בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • חובת הלבבות
לחץ להקדשת שיעור זה
י"א אלול תשע"ד

הביטחון חלק ה'

undefined

בשביל הנשמה

י"א אלול תשע"ד
4 דק' קריאה
מנוחת הלב מדאגות
אַךְ תּוֹעֲלוֹת הַבִּטָּחוֹן בָּעוֹלָם*, מֵהֶן, מְנוּחַת הַלֵּב מִן הַדְּאָגוֹת הָעוֹלָמִיּוֹת, וְהַשַּׁלְוָה מִנִּדְנוּד הַנֶּפֶשׁ וְצַעֲרָהּ לְחֶסְרוֹן* תַּאֲווֹתֶיהָ הַגּוּפִיּוֹת, וְהוּא בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה וּבְשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יִרְמְיָה יז, ז): "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיָי וְהָיָה יְיָ מִבְטָחוֹ". וְאָמַר (יִרְמְיָה יז, ח): "וְהָיָה כָּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו".

מנוחת הנפש מטרדות הדרך
וּמֵהֶן, מְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ מִלֶּכֶת בַּדְּרָכִים הָרְחוֹקִים, אֲשֶׁר הִיא מְכַלָּה הַגּוּפוֹת וּמְמַהֶרֶת הַשְׁלָמַת* יְמֵי הַחַיִּים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים קב, כד): "עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי קִצַּר יָמָי". וְנֶאֱמַר עַל אֶחָד מִן הַפְּרוּשִׁים כִּי הָלַךְ אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה לְבַקֵּשׁ הַטֶּרֶף בִּתְחִלַּת פְּרִישׁוּתוֹ, וּפָגַע אָדָם אֶחָד מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בָּעִיר אֲשֶׁר הָלַךְ אֵלֶיהָ. אָמַר לוֹ הַפָּרוּשׁ: כַּמָּה אַתֶּם בְּתַכְלִית הָעִוָּרוֹן וּמִעוּט הַהֲבָנָה בַּעֲבוֹדַתְכֶם לַכּוֹכָבִים. אָמַר לוֹ הָאַמְגּוֹשִׁי*: וּמָה אַתָּה עוֹבֵד? אָמַר לוֹ הַפָּרוּשׁ: אֲנִי עוֹבֵד הַבּוֹרֵא, הַיָּכוֹל, הַמְכַלְכֵּל, הָאֶחָד, הַמַּטְרִיף, אֲשֶׁר אֵין כָּמוֹהוּ. אָמַר לוֹ הָאַמְגּוֹשִׁי: פָּעָלְךָ* סוֹתֵר אֶת דְּבָרֶיךָ. אָמַר לוֹ הַפָּרוּשׁ: וְהֵיאַךְ? אָמַר לוֹ: אִלּוּ הָיָה מַה שֶּׁאָמַרְתָּ אֱמֶת, הָיָה מַטְרִיפְךָ בְּעִירְךָ כְּמוֹ שֶׁהִטְרִיפְךָ הֵנָּה, וְלֹא הָיִיתָ טוֹרֵחַ לָבוֹא אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה כָּזֹאת. וְנִפְסְקָה טַעֲנַת הַפָּרוּשׁ, וְשָׁב לְאַרְצוֹ, וְקִבֵּל הַפְּרִישׁוּת מִן הָעֵת הַהִיא, וְלֹא יָצָא מֵעִירוֹ אַחַר כָּךְ.

מנוחה מעבודה מייגעת
וּמֵהֶן, מְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף מִן הַמַּעֲשִׂים הַקָּשִׁים וְהַמְּלָאכוֹת הַמְיַגְּעוֹת אֶת הַגּוּפוֹת, וַעֲזֹב עֲבוֹדַת הַמְּלָכִים וְחֻקֵּיהֶם וַחֲמַס אַנְשֵׁיהֶם. וְהַבּוֹטֵחַ בַּייָ הוּא תוֹבֵעַ מִסִּבּוֹת הַטֶּרֶף* מַה שֶּׁיֶּשׁ בּוֹ יוֹתֵר מְנוּחָה לְגוּפוֹ וְשֵׁם טוֹב לוֹ, וּפְנַאי לְלִבּוֹ, וּמַה שֶּׁהוּא מֵפִיק יוֹתֵר* לְחוֹבוֹת תּוֹרָתוֹ עִם יֶתֶר אֱמוּנָתוֹ*, כִּי הַסִּבָּה לֹא תוֹסִיף לוֹ בְחֻקּוֹ וְלֹא תְחַסְּרֵהוּ מִמֶּנּוּ מְאוּמָה, אֶלָּא בִּגְזֵרַת הָאֱלֹהִים יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים עה, ז): "כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב וְלֹא מִמִּדְבַּר הָרִים, כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים", וְאָמַר (תְּהִלִּים כג, ב): "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי".

