בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • חובת הלבבות
לחץ להקדשת שיעור זה
ט"ו אלול תשע"ד

הכניעה חלק ג'

undefined

בשביל הנשמה

ט"ו אלול תשע"ד
4 דק' קריאה
עשר סיבות הכניעה
פֶּרֶק שְׁלִישִׁי
אֲבָל הַסִּבּוֹת אֲשֶׁר תִּהְיֶה הַכְּנִיעָה וְהַשִּׁפְלוּת בַּעֲבוּרָם מִן הָאָדָם אַחַר גַּאֲוָתוֹ, עֶשֶׂר.
אַחַת, כְּשֶׁיֶּחֱלַשׁ כֹּחוֹ מִתְּנוּעָתוֹ הַטִּבְעִית* מִפְּנֵי חֳלָאִים, אוֹ מֶזֶג רָע, אוֹ חֲלִישׁוּת הַרְכָּבָתוֹ, וְיִכָּנַע בַּעֲבוּר זֶה, וְיִתְחַנֵּן אֶל הָאֱלֹהִים וְלִבְנֵי אָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (תְּהִלִּים קז, יב): "וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם".
וְהַשֵּׁנִית, כְּשֶׁיִּמְצָאֵהוּ פֶּגַע אוֹ רִישׁ וְיִצְטָרֵךְ לִבְנֵי אָדָם, אַחַר שֶׁלֹּא הָיָה צָרִיךְ לָהֶם, וְיִכָּנַע לָהֶם, וְתִשָּׁבֵר רוּחוֹ מֵהִתְגָּאוֹת בְּעִנְיָנוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שְׁמוּאֵל־א ב, לו): "וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם".
וְהַשְּׁלִישִׁית, כְּשֶׁתִּהְיֶה עָלָיו לְזוּלָתוֹ טוֹבָה עוֹדֶפֶת וְיַרְאֶה חַסְדּוֹ עָלָיו, יִכָּנַע לוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (מִשְׁלֵי יט, ו): "רַבִּים יְחַלּוּ פְנֵי נָדִיב וְכָל הָרֵעַ לְאִישׁ מַתָּן".
וְהָרְבִיעִית, מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב לַחֲבֵרוֹ דָבָר וְאֵינוֹ יָכוֹל לְפָרְעוֹ, וְיִכָּנַע לוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (מִשְׁלֵי כב, כז): "אִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ".
וְהַחֲמִישִׁית, מִי שֶׁהוּא בְּמַאֲסַר אוֹיְבוֹ, וְיִכָּנַע לוֹ וְתָשׁוּחַ* נַפְשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (תְּהִלִּים קה, יח): "עִנוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ", וְאָמַר (אִיּוֹב לו, ח): "וְאִם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי עֹנִי".
וְהַשִּׁשִּׁית, הָעֶבֶד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ מִיַּד אֲדוֹנָיו, וְיִכָּנַע לוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (תְּהִלִּים קכג, ב): "הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ".
וְהַשְּׁבִיעִית, כְּשֶׁתִּמְצֶאנָה אֶת הָאָדָם צָרוֹת וּפְגָעִים מַעֲצִיבִים, תִּשָּׁבֵר רוּחוֹ וְיִכָּנַע לְבָבוֹ, כַּכָּתוּב (וַיִּקְרָא כו, מא): "אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל".
וְהַשְּׁמִינִית, כְּשֶׁיְּחַשֵּׁב עִם נַפְשׁוֹ בְּהַמְרוֹתוֹ הָאֱלֹהִים בְּטוֹבָתוֹ, וּבַעֲטוֹ בָהּ בִּמְקוֹם הַשֶּׁבַח עָלֶיהָ, וְיִכָּנַע וְיֵבוֹשׁ וְיִכָּלֵם מִן הָאֱלֹהִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (עֶזְרָא ט, ו): "אֱלֹהַי בּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי".
וְהַתְּשִׁיעִית, כַּאֲשֶׁר יוֹכִיחֶנּוּ הַבּוֹרֵא וְיַכְלִימֶנּוּ עַל הַמְרוֹתוֹ אוֹתוֹ, יִכָּנַע וְיִפְחַד, כְּמוֹ שֶׁאָמַר עַל אַחְאָב (מְלָכִים־א כא, כט): "הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי".
וְהָעֲשִׂירִית, כְּשֶׁיַּרְגִּישׁ בְּקִרְבַת הַמָּוֶת וּבוֹא יוֹמוֹ, וְיַחְשֹׁב בְּאֵימַת הַמָּוֶת וּמַעֲמַד הַדִּין וְהַחֶשְׁבּוֹן*, וְיִכָּנַע וְיָשׁוּחַ, וְתֵקַל נַפְשׁוֹ בְעֵינָיו, וְיִתְחָרֵט עַל חֲלִיפַת יָמָיו* וּכְלוֹת חַיָּיו מִבְּלִי צֵדָה מִמַּעֲשִׂים טוֹבִים יְקַדְּמֵם לְפָנָיו לְעֵת נָסְעוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יְשַׁעְיָה לג, יד): "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים".
___________________________________
הַטִּבְעִית – הרגילה. וְתָשׁוּחַ – תשפל. וּמַעֲמַד הַדִּין וְהַחֶשְׁבּוֹן – שהאדם נותן לעתיד לבוא. חֲלִיפַת יָמָיו – ימיו שחלפו.

