ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ירא בני את ה' ומלך | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים כי תצא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ב

ירא בני את ה' ומלך


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ציפורה בת דוד

פרשת שופטים עוסקת במינוי מנהיגי ישראל: השופטים - "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך", והנביאים - "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלוקיך" 1 , הכוהנים והלויים, והמלך - "שום תשים עליך מלך", כהן משוח מלחמה- "ונגש הכן ודבר אל העם".

בימינו אין לנו את אותם המנהיגים המוזכרים בתורה, לא שופטים סמוכים, ולא נביאים, ואין מלך בישראל, ולא כהן משוח מלחמה. יתרה מזאת, אנו נמצאים היום במשבר קשה של מנהיגות, ונראה שהדבר רמוז בדיון של חכמינו בכרם ביבנה: (שבת דף קלח עמוד ב) "תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר (עמוס ח) 'הנה ימים באים נאם ה' אלוקים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה' ', וכתיב 'ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו'. דבר ה' - זו הלכה, דבר ה' - זה הקץ, דבר ה' - זו נבואה ... ".

נראה ששלושת הפרושים המוזכרים ל"דבר ה'": הלכה הקץ והנבואה, הם כנגד המנהיגים שהוזכרו בפרשה. דבר ה' - זו הלכה, אלו השופטים הסמוכים, היושבים בלשכת הגזית, שמשם תצא הוראה לישראל, וכיון שלא נמצאו היום, אין אנו יכולים להכריע את דבר ההלכה בזמן הזה, נתרבו הספיקות. דבר ה' - זה הקץ, נראה שהמכוון למלכות ישראל, ונכלל בזה גם כהן משוח מלחמה, שאינם היום הזה עד גמר קץ גלותינו. דבר ה' - זו נבואה, כמשמעו.

נראה שמבחינה הלכתית יישומית, המלך צריך להתמודד עם קושי גדול מכולם. מפני שהשופט צריך לפסוק לפי התורה, ויש לו את הכלים לכך, על ידי התורה שבכתב ושבעל פה. גם הנביא חייב לומר רק מה שנאמר לו בפירוש. והרי הם הולכים לאורה של תורה "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי". ברם המלך עוסק בעניני הרשות, בהנהגת העם ובניהול מלחמותיו, והדברים האלו אינם מפורשים בתורה, ועל סמך מה יכריע את מהלכיו? והמלך צריך לפעול על פי שיקול דעתו, ולחוש את רוח ההלכה, ולדעת מה לעשות. ולכן חששה התורה שמא "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי", (אין חשש כזה בשופטים ולא בנביאים), והפתרון של התורה "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך בו, מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא". יש כאן כמה הגבלות, המלך נבחר ע"י ה', והקב"ה יבחר לו מלך שידע לבחור כפי רצונו! וכך היה דוד המלך יודע להכריע בדבר הלכה "וה' עמו - שהלכה כמותו בכל מקום". וכן "מקרב אחיך", מפרש החינוך מצווה תצ"ז, כדי שלא יהיה אכזרי כמו שאר האומות. ומכאן - אומר החינוך - יזהר שלא למנות מנהיגים שיש להם נטיה לאכזריות, וכך אפשר להסביר "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", "שנתנכרו מעשיו" לעמו. (כמו "כל בן נכר לא יאכל בו" - למעט מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים). ונראה שהדבר החשוב ביותר שהמלך יהיה מושרש בו הוא התודעה של יחודיות אומתו, כפי שרמוז בפסוק "מקרב אחיך תשים עליך מלך", ולא מקהל גרים שהקשר הלאומי עדין אינו מושרש בהם, כמו שאומרים אנשים "גר בן עשרה דורות לא תבזה ארמי בפניו", מפני שיש לו עדין זיקה כלפיהם.

והנה על טענת חכמינו שבטלו המנהיגים הנ"ל, אומר רשב"י:
"תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר דברים לא כי לא תשכח מפי זרעו. אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו - שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד".