מיעוט הצער במסחר
וּמֵהֶן, מִעוּט צַעַר נַפְשׁוֹ בְּמִסְחָרוֹ, וְאִם תִּתְעַכֵּב אֶצְלוֹ פְרַקְמַטְיָא*, אוֹ אִם לֹא יוּכַל לִגְבּוֹת חוֹבוֹ, אוֹ אִם יִפְגָּעֵהוּ חֳלִי בְגוּפוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ כִּי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ מְתַקֵּן עִנְיָנוֹ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, וּבוֹחֵר לוֹ טוֹב יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהוּא בּוֹחֵר לְעַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים סב, ו): "אַךְ לֵאלֹהִים דּוֹמִי נַפְשִׁי כִּי מִמֶּנּוּ תִקְוָתִי".
שמחה תמידית
וּמֵהֶן, שִׂמְחָתוֹ בְּכָל עִנְיָן שֶׁיֶּעְתַּק אֵלָיו*, וְאִם יִהְיֶה* כְּנֶגֶד טִבְעוֹ, מִפְּנֵי בִּטְחוֹנוֹ בֵאלֹהִים שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה לוֹ אֶלָּא הַטּוֹב לוֹ בְּכָל עִנְיָן, כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה הָאֵם הַחוֹמֶלֶת לִבְנָהּ בִּרְחִיצָתוֹ וְחִתּוּלוֹ וּקְשִׁירָתוֹ וְהַתָּרָתוֹ עַל כָּרְחוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תְּהִלִּים קלא, ב): "אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי".
שבעת עניני הביטחון
וְכֵיוָן שֶׁבֵּאַרְתִּי מִתּוֹעֲלוֹת הַבִּטָּחוֹן בֵּאלֹהִים וַהֲנָאוֹתָיו בַּתּוֹרָה וּבָעוֹלָם מַה שֶּׁנִּזְדַּמֵּן לִי, אֲבָאֵר עַתָּה מֵעִנְיַן הַבִּטָּחוֹן שִׁבְעָה דְבָרִים. אֶחָד מֵהֶם, מַה הוּא הַבִּטָּחוֹן. וְהַשֵּׁנִי, בְּסִבּוֹת הַבִּטָּחוֹן* עַל הַבְּרוּאִים. וְהַשְּׁלִישִׁי, בְּבֵאוּר הַהַקְדָּמוֹת אֲשֶׁר בַּעֲבוּרָן יִתְחַיֵּב הַבִּטָּחוֹן בֵּאלֹהִים, וְחִיּוּב הָעֵסֶק בַּסִּבּוֹת*. וְהָרְבִיעִי, בְּבֵאוּר הַדְּבָרִים אֲשֶׁר בָּהֶם יִהְיֶה הַבִּטָּחוֹן, וְחִיּוּב שִׁבְחוֹ וּגְנוּתוֹ* בָּהֶם. וְהַחֲמִישִׁי, בַּהֶפְרֵשׁ* שֶׁיֵּשׁ בֵּין עֵסֶק הַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים בְּסִבּוֹת הַטֶּרֶף, וּבֵין עֵסֶק מִי שֶׁאֵינוֹ בּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים בָּהֶם. וְהַשִּׁשִּׁי, בְּבֵאוּר אָפְנֵי חִיוּב גַּנּוֹת דַּעַת הָאוֹמְרִים בַּאֲרִיכוּת הַתַּאֲווֹת בָּעוֹלָם, וּמְיַחֲלִים נַפְשׁוֹתָם בְּקַבָּלַת עֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים כְּשֶׁיַּגִּיעוּ לְחֶפְצָם בּוֹ*, וְהֵם בַּעֲלֵי הַמַּשְׁכּוֹנוֹת. וְהַשְּׁבִיעִי, בְּמַפְסִידֵי הַבִּטָּחוֹן בֵּאלֹהִים, וְכָל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְדַבֵּר בְּעִנְיַן הַבִּטָּחוֹן, וּלְקַצֵּר בַּחֲלָקָיו.
___________________________________
בָּעוֹלָם - בענייני העולם. לְחֶסְרוֹן - על חסרון. וּמְמַהֶרֶת הַשְׁלָמַת - מקצרת. הָאַמְגּוֹשִׁי - עובד ע"ז. פָּעָלְךָ – המעשה שלך סותר את דבריך. תוֹבֵעַ מִסִּבּוֹת הַטֶּרֶף - מחפש דרכי פרנסה קלות ונוחות. מֵפִיק יוֹתֵר – מצליח לקיים יותר. עִם יֶתֶר אֱמוּנָתוֹ וכו' – ע"י אמונתו שדרכי הפרנסה לא יוסיפו לו או יחסרוהו יותר ממה שה' גזר עליו. תִּתְעַכֵּב אֶצְלוֹ פְרַקְמַטְיָא - לא יצליח למכור סחורתו. שֶׁיֶּעְתַּק אֵלָיו - יגיע אליו. וְאִם יִהְיֶה וכו' – אפילו יגיע דבר שנגד טבעו. בְּסִבּוֹת הַבִּטָּחוֹן – הגורמים לביטחון בבני אדם. וְחִיּוּב הָעֵסֶק בַּסִּבּוֹת – חיוב האדם לעסוק באמצעים לפרנסתו. וְחִיּוּב שִׁבְחוֹ וּגְנוּתוֹ – באיזה אופן הביטחון משובח ובאיזה הוא מגונה. בַּהֶפְרֵשׁ – בהבדל. כְּשֶׁיַּגִּיעוּ לְחֶפְצָם בּוֹ - כשיגיעו למילוי תאוותיהם.

