ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הכנות לתפילה א' | אתר ישיבה

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה תפילה כיצד מתפללים? Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשע"ה

הכנות לתפילה א'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

למבחן עצמי על ההלכות המופיעות בשעור זה לחץ כאן.

א - הכנה נפשית
"אין עומדים להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות" (ברכות לא, א). מפני שהתפילה מקרבת את המתפלל את ה' יתברך, מחייה ומעצימה אותו, ולכן ראוי למתפלל לבוא אליה בשמחה.
אמרו חכמים (ברכות לא, א; שו"ע צג, ב): "לא יתפלל מתוך שחוק", משום שהשחוק מבטל את יראת ה', וצריך להתפלל מתוך אימה והכנעה. "ולא מתוך שיחה", משום שהשיחה מסיחה את דעתו של האדם מעולמו הפנימי, ואילו התפילה צריכה לנבוע מעומק הנפש. "ולא מתוך קלות ראש ודברים בטלים", משום שהתפילה מבוססת על ההכרה בערכו של האדם לפעול גדולות בדיבורו, ואם הוא בא להתפלל מתוך דיבורים בטלים, מראה בעצמו שאינו מעריך את דיבורו (עיין עולת ראיה ח"א עמ' כט).
טוב לתת צדקה לפני התפילה (שו"ע או"ח צב, י), כדי לגשת לתפילה מתוך שמחה של מצווה. ועוד, שהבא לבקש מה' חסד ורחמים, ראוי שירחם אף הוא על העניים. והאר"י הקדוש אמר, שטוב להתבונן לפני התפילה במצוות "ואהבת לרעך כמוך", שהיא כלל גדול, וכל התפילה כולה נאמרה בלשון רבים, מפני שאנו מתפללים על הציבור כולו.
לא יבוא אדם לתפילה מתוך טרדה. ואפילו מי שזכה ללמוד לפני התפילה, ישתדל שלא יבוא לתפילה מתוך לימוד של סוגיה מסובכת, מפני שמוחו עלול להיות טרוד בסוגיה ולא יוכל לכוון כראוי בתפילה. אלא ילמד סמוך לתפילה ענייני הלכה ברורים או דברי אמונה מרוממים. ומכל מקום בדיעבד לא יבטל תפילה במניין מפני שהוא טרוד בענייני תורה או מעשה (שו"ע צג, ג, מ"ב ו).
כדי שלכל הפחות בדקות הסמוכות לתפילה יעסקו בדברים מרוממים ומשמחים, תקנו חכמים לומר לפני תפילת עמידה דברים משמחים: לפני תפילת שחרית וערבית אומרים את ברכת 'גאל ישראל', ולפני תפילת מנחה אומרים 'אשרי' (שו"ע צג, ב).
חסידים הראשונים לא היו מסתפקים בזה, אלא היו שוהים שעה שלימה לפני התפילה, כדי שיכוונו את ליבם כראוי לאביהם שבשמים (ברכות ל, ב; שו"ע צג, א; מ"ב א).

