בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • חובת הלבבות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

דוד בן יוכבד ז"ל

כ"ד תמוז תשע"ד

הקדמה חלק י'

undefined

בשביל הנשמה

כ"ד תמוז תשע"ד
5 דק' קריאה
ההחלטה לחבר הספר
אָמַר הַמְחַבֵּר: וְכֵיוָן שֶׁעָמַדְתִּי עַל חִיּוּב מִצְוֹת הַלְּבָבוֹת, וְשֶׁאֲנַחְנוּ חַיָּבִים בָּהֶם מִּמַּה שֶּׁזָּכַרְנוּ, וְרָאִיתִי שֶׁהוּנְחוּ וְלֹא חֻבַּר בָּהֶם סֵפֶר מְיֻחָד, וְהִתְבּוֹנַנְתִּי מַה שֶּׁהֵם בּוֹ אַנְשֵׁי דוֹרֵנוּ מִקֹּצֶר דַּעְתָּם לַהֲבִינָם, כָּל שֶׁכֵּן לַעֲשׂוֹתָם וּלְהִתְעַסֵּק בָּהֶם, וְהָיָה מֵחֶסֶד הָאֱלֹהִים עָלַי שֶׁהֶעִירַנִי עַל חָכְמַת הַמַּצְפּוּן.
חשיבות חובת הלבבות אצל הקדמונים
וְרָאִיתִי בְּמַעֲשֵׂי קַדְמוֹנֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וּבְמַה שֶּׁקִּבַּלְנוּ מִדִּבְרֵיהֶם, כִּי יוֹתֵר הָיוּ זְרִיזִים וּמִשְׁתַּדְּלִים בְּחוֹבַת עַצְמָם, מִמַּה שֶּׁהָיוּ מִשְׁתַּדְּלִים בְּתוֹלְדוֹת הַדִּינִים וְהַשְּׁאֵלוֹת הַנָּכְרִיּוֹת* הַקָּשׁוֹת, וְשֶׁהִשְׁתַּדְּלוּתָם הָיְתָה בִּכְלָלֵי הַדִּינִים וּלְבָרֵר עִנְיַן אִסּוּר וְהֶתֵּר, וְאַחַר כָּךְ הָיוּ מִתְעַסְּקִים וּמִשְׁתַּדְּלִים לְבָרֵר מַעֲשֵׂיהֶם וְחוֹבוֹת לִבּוֹתָם. וּכְשֶׁהָיְתָה בָאָה לְיָדָם שְׁאֵלָה נָכְרִית מִתּוֹלְדוֹת הַדִּינִים, הָיוּ מְעַיְּנִים בָּהּ בָּעֵת הַהִיא בְּדֶרֶךְ הַסְּבָרָה, וּמוֹצִיאִים אֶת דִּינָהּ מִן הָעִקָּר* שֶׁהָיָה בְּיָדָם, וְלֹא הָיוּ מַטְרִידִים דַּעְתָּם עָלֶיהָ קֹדֶם לָכֵן, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עִנְיָנֵי הָעוֹלָם נְקַלִּים* בְּעֵינֵיהֶם. וּכְשֶׁהָיוּ צְרִיכִין לִפְסֹק אֶת הַדִּין בָּעִנְיָן הַהוּא, אִם הָיָה הַדִּין בָּרוּר לָהֶם מִן הַיְסוֹדוֹת שֶׁקִּבְּלוּ מִשֵּׁם הַנְּבִיאִים עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם, הָיוּ פוֹסְקִים אוֹתוֹ עַל הַדֶּרֶךְ הַהוּא. וְאִם תִּהְיֶה הַשְּׁאֵלָה מִן הַתּוֹלָדוֹת שֶׁמּוֹצִיאִים דִּינָם מִן הַיְסוֹדוֹת הָהֵם, הָיוּ מְעַיְּנִים בָּהּ דֶּרֶךְ סְבָרָתָם, וְאִם יַסְכִּימוּ כֻּלָּם לְדַעַת אֶחָת, הָיוּ פּוֹסְקִים, וְאִם הָיוּ חוֹלְקִים בַּדִּין, הָיוּ פּוֹסְקִים כְּדַעַת הָרֹב, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ עַל הַסַּנְהֶדְרִין (סַנְהֶדְרִין פח, ב): "נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה לִפְנֵיהֶם, אִם שָׁמְעוּ*, אָמְרוּ לָהֶם, וְאִם לָאו, עוֹמְדִים לְמִנְיָן, רַבּוּ הַמְטַהֲרִין טִהֵרוּ, רַבּוּ הַמְטַמְּאִים טִמֵּאוּ, וּמֵעִקָּר שֶׁבְּיָדָם: יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כָרַבִּים". וְחִבְּרוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת* מוּסָרָם וְישֶׁר מִדּוֹתָם הַמְקֻבָּלוֹת מֵהֶם כָּל אִישׁ בִּזְמַנּוֹ וּבִמְקוֹמוֹ.
וְאַנְשֵׁי הַתַּלְמוּד אָמְרוּ עַל רַבּוֹתֵיהֶם מַה שֶּׁיּוֹרֶה עַל עֹמֶק חָכְמָתָם וְרֹב הִשְׁתַּדְּלָם לְבָרֵר אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ (בְּרָכוֹת כ, א): "בִּשְׁנֵי דְרַב יְהוּדָה* כֻּלֵּהּ תְּנוּיֵי בִנְזִיקִין הֲווֹ, וַאֲנַן קָא מַתְנֵינַן טוּבָא, וְאִלּוּ רַב יְהוּדָה כַּד הֲוָה שָׁלֵף מְסָאנֵהּ הֲוָה אָתֵי מִטְרָא, וַאֲנַן קָא מְעַנֵּינַן וְאָזְלֵינַן וּמְעַנֵינַן וְאָתֵינַן וְלֵיכָּא מַאן דְּמַשְׁגַּח בָּן. אֲמַרוּ לֵיהּ, קַמָּאֵי הֲווֹ מָסְרֵי נַפְשַׁיְהוּ עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, אֲנַן לָא מָסְרֵינַן נַפְשִׁין עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם". וְאָמְרוּ (עֲבוֹדָה זָרָה יז, ב): "אָמַר רַב הוּנָא, כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּלְבַד* דּוֹמֶה כְמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ*, שֶׁנֶּאֱמַר (דִּבְרֵי הַיָּמִים־ב טו, ג): "וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת", אֶלָּא בְתוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים".
המצוות מיוסדות על תיקון חובת הלבבות
וְהִתְבָּרֵר לִי, כִּי כָּל שָׁרְשֵׁי הַמַּעֲשִׂים שֶׁמִּתְכַּוְּנִים בָּהֶם לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ הֵם מְיֻסָּדִים עַל בֹּר* הַלֵּב וְזֹךְ הַמַּצְפּוּן, וְאִם יֶאֱרַע עַל הַכַּוָּנָה הֶפְסֵד, לֹא יִהְיוּ הַמַּעֲשִׂים מְקֻבָּלִים, וְאִם* יִרְבּוּ וְיַתְמִידוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (יְשַׁעְיָה א, טו): "גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ, רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ", וְאוֹמֵר (דְּבָרִים ל, יד): "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ"*, וְאוֹמֵר (מִשְׁלֵי כג, כו): "תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה". וְאָמְרוּ קַדְמוֹנֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בָּזֶה (יְרוּשַׁלְמִי בְּרָכוֹת פ"א, ה"ה): "אִי יָהַבַת* לִי לִבָּךְ וְעֵינָיךְ אֲנָא יָדַע דְּאַתְּ דִּילִי", וְאָמַר הַכָּתוּב (בְּמִדְבַּר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", וְאוֹמֵר (מִיכָה ו, ו): "בַּמָּה אֲקַדֵּם יְיָ אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת", וְהָיְתָה הַתְּשׁוּבָה (מִיכָה ו, ח): "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְיָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ", וְאוֹמֵר (יִרְמְיָה ט, כג): "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְיָ עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ". וּפֵרוּשׁ עִנְיַן הַתְּשׁוּבָה הַזֹּאת, שֶׁצָּרִיךְ הַמִּתְהַלֵּל לְהִתְהַלֵּל בַּהֲבָנַת דְּרָכַי וַהֲבָנַת חֲסָדַי, לְהִתְבּוֹנֵן בַּנִּבְרָאִים, וּלְהַכִּיר גְּבוּרָתִי וְחָכְמָתִי מִתּוֹךְ מַעֲשַׂי. וְכָל מַה שֶּׁהֵבֵאתִי מִן הַפְּסוּקִים הֵם רְאָיוֹת עַל חִיּוּב מִצְוֹת הַלְּבָבוֹת וּמוּסַר הַנְּפָשׁוֹת. כל
___________________________________
הַנָּכְרִיּוֹת – שאינן מצויות. מִן הָעִקָּר – העקרונות וכללי הנושא. נְקַלִּים – אינם חשובים. אִם שָׁמְעוּ – מרבותיהם את הדין. וְחִבְּרוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת וכו' – בשלשלת קבלת התורה מובאים חידושי התנאים בענייני מוסר ומידות לפי שהם העיקר (ולא חידושי הלכות). בִּשְׁנֵי דְרַב יְהוּדָה וכו' – בחייו של רב יהודה כל הישיבות עסקו בסדר נזיקין בלבד ואילו אנו בדורותינו המאוחרים עסוקים בכל סדרי המשנה. אף על פי כן, כשרב יהודה היה חולץ נעלו בתענית מייד נענה וירדו גשמים, ואילו אנו מתענים וחוזרים ומתענים ואיננו נענים. ומדוע? אמרו לו: דורות הראשונים (רב יהודה) מסרו נפשם על קדושת ה' ואילו אנחנו לא מוסרים נפשנו על קדושת ה'. בַּתּוֹרָה בִלְבַד – בלא לקנות מידות טובות המביאות לגמילות חסדים. כְמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ – להגן עליו (רש"י). בֹּר – טהרת. וְאִם – אף על פי. וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ – העשייה תלויה בכוונה שבלב. אִי יָהַבַת וכו' – אם תיתן לי לבך ועיניך, אני אדע שאתה שלי.