נראה שהלכה ברורה היא הצד המעשי. ומשנה ברורה היא הצד הלימודי שבתורה. וכאשר שני הדברים האלו מנותקים זה מזה, אי אפשר להגיע לידיעת "דבר ה'". ולכן אינם מוצאים את דבר ה' למרות שהפוטנציאל לכך קיים, אלא שהוא לא במקום אחד. כגון נביא עוסק בדבור עם ה' שהוא משנה ברורה, אולם נבואתו לא תיכתב לדורות אלא אם כן היא מעשית ונצרכת לדורות, וזהו הלכה ברורה. וכן שופט שעוסק בתורה שהיא משנה ברורה, צריך לעסוק בה הלכה למעשה, ואז יהיה לו סייעתא דשמיא לפסוק לאמיתה של תורה. לעומתם, המלך עוסק בעיקר בהלכה ברורה, כדי לנהל את עדתו למעשה, ואם לא יחבר זאת ל"משנה ברורה", יש חשש שהדברים לא יהיו תואמים את רוח התורה. ולכן מצווה המלך לכתוב לו את משנה התורה הזאת (סנהדרין כ"ב.), תורה אחת שיוצאת ונכנסת עמו, שהיא כנגד ההלכה הברורה. ותורה אחת שנמצאת בבית גנזיו, והיא כנגד המשנה הברורה. כדי שישווה ביניהם ויחבר אותם ואז ידע את דבר ה' ותהיה הלכה כמותו בכל מקום.

כיצד יוכל המלך לכוון דעתו לדעת אמת? אומרת התורה שע"י למוד התורה ילמד ליראה "ולא ירום לבבו", ומידת הענוה תעזור לו לבחור בדרך הנכונה. אנו מוצאים שהזקנים נתנו עצה לירובעם (מלכים א פרק יב) "וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם ודברת אליהם דברים טובים והיו לך עבדים כל הימים". שכן המלך לוקח על עצמו עבדות לעם ולא שררה עליהם. וכך אמר דוד ע"ה ונקלותי עוד בזאת והייתי שפל בעיני". וכל השררה היא כלפי חוץ לצורך הנהגתו את העם, וכפי שכתב הרמב"ם (מלכים פרק ב הלכה ו):
"כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר ולבי חלל בקרבי, ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר לבלתי רום לבבו מאחיו, ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר שמעוני אחי ועמי, ואומר אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו', לעולם יתנהג בענוה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם, ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק, רועה קראו הכתוב, לרעות ביעקב עמו, ודרכו של רועה מפורש בקבלה כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו'".

וכך אומר רמב"ם (מלכים פרק ד הלכה י):
"ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה', שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו".

ולכן מצאנו הלכה (יומא לדף מ עמוד ב'): "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, שנאמר (דברי הימים א' יז) ויבא המלך דוד וישב לפני ה'!". מדוע דווקא הם? משום שאין נותנים לשבת על כסא המלך אלא למי שלא ייקח ממנו אדרת המלכות, ובמקום בית המקדש שנקרא "כסא ה'", רק דוד וזרעו אחריו יכולים לשבת ולא להתנשא, אלא להרגיש שהם מגשימים את מלכות ה' בעולם. ובדבר רמוז בפסוק שממנו למדו הלכה זו (דברי הימים א פרק יז פסוק טז) "ויבא המלך דויד וישב לפני ה', ויאמר מי אני ה' אלוקים ומי ביתי כי הביאתני עד הלם". דוד משתמש כאן בלשונות של ענוה "מי אני ה' אלוקים ומי ביתי כי הביאתני עד הלם", ולכן הוא ראוי לשבת בעזרה.

לפי ספירת הקבלה מידת המלכות "לית לה מגרמא כלום", היינו שאין למלך משלו כלום אלא המלכות שקבל מאחרים. וזה מסביר את ההלכה שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, מפני שהכבוד אינו שלו שיוכל למחול עליו.

תכונה נוספת צריך המלך, שיוכל ליטול על עצמו אחריות על מעשיו לפני בוראו, ולומר כמו דוד המלך " מלפניך משפטי יצא ". ונראה להסביר בזה את המדרש הבא:
"כי תבא אל הארץ וגו', ואמרת אשימה עלי מלך, הלכה, מלך ישראל שהיה לו עסק מהו שיהא לו מותר לדון לפני ב"ד, כך שנו חכמים מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו. למדונו רבותי' למה אין דנין את המלך, א"ר ירמיה שכן כתי' בדוד המלך, מלפניך משפטי יצא, הוי אין בריה דן את המלך אלא הקב"ה".

לכאורה זה סותר את הגמ' בסנהדרין (יט עמוד א) שבה נאמר:
"אמר רב יוסף: לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי בית דוד - דן ודנין אותן, דכתיב ירמיהו כ"א בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט. ואי לא דיינינן ליה - אינהו היכי דייני? והכתיב צפניה ב' התקוששו וקושו, ואמר ריש לקיש: קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים. אלא מלכי ישראל מאי טעמא לא? - משום מעשה שהיה (שינאי המלך הרג חכמי ישראל בגלל שאמרו לו בדין עמוד על רגליך)".