ביאורים
מידת הכניעה הינה קשה להשגה, מאחר והגאווה אורבת לאדם על כל צעד ושעל. כל יתרון או מעלה שהוא משיג, מעלות את חשיבותו בעיני עצמו: כוחו ובריאותו הפיזיים, עושרו, שליטתו על בני אדם אחרים, חירותו לעשות ככל העולה על רוחו, כל אלו גורמים לאדם להרגיש חשוב, להתגאות. בפרק זה מלמד אותנו רבנו בחיי שזהו מצב ארעי. סיבות רבות עלולות להביא את האדם מהלך רוח של גאווה למצב של כניעה: א. חולי והחלשות הגוף. ב. הידרדרות כלכלית. ג. שפע המושפע עליו מאחר. ד. לווה ואין לו לשלם. ה. מאסר בבית הכלא. ו. עבד הכנוע לאדוניו. ז. צרות ופגעים הבאים על האדם. ח. חשבון נפש המוכיח לאדם שמועל הוא בחובותיו ביחס לקונו. ט. תוכחה מהקב"ה ומשלוחיו. י. זיכרון יום המיתה. פגיעה באחת מנקודות החוזק של האדם, גורמת לערעור יציבותו ולהכרה בארעיות כוחו ויכולותיו, ומובילה אותו לכניעה. לא כל סיבות הכניעה שוות, יש מהן שמשפיעות על ערכו בעיני עצמו, יש מהן שמשפיעות על ערכו ביחס לאדם זה או אחר, ויש מהן שמשפיעות על תחושתו העצמית ביחס לאלוהים, אך ככלל, הן פוגעות בגאוותו של האדם.
רבנו בחיי מונה לפנינו עשר סיבות, אותן נוכל, אחר דקדוק, לחלק לשתי קבוצות: שבע הראשונות ושלוש האחרונות.
הסיבות הראשונות, מציגות מצבים בהם האדם מגיע לידי כניעה, על ידי אילוץ. מה שהוביל אותו לכניעה הוא שינוי שהתרחש במצבו החומרי, הפיזי או החברתי. לעומת זאת שלוש האחרונות מציגות מצב בו האדם קונה את הכניעה ללא שינוי במצבו הגשמי. לאמור: בידך להביא עצמך לידי כניעה, בדרך הטובה, ע"י חשבון נפש, ושמיעה בקול ה' וחכמי התורה, או בדרך הקשה על ידי צרות, מחלות, וקשיים כלכליים. מטרת הכניעה אינה להשפיל את האדם, להרוס את כוחו ומעמדו, על מנת שבשפלותו המעשית יכנע ויכיר שהקב"ה הוא אדון הכל. ההכרה הפנימית בשפלותו של האדם ביחס לבורא ובתלותו המוחלטת בו, יכולה וצריכה לבוא דווקא מתוך חירות, בריאות איתנה, ועושר רב.

הרחבות
•ענווה מחמת קשיים
כְּשֶׁתִּמְצֶאנָה אֶת הָאָדָם צָרוֹת וּפְגָעִים. רבנו בחיי מציין גם את הייסורים והצרות הבאים על האדם כגורמים המביאים לענווה. בעל האורחות צדיקים רואה ערך בענווה כזאת, אך מדגיש שאין היא עיקר הענווה: "אבל הנכנע לפני הבורא ברוך הוא כשיחלה גופו או אחד מאבריו, באמת לעולם הענווה והשפלות מקובל לפני ה' ברוך הוא, אך לא הגיע בזה לעיקר הענווה". אלא- "שורש הענווה הוא שיחשוב עצמו בעוד שהוא שלו ושקט, בריא ועשיר, אשר הבורא ברוך הוא הטיב עמו טוב והוא אינו ראוי לה. ושיחשוב גדולת הא-ל ורוממות תפארתו, ויחשוב: מי אני? הלא אני בריה שפלה מאוד... ויחשוב, כל מעשים טובים שאוכל לעשות אינם כי אם טיפה מן הים נגד מה שאני חייב לעשות. ויעשה כל מעשיו לכבוד שמים... הכל לשמו הגדול" [שער הענווה].
•זכירת הדין של מעלה
כְּשֶׁיַּרְגִּישׁ בְּקִרְבַת הַמָּוֶת. הרמח"ל מציין שתי דרכים המביאות לענווה, אחת מהן היא "ההתבונן הוא על עניינים שונים". מלבד ההתבוננות ביום המיתה ושפלות האדם, מציין הרמח"ל: "כשיחשוב עוד וידמה בלבו רגע הכנסו לפני הבית דין הגדול של צבא מעלה בעת שיראה עצמו לפני מלך מלכי המלכים... והוא עומד לפניהם גרוע ונבזה מצד עצמו, טמא ומגואל מצד מעשיו, הירים ראש? הנה ודאי שלו רגע אחד יצייר האדם בשכלו האמת הזה ציור אמיתי וחזק - פרוח תפרח ממנו כל הגאווה ולא תשוב אליו עוד" [מסילת ישרים, פרק כג].

להצלחה ושמירה יואב בן שרה הי"ו
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il