ביאורים
רבנו בחיי חותם את הפתיחה. לאחר שעסק קודם לכן בתועלות הצומחות לבוטח בענייני עבודת ה', הוא מונה את התועלות הצומחות לאדם בענייני 'העולם הזה'.
חייהם של רבים מבני האדם הם חיים מאד סואנים . חלקם עסוקים בעשייה כל הזמן, וכמעט בלי סוף רצים מדָבר לדָבר ב'מרוץ החיים', ואחרים, נפשם טרודה ולחוצה מאד והם אינם מוצאים מנוח לנפשם, גם אם אינם עסוקים בפועל בעשייה מסוימת. אדם שאינו מיושב ורגוע, סובל מאד, וממילא גם ה'תפוקה' שלו פוחתת. ככל שהדבר מעמיק, כוחו יורד, שמחת חייו נפגמת, ומשהו בפנימיותו נשבר.
דבר זה מהווה פתח קטן עבורנו להבין מהי ערכה של מנוחת הנפש. ראשית, במישור הבסיסי. אדם שאין לו מנוחה, סובל מתסכול גדול, הוא חש חוסר יציבות, וחוסר יכולת לארגן את מחשבותיו, תוכניותיו ורגשותיו. יתר על כן, ללא מנוחה אין לאדם יכולת לחוות דברים בצורה אמיתית, להיות מודע לעובר עליו, וממילא להיות מספיק נאמן לאידאלים שהציב לעצמו, ולייצר ולפעול באופן נכון ומאוזן.
מידת הביטחון מספקת לאדם קרקע יציבה. המפגש שלנו כבני אדם עם עולם מוגבל, גורם לנו פעמים רבות לבלבול גדול. אנו רוצים לחיות חיים מאוזנים ושמחים, ולפתע אנו כביכול תלויים ב'טבע', תלוים במצבים המשתנים; בפרנסה, במצב הבטחוני, וכדומה. מציאות זאת מְספקת לפעמים חוסר יציבות, האדם הופך להיות לא רגוע, ונפשו מפוזרת ונטולת שמחה. מי שזוכה להתרומם, לבטוח בבורא, להבין שהוא מונהג ומודרך על ידי מי שאינו מוגבל ביכולותיו ואוהבו יותר ממה שהוא אוהב את עצמו, זוכה להיות שמח יותר, רגוע ומודע לעצמו. אדם כזה לא ישבר מכל צרה או כישלון, ולא יחיה ברדיפה מתמדת להשיג את ענייני העולם הזה. מסיבות אלו הבוטח בה' יכול להיות נאמן יותר לעצמו, לשאיפותיו, לתפקידו, ולמילוי המשימות המתאימות והטבעיות לו ביותר. במילים אחרות, הביטחון בה' מעניק לאדם את ' מנוחת הלב '.

הרחבות
•ביטחון משתנה אצל צדיקים
הַחֲמִישִׁי, בַּהֶפְרֵשׁ שֶׁיֵּשׁ בֵּין עֵסֶק הַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים בְּסִבּוֹת הַטֶּרֶף. הרמב"ן דן ברמות הביטחון השונות. המצב הראשון הוא של שלמות לצדיקים : "בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג עניינם בטבע כלל, לא בגופם ולא בארצם לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר: 'כי אני ה' רֹפאך' [שמות טו, כו]" [ויקרא כו, יא]. במצב זה הביטחון מונע כל צורך בעשיה מעשית שהרי אין מחלות ואין עיסוקים המכבידים על חיי האדם.
במציאות פחות שלימה: "וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים". הפיתרון הטוב ביותר כדי להתמודד עם מחלה שחלה בה האדם הוא לפנות אל הנביא שיסביר לאדם כיצד יתקן את חטאו, וכך המחלה תעבור מאליה. במצב זה הביטחון הוא בכך שה' מנהיג את המציאות ביושר ולכל פגע ישנה סיבה.
ישנו גם מצב בו אדם אינו מצווה על הביטחון: "ומאשר מוצא עצמו חוטא ופושע כנגד חסדי הבורא יתברך אינו נושא נפשו לבטוח בו שיצילהו מצרתו... ועל כן ישתדל בנוהג שבעולם (יפעל בדרך הטבע) להנצל מצרתו או להשיג שאלתו ובקשתו" [אמונה וביטחון א] (יש להעיר כי הרמב"ן לא הגדיר את הביטחון על פי דרכו של החזו"א ראה הרחבות - יום י' אלול).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il