ביאורים
סיבות רבות מנה רבנו בחיי לשאלה מדוע לא נכתב ספר על חובות הלבבות אך דחה את כולם. מצוות התלויות בלב הן חובה גמורה וחשובים יותר מהמצוות המעשיות. המון העם נכשל בהם ואינו יודע לקיימם די הצורך, ולכן בחסדי שמים התעורר לכתוב על מצוות אלה.
תתכן טענה שיש בלימוד מצוות הללו ביטול תורה . עדיף לעסוק בלימוד התורה ובפלפול בפרטי מצוות המעשיות, ולדון במקרים שונים שאינם לפנינו, מאשר להתעסק בעניינים ה
קשורים ללב. רבנו בחיי דוחה טענה זו ומביא ראיות רבות שלא כך נהגו גדולי ישראל שבכל הדורות.
דרך לימוד התורה במהלך הדורות היה שונה לגמרי. גדולי ישראל למדו את עיקר הדינים ואחר כך השקיעו את עיקר זמנם לטהר את המחשבות והמעשים שיהיו לשם שמים. חז"ל מתארים שכבר הסנהדרין, שבה ישבו גדולי הדור היתה נוהגת כך. כשהיתה שאלה שאינה מצויה מגיעה אליהם היו מבררים אותה בעת שהגיעה לפי עיקרי ההלכה המצויים אצלם ומכריעים לפי דעת הרוב. הם לא עסקו בשאלות שאינן מצויות ולא עסקו בחקירות רחוקות אלא רק כאשר הגיעו לידם באופן מעשי נדרשו לשאלה. הם היו עסוקים בעבודת ה' לשם שמים ולכן לא התעסקו בחקירות רחוקות כדי להתפאר בפני אחרים. דבר זה נראה כאילו הם היו פחות למדנים ויודעי תורה אך זוהי עבודת ה' הרצויה לפני ה'. הראיה לכך היא פער הדורות בין דורו של רב יהודה לעומת דורם של רב פפא ואביי. בדורו של רב יהודה ידעו פחות תורה. מכיוון שלמדו רק סדר נזיקין. לעומת זאת, דורם של רב פפא ואביי הקיפו חלקים גדולים יותר בתורה. היינו מצפים שעבודת ה' שלהם תהיה חשובה יותר בעיני ה' ושתפילתם תענה. חז"ל אומרים שאין הדבר כך. הכמות אינה קובעת. יתכן שאדם ידע יותר תורה אך הוא פחות רצוי בעיני ה' מאדם שיודע פחות אך כל לימודו בטהרת הלב ובזיכוך המחשבה. דורו של רב יהודה היה רצוי יותר כי הם השקיעו יותר בחובות הלבבות ומסרו נפשם יותר על קדושת השם ולכן ה' שמע לתפילתם והוריד גשם. ישנם פסוקים רבים המורים לנו שרצון ה' הוא מעשים שנובעים מתוך לב טהור ומזוכך ולא ריבוי מעשים. איכות הלב חשובה יותר מכמות גדולה של מעשים חיצוניים.
הרחבות
•העיקר הכוונה?
וְאִם יֶאֱרַע עַל הַכַּוָּנָה הֶפְסֵד, לֹא יִהְיוּ הַמַּעֲשִׂים מְקֻבָּלִים. גם לאחר חשיבותם הרבה של הכוונה ועבודת המידות, אי אפשר להסתפק בהן ולוותר על קיום המצוות בפועל, כמו שכתב רבי חיים מוולוז'ין : "העיקר הוא עשיית המצוה בזמנה, בכל פרטיה ודקדוקיה, חק ולא יעבור, וטהרת המחשבה טובה תצרף למעשה, אז תלך לבטח, וזה וזה יתקיימו בידיך. ומשנה מפורשת שנו (אבות ג, ט): 'כל שמעשיו מרובים מחכמתו - אף גם חכמתו מתקיימת' בקדושה וטהרה ודביקות" [נפש החיים פרקים, ח].
הרב קוק מברר כי הקישור העמוק בין הנפש למעשה הינו אופי המיוחד לעם ישראל: "ביטול המצוות המעשיות אשר יצא מהמינות (הנצרות) וצדדי אליליותה, יחד עם התגברותה לקלוט לה מדתנו ערכי אמונה... מקושרים הם המאפלים (מחשכים) הללו עם אותה הָהִתְטַמְטְמוּת הגויית, שלא תוכל להכיל בלב הערל את השקפת העולם האלוהית העליונה (המתאימה לעם ישראל) בכל זהרה שהיא קושרת שמים וארץ, גוף ונשמה, אמונה ומעשה, ציור ומפעלים, אישיות וחברה, עולם הזה ועולם הבא... והעולם הגויי ככה הוא, מורכב, מחולק, אין אחדות לגוף עם הנשמה, אין חיבור והתמזגות פנימית לרוחניות העולם וגשמותו, אין קשר פנימי בין המעשים ורחשי הנפש" [אורות ישראל ותחייתו ה].
זה ייעודו של עם ישראל, נתינת ערך לכל מימדי המציאות, "שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" [אבות ד, ג]. (וראה הרחבות – י"ח תמוז).

לעילוי נשמת דוד בן יוכבד ז"ל
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il