ב - נטילת ידיים
המתפלל צריך לטהר עצמו, לפיכך מצווה ליטול ידיים לקראת התפילה. אלא שישנו חילוק בין מצב שאדם יודע שידיו מטונפות ובין מצב סתמי שאינו יודע אם ידיו טונפו.
מי שידוע לו שידיו טונפו, כגון שעשה את צרכיו או נגע במקומות המכוסים שבגופו, שיש בהם זוהמא מסוימת מחמת הזיעה - חייב ליטול ידיים לפני התפילה. לדעת הרבה פוסקים עליו לברך על הנטילה גם לפני תפילת מנחה וערבית (רמב"ם, רא"ש, גר"א). אולם למעשה נוהגים לברך רק על הנטילה שלקראת תפילת שחרית, משום שאחר שינת הלילה האדם נעשה כברייה חדשה, ועליו להתכונן בנטילה לקראת עבודת היום החדש, אבל הנטילה שלפני תפילת מנחה וערבית היא רק להסרת זוהמא ואין מברכים עליה (כדעת הרשב"א).
מכל מקום, לכל הדעות מי שידיו טונפו לפני התפילה, חייב ליטלם לקראת התפילה. לכתחילה יטול את ידיו מכלי, ויטול את כל כף ידו. ואם אין לו כלי - ירחצם במים. 1
אם אין לו מים בסמוך, כיוון שידיו טונפו, עליו לטרוח ולילך עד למרחק של מיל, שהוא קרוב לקילומטר (912 מטר), כדי ליטול את ידיו לקראת התפילה. אמנם אם בינתיים יעבור זמן התפילה או שיפסיד תפילה בציבור, ישפשף את ידיו בחול או בבגדו, כדי להסיר מידיו כל שמץ זוהמא - ויתפלל (שו"ע צב, ד; מ"ב צב, כ). 2
מי שאינו יודע אם ידיו מזוהמות, שאינו זוכר אם נגע במקומות המכוסים שבגופו, נחלקו הפוסקים אם צריך ליטול את ידיו. לפיכך אם יש שם מים, יטול את ידיו, אבל אם אין בסמוך לו מים, אינו צריך ליטול את ידיו, ויסמוך על הפוסקים הסוברים שסתם ידיים אינן צריכות נטילה לתפילה. וליתר בטחון ישפשף את ידיו בבגדו (שו"ע צב, ה; רלג, ב; מ"ב צב, כו; באו"ה 'ואם').
מי שעשה צרכיו ורחץ את ידיו בביתו, ואח"כ השגיח על עצמו שלא לנגוע במקומות המכוסים שבגופו, והלך לבית הכנסת להתפלל, אינו צריך לחזור וליטול את ידיו לקראת התפילה. וכן מי שנכנס לבית הכנסת כדי ללמוד ולהתפלל, אם יטול את ידיו לפני הלימוד וישים לב שלא לנגוע במקומות המכוסים שבגופו, אינו צריך לשוב וליטול את ידיו לקראת התפילה.

ג - כיפה וחגורה

צריך אדם להתכונן לקראת התפילה, ולירא מפני הדר גאונו ולשמוח על שהנה הוא עומד לבוא לפני מלך מלכי המלכים ולהתפלל. והדבר צריך להתבטא גם בלבוש, שיהיה מכובד, כראוי לעומד לפני המלך.
הגברים חייבים לכסות את ראשם בתפילה ובשעת הזכרת שם שמים ובעת שנכנסים לבית הכנסת (שו"ע או"ח צא, ג). אמנם בפועל על פי המנהג שהתקבל בכל ישראל, הגברים מקפידים לחבוש כיפה במשך כל היום (שו"ע או"ח ב, ו). מכל מקום החיוב בתפילה ובעת הזכרת שם שמים ובבית הכנסת גדול יותר, ששורשו בדין ולא במנהג. 3
יש אומרים שגם נשים רווקות צריכות לכסות את ראשן בעת התפילה ואמירת הברכות, אולם למעשה נשים אינן נוהגות להקפיד על כך. 4
צריך לחגור חגורה בשעת התפילה, שהחגורה יוצרת חלוקה בין הראש והלב לבין הערווה. ובזה יתירה התפילה על אמירת שאר דברים שבקדושה, שלגבי שאר דברים שבקדושה אין צורך דווקא בחגורה, אלא כל חציצה שהיא בין הלב לערווה מועילה, ולכן כל מי שלובש תחתונים, כבר יש לו חציצה בין הלב לערווה. אבל לכבוד התפילה מצווה לחגור חגורה ממש, שכך הוא דרך כבוד, שנאמר (עמוס ד, יב): "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹוהֶיךָ יִשְׂרָאֵל".
אמנם מי שרגיל ללכת כל היום בלא חגורה, אינו צריך להקפיד לחגור את עצמו לתפילה. ומנהג חסידות, שגם הוא יחגור את עצמו לקראת התפילה, מפני שהחגורה מבטאת את ההבדלה שבין הצד הגבוה שבאדם שבו המוח והלב, ובין הצד הנמוך שבו הערווה והרגליים. רוב בני האדם שקועים בתאוותיהם, ומוחם וליבם טרודים בענייני השעה והחומר בלבד. אבל ישראל שקיבלו תורה מן השמים, מסוגלים להתגבר על יצרם ולייחד את מוחם וליבם לעניינים שברומו של עולם, ומתוך כך לחזור אחר כך לעולם החומר והמעשה ולתקנו. ולזה רומזת החגורה בתפילה, ועליה תקנו חכמים ברכה מיוחדת בברכות השחר: "אוזר ישראל בגבורה". וזה טעם החסידים שמהדרים וחוגרים עצמם בחגורה מיוחדת לתפילה (גרטל). 5

