחירתנו, אנו מצווים לעשות מאמצים מצידנו לגלות את המקום, אומנם יש כאן פרדוקס שקשה להתגבר עליו, הרי צריך להיות ברור לנו שלא אנו בוחרים במקום, ומצד שני מוטל עלינו לבחור בו, וכיצד יתיישב הדבר? נראה שאחרי דרישת המקום על ידינו, מציאתו צריכה לבוא בהיסח הדעת, כך שנרגיש שלא אנו בחרנו בו. דוגמא נפלאה לדבר מציאת המקדש ע"י דוד. למעשה דוד חקר ודרש את מקום המקדש ביחד עם הנביא שמואל בניות ברמה, אמרו חז"ל מה עניין ניות אצל רמה, אלא שהיו יושבים ברמה ועוסקים בנויו של עולם (במציאת מקום המקדש). אולם מציאת המקום בפועל הייתה רק בגורן ארונה, לאחר שדוד חטא בספירת העם ונטל את כל האשמה על עצמו, ולפי חז"ל (הביא הרמב"ן פר' קרח) העם חטא בכך שלא דרשו את המקדש, פתאם נתגלה המקום באופן בלתי צפוי, כי במקום הביטול והעדר של דוד נמצא מקום לשכינה להתגלות בו.

כך גם בעליה לרגל, אנו מוצאים שתי ראיות, ראית ה' אותנו, וראית עולי הרגלים את הקב"ה. וכך דרשו חז"ל (סנהדרין דף ד עמוד ב) דרשה הלכתית " דתניא יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה בן תימא: הסומא באחת מעיניו - פטור מן הראיה. שנאמר יֵרָאֶה יִרְאֶה - כדרך שבא לראות כך בא ליראות. מה לראות בשתי עיניו - אף ליראות בשתי עיניו !", היינו, כשם שה' רואה ובוחר את המקום ואותך לעבוד באותו מקום, כך גם אתה רואה ובוחר בקב"ה. הנביא אומר " כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון ", היינו, שהעין שלנו תשתלב עם העין של הקב"ה, ועינינו תיראנה מה שהוא רואה. ועומק הדבר, שהקב"ה בחר בנו להיות לו לעם, ולגלות אלוקותו בעולם, משמע שהוא סומך עלינו שאנו נייצג אותו אם כן מה שאנו בוחרים הוא בוחר גם כן, ואין כאן סתירה בין הבחירות. אולם כל זה יתקיים עם אנו תחילה נאמץ דעתנו לקיים מה שהקב"ה בחר לעובדו, ואז נזכה גם לראות ולבחור ולדעת בעצמנו כיצד לעובדו. האידיאל הזה היה מתקיים בבית הבחירה, שאליו היינו באים להראות, וגם לראות...

מלך אשר יבחר ה' - טוב רואי
רעיון זה אפשר למצוא גם בבחירת המלך, שמייצג את מלכו של עולם, והוא זה שמצא את מקום הנבחר לעבודה. המצווה היא "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' ", ולכן כאשר ה' מודיע לשמואל על בחירת המלך נאמר (שמואל א פרק ט"ז) "ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך". היינו ראית הקב"ה. שמואל מבקש לראות בעצמו ולבחור את המלך, אום אינו מצליח, וכך נאמר (שמואל א פרק ט"ז) " ויהי בבואם וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו: ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב: ". עד שהביאו את דוד "וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עיניים וטוב ראי: ויאמר ה' קום משחהו כי זה הוא:". חז"ל אומרים ששמואל לא ראה מי המלך כעונש על שאמר " אנכי הרואה ", ועל זה הראה לו ה' " כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב :", והנה דוד הנבחר נאמר עליו " יפה עיניים וטוב ראי", היינו שהוא זכה לראות את מה שה' רוצה. אמרו חז"ל (סנהדרין דף צג עמוד ב) "דכתיב שמואל א' ט"ז ויען אחד מהנערים ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי ידע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר וה' עמו וגו'. ואמר רב יהודה אמר רב: כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע: ידע נגן - שיודע לישאל, גיבור - שיודע להשיב, איש מלחמה - שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, (איש תאר - שמראה פנים בהלכה, ונבון דבר - שמבין דבר מתוך דבר) מסורת הש"ס: ונבון דבר - שמבין דבר מתוך דבר איש תואר - שמראה פנים בהלכה. וה' עמו - שהלכה כמותו בכל מקום ". כאן נתחברו שתי הבחירות, בחירת ה' ובחירת דוד, ה' בחר בדוד, ודוד בוחר בה', מה שזה רואה זה רואה, ורצונותיהם מתחברים לאחד.

שילה בכל הרואה וירושלים לפנים מן החומה
ויש להעיר, שבמשכן שילה הייתה הקדושה מתפשטת "בכל הרואה", היינו, שלכל אורך מרחבי העין אפשר לאכול מעשר שני וקדשים קלים, (לפי מידתו של יוסף "עלי עין"). מה שאין כן ירושלים נקראת " לפנים מן החומה ", (מקום אשר בחר ה', לפי מידתו של דוד שנבחר למלך לעולם, הוא וזרעו אחריו), שם הקדושה מתפשטת רק בכל המקום הנבחר שהוא מוגבל לפנים מן החומה. ולכאורה זו הגבלה וצמצום בקדושה של ירושלים, אולם אין הדבר כן, קדושת שילה היא רק זמנית, ובסופה בטלה, מה שאין כן ירושלים קדושתה נצחית. משום שראיה אנושית היא מוגבלת בזמן ובמקום, מה שאין כן בחירת ה' קיימת לנצח נצחים. בה יכולים בכל זמן לעורר את כח הבחירה הזה של הקב"ה שהוא נצחי, לראות ולהראות.