וכאן משמע שלכתחילה מלך לא דנים אותו? (מפרשי המדרש אומרים שיש כאן מחלוקת בבלי וירושלמי) לע"ד כוונת המדרש אינה לדין גזילה או עול שבין אדם לחברו או בין אדם למקום, אלא שאין דנים אותו בעניין שקשור לניהול המלוכה, שבזה יש לו חופש לנהוג לפי מצפונו, וכל אחריותו רק כלפי ה' אלוקיו. וצריך להיות מסוגל לקבל אחריות זו עליו.

שמעתי מרבי חיים שמואליביץ' זצ"ל שהסביר את דברי חז"ל "מפני מה זכה יהודה למלכות מפני שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו". כאן גילה יהודה את כוחו במלכות, מפני שגילה מידת אחריות למעשיו. שכן מדוע יהודה לא רצה להרוג את יוסף? מפני שאמר "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו", היינו אם אנו מכסים את דמו, נמצא שאין אנו מוכנים ליטול אחריות על המעשה ממילא אסור לנו לעשות זאת. המלך צריך לירא את ה' בכל הויתו ואז הוא ראוי למלכות, ואין ממנים מלך בן מלך אלא א"כ הוא ממלא מקום אבותיו ביראה .

מובא במדרש תנחומא (בובר) פרשת בהעלותך סימן טז:
"ד"א [עשה לך שתי חצוצרות כסף] זש"ה ירא את ה' בני וָמֶלֶךְ (משלי כד כא), אמר ר' יצחק בר אלעזר דקיסרין מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה (שוליים) [סולייס] לרגלה, כתיב ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא י), וכתיב להלן עקב ענוה יראת ה' (משלי כב ד), לכך אמר שלמה ירא את ה' בני ומלך, מהו ומלך, אלא המליכהו עליך".

נראה שהמדרש מפרש את הפסוק, שמי שירא את ה' נעשה מלך.

ולכן מראית המלך אפשר לקבל יראת שמים. מובא בגמ' (ברכות דף ט עמוד ב):
"העיד רבי יוסי בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים: כל הסומך גאולה לתפלה - אינו נזוק כל היום כולו. אמר רבי זירא: איני? והא אנא סמכי ואיתזקי! אמר ליה: במאי איתזקת - דאמטיית אסא לבי מלכא; התם נמי מבעי לך למיהב אגרא למחזי אפי מלכא, דאמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם שאם יזכה - יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם".

לכאורה מדוע לא נחשב שניזוק בזה שרץ לקראת מלכים? ומה הקשר של זה לתפילת ותיקין? נראה שתפילת ותיקין היא סגולה ליראת שמים, ע"פ הפסוק "ייראוך עם שמש", היינו שבתפילה זו הוא מגלה יראת שמים, ואם כן יש קשר בין הריצה לראות מלכים לבין תפילה כותיקין, ששניהם מעוררים ליראת שמים, וכתב שפת אמת (בסוף הפרשה), שמראיית מלכי אומות העולם, לומדים יראת העונש, מפני שהם מענישים כל הזמן. ומראית מלכי ישראל לומדים יראת הרוממות.


^ 1 הגמ' (הוריות דף יג עמוד א) "חכם קודם למלך, ישראל חכם שמת - אין לנו כיוצא בו, מלך ישראל שמת - כל ישראל ראוים למלכות. מלך קודם לכהן גדול, שנאמר: מלכים א' א ויאמר המלך (אליהם) [להם] קחו עמכם (או מעבדי) [את עבדי] אדוניכם וגו'. כהן גדול קודם לנביא, שנאמר: מלכים א' א ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא, הקדים צדוק לנתן; ואומר: (זכריה ג) שמע נא יהושע הכהן הגדול אתה ורעיך וגו', יכול הדיוטות היו? ת"ל: זכריה ג כי אנשי מופת המה, ואין מופת אלא נביא, שנאמר: דברים יג ונתן אליך אות או מופת". והקשה התוס' הרי נביא חייב להיות גם חכם, וחכם קודם לכולם? ומתרץ, שמדובר בנביא בהשוואה למלך שגם הוא חכם כמו שהיה דוד. ועדין קשה הרי נביא יש לו מעלה רוחנית ובזה הוא יותר משררה של מלך ומדוע אינו קודם לו? ולכן נראה שהנביא כאן משמש בתפקיד של שררה, שעומד לפני המלך לומר לו אם יצא למלחמת הרשות וכדומה.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il