ד - מהו הלבוש הראוי לתפילה
מי שנקלע למצב שאין לו בגדים, חייב לכל הפחות ללבוש בתפילה מכנסיים קצרים וגופייה (ברכות כה, א; שו"ע צא, א). ואף שלאמירת קריאת שמע וברכות די בדיעבד בכיסוי הערווה בלבד (שו"ע עד, ו), מכל מקום לגבי תפילה, שהוא כעומד לפני המלך, צריך לכל הפחות לכסות את ערוותו ואת ליבו (היינו את בטנו וגבו). 6
וכל זה בדיעבד, אבל לכתחילה יהדר אדם ללבוש בגדים מכובדים, שלא יהיה כבוד שמים פחות מכבוד בשר ודם, וכמו שאדם מקפיד להתלבש באופן מכובד לפני שהוא נפגש עם אנשים חשובים, כך לפחות עליו להקפיד להתלבש לקראת התפילה. ואמנם אדם שהולך פעם בחייו להקביל את פני המלך - לובש את בגדיו היפים ביותר, ואילו זה שפוגש בכל יום את המלך - מקפיד על בגדים מכובדים לפי תפקידו ומעלתו, אבל אינו מתלבש בכל יום בבגדיו המכובדים ביותר. וכך אנו בתפילה, הרי אנו כמי שבאים לפני המלך בכל יום שלוש פעמים, שלובשים בגדים נאים, אבל לא את המכובדים ביותר, שבהם אנו מתלבשים בחגים ובשבתות ובשמחות של מצווה.
הכל לפי מנהג המקום והאדם. יש קהילות שכולם רגילים לילך בהם בכל אירוע חשוב במגבעת וחליפה, וממילא גם לתפילה עליהם לבוא במגבעת וחליפה. ובמקום שאין מקובל לבוא בפני אנשים חשובים בסנדלים בלא גרביים, ממילא גם לתפילה צריך לבוא בגרביים. אבל במקומות שרגילים ללכת בסנדלים בלא גרביים ובלא חליפה ומגבעת, וכך נוהגים גם בפני אנשים חשובים - אפשר גם להתפלל כך (עפ"י שו"ע או"ח צא, ה).
מי שרגיל להתפלל בכובע וחליפה, ונקלע למצב שאם ילך לביתו כדי להביאם יפסיד את התפילה במניין, מוטב שיתפלל בבגדים פשוטים במניין, שהמצווה להתפלל במניין קודמת להידור שבלבישת בגדים מכובדים (אבני ישפה א, ז).
אבל אם הוא לבוש בבגדים בזויים, כגון שעבד בחצרו ולבש בגדי עבודה מלוכלכים או מכנסיים קצרים, שאינו רגיל לילך בהם ברחוב, מוטב שיחליף את בגדיו אף שבינתיים יפסיד את התפילה בציבור, כדי שלא לפגוע בכבוד התפילה. בנוסף לכך, יש לחוש שיתקשה לכוון בהם, הואיל ויחשוב שכולם תמהים על מלבושו.

ה - פרטי דינים של הלבוש בתפילה
העוסקים במלאכת כפיים ולבושים בבגדי עבודה, וקשה להם להחליף לקראת התפילה את בגדיהם, מותר להם להתפלל בבגדי עבודה, כי אלו בגדים שאינם בזויים אצלם. וכשיהיה להם זמן להחליף בגדים, ישתדלו לבוא לתפילה בבגדים מכובדים יותר.
אין להתפלל בפיג'מה (מ"ב צא, יא). אבל לחולה מותר להתפלל בפיג'מה, מפני שמקובל שחולה לובש פיג'מה גם בעת שאנשים מכובדים באים לבקרו.
אין לעמוד בתפילה במעיל גשם, מגפיים וכפפות, שאין דרך לעמוד בהם לפני אנשים מכובדים (מ"ב צא, יב). אבל בשעה שקר מאוד, מותר להתפלל במעיל גשם וכפפות, שאין בכך פגיעה בכבוד התפילה. וכן במקום שהכל רגילים ללכת במגפיים, מותר לעמוד בהם בתפילה.
נערים צעירים וחברי קיבוצים שרגילים ללכת במכנסיים קצרים גם בשעה שיבואו לבקרם אנשים חשובים, מותר להם להתפלל במכנסיים קצרים. אבל החזן, צריך לכסות את רגליו עד אחר ברכיו, מפני שההולך במכנסיים קצרים נקרא פוחח, ואינו רשאי להיות חזן (עיין לעיל ד, ד).
לפעמים אדם נמצא במקום שבו רגילים להקפיד פחות על הלבוש, כגון במקום נופש שבו גם אנשים שרגילים לילך תמיד בחליפות נוהגים להסתפק בחולצות. ואם כן, מי שאינו מתבייש לילך שם גם בפני אנשים נכבדים בחולצה בלבד, יכול להתפלל שם בחולצה בלא חליפה.




