ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הכנות לתפילה ב' | אתר ישיבה

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה תפילה כיצד מתפללים? Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשע"ה

הכנות לתפילה ב'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

למבחן עצמי על ההלכות המופיעות בשעור זה לחץ כאן.

ו - שלא להביא לבית הכנסת ילדים העלולים להפריע
אסור למתפלל להושיב לפניו תינוק, מפני שיש לחוש שמא יטריד את כוונתו (מ"ב צו, ד). וקל וחומר שאין להביא לבית הכנסת בזמן התפילה תינוקות וילדים קטנים שאינם יודעים להתפלל, מפני שהם עלולים להפריע למתפללים. ואף שישנו מנהג חסידות להביא תינוקות לבית המדרש, כדי שיספגו מאווירת הקדושה שבו, זה דווקא בשעת לימוד התורה ולא בשעת התפילה. וגם בזמן הלימוד יש להקפיד שלא יפריעו (עיין ירושלמי יבמות פ"א ה"ו; או"ז ח"ב שבת סי' מח).
לחשיבות העניין אזכיר את דבריו של בעל השל"ה הקדוש, שכתב בשם ספר 'אורחות-חיים': שיחת הילדים בבית הכנסת איסור גדול. ובזמן הזה יש תינוקות באים לבית הכנסת כדי לתת עונש למביאיהם, לפי שהם באים לחלל קדושת בית אלוקינו ולשחוק בו כברחובות קריה. יקומו לצחק זה עם זה, זה מצחק עם זה וזה מכה את זה. זה מרנן וזה בוכה. זה מדבר וזה צועק. זה רץ אילך וזה רץ אילך. ויש אשר יעשה צרכיו בבית הכנסת, ואז כולם יצעקו מים מים. ויש אשר יתן אביו בידו ספר, והוא ישליכנו לארץ או יקרעהו לשנים עשר קרעים. סוף דבר, מקול שטותם כוונת המתפללים נפסדת ונמצא שם שמים מתחלל, והמביא טף בזה האופן לבית הכנסת, אין ראוי לו לקוות על זה שכר, כי אם לדאוג מן הפורענות. והיותר רע, כי יגדלו הנערים על זה המנהג הרע והתכונה הזרה, וכל אשר יגדלו עוד יוסיפו סרה להבזות בעיניהם עניין בית הכנסת וקדושתו ולא יתנו כבוד לתורה, וכיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו, וגם כי יזקין - ממנה לא יסור. סוף דבר, ראוי לאדם שלא להביא הטף הקטן מאד לבית הכנסת, כי יפסיד בהביאו ולא ירויח. אבל משיגיע הילד לגיל חינוך, אדרבה, יביאנו לבית הכנסת, וילמדו לשבת באימה וביראה, ולא יניחנו לזוז ממקומו, ויזרזהו לענות אמן וקדיש וקדושה (של"ה, מסכת תמיד נר מצווה, והביאו מ"ב צח, ג).
מי שהביא את ילדו לתפילה, והילד החל להפריע לתפילת הציבור, למרות שהוא נמצא באמצע תפילת עמידה, יקחנו בידו ויוציאנו החוצה, וימשיך להתפלל שם (ועיין בהמשך יז, טו).