הבחירה החופשית
ידועה השאלה ששאל הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ה הלכה ד) על עניין הבחירה החופשית מהפסוק " כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ ", וז"ל: "ואל תתמה ותאמר היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו וכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו והכתוב אומר כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ , דע שהכל כחפצו יעשה ואף על פי שמעשינו מסורין לנו, כיצד כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה והמים והארץ יורדים למטה והגלגל סובב בעיגול וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו, ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות". היינו שזה גופא רצונו יתברך, שתהיה לנו בחירה, ובזה נעשה רצונו.

נראה, שהשאלה מתעוררת בעיקר במצב שאינו מתוקן, שבו אין אנו רואים עין בעין את יעודנו ותפקידנו, ואיננו מקושרים עם הקב"ה ותורתו. ואז הבחירה שלנו עלולה להיות שונה ממה שהקב"ה בוחר, ואז אנו נאלצים לומר את תשובת הרמב"ם, שהקב"ה רוצה לאפשר לנו לחטוא נגד רצונו בשביל הערך היותר גדול בשבילו, לאפשר לנו את הבחירה החופשית. אבל במצב המתוקן, כשאנו מחוברים אל הקב"ה בדעתנו ומחשבותינו, ועינינו צופיות אליו יתברך בהתאמה, אזי בחירתנו החופשית היא לכתחילה, שהקב"ה רוצה שאנו נבחר באופן חופשי, והוא בוחר במה שאנו בוחרים, כמו שאמרו חז"ל (בבא מציעא דף נט עמוד ב) " לא בשמים היא? - אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה שמות כ"ג אחרי רבים לְהַטֹת ". ולפי פשטות הגמ' נראה שההכרעה של חכמים הייתה ההפך ממה שהקב"ה אמר במתיבתא דרקיעא, זו שהוא השמיע אותה ע"י בת קול, ואעפ"כ מספרת הגמ' שם בהמשך " אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? - אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני ". היינו, שהקב"ה שמח שאנו מסוגלים לבחור באופן חופשי כיצד לפרש את התורה, ובסופו של דבר הקב"ה בוחר במה שאנו בוחרים, וזהו פנימיות רצונו, כפי שכתב הרמב"ם לעיל על הפסוק "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ", שה' חפץ שנעשה כפי בחירתנו. ובזה מתגלה עומק בחירתו בישראל, שהם יכולים לייצג אותו נאמנה, וישראל וקוב"ה חד הוא.

היראה והראיה
דוגמא לדבר, כיצד מתחברים היראה והראיה, בתפילת ותיקין, היא תפילה עם נץ החמה. אמרו חז"ל (ברכות דף ט עמוד ב) "תניא נמי הכי: ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. אמר רבי זירא: מאי קראה - תהלים ע"ב ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". ופירש רש"י "דכתיב ייראוך עם שמש וגו' - מתי מתיראין ממך - כשמוראך מקבלים עליהם, דהיינו מלכות שמים שמקבלין עליהם בקריאת שמע ". התפילה היא עמידה נוכח ה', כעומד לפני המלך, " לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו ". אולם כיצד יגיע לדרגה זו להיכנס להיכל המלך, ע"י שיקדים לכך את מידת היראה, ואת זה אנו עושים ע"י קריאת שמע שהיא קבלת עול מלכות שמים, ויתרה מכך עושים הותיקין, שמקדימים להתפלל מיד עם שמש, וזה מראה שהם יראי ה' ש"ייראוך עם שמש", ומיד סומכים גאולה לתפילה ועומדים נוכח ה', והיראה הופכת לראיה. ונראה שיש עוד דבר שמסייע למעבר מיראה לראיה והוא מידת האהבה, וכך מפרש רש"י שם את החשיבות של סמיכת גאולה לתפילה:
"ואמרינן בברכות ירושלמי (פרק א'): מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה - לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג - אף הוא הפליג, אלא יהיה אדם מקרב להקדוש ברוך הוא אליו, ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו".

בכל המקום - שתי משמעויות
כיצד מתחברים בחירת הקב"ה עם בחירת האדם. אמרנו לעיל שעבודת ה' תלויה בבחירתו של הקב"ה, והדבר בא לידי ביטוי בבחירת מקום העבודה. נעיין בדרשה הבאה שמתייחסת למקום הנבחר (סוטה דף לח עמוד א)
"רבי יאשיה אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: שמות כ בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך, בכל מקום ס"ד? אלא מקרא זה מסורס הוא: בכל מקום אשר אבוא אליך וברכתיך שם אזכיר את שמי, והיכן אבוא אליך וברכתיך? בבית הבחירה, שם אזכיר את שמי בבית הבחירה".

מפשטות הכתוב משמע שה' יכול להזכיר את שמו בכל מקום, וחז"ל הפכו את משמעות הכתוב לפי הידוע ממקום אחר שיש מקום נבחר אחד, ומסרסים המקרא לשם זה, ומאידך גיסא אומרים חז"ל (ברכות דף ו עמוד א) " ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו - שנאמר: שמות כ' בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך ". משמע שבכל מקום שילמד תורה שם תהיה השכינה עמו. וזה לפי פשוטו של מקרא, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ויישוב שתי הדרשות הוא ע"פ הדרשה הבאה על אותו הפסוק (סוכה דף נ"ג עמוד א) " אם תבוא אל ביתי - אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבוא אל ביתי - אני לא אבא אל ביתך, שנאמר שמות כ, כ"א בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ". נראה שכך פרשו את הכתוב כאן "בכל המקום אשר אזכיר את שמי" היינו, אם תבוא למקום אשר אני אבחר, אזי "אבא אליך וברכתיך", אבוא אני למקום שאתה תבחר. וכך מתחברים ביחד שתי הבחירות.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il