^ 1.. לראשונים הסוברים שצריך ליטול ידיים בברכה לפני כל התפילות, צריך ליטול בנטלה, שכן תקנו את ברכת הנטילה לתפילה כדוגמת הנטילה לסעודה (עי' רמב"ם ברכות ו, ב; וברא"ה, רי"ו ורא"ש המובאים בב"י, ובשו"ע ד, ז). ואף שלמעשה אין מברכים ענט"י לפני מנחה וערבית, שספק ברכות להקל, מ"מ בשאר הדברים נכון להחמיר כדעת רוב הפוסקים, ולכן מי שידיו מטונפות נכון שיטלם בכלי. ואף למי שאין ידיו מטונפות, יש הידור בנטילה מכלי, שאולי לראשונים הסוברים שגם לסתם ידיים צריך נטילה, צריכים גם נטלה. אולם המקילים לרחוץ ידיים בלא כלי יש להם על מה לסמוך, שאף בנטילת שחרית הנטלה רק לכתחילה, וק"ו לשאר התפילות שאין מברכים על נטילתם, וק"ו כאשר אינו יודע שטונפו. (ועיין בשו"ת ושב הכהן א, ושערי רחמים נד, שכתבו שיטול בנטלה, ובקצוה"ש יב, ד, ובבדה"ש ס"ק ט כתב, דבנטילה לתפילה א"צ כלי ולא כח נותן ולא שאר הדברים המעכבים בנט"י לסעודה. ואפילו אם עשה לפני כן את צרכיו.)
^ 2.. המהלך בדרכו ובתוך ד' מיל שלפניו ישנם מים, צריך לילך אליהם ואח"כ יתפלל. בהגדרת החייבים נטילה , כתב שו"ע צב, ז: "מקום מטונף היינו מקומות המכוסים באדם לפי שיש בהם מלמולי זיעה, וכן אם חיכך הראש". והכוונה שחיכך בשורשי שערותיו, אבל אם רק נגע בשערות מלמעלה, אין צריך ליטול ידיו (שועה"ר ומ"ב קסב, נח, וקסד, י). ובכה"ח ד, ס"ק עה וצח, הקל גם אם חיכך בשורשי השערות שאינן מכוסות בכובע, שאין שם זיעה. ובציץ אליעזר ח"ז ב, יד, מסיק שאם חפף את ראשו ושערותיו נקיות, גם המחכך בשורשי שערותיו אינו צריך ליטול ידיו.
הנוגע בשאר מקומות מכוסים שבגוף, אם הגוף רחוץ ואין בו מלמולי זיעה, נחלקו האחרונים אם צריך ליטול ידיו. בא"א בוטשאטש ד, כא, מחמיר, וביבי"א ה, א, ד-ה, הביא פוסקים להקל. וההולכים בשרוול קצר, ונגעו בבשרם מעל המרפק, למנח"י ח"ג כו, י, אינו נחשב כמקום מכוסה. והזכיר שהחזו"א כתב שמקום זה מוגדר כמקום מכוסה ובטלה דעתם. אולם במור וקציעה סי' ד כתב שאינו מקום מכוסה אצלם. וכן המנהג. 
הנוגע בצואת האוזן - כתב הרמ"א צב, ז, שהוא מקום מכוסה, וממילא חייב לטרוח בנטילה עד מיל. ובמ"ב ל, כתב שהגר"א מיקל בזה. ובאוצרות הגר"א עמ' 219 באר שהגר"א לא היקל בזה. וכן הנוגע בצואת האף ודאי נחשב נוגע במקומות המכוסים.
לגבי לימוד תורה וברכות, הנוגע במקומות מכוסים יכול בדיעבד לשפשף את ידיו בבגדו וללמוד או לומר ברכות, כמבואר בשו"ע ד, כג, ומ"ב ד, סא, עי"ש.
^ 3.. מי שנפלה כיפתו ועפה למרחק של יותר מד' אמות, יכול לכסות את ראשו בידו ולילך להרימה. אבל בתפילה וברכות אינו יכול להסתפק בכיסוי ראשו בידו, שכיוון שהוא חייב לכסות את ראשו, אין הגוף יכול לכסות את עצמו, אבל ידו של חבירו מועילה לכיסוי (שו"ע צא, ד; מ"ב צא, י; מ"ב ו, יא-יב).