ז - מניעת דברים הטורדים בתפילה
לא יאחז בידיו בתפילת עמידה דבר שירא שמא יפול, כגון תפילין או ספר או קערה מלאה או סכין או מעות או דבר מאכל, מפני שיהיה טרוד שלא יפול וכוונתו תתבטל (שו"ע צו, א). ואף בשאר חלקי התפילה, כגון קריאת שמע ופסוקי דזמרה, צריך להיזהר בזה. ולכתחילה בשעת תפילת עמידה לא יאחז בידו שום דבר, שאין זה דרך כבוד לעמוד בתפילה כשבידו דבר מיותר (עי' מ"ב צו, א, ה, עפ"י תר"י, ט"ז). אבל מותר בסוכות לאחוז בלולב, מפני שבסוכות יש מצווה לאוחזו, וממילא אין כוונתו נטרדת מפניו. וכמובן שמותר לאחוז בסידור, מפני שהוא לצורך התפילה (שו"ע צו, א-ב).
לפני התפילה צריך לכבות את הטלפון הנייד. בבית הכנסת ובמקום שיש סידורים, אין להשתמש במכשיר הנייד כסידור, כדי שלא יסיח את דעתו, וכדי שלא יראה כמי שמסתכל בהודעות בזמן התפילה. מי שאין לו סידור והוא נצרך להתפלל מתוך המכשיר, יבטל תחילה את האפשרות לקבל שיחות והודעות.
ומי שיתכן ויצטרכו להזעיקו לצורך דחוף מאוד, ישאיר את המכשיר זמין, אבל יעביר אותו למצב של רטט, כדי שהצלצול שלו לא יפריע לתפילה.
לכתחילה אין לעמוד בתפילת עמידה כשתרמיל על גבו, שאין דרך כבוד לעמוד כך בפני אנשים נכבדים, וקל וחומר בתפילה. ואם הוא נמצא בדרכו והתרמיל על כתפיו, ונוח לו להשאירו עליו, אם הוא קטן, פחות מנפח ארבעה קבין (כ-4.8 ליטר), יכול להתפלל כשהוא על כתפיו. ואם הוא יותר מארבעה קבין, לא יתפלל כשהוא על כתפיו, מפני שמשא כזה עלול לפגוע בכוונתו (שו"ע צז, ד).
ואם יש בידיו תפילין או כסף, שחושש להניחם מידיו שמא יגנבום, ואין לו שם חבר שיכול לשומרם, ואין לו כיסים שיכול לשומרם בהם, בדיעבד עדיף שיאחזם בידו בתפילה, מפני שבאופן זה יהיה פחות טרוד (מ"ב צו, ו; כה"ח ז). וכן הדין לגבי מי שנושא על גבו תרמיל גדול וחושש שמא יגנבוהו, שבלית ברירה יתפלל כשתרמילו על גבו.
חייל הנושא נשק, לכתחילה לא יכנס לבית הכנסת ולא יתפלל כשהנשק עליו, שאין ראוי להתפלל על החיים והשלום כשכלי הריגה עליו. אבל אם מסיבות בטחוניות הוא צריך לחגור אותו, או שהוא צריך לשמור שלא יגנבוהו, יכול להתפלל כשהוא עליו. ואם אפשר, יפרוק ממנו את המחסנית, כדי שלא יחשב כל כך כלי נשק באותה שעה. ואם מסיבות ביטחוניות טוב שהנשק יהיה טעון, מותר להתפלל עם הנשק כשהמחסנית בתוכו (עי' בציץ אליעזר י, ח).
הסובל מנזלת - יקנח את אפו לפני התפילה, כדי שלא יצטרך לקנח עצמו בשעת התפילה. ואם יש לו ליחה בגרונו שמפריעה לו, יוציאנה לפני התפילה, כדי שלא תטריד אותו בתפילה (שו"ע צב, ג). ואם נאלץ לקנח עצמו בתפילה, יעשה זאת בצורה המנומסת ביותר. ואם צריך לפהק - יניח ידו על פיו. שאדם העומד בתפילה צריך להיזהר מאוד בכבוד שמים, וכל מה שנחשב כלא מנומס בפני בני אדם, אסור בשעת התפילה (עי' שו"ע צז, א-ב).

ח - דין הנצרך לנקביו לעניין תפילה

אמרו חכמים: הנצרך לנקביו, בין לגדולים ובין לקטנים - אל יתפלל (ברכות כג, א). שני טעמים לכך: א) מפני שהצורך להתפנות עלול להטריד את כוונתו (רמב"ם), ב) אין ראוי לבוא בתפילה לפני הקב"ה כשהגוף משוקץ בצואה שבתוכו (הגה"מ). ואף כשהוא מסופק בדבר, אמרו חכמים שלכתחילה יבדוק את עצמו לפני התפילה אם הוא צריך לנקביו (ברכות טו, א). וסמכו דבריהם על הפסוק (עמוס ד, יב): "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹוהֶיךָ יִשְׂרָאֵל", ועוד נאמר (קהלת ד, יז): "שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹוהִים", והכוונה שמור עצמך שלא תהא צריך לנקביך בשעה שאתה עומד בתפילה.
שתי דרגות של צורך ישנן: א) נצרך מאוד עד שאינו יכול להתאפק למשך זמן של מהלך פרסה, שהוא כשבעים ושתים דקות. ב) נצרך ממש אבל יכול להתאפק יותר משבעים ושתים דקות.
אם התחיל להתפלל בשעה שהיה צריך להתפנות לגדולים (צואה), ולא יכל להתאפק במשך שבעים ושתים דקות - תפילתו תועבה, ולא יצא בה ידי חובתו, וצריך לחזור ולהתפלל אחר שיתפנה. ואם התפלל כשלא יכל להתאפק במשך שבעים ושתים דקות לקטנים (מי רגליים), אף שברור שעשה שלא כדין, מכל מקום נחלקו האחרונים אם תפילתו תועבה. וכיוון שאין בידינו להכריע במחלוקת זו, אין חובה לשוב ולהתפלל, וטוב לחזור להתפלל תפילת נדבה (עי' באו"ה צב, א, 'וצריך לחזור'). 1
אבל אם יכל להתאפק שבעים ושתים דקות והתפלל, כיוון שלא היה צריך כל כך לנקביו, תפילתו תפילה. ומכל מקום לכתחילה, גם מי שיכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לא יתפלל. ואף אם יפסיד בגלל זה תפילה בציבור, יתפנה ואח"כ יתפלל ביחיד. אבל אם עד שיתפנה יעבור זמן התפילה, יתפלל מיד כדי שלא יפסיד לגמרי את התפילה (שו"ע צב, א; מ"ב צב, ה).
אומדן היכולת להתאפק תלויה באדם. ואם חשב לפני התפילה שהוא יכול להתאפק שבעים ושתים דקות, ולאחר התפילה נוכח שטעה, ובאמת לא יכל להתאפק, כיוון שבשעה שהתחיל להתפלל חשב שהוא יכול להתאפק, תפילתו תפילה (באו"ה צב, א, 'שיעור פרסה').
אם יש לו ספק אם הוא צריך להתפנות, או שיש לו צורך קל, כפי שלמדנו, מלכתחילה יבדוק את עצמו ויתפנה לפני התפילה, אבל לא יפסיד לשם כך תפילה בציבור. 2

ט - דין הנצרך לנקביו לשאר עניינים שבקדושה
כשם שהנצרך לנקביו ואינו יכול להתאפק שבעים ושתים דקות אסור לו להתפלל, כך גם אסור לו לברך ברכות, לקרוא קריאת שמע וללמוד תורה, שאין ראוי לעסוק בדברים שבקדושה כשגופו משוקץ. אלא שיש הבדל משמעותי בין התפילה לשאר דברים שבקדושה. משום שבתפילה אנו כעומדים לפני המלך, ואם התפלל שלא כראוי, נמצא מבזה כבוד שמים, ותפילתו תועבה. ולכן המתפלל בשעה שלא יכל להתאפק שבעים ושתים דקות - תפילתו פסולה. מה שאין כן בשאר דברים שבקדושה, שאינו נחשב כעומד לפני המלך, ולכן בדיעבד, אם ברך ברכות וקרא קריאת שמע כשלא יכל להתאפק שבעים ושתים דקות, יצא ידי חובתו (מ"ב צב, ו; באו"ה 'אפילו בד"ת'; כה"ח ג). 3
מי שיכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לדעת רוב האחרונים רשאי לכתחילה לברך ברכות וללמוד תורה, ויש אומרים שעדיף שיתפנה תחילה (מ"ב צב, ז). ומכל מקום אם עליו להתאמץ כדי להתפנות, ודאי שאינו צריך להתפנות.
המתחיל ללמוד כשלא היה צריך לנקביו, ותוך כדי לימודו נצרך לנקביו עד שאינו יכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לכתחילה ילך להתפנות. ואם הוא באמצע סוגיה, יש אומרים שיכול להמשיך עד שיסיים את הסוגיה (באו"ה צב, ב 'קורא'; ילקוט יוסף ח"ב, עמ' שלח), ויש אומרים שילך מיד להתפנות (כה"ח ג, מח). ואם הוא מלמד תורה לרבים, יסיים את שיעורו ויתפנה, שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור 'בל תשקצו' שהוא מדברי חכמים (מ"ב צב, ז).

י - מי שבאמצע תפילתו הוצרך להתפנות
מי שהתחיל להתפלל בלא שנצרך לנקביו, ובאמצע תפילתו החל להתעורר אצלו צורך גדול להתפנות לנקביו, הדין תלוי עד כמה הוא צריך להתפנות ובאיזה שלב בתפילה הוא נמצא. שלוש מדרגות של צורך ישנן בדין זה:
א) אם הוא יכול להתאפק במשך שבעים ושתים דקות, מותר לו להמשיך עד סוף תפילתו.
ב) אם הוא משער שלא יוכל להתאפק שבעים ושתים דקות, אבל עדיין אינו צריך לעצור את עצמו כדי למנוע את יציאת צרכיו, ואם ילך להתפנות יצטרך לדחוק עצמו מעט כדי להוציא את צרכיו, כיוון שהתחיל להתפלל בהיתר, ואינו נצרך כל כך, יכול לסיים את החלק שבו הוא נמצא. אם התעורר לו הצורך באמצע פסוקי דזמרה, ימתין עד שיסיים את פסוקי דזמרה בברכת 'ישתבח', וילך להתפנות. ואם התעורר לו הצורך בברכות קריאת שמע, מעיקר הדין יכול לסיים את הברכות, אבל כיוון שיצטרך להתפנות לפני שמונה עשרה, ומוטב שלא להפסיק בין גאולה לתפילה, יתפנה מיד בסיום הברכה או הפרק שבו הוא נמצא (מ"ב צב, ט; באו"ה 'יעמיד'). 4
ג) המדרגה החמורה יותר, שהוא ממש צריך לעצור בעצמו כדי למנוע את צרכיו מלצאת, שבשלב זה הוא עובר על 'בל תשקצו' (רמ"א צב, ב, עפ"י שו"ע הרב ג, יא). אם הוא בפסוקי דזמרה או בברכות קריאת שמע, כיוון שההפסקה בהם אינה חמורה כל כך - ילך מיד להתפנות. אבל אם הוא באמצע תפילת עמידה, כיוון שההפסקה שם חמורה, וכשהתחיל בתפילת עמידה לא הרגיש שהוא נצרך לנקביו - יסיים את תפילתו. ורק אם הוא במצב כזה שאינו מסוגל כלל להתאפק, ילך להתפנות. 5
יא - שיכור ושתוי
המתפלל צריך שיהיה בצלילות דעת. ושלא כמו רבים מעובדי עבודה זרה, שמקיימים את הפולחן שלהם באקסטזה, בעזרת סמים ואלכוהול; הפנייה שלנו אל ה' נעשית מתוך רצינות ועמקות מחשבתית. וזהו שציוותה התורה לכהנים, שלא יכנסו שתויי יין לעבודת בית המקדש (ויקרא י, ח-יא). ומזה למדו חכמים שאסור לשתוי ושיכור להתפלל.
שתוי הוא מי שהושפע מעט מהאלכוהול, וקצת קשה לו להתרכז ולמקד את מחשבתו, אבל עדיין הוא מסוגל לדבר לפני המלך בלא לפגוע בכבודו. שיכור הוא מי ששתה הרבה, עד שאינו יכול לדבר כראוי לפני המלך.
בדיעבד, שתוי שהתפלל, כיוון שהיה יכול לדבר לפני המלך - יצא ידי תפילתו. וכן אם התחיל להתפלל ונזכר שהוא שתוי, יסיים את תפילתו (א"ר, כה"ח צט, ב). אבל שיכור שהתחיל להתפלל בטעות - חייב להפסיק מיד, מפני שתפילתו תועבה. ואפילו אם סיים את כולה - לא יצא בה ידי חובתו. ואם התפכח לפני סוף זמן התפילה, עליו לחזור ולהתפלל כדין (שו"ע צט, א).
אמרו חכמים שהשותה רביעית יין נחשב שתוי, ואם ילך מיל (קרוב לק"מ) יפיג את יינו (עירובין סד, ב). אבל איננו יודעים כיצד להשוות את היין שבזמנם ליינות שלנו. ולכן הכלל הוא, שכל זמן שהוא מרגיש מבולבל מהיין, נחשב שתוי, וכשירגיש שהוא צלול בדעתו - מותר לו להתפלל (שו"ע צט, ג; מ"ב ב).
לדעת הרמ"א, כיוון שבמשך הדורות נתמעטה הכוונה בתפילה, אין לדקדק בזה כל כך, וגם מי שנעשה מעט שתוי רשאי להתפלל, ובמיוחד כאשר הוא מתפלל בעזרת סידור, שאין לחשוש שמא יתבלבל בתפילתו. ונוהגים לסמוך על דעתו כשזמן התפילה עומד לעבור (מ"ב צט, ג, ויז; ועי' כה"ח כב). ויש מוסיפים, שלפי זה, גם כדי שלא להפסיד תפילה במניין, מותר לשתוי מעט להתפלל (עיין אש"י כב, יח). בפורים שיש מצווה לשתות, נוהגים להקל לשתוי להתפלל כדי שלא להפסיד המניין (עי' פניני הלכה זמנים טז, יד).
לגבי קריאת שמע וברכותיה, נחלקו הפוסקים. לפיכך, לכתחילה מי שהוא שתוי או שיכור לא יאמרם, אלא ימתין עד שיפוג יינו. ואם זמן קריאת שמע עומד לעבור: השתוי יקרא את שמע עם ברכותיה, והשיכור יקרא את שמע בלא ברכותיה (רמ"א צט, א; מ"ב ח).

