בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • חובת הלבבות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הר מישאל מכלוף בן אסתר

י"ט אלול תשע"ד

הכניעה חלק ז'

undefined

בשביל הנשמה

י"ט אלול תשע"ד
4 דק' קריאה
יום הדין וחשבון לפני בורא העולם
וְהָרְבִיעִי, כַּאֲשֶׁר יַעֲבִיר עַל לִבּוֹ מַה שֶׁהוּא חַיָּב בּוֹ מֵעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים עַל רֹב חַסְדּוֹ עָלָיו וְגֹדֶל טוּבוֹ אֵלָיו, וְהִתְעַלְּמוּתוֹ מִן הַמִּצְוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת* וְהַשִׁמְעִיּוֹת* וְקִצּוּרוֹ בָהֶן, וְהִפָּסֵק* טַעֲנוֹתָיו וַאֲמַתְלָאוֹתָיו בְּבוֹא יוֹם הַחֶשְׁבּוֹן, וַחֲרָטָתוֹ בְּמַעֲמַד הַגְּמוּל*, יִכָּנַע וְתִשָּׁבֵר רוּחוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (מַלְאָכִי ג, יט): "כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בּוֹעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ", "וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ" (מַלְאָכִי ג, ב).
גדולת הבורא
וְהַחֲמִישִׁי, כַּאֲשֶׁר יַחְשֹׁב בִּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וְעֹז גְּבוּרָתוֹ, הַמַּשְׁקִיף* עַל נִרְאֵהוּ וְנִסְתָּרוֹ*, וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ הָעִנְיָן הַגָּדוֹל הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁזָּכְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הַרְבֵּה חֲסִידִים שֶׁהָיוּ בַּדּוֹרוֹת הָעוֹבְרִים* מִן הַמּוֹרָא וְהַגְּדֻלָּה*, וְהוּא מַה שֶׁאָמְרוּ (בְּרָכוֹת נח, א): "נָתַן עֵינָיו בּוֹ* וְנַעֲשָׂה גַל שֶׁל עֲצָמוֹת", וְאָמְרוּ עַל יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל (סֻכָּה כח, א): "כְּשֶׁהָיָה דוֹרֵשׁ בַּתּוֹרָה כָּל עוֹף שֶׁהָיָה פוֹרֵחַ עָלָיו מִיָּד נִשְׂרָף". וְאֵין סָפֵק, שֶׁמַּעֲלַת הַנְּבִיאִים לְמַעְלָה מִמַּעֲלָתָם, וְתִמְצָא הַנְּבִיאִים, כִּי הָיָה כֹּחָם נָמֵס וְכוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים בִּפְגִיעַת* הַמַּלְאָכִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בְּדָנִיֵּאל וִיהוֹשֻׁעַ וְהַרְבֵּה כְּמוֹהֶם, וְתִמְצָא בְסִפְרֵי הַנְּבִיאִים כִּי הַמַּלְאָכִים כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (נְחֶמְיָה ט, ו): "וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים", וְאָמַר (אִיּוֹב ד, יח): "הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה", "וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד" (תְּהִלִּים כט, ט), וְאָמַר (יְשַׁעְיָה ו, ג): "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת".
וּבְמַה שֶּׁהוּא נִרְאֶה* לְדַעְתֵּנוּ מִצַּד בְּרוּאָיו, כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְהַגַּלְגַּל וְהָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ מִמּוּצָק וְצֶמַח וָחַי, דַּי לוֹ לְמִי שֶׁיָּבִין וְיַשְׂכִּיל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (תְּהִלִּים צב, ו): "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת", וְאָמַר (יְשַׁעְיָה מ, יז): "כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ", וְאָמַר (דָּנִיֵּאל ד, לב): "וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא כְּלָה חֲשִׁיבִין*".
וְכַאֲשֶׁר יַחְשֹׁב הַנִּלְבָּב הַמֵּבִין בְּעֶרְכּוֹ אֶל הַמְדַבְּרִים*, וְעֵרֶךְ הַמְדַבְּרִים אֶל כַּדּוּר הָאָרֶץ, וְכַדּוּר הָאָרֶץ אֶל גַּלְגַּל הַיָּרֵחַ, וְגַּלְגַּל הַיָּרֵחַ אֶל הַגַּלְגַּל הָעֶלְיוֹן, וְהַכֹּל אֵצֶל גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ כְּאַיִן, יִכָּנַע בְּנַפְשׁוֹ וְיִשָּׁפֵל לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (תְּהִלִּים ח, ה): "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ".
___________________________________
הַשִּׂכְלִיּוֹת – מצוות שהשכל מחייב אותן. וְהַשִׁמְעִיּוֹת – מצוות שלא ניתן להגיע אליהם בעזרת השכל, והשמיעה בקול ה' מחייבת אותן. וְהִפָּסֵק – לא יוכל לטעון. בְּמַעֲמַד הַגְּמוּל – בזמן קבלת השכר בעולם הבא יתחרט. הַמַּשְׁקִיף – המשגיח. נִרְאֵהוּ וְנִסְתָּרוֹ – מעשיו הגלויים והנסתרים. הָעוֹבְרִים – הקודמים. הַמּוֹרָא וְהַגְּדֻלָּה – מדרגות מופלאות שהיו בחסידים ההם. נָתַן עֵינָיו בּוֹ – הסתכל עליו. בִּפְגִיעַת – בפגישתם עם. וּבְמַה שֶּׁהוּא נִרְאֶה וכו' - מה שאנו רואים מן הברואים בעולם הזה מספיק כדי להגיע לכניעה. וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא וכו' – כל הדברים בארץ אינם חשובים לכלום. בְּעֶרְכּוֹ אֶל הַמְדַבְּרִים – היחסיות של האדם הפרטי מול ריבוי בני האדם.