גודל הכיפה : באג"מ או"ח א, א, כתב שאפשר לצאת בכיפה שאינה מכסה את רוב הראש גם בעת אמירת אזכרות. לעומת זאת באור לציון ח"ב ז, יג, ויבי"א ו, טו, ה, כתבו שבעת התפילה ואזכרת השם, שמצד הדין צריך לכסות את הראש, צריך שהכיפה תכסה את רוב הראש. עי"ש. אמנם למעשה למיקל יש על מה לסמוך, הואיל והוא דין דרבנן, ובדרבנן הלכה כמיקל. ועוד שבמס' סופרים יד, טו, נחלקו אם אכן חייבים לכסות את הראש בעת ברכה, ומנהג רבותינו שבצרפת שבירכו בראש מגולה, כמובא באו"ז ח"ב מג. ואף שלרוב הפוסקים הלכה שחייבים, מ"מ דעת המקילים מצטרפת לחיזוק דעת האג"מ. ואע"פ כן טוב להחמיר לכבוד התפילה. ועוד, שעל ידי כך מן הסתם ילך כל היום בכיפה גדולה, ויש בזה קידוש השם וקבלת אחריות לקיום התורה והמצוות.
^ 4.. בשו"ת איש מצליח א, כד-כה, מחייב נשים כגברים בכיסוי ראש בעת אזכרת השם. וביבי"א ו, טו, כתב שאין למחות ביד רווקות המברכות בלא כיסוי ראש, אבל בתפילה נכון שיכסו את ראשן. ע"כ. וכבר למדנו בהערה הקודמת שי"א שאין חובה לכסות את הראש בתפילה ואזכרת השם, וכיוון שהוא דין דרבנן, ונהגו נשים להקל, אינן צריכות לשנות מנהגן. ובציץ אליעזר יב, יג, כתב שאינן צריכות לכסות את הראש עפ"י המנהג, והזכיר טעם עפ"י החת"ס, שכיוון שהגויות נהגו לכסות את ראשן בבית תיפלתן, יש לחוש שלא לנהוג כמותן. ויעויין על כל זה בפניני הלכה תפילת נשים י, ו, 6.
^ 5.. שלוש דעות בראשונים: לתרומה, ר"ן והגה"מ, בכל מקרה צריך לחגור את עצמו בתפילה. לעומתם דעת רש"י שאין צריך כלל חגורה בתפילה, אלא העיקר לחצוץ בין הלב לערווה. ודעה אמצעית היא דעת רבנו ירוחם, שהרגיל לחגור את עצמו כל היום, צריך לחגור את עצמו בתפילה. וכ"כ בשבלי הלקט י"ז בשם רב סעדיה גאון. וכ"כ מ"א צא, א, והזכירוהו הרבה אחרונים למעשה. ואמנם משו"ע צא, ב, משמע שפסק כדעה המחמירה, שצריך לחגור בכל עניין. ולכך נוטה במ"ב צא, ד. מ"מ המנהג כדעת המקילים, והוא דין דרבנן, שיד המקילים בו על העליונה. ובאור לציון ח"ב ז, יג, הסביר שכשהלכו בחלוקים בלא חגורה - היו נראים מרושלים, אבל כיום כשהולכים במכנסיים אין צריך להחמיר בזה, ע"כ. ומנהג חסידות להקפיד לחגור חגורה בתפילה. והחסידים מהדרים בזה יותר, וחוגרים עצמם בחגורה מיוחדת לתפילה.
^ 6.. בדיעבד אם טעה והתפלל בלא גופיה, כל שכיסה ערוותו יצא. אמנם נחלקו האחרונים אם לכתחילה אדם שאין לו גופיה יתפלל. לבאו"ה צא, א, 'יצא', לא יתפלל. ולכה"ח ג' עפ"י הלבוש, יתפלל הואיל והוא אנוס.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il