ושאר ברכות, כברכות הנהנין ואשר יצר, שתוי יכול לברך לכתחילה, ושיכור לכתחילה לא יברך. אבל ברכות שאם השיכור לא יברך יפסיד - יברך. כגון אם נשתכר בסעודתו, יברך ברכת המזון. וכן אם התפנה, יברך 'אשר יצר' (רמ"א צט, א; מ"ב יא).
מי שהגיע לשכרותו של לוט, שאינו יודע מה קורה עימו, נחשב כשוטה, ופטור מכל המצוות. וגם אם בירך, אין ברכותיו נחשבות כלל (מ"ב צט, יא).




^ 1.. למ"א אין צריך לחזור להתפלל, ולא"ר צריך לחזור. ורבים מהאחרונים הקילו כמ"א, וכ"כ בשועה"ר צב, א, וערוה"ש צב, א, ולכך נוטה כה"ח צב, ד. אולם בבאו"ה כתב שאין בידינו להכריע במחלוקת זו. והמסקנה העולה מזה, שטוב שיתפלל בנדבה. בטעם המחלוקת, יש מפרשים שהוא תלוי בשורש האיסור, לרמב"ם תפילה ד, א, הוא משום טרדה, וא"כ אין הבדל בין גדולים לקטנים ותפילתו תועבה. ולרבנו שמחה שהובא בהגה"מ, הוא משום שגופו משוקץ, וא"כ הנצרך למי רגליים אין תפילתו תועבה, שאין בהם כל כך זוהמא. וכן מצינו שאיסור הרחקה ממי רגליים מדרבנן, ומצואה מדאורייתא. וכ"כ באור לציון ח"ב פ"ז טו. ותלה במחלוקתם גם את המחלוקת האם הנצרך לנקביו אסור בלימוד תורה וק"ש, שאם הוא מפני טרדה - רק בתפילה אסור, ואם משום שגופו משוקץ - אסור בכל הדברים שבקדושה. ע"כ. (אמנם אפשר לומר שגם לטעם שגופו משוקץ, אם אמר דברים שבקדושה כשלא יכל להתאפק 72 דקות, יצא בדיעבד, מפני שאינו כעומד לפני המלך, כמבואר בהמשך). למעשה חוששים לשני הטעמים.
^ 2.. נחלקו הראשונים בנצרך לנקביו ויכול להתאפק 72 דקות, לתר"י, רמב"ם ורא"ש, לא יתפלל, וכן נפסק בשו"ע צב, א. אבל רי"ף, רש"י, או"ז ואגודה סוברים, שיכול להתפלל לכתחילה. וכתב החיד"א בקש"ג ז, לג, שאם כדי להתפנות יפסיד תפילה בציבור, יסמוך על המתירים להתפלל לכתחילה כשיכול להתאפק 72 דקות. ואמנם האחרונים לא קיבלו את דבריו, כמבואר במ"ב צב, ה, וכה"ח ו. ויש שכתבו שנפלה טעות דפוס בדברי החיד"א, עיין ביחו"ד ד, יט, בהערה. אבל כשהצורך קל, נלענ"ד שאפשר לסמוך על סברתו. במיוחד שיש אנשים שתמיד חשים מעט צורך. ואם כדי להתפנות הוא צריך ללחוץ את עצמו כדי להוציא את הפסולת, אזי ישנה דעה שאינו עובר כלל על בל תשקצו ויכול להתפלל (בהערות הרב אליהו לקצשו"ע יב, ג, בשם י"א בבן איש חי ויצא ג). ולכתחילה צריך אדם לבדוק את עצמו על ידי שילך להתפנות, כמבואר בברכות טו, א, ושו"ע ב, ו.
^ 3.. מערוה"ש צב, א, משמע שגם אם יעבור זמן ק"ש, לכתחילה לא יקראנה. ודבריו צ"ע, שלכאורה מוטב שיקרא ק"ש (שאין בה חשש ברכה לבטלה) כדי שלא יפסידנה.
^ 4.. אמנם בשועה"ר צב, ב, מבואר שכיוון שהתחיל את התפילה בהיתר יכול להמשיך עד הסוף. וכך נראה מערוה"ש צב, ו-ז. אולם במ"ב צב, ט, ובבאו"ה 'יעמיד' באר שמותר לו להמשיך רק עד סוף אותו החלק שבו הוא נמצא, פסוד"ז, ברכות ק"ש, תפילת עמידה וכדומה, אבל אינו רשאי להמשיך לשלב הבא. ואם המשיך להתפלל כשלא יכל להתאפק שבעים ושתים דקות תפילתו תועבה. וכדי לצאת מהספק יש לנהוג כמ"ב. וק"ו כאשר הוא עובר על 'בל תשקצו', שאז לרמ"א גם באמצע פסוד"ז או ברכות ק"ש צריך להפסיק מיד. ונלענ"ד שאם בברכות ק"ש התעורר לו צורך אבל יודע שיכול להתאפק שבעים ושתים דקות, יכול להמשיך להתפלל עמידה, וכך כתבתי למעלה במדרגה א'. והטעם, שלכו"ע אם התפלל באופן זה יצא, ולרי"ף ורש"י אף לכתחילה אפשר להתפלל כך, והחיד"א כתב שאפשר לסמוך עליהם לצורך תפילה בציבור, ובנוסף לכך לדעת שועה"ר, אם התחיל את התפילה בהיתר, יכול לסיים את כולה.
חזן שהתעורר לו צורך לפני חזרת הש"ץ ואינו יכול להתאפק 72 דקות, הסתפק בבאו"ה צב, א, 'היה', בדינו. ואמנם לגבי בעל קורא, היקל שיקרא, שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן. אבל בתפילה שתפילתו תועבה הסתפק. לפיכך, גם אם יתבייש מעט עדיף שילך להתפנות ואחר יחליפנו, ואם הדבר כרוך בעלבון גדול מאוד, ימשיך להתפלל.
^ 5.. עיין במ"ב צב, יא, שלרמ"א כשעובר על 'בל תשקצו' יפסיק אפילו באמצע התפילה, ולמ"א רשאי שלא להפסיק כדי שלא יתבזה בציבור, ולח"א אסור להפסיק משום שהוא באמצע תפילת עמידה. וכך דעת רוה"פ, וכ"כ בכה"ח ח. ואם הוא במצב שאינו יכול להתאפק, לגדולים מוסכם שילך להתפנות, אבל לקטנים דעת שועה"ר שלא יפסיק ואפילו מים ישתתו על ברכיו. ובכה"ח ח כתב שאם הם מי רגליים מרובים והוא בציבור, יכול להפסיק כדי שלא יתבייש. ולח"א ומ"ב צב, יא, כשאינו יכול להתאפק יכול להתפנות גם לקטנים. וכך כתבתי.
ואם נאלץ להפסיק לגדולים באמצע תפילת עמידה מסתבר שהתחיל את התפילה באיסור, ומלכתחילה היה ברור שלא יוכל להתאפק יותר מ-72 דקות, וממילא לא יצא ידי חובה במה שהתפלל וצריך אח"כ לחזור לראש. אמנם אם באמת חשב שיוכל להתאפק 72 דקות, ולפתע נתקף בצורך גדול עד שהיה חייב מיד להתפנות, אזי הדין כמבואר בשו"ע קד, ה, ורמ"א סה, א, שאם ההפסקה נמשכה כשיעור שיכל להתפלל את כל תפילת עמידה מתחילתה ועד סופה, צריך להתחיל מחדש את תפילת עמידה. ואם ההפסקה נמשכה פחות זמן, ימשיך מתחילת הברכה שהפסיק בה. ונראה שמי שמסתפק אם יכל לשער מראש שלא יוכל להתאפק 72 דקות, ולבסוף לא יכל להתאפק לגדולים, שהוא צריך לחזור לראש, מפני שמסתבר שהתחיל באיסור, ועוד יתכן שהוא נחשב כגברא דחוי, עפ"י הסברה המובאת בבאו"ה צב, ב, 'יותר'.
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il