ביאורים
ביום זה, בהתבוננויות הרביעית והחמישית, ממשיכים אנו ללמוד על העניינים שהתבוננות בהם מסייעת להגיע לידי כניעה. את התבוננויות אלו נוכל לראות כמעגל השני המצביע לנו על האדם בעמידתו לפני ה', אשר בחובותיו הוא מקצר על בסיס קבוע, וגם ללא זה, בעצם עמידתו לפני הבורא, חש הוא את קטנותו ואפסותו.
ד. ההתבוננות במה שהוא חייב בעבודת הבורא. יש והאדם מבין שבעניינים הגשמיים אין מוצאים מקום להתגדר. אין בידו לשלוט בעושרו, כבודו ובריאותו, ואפילו לא במציאות הפשוטה של היותו חי. עם זאת, כאשר הוא פועל בדברים הרוחניים אשר להם יש משמעות בעולם, הוא מתגאה. הוא מקיים מצוות, משתלם במידותיו ומקדיש עיתים לתורה. השמחה והסיפוק בהתקדמות רוחנית הינם טובים וראויים, אמנם לעיתים הם גם מביאים לידי גאווה. אם יתבונן, יראה שגם בעניינים הרוחניים עדיין חסר הוא. המרחק בין חובתו למילואה רב מאוד, וגם המצוות שהוא עושה אינן נעשות בשלמות המבוקשת. על ידי ההתבוננות, ישיג את הכניעה גם בעניין זה.
ה. ההתבוננות בגדלו של הקב"ה ביחס לנמצאים כולם, ובדרגות הנבראים במציאות. יש שנראה אנשים בזויים ושפלים המתגאים על חבריהם הנמוכים בדרגתן מהם, ונתהה: 'כיצד אלו שהם בעצמם בזויים ושפלים יכולים להתגאות?' עיני הגאוותן, מיוחדות הן. הן מסתכלות רק על אלו שמתחתיו. הגאוותן מתעלם מאלו הגבוהים ממנו בדרגה, ומתגאה על הכפופים לו, כאילו אין בלתו. כך מנהל המחלקה ביחס לעובדים הזוטרים, ומנהל האגף ביחס למנהלי המחלקות, ומנהל המפעל ביחס לכלל העובדים כולם. כך מתגאה הבינוני על העני, והעשיר על הבינוני, והאדם על הדומם הצומח והחי. קיימת התעלמות מאלה שמעל. על האדם להזכיר לעצמו שביחס לקב"ה, מלאכיו ושלוחיו, אין ערכו שוה לכלום. צריך הוא להרים את מבטו מעלה אל השמש הירח והכוכבים, להתבונן בכוחם ותוקפם, ואשר גם הם רק משרתי ה'. עליו להשכיל שבמערכת הכוללת אין הוא נחשב כלל, על אף שמקצת מהבריות כפופות לו. להבין שדרגות על גבי דרגות יש מעליו בעולם, ומעל כולם במרחק אינסוף דרגתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה.

הרחבות
•בסיס הדבקות בבורא
כַּאֲשֶׁר יַעֲבִיר עַל לִבּוֹ מַה שֶׁהוּא חַיָּב. מזמור טו בתהלים נסוב סביב השאלה: "ה', מי יגור באהלך, מי ישכון בהר קדשך". אחת המעלות המתוארות בפרק לראוי לשכון בהר קודשו, היא: "נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד" [פסוק ד]. ומסביר הרד"ק מעלה זו: "כי אף על פי שהוא הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת, אינו מתגאה בזה, אלא נבזה הוא בעיניו ונמאס. וחושב בלבבו כי לא יעשה אחת מני אלף ממה שיש עליו חובה לעשות לכבוד הבורא. ואת יראי ה' יכבד, הוא נבזה בעיניו ומכבד יראי ה', כי כל הטובות שעושה הוא אינו חושבן לכלום נגד מה שחושב שיש לו לעשות, והטובות שיעשה זולתו יחשבן לדברים גדולים". לדברי הרד"ק מבואר בפסוק שהתבוננות זו אינה רק דרך לקנות את הכניעה, אלא תשתית הכרחית להתעלות ודבקות בבורא.
•הפתח לענווה - התבוננות באפסיותו ביחס לבריאה
וְהַכֹּל אֵצֶל גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ כְּאַיִן. המלבי"ם רואה בהתבוננות זו את המקור לפיתוח הענווה בלב האדם: "שורש הענווה מסתעף ממה שמשיג גדולתו של יוצר בראשית וכוחו הגדול והמציאות אשר ברא, עד אשר ישיג שהנהו כאין וכאפס לפני קצת מבריאותיו. והגם שישיג בעולם הזה מלכות וחכמה וגבורה וכל המעלות ידע כי הוא כנמלה קטנה לפני המלך הגדול העומד עליו וכאין חשוב לפני הקטן שבמלאכיו..." [מלבי"ם משלי כב